מצות קרבן פסח

"והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו" (י"ב ו' – ח').

הנה הרמב"ם בסה"מ מ"ע נ"ה – נ"ו מונה ב' מצוות בק"פ:

א. שחיטת הקרבן ובכלל מצוה זו כל עבודות הקרבן.

ב. אכילת בשר הפסח. וכן בספר החינוך מצוות ה'-ו' וכך במנין הבה"ג מונה שתי מצוות בקרבן הפסח.

הרס"ג הוא היחיד בין מוני המצוות שמונה מצות הפסח כמצוה אחת (מצות עשה מ"ז), ויש להסתפק בשיטתו, האם עיקר המצוה הקרבת הפסח היא ואכילת הבשר הוא אחד מדיני הקרבן ולא מצוה בפ"ע, או שמא עיקר מצות הפסח אכילת הבשר והקרבה הוא מעין מכשיר למצות אכילת הקרבן.

דהנה זה ברור דאכילת ק"פ שונה ביסודה משאר אכילות הזבחים שגם בהם יש מצות אכילה, בקדשי קדשים הבשר נאכל לכהנים, בקדשים קלים נאכל לבעלים אבל בכולם אין חובה מוגדרת ומסוימת על אדם מסויים לאכול הבשר. וידוע מה שכתב בשו"ת בית הלוי (ח"א סי' ב' אות ז') שמצות אכילת בשר הזבח אינה לאכול הבשר אלא שהבשר יאָכל ולא מצינו חובה מוגדרת על כהן מסויים לאכול משא"כ בק"פ שכל אחד מבני ישראל חייב לאכול כזית, ולכן יש מקום לפרש שיטת הרס"ג שיסוד המצוה הוא לאכול את בשר הקרבן והקרבת הפסח היא מעין מכשיר לאכילה. ועוד חזינן (פסחים ע"ו ע"ב) "הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה". הרי לן שאכילת הפסח שונה מאכילת שאר הקרבנות ורק באכילת הפסח מצינו שנאכל בטומאה, ומשמע מזה שעיקר מצות הקרבת הפסח משום מצות אכילתו. ואכן בדרך זו מפרש הגרי"פ פרלא את שיטת הרס"ג.

אך באמת יש לתמוה בדרך זה דהלא אכילת הבשר היא מ"ע גרידא ואילו בביטול ההקרבה יש עונש כרת ולא יתכן שיהיה הטפל חמור מהעיקר, ולכן מסתבר טפי דאם הפסח מצוה אחת הוא ודאי שאין לראות את האכילה לעיקר המצוה ואת ההקרבה כמכשיר, ונראה יותר דהאכילה היא חלק מחלקי מצות הקרבת הקרבן.

ובאמת אין הכרח מהא דפסח לא בא בתחילה אלא לאכילה אלא דאכן בקרבן פסח נצטוו כל ישראל לא רק להקריב אלא גם לאכול משא"כ בכל שאר הקרבנות, אך אין להוכיח מזה דעיקר מצות הפסח אכילה היא.

ועיין עוד בתוס' זבחים (צ"ט ע"ב ד"ה אמר):

"ונראה לפרש כיון דעיקר פסח לא בא אלא לאכילה כדתנן (פסחים דף ע"ו ע"ב) פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שעיקרו לא בא אלא לאכילה הלכך לא חיישינן ביה לאנינות בזמן הקרבה אלא בזמן אכילה ואף על גב דאכילה לא מעכבת".

הרי שכתבו דכיון שעיקר הפסח לא בא אלא לאכילה אין קפידא במה שהוא מקריב את הפסח כשהוא אונן אם בשעת אכילה כבר לא יהיה אונן, ומשמע מזה דעיקר המצוה אינה אלא באכילה ואין ההקרבה אלא כמעין הכשר מצוה.

אך באמת אין זה נכון דהלא סיימו את דבריהם אע"ג דאכילה לא מעכבי, מ"מ הו"א דלגבי דין אונן אין הדבר תלוי אלא אם יהיה אונן בלילה בשעת אכילת הפסח, ולכאורה הוי תרתי דסתרי.

וע"כ צ"ל דאף שאין אכילה מעכבת וע"כ שמצות ההקרבה חמורה ממצות האכילה, מ"מ כיון שאכילת הפסח היא גמר מצותה אין פסול אונן תלוי אלא בשעת האכילה. ודו"ק בכ"ז.