הנה נחלקו ר’ יהודה ור’ שמעון בפסחים (כ”ח ע”א). לדברי ר”י חמץ שעעה”פ אסור מה”ת מגזה”כ ולר”ש אין בו איסור תורה, אך מ”מ מבואר (שם כ”ט ע”א) דאסור מדרבנן משום קנס.

ומן הראשונים יש מי שאמר דכיון שאין האיסור אלא משום קנסא אינו אסור אלא למי שהשהה את החמץ ברשותו ועבר באיסור, אבל אין החמץ אסור לאחרים. כך כתב בספר המכתם בשם י”א (פסחים כ”ט ע”א), וכך כתב רבינו מנוח בשם שו”ת הרי”ף (פ”א ה”ד מהל’ חמץ ומצה).

והמאירי (כ”ח ע”ב) הביא מי שאומר דאסור לאחרים באכילה ולא בהנאה דכיון דלא עביד איסורא לא קנסוהו לאסור בהנאה, עי”ש.

אך להלכה קיי”ל דאסור בין לו ובין לאחרים בין באכילה ובין בנאה וכמבואר בדברי הראשונים הנ”ל, וכ”ה בסתימת הפוסקים (סימן תמ”ח ס”ג ועי”ש בבאר היטב סק”ז ובבה”ל).

ואם הפקיר חמצו לפני זמן איסורו אך לא ביער את החמץ מביתו, נחלקו ר’ יוחנן ור”ל בירושלמי (פסחים י”ד ע”ב) לר”י אסור לאחר הפסח ולר”ש מותר, ושתי דרכים נאמרו בביאור פלוגתתן:

א. נחלקו בשאלה אם הפקר יוצא מרשות המפקיר מיד ואף עד דלא אתי לרשות זוכה או שמא אין ההפקר יוצא מרשות המפקיר עד דאתי לרשות זוכה. ועיין במס’ נדרים (מ”ג ע”א) ובמה שנתבאר באריכות בגדר הפקר במנחת אשר דברים (סימן כ’).

ב. למסקנת הסוגיה בירושלמי ר”י חושש שמא יערים ור”ל לא חייש להערמה, עי”ש.

וכבר נחלקו הראשונים להלכה והבית יוסף בסימן תמ”ח הביא דבריהם.

י”א דהלכה כר’ יוחנן ואסור בין באכילה ובין בהנאה, ככל חמץ שעעה”פ.

י”א דאסור באכילה ולא בהנאה, דאין חשש שיערים האדם בשביל הנאה בלבד ודי באיסור אכילה כדי למנוע חשש הערמה.

ובספר המכתם וכן במהר”ם חלאווה שם הביאו י”א דהלכה כר”ל ואין כלל איסור אם הפקיר חמצו, עי”ש.

ויש מגדולי האחרונים שנקטו דלאחר שתיקנו שכל אחד יבטל חמצו לאחר הבדיקה שוב אין לחשוש להערמה ואם ביטל מותר, כך כתב בשו”ת פני יהושע סימן י”ג בשם חכם מחכמי דורו, וכך הביא הקצות (סימן רס”ב סק”א) אך להלכה פסקו הגדולים הנ”ל דאין להקל בזה, עי”ש.

ונפסקה הלכה דאעפ”י שביטל אסור, כך מבואר בשו”ע (תמ”ח ס”ה) וה”ה אם הפקיר דדין אחד להפקר ולביטול, ואסור בין באכילה ובין בהנאה כמבואר בדברי הפוסקים, וכ”כ במשנ”ב (ס”ק כ”ה).

אמנם אם בדק וביטל כדין ואח”כ מצא חמץ שנעלם מעיניו נחלקו האחרונים. י”א דכיון שנהג כדין אין לקונסו דמאי הו”ל למעבד, וי”א דלא פלוג וחכמים אסרו כל חמץ שעעה”פ ברשות ישראל, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דעת המקילים עכ”פ בהנאה. וכ”ז מבואר במשנ”ב (שם ובשעה”צ ס”ק ס”ח – ע”א).

ועיין בשוע”ה (סימן תמ”ח קו”א ס”ק ט’) דגם פחות מכזית אעפ”י שאינו עובר עליו בב”י וב”י מ”מ כיון שמצוה לבערו אסור לאחר הפסח, וכ”כ החזו”א (סימן קט”ז אות י”ח) לגבי פירורין ואעפ”י שבפירורין גם לא מסתבר לחשוש משום הערמה, מ”מ “לא חילקו חכמים בדבר”, וכל שמצוה לבערו יש בו דין חמץ שעעה”פ, עי”ש.

ב

ואף חמץ שלא היה ברשות ישראל אלא ביו”ט שני של גלויות, מ”מ אסור דכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקנו, כ”כ הטור בשם העיטור, וכ”כ במג”א (שם סק”א).

ונחלקו האחרונים בחמץ שלא היה ברשות ישראל אלא ערב פסח לאחר זמן איסורו, ושוב לא היה ברשותו בימי הפסח. (כגון שמכרו לגוי שנטל את החמץ לרשותו, או ששרף את החמץ לפני רדת הלילה אלא שמקצת החמץ לא נשרף כדין).

ויסוד הספק לפי שיטות הראשונים שבערב פסח אין עוברים על לאו דבל יראה אלא על מצות תשביתו בלבד, אם גזרו לאסור חמץ שעעה”פ, דעת הפרי מגדים (א”א סימן תמ”ב סק”ב וסימן תמ”ג סק”א) דגם בכה”ג יש איסור חמץ שעעה”פ, וכ”ה בשו”ת חת”ס (או”ח סימן קי”ד) וכך כתב בחזון איש (או”ח סימן קי”ח אות כ’).

אך בשו”ת פני יהושע (או”ח סימן י”ג – י”ד) ובנשמת אדם (הלכות פסח סימן א’) נקטו לקולא. וכיוצא בזה כתב במקור חיים (תמ”ט סק”א) לגבי מי שחמץ הפקר היה מונח ברשותו בפסח שאינו עובר בו בלאו הב”י אלא במצות תשביתו בלבד, נקט דאין בזה דין חשעעה”פ, עי”ש.

ויסוד הספק לשיטת הראשונים דבע”פ אין ב”י אלא מצות השבתה, כך דעת הראב”ד בהשגות (פ”ג מחו”מ ה”ח) והמגיד משנה (שם ה”ז) וכ”ה במגן אברהם (תמ”ג סק”א), ואכמ”ל.

ויתירא מכל זה חידש הנודע ביהודה (מהדו”ק או”ח סימן כ’) חידוש גדול דכל איסור חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא בחמץ שהיה ברשות ישראל בסוף ימי החג אבל מי ששבק חיים לכ”ח באמצע החג אין חמצו נאסר כדין חשעעה”פ דאין היורשים יורדים לנחלה באיס”ה שאין לו בעלים, ולא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אלא כשעשה קנין או כשהיה שלו מקודם ולא הוציאו מרשותו, אבל לא עשאו הכתוב כאילו חמץ זה ברשות היורשים שאינם חפצים בו.

ומאידך חידש הנוב”י דאין איסור חשעעה”פ  חל אלא במוצאי החג, דבימי החג גופה הלא אף חמצו של נכרי אסור בהנאה מה”ת, וע”כ דאין האיסור אלא במה שהיה ברשות ישראל בסוף ימי החג, עי”ש.

ובשני היסודות שחידש הנוב”י נחלקו האחרונים, ונבאר:

הגאון בעל הנתיבות כתב דגם לגבי היורשים אמרינן דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ויש חיוב ביעור על היורשים, וממילא הוי כברשותם גם לגבי חשעעה”פ. כ”כ במקור חיים (סימן תמ”ח סק”ט) ובשו”ת רבינו יעקב מליסא (או”ח סימן י’). וכך כתב מוהרא”ל צונץ (מגן האלף שם סוס”ק ח’) וכך כתב זקנינו הגאון מהר”ם א”ש בשו”ת אמרי אש (או”ח סוס”י כ”ו).

ומאידך דעת הגר”י גאב”ד טארניפול בספר יהושע (פסקים סימן תקנ”ג) כדעת הנוב”י וכ”כ בשו”ת ברית יעקב (ח”א סימן ו’).

והנה כל גדולי עולם הנ”ל לא הביאו בזה ראיות מכריעות, ואלה מן הכתובים שאין להם הכרע בסברא, ויש לדון בזה לכאן ולכאן. ועוד חזון למועד.

אמנם לגבי הסברא השניה שחידש רבינו הנוב”י דלא קנסו אלא אם היה ברשות ישראל כשחל מוצאי פסח ופקע איס”ה דאורייתא, חלקו עליו רבים מן האחרונים ונקטו דכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת באיסור יש בו איס”ה דחמץ שעעה”פ.

כך כתב החזון איש (או”ח סימן קי”ח) ובשו”ת נאות דשא להגאון בעל לבושי שרד (ח”א סימן ל”ט) כתב דרוב האחרונים דחו את דברי הנוב”י, וכ”כ ביד המלך (פ”א מחו”מ ה”ד). ובאמת מסתבר כדבריהם.

ג

ספק חמץ שעעה”פ

הנה שאלות רבות מתעוררות בכל שנה ושנה לגבי ספיקות שונות אם חמץ נמכר לגוי או לא ויש לעיין בדין ספק חמץ שעעה”פ.

ולכאורה הוי ככל ספיקא דרבנן לקולא. ואכן כך דעת רוב הפוסקים וכמבואר בשוע”ה (סימן תמ”ט סעיף ל’ ובסימן תל”ו סי”ט), וכ”כ במשנ”ב (סימן תמ”ט סק”ה), עי”ש.

אמנם בשוע”ה כתב שם (סימן תמ”ט) די”א דיש להחמיר בספק חמץ שעעה”פ ויש לחוש לדבריו אם לא בהפסד מרובה, עי”ש. וכבר כתבו האחרונים להוכיח דיש להחמיר בספק מדברי הרמ”א (סימן תל”ו ס”א) דאם יש ספק חיטה בתחתית הערימה וספק אם נתחמצו מותר למכור הכל ביחד, עי”ש.

אך בסימן תל”ו שם סתם להקל בספק זה וכך נראה עיקר דעתו להלכה בסימן תמ”ט. וגם לא מצינו טעם מספיק למה יש להחמיר בספק זה, ומאי שנא מכל ספיקא דרבנן לקולא. ואף באפשר לברר כבר ביארתי במקום אחר דספיקא דרבנן לקולא אף באיכא לברורי אא”כ יש לברר בנקל כגון לברר אצל מי שנמצא אצלינו אבל כל שיש טורח לברר יש להקל בספיקא דרבנן, ועיין בכף החיים (סימן ק”ס ס”ק נ”ג), ואכמ”ל.

ומ”מ אזלינן בזה בתר רוב וכמבואר במשנ”ב שם (סימן תמ”ט סק”ה).

אמנם לכאורה יש להחמיר בספק אם החמץ נמכר לגוי משום חזקה, דהלא כל ימי הפסח אף חמצו של נכרי אסור בהנאה הרי דיש בכל חמץ חזקת איסור דכל ימי החג היה אסור בהנאה אלא דיש ספק אם הותרה, ויש לאסור משום חזקת איסור.

אך לכאורה זה תלוי במה שנחלקו רש”י ותוס’ (ביצה כ”ה ע”א ושבועות כ”ד ע”א) אם מחזקינן מאיסור לאיסור דאיסור הנאה של חמץ בפסח ואיסור חמץ שעבר עליו הפסח שני דינים ושני איסורים המה, זה מה”ת וזה מדרבנן, והא תינח לשיטת רש”י דאכן מחזיקין מאיסור לאיסור ניחא, אך לדעת התוס’ נראה דאין לדון בזה דין חזקת איסור, כיון דאיס”ה דחמץ בפסח ודאי פקע במוצאי יו”ט.

אמנם באמת נראה דאף לשיטת רש”י אין להחמיר בני”ד משום חזקה, דכבר כתב בזה העונג יו”ט (סימן ל”ז) סברא ישרה דאין בכה”ג גדר חזקה דמעיקרא, דכל עיקר דין חזקה דמעיקרא אינו אלא כאשר האיסור שהיה הוא סיבה להמשך האיסור, אבל איסור חמץ בפסח בהכרח פקע במוצאי החג ואין כלל אפשרות שימשך וכל כה”ג לא שייך כלל חזקת איסור.

וכיוצא בסברא זו כתב בקובץ הערות (סימן ס”ז אות י”ב, אות תקס”ב) לגבי אשה שודאי נתקדשה וספק אם נתקדשה רק לשלשים יום (למ”ד דמהני קידושין לזמן וקדה”ג פקעה בכדי) או נתקדשה לעולם, דלא שייך לדון בה משום חזקת אשת איש ככלות ל’ יום, עי”ש. (ובשאלה זו לא שייך להקל משום דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דבאמת באותו איסור עסקינן דהיינו איסור אשת איש, וז”פ).

ד

בשו”ת חיים שאל (ח”ב סימן ל”ח אות פ”ה) הביא בשם גן המלך שנסתפק במי שאוכל חמץ שעבר עליו הפסח ואינו מודע לכך שאכן הוי חשעעה”פ אין חבירו צריך להודיעו ולהפרישו דכיון שאינו אסור אלא משום קנס, אין איסור למי שאינו מודע כלל לאיסור, והוי כהיתר לגביה. והחיד”א שם דחה סברא זו ונקט דכיון שגזרו לאסור בין לו ובין לאחרים, בין באכילה ובין בהנאה, הרי שהפליגו לעשותו כחמץ בפסח, ומשו”כ מסתבר דהוי ככל מאכ”א וכחמץ בפסח דודאי צריכין להפריש למי שנכשל בו בהיעדר ידיעה, עי”ש.

ובודאי מסתבר כדעת המחמירין בזה, דחשעעה”פ עשוהו ככל חמץ בפסח וככל מאכ”א דודאי מצוה להפריש את הנכשל בו וז”פ.

ב

חמץ שקיבל עליו אחריות ועבר עליו הפסח

כבוד הרה”ג…

במה שהעיר כבו’ בחמץ שנמכר ע”י המרכולים הגדולים לממכר מצרכי מזון שלכאורה לא מהני, וכיון שהמכירה לא מהני ממילא יש חשש גדול לאיסור חמץ שעבר עליו הפסח.

ויסוד הדבר לדברי כ”ת, דעפ”י ההסכמים שבין יצרני המזון הגדולים במשק ורשתות השיווק מצרכי המזון שנמכרים ע”י הרשתות בחנויותיהם אינם של הרשתות אלא בבעלות היצרנים כגון אוסם תלמה וכדו’ עד שהם נמכרים לצרכנים. וכל המצרכים שבסופו של דבר לא נמכרו חוזרים ליצרני המזון. ונמצא שמבחינה חוקית אין רשתות השיווק והמרכולים אלא מעין סוכנים של היצרנים למכור את המצרכים שלהם.

וכיון שכן הרי הרשתות כמי שקיבלו על עצמם אחריות על חמצם של אחרים שעובר על בל יראה כמבואר בפסחים ה’ ע”ב, אבל לא מהני מכירתם.

זה תוקף שאלתו.

ואען ואומר בקצירת האומר דאף שאינני בקי בפרטי הענין מבחינה כלכלית ומשפטית, אף אם נניח ככל דבריו לענ”ד אין כאן בית מיחוש ואבאר.

הנה בעצם השאלה אם גזרו על חמץ שעבר עליו הפסח בחמץ שקיבל עליו אחריות נחלקו האחרונים. דעת המגן אברהם בסימן ת”מ ס”ק א’ דכיון שעובר מה”ת בבל יראה מאחר דהוי מצוי בידו הוא הדין והוא הטעם דהוי גם בכלל איסור חמץ שעבר עליו הפסח, וכך דעת הפרי חדש שם, וכך כתב שו”ת שאגת אריה סימן ע”ח, וכ”כ בשו”ע הגרש”ז שם סעיף י”ז ובבית מאיר שם.

אך לא כך דעת החק יעקב שם בסק”ד והביא ראיה מן הירושלמי פ”ב דפסחים דחמץ שהפקיד גוי אצל ישראל מותר לאחר הפסח, וגם גיסו הגדול באליהו רבה נטה שם לדבריו, דאף אם הנפקד עבר בב”י אפשר דלא קנסוהו אלא בשלו ולא בשל גוי, והביא כן מן הכל בו ובעל ההשלמה. ועוד הביא מן הראב”ן שאסור באכילה ומותר בהנאה, עי”ש.

ואף דכל דבריהם נאמרו לגבי חמצו של גוי שישראל קיבל עליו אחריות ובני”ד מיירי בחמצו של ישראל אין בזה כל נפ”מ דהלא יצרני המזון מוכרים את חמצם כדין ואין כל חשש מצדם, אלא כל השאלה היא מצד רשתות השיווק החייבים באחריות על חמץ זה ומכירתם לא מהני, וז”פ.

ולכאורה היה נראה דכיון דפלוגתא דרבוותא היא יש כאן ספיקא דרבנן לקולא דהלא כל איסור חמץ שעעה”פ אינו אלא מדרבנן. ואף שנכון הדבר שרוב האחרונים החמירו בזה ובראשם המג”א עמוד ההוראה, אך כבר הביא בשער הציון ס”ק י”ב שהריטב”א כתב להדיא בשם הרא”ה להקל, וז”ל בפסחים ה’ ע”ב “ובודאי אעפ”י שישראל זה עובר עליו חמץ של נכרי מיקרי לאשתרויי אחר הפסח, מפי מורי נ”י”.

וכלל ידוע הוא שבמקום שהאחרונים החמירו משום שלא ראו דברי הראשונים המקילים הלכה כדברי הראשונים וכמ”ש הרמ”א בחו”מ סימן כ”ה ואכמ”ל.

סו”ד בשעת הדחק היה מקום להקל מן הטעם הזה לבדו, אך באמת יש כאן טעמים גדולים נוספים לקולא כאשר תחזינה עינינו.

בכל עיקר דין חמץ שקיבל עליו אחריות נחלקו הראשונים אם מהני בייחד לו בית לנכרי. ומקור הסוגיה בפסחים ו’ ע”א במה שהתירו לקבל חמץ מן הנכרי בייחד לו בית ורש”י פירש דמיירי בלא קיבל עליו אחריות, ותמה הר”י בתוס’ דא”כ מאי קמ”ל והביאו פר”ת דמהני אף בקיבל עליו אחריות. ומ”מ דעת הרי”ף, רש”י ובעל השאילתות דלא מהני, וכל דין יחד לו בית לא נאמר אלא בחמץ שלא קיבל עליו אחריות, ודעת ר”ת, בעל העיטור, בעל המאור והראב”ד דמהני, וכך נוטה דעת רבותינו הרמב”ן, הרשב”א והרא”ש בפסחים שם.

ומסקנת האחרונים דאף דלכתחלה יש להחמיר בזה, דבדיעבד יש להקל, וכמבואר באריכות בדבריהם בסימן ת”מ, עיין שם בחק יעקב, בשו”ע הרב, במקור חיים, ובמשנה ברורה ס”ק ג’.

ובני”ד מקובל בכל החנויות שמוכרות את חמצם לגוי שמייחדים מקום לחמץ שנמכר ומכסים אותו במקום שאינו בהישג יד הלקוחות והרי זה ממש כייחד לו בית. וא”כ מסקנת האחרונים להקל בזה כמבואר.

ועוד יש להקל בזה, דכבר נחלקו האחרונים במי שקיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי אם יכול למכור את החמץ או לבטלו. דעת השאגת אריה בסימן ע”ז דלא מהני דאיך ימכור או יפקיר חמץ שאינו שלו. אך דעת המקור חיים בפתיחה להל’ פסח דאם אוקמי רחמנא ברשותיה לעבור עליו ה”ה דיכול למכרו ולבטלו, וכבר האריך בזה בשערי תשובה שם סק”א, ועיין במשנ”ב בסק”ד מש”כ בזה. ובשדה חמד מערכת חמץ ומצה האריך בזה כדרכו בקודש וקיבץ את דעות האחרונים לכאן ולכאן.

ולענ”ד אין בזה הכרעה לא מגמ’ ולא מסברא וספק הוא בידינו.

ומ”מ בני”ד יש להקל בשופי משום דהוי ספק ספיקא באיסור דרבנן. ספק אם בכלל יש בזה איסור חמץ שעבר עליו הפסח, ספק אם מהני ייחד לו בית, ועוד ספק אם מהני מכירה וביטול במי שקיבל עליו אחריות, ובכל כה”ג יש להקל בשופי.

ומלבד כל הנ”ל נראה דבעלי המרכולים ודאי יכולים למכור לנכרי ולבטל כשליח לבעלים דהיינו היצרן דהלא לא שומרים הם בעלי המרכולים אלא כשליחי הבעלים למכור לצרכנים, וסמכות יש בידם אף למכור לנכרי ולבטל ולעשות כל הנצרך לשמור על ערך המוצרים שברשותם, ומשו”כ לכו”ע ממכרם ממכר וביטולם ביטול, ואין כאן כל חשש חמץ שעבר עליו הפסח.

ויה”ר שלא נכשל בדבר הלכה.

ג

שאלות בדיני חמץ שעבר עליו הפסח

א

בני חו”ל המוכרים את החמץ שלהם שבארץ ישראל, ובמוצאי יו”ט כאשר הרב קונה את החמץ בחזרה מן הנכרי עדיין נמצאים במקומות מסויימים בחו”ל בעיצומו של חג. ואף במקומות הנמצאים בזמן השוה לאר”י (TIME ZONE) הלא מצווים הם ביו”ט שני של גלויות , כיצד יעשו ולא יכשלו בבל יראה כאשר החמץ חוזר לרשותם, וכיצד ינצלו מחמץ שעבר עליו הפסח.

הן ראיתי בספרי גדולי הזמן שנתקשו בשאלות אלה עיין במנחת שלמה (ח”ב סימן נ”ח אות י”ד) שכתב דלגבי החמץ שבאר”י אין דין יו”ט שש”ג. ולענ”ד מסתבר טפי שאין הדבר תלוי אלא במקומו של האדם ולא במקום שהחמץ מונח.

אך אני לכשעצמי לא הבנתי כלל למה נתחבטו בזה, דהלא אין אדם קונה דבר בעל כרחו, ואין חבין לאדם שלא בפניו, והלא אין הרב מורשה מטעם בני הקהילה אלא למכור את חמצם אך אין לו כל הרשאה מטעמם לקנות להם במוצאי יו”ט, וכל סמכותו בקנייתו מן הגוי אינו אלא מצד זכין לאדם שלא בפניו, ולקנות לאדם מישראל חמץ ודאי חובה היא ולא זכות.

ואין זה ענין למה שכתב הר”ן בגיטין (י”ט ע”ב מדה”ר) דהמלוה יכול לזכות ללוה קרקע כלשהו על מנת לכתוב עליו פרוזבול ואף שהפרוזבול לטובת המלוה ולרעת הלוה, מ”מ כיון שעצם זכיית הקרקע זכות היא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אף שהענין שלשמו זכין לו בקרקע חובה הוא לו. דעד כאן לא כתב הר”ן אלא לגבי פרוזבול דהוי “מילתא אחריתי” והזכיה בקרקע זכות היא מצד עצמה, משא”כ בני”ד דעצם הזכיה בחמץ בימי הפסח חובה היא מצד עצמה, ואין כאן מילתא אחריתי. והרי זה דומה למי שזוכה לחבירו כלב רע שאסור להחזיקו ומצוה להרגו, אטו נאמר דעצם הזכיה זכות לו, אתמהה.

ומשו”כ נראה פשוט דלעולם אין האדם זוכה בחמץ כל עוד החמץ אסור לו, ורק ככלות החג שלו זוכה הוא בחמץ שנקנה למענו, וז”פ.

ב

והנה נשאלה שאלה במאפיה שמכרה חמץ במוצאי יו”ט ושוב התברר שאחד מבעלי המאפיה שהה בימי החג בחו”ל ונמצא שבשעה שהמאפיה שלו מכרה חמץ ללקוחות עדיין היה פסח במקום מושבו, ואחד הרבנים פסק שכל החמץ הנמכר אסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח. ולדידי פשיטא לי שטעות בידו, דודאי לא ניח”ל לזכות בחמץ וללקות בתרתי גם באיסור החזקת חמץ בפסח וגם בהפסד ממוני, וע”כ שאינו זוכה בחמץ וחמץ זה שייך בשעה זו לשותפיו הגרים באר”י, כך נראה ברור לענ”ד.

והנה שוב נתברר חומרת השאלה, שמאפיה זו אפתה חמץ במוצאי פסח מקמח שהיה ברשותה בימי החג ונמצא שלא היתה כאן זכיה חדשה של חמץ במוצאי החג שנוכל לומר שבעל החמץ שהיה בחו”ל לא זכה בחמץ, דהלא משלו ועל דעתו נאפה חמץ חלקו ולכאורה הדרא שאילתא לדוכתא, ויש כאן חשש גמור דחמץ שעבר עלו הפסח.

וחוזרים אנו לדון בשאלה האם אזלינן בתר מקום הבעלים או בתר מקום החמץ כמבואר לעיל מהגרשז”א, והאם יש להקל בני”ד משום דבמקום שבו נמצא החמץ אין זה פסח. וכבר נחלקו בזה האחרונים.

בשו”ת עונג יו”ט סימן ל”ו דן בשאלה הפוכה, מה הדין כאשר האדם נמצא במקום שעדיין לא הגיע זמן איסור חמץ וחמצו נמצא במקום שכבר משש שעות ולמעלה האם יכול הוא למכור חמצו, והעונג יו”ט נקט דאזלינן בתר מקום החמץ והביא לזה קצת ראיה, עי”ש.

ולעומתו כתב בשו”ת חסד לאברהם להגר”א תאומים (מהדורא קמא סימן ל”ה) דאין הדבר תלוי אלא במקום עמידת בעל החמץ. ולכאורה מסתבר כדבריו לגבי איסור דאורייתא דבל יראה, וכן לגבי מכירת חמץ ואם במקום עמידתו כבר הגיע זמן איסורו לא מהני מכירתו, ואם במקומו לא הגיע זמן האיסור המכירה מועילה. אבל לגבי חמץ שעעה”פ שאינו אלא מדרבנן אפשר שלא גזרו אלא במצוי ובשכיח ואין איסור אלא אם גם החפץ וגם הבעלים נמצאים במקום שבו עבר הפסח על חמץ זה.

אך אפשר דגם העיו”ט לא כתב אלא להחמיר ולא להקל, וכך נראה לכאורה שהרי לא הביא לדבריו אלא קצת ראיה ולא מסתבר להקל עפ”י קצת ראיה.

וראיתי עוד בשו”ת האלף לך שלמה או”ח סימן ר”ו שדן בשאלה זו אך לא ירדתי לסוף דעתו משום שקיצר בלשונו ולא ביאר כונתו, עי”ש.

וראיתי עוד מגדולי זמנינו שדנו בשאלה זו.

באגרות משה (או”ח ח”ד סימן צ”ד) כתב דלגבי איסור ב”י וכדו’ דהוי על הגברא תלוי הדבר במקום הבעלים, אך לגבי חמץ שעבר עליו הפסח תלוי הדבר גם במקום החמץ ואף אם הבעלים נמצאים במקום שכבר אין זה פסח כיון שהחמץ נמצא במקום שעדיין הוא פסח וברשותם הוא נאסר, מידי דהוי אחמץ של חשו”ק או אנוס דמ”מ נאסרו וה”ה כשהבעלים במקום שכבר אין זה פסח.

ולענ”ד אין הנידון דומה לראיה ויש לחלק ביניהם כמובן לכל מעיין, ואכמ”ל.

ובמנחת יצחק (ח”ז סימן כ”ה) הביא כו”כ ספרי אחרונים שדנו בשאלה זו (מלבד הנ”ל) וכתב דלדעת רוב האחרונים תלוי הדבר בגברא אך יש להחמיר גם להניח שאיסור זה תלוי במקום החמץ, עי”ש.

אמנם לגבי שאלה דידן מתחבט אני, דהלא לא מצינו איסור הנאה מחמץ בפסח בגלל היות חמץ זה של ישראל, דמן התורה חמץ בפסח אסור בהנאה אף בשל עכו”ם ובשל הפקר ורק בחמץ שעבר עליו הפסח גזרו איסור משום קנסא כיון שאינו אסור מה”ת. וא”כ נראה דכל עוד יהודי זה בחו”ל ובמקומו חג הפסח מותר ליהנות בחמצו שבארץ ישראל דחמץ זה מבחינתו לא עבר עליו הפסח אלא הוי חמץ בפסח, אלא דמבחינתנו בא”י עבר הפסח על חמץ זה שהרי בא”י מוצאי פסח הוא, וא”כ לא מסתבר לאחוז את החבל בשני ראשיו, דלא מצינו שקנסו את האדם לאסור חמצו אלא במוצאי פסח, ומצדו במקום מושבו לא עבר הפסח על חמצו, ובמקומנו בפסח לא היה עדיין חמץ זה בעולם אלא בא לעולם אחרי הפסח.

ועוד דלכאורה מילתא דתמיה הוא שחמץ שהחמיץ לאחר הפסח נפסוק דהוי חמץ שעבר עליו הפסח, והדברים נראים כחוכא ואטלולא דהרואה רואה חמץ זה שהחמיץ מול עיניו לאחר צאת הכוכבים בעודו אוכל חמץ לשבעה, ונפסוק שחמץ זה עבר עליו הפסח. ומסתבר דכל שבמקומו לא היה בעולם בפסח, אף אם הבעלים נמצאים במקום אשר שם עדיין פסח, אין דין חמץ זה כחמץ שעבר עליו הפסח.

והנה יש לעיין בדין ספק חמץ שעעה”פ, דלכאורה ספיקו מותר כיון דהוי ספיקא דרבנן, וכ”כ המשנ”ב בסימן תמ”ח סק”ט בשם החק יעקב. אך בסימן תמ”ט סק”ה כתב המשנ”ב שנחלקו האחרונים בספק חמץ שעעה”פ י”א דאסור באכילה ומותר בהנאה (ובשעה”צ סק”ח כתב דזה דעת הב”ח והמג”א והמקו”ח) וי”א דמותר אף באכילה ככל ספיקא דרבנן. (ובשעה”צ סק”ט כתב דזה דעת הט”ז, בית מאיר, נהר שלום ומגן האלף).

אך באמת נראה יותר דאף הב”ח והמג”א והמקו”ח לא כתבו להחמיר בספק גמור, דהלא כלל גדול בידנו דספק דרבנן לקולא אלא שנקטו דבני”ד מסתבר טפי לתלות שהיה ברשות ישראל, עי”ש היטב.

ומ”מ דעת רוב האחרונים דספק חמץ שעעה”פ מותר אף באכילה.

וכיון דהוי הפסד מרובה ממש ושעת הדחק גדול מאוד כי רבים קנו חמץ זה במוצאי פסח ואכלו ממנו לשובע, וכבר ידוע דבהפס”מ ושעה”ד סמכינן אדעת יחיד להקל, וכמבואר ביו”ד סימן רמ”ב בכלל הוראה של הש”ך אות ב’ – ג’, נראה להקל בני”ד.

ובגוף ענין הפס”מ הארכתי במק”א.

ואהבת לרעך כמוך

חסידים מספרים שהצדיק הקדוש רמ”ל מסאסוב זי”ע סיפר שאת המשמעות העמוקה במצות ואהבת לרעך כמוך למד משיח ושיג של שני נכרים ברחובה של עיר. שאל גוי פלוני את אלמוני האם אתה אוהב אותי, ענה אלמוני הלא חברים אנו זה כעשרים שנה ואיך לא תבוש לשאול אם אוהב אני אותך. חזר ושאל פלוני הגד נא לי איזה שן כואבת לי. ענה אלמוני וכי איך אדע אם לא ספרת לי. חזר פלוני ושאל, “וכי איך תאמר שאתה אוהב אותי אם כלל אינך יודע מה כואב לי”.

וכי איך נוכל לומר שאוהבים אנו את ישראל אם כלל אין אנו יודעים מה כואב להם, שאל הצדיק. לא די בכך שנדמה לנו שאוהבים אנו זה את זה, משמעות האהבה, להשתתף בצער הזולת, ולשמוח בשמחתו, להטות לו שכם בשעת מצוקה ולעזור בידו בשעת הצורך.

אמנם שח הצדיק שלמד הבנה עמוקה זו משיחם ושיגם של שני נכרים, ונאמן היה בכך לדרכו של הבעש”ט זי”ע שלימד לתלמידיו שיש לו לאדם להבין שההשגחה הפרטית יורדת עד לפרטי הפרטים בחייו של אדם, ולפיכך יש לו ללמוד מכל שעיניו רואות, אזניו שומעות, וכל חויה שעוברת עלינו, כל אלה באו מן השמים לפקוח עינים עוורות ולפתוח לב אבן.

(ובברכות ל”ב ע”ב מסופר “מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו, לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי, אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים, אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך, אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף, אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה. מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום”. ובמהרש”א שם כתב דאין אלה אלא דבריו של שר נכרי אך כונת הפסוק באמת לשמירת הנפש ברוחניות, אך הרמב”ם בפי”א מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה ד’ הביא פסוק זה כמקור לחיוב שמירת הגוף והנפש וכדברי שר נכרי זה).

אך לענ”ד יש ללמוד זאת גם מדברי התוס’ במנחות ל”ז ע”א (ד”ה או קום) שהביאו בשם המדרש “יש במדרש אשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם א’ שיש לו שני ראשים לפני שלמה המלך ונשא אשה והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים וכיוצא באשתו בראש אחד וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם מי שיש לו שני ראשים שאל שני חלקים ובאו לדין לפני שלמה”.

ואף שבדברי התוס’ לא נכתב מה היה פסק הדין של שלמה בחכמתו, הדברים מפורשים בדברי השיטמ”ק שם. שלמה עטף ראש אחד בסודרין ושפך קומקום של רותחין על הראש השני. שני הראשים התחילו לצעוק מכאב. אמר שלמה בחכמתו שני הראשים אחד הם! אם זה מרגיש בכאבו של זה, אם כאשר מכאיבים לזה גם זה צועק מכאב, אחד הם ולא שנים.

ועיין עוד בירושלמי מס’ נדרים ל’ ע”ב “היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה”.

כל בני ישראל דומים לגוף אחד ולקומה אחת, וכשפלוני פגע באלמוני הרי זה כיד ימין שפגע ביד שמאל, ואם יחזור אלמוני לפגוע בפלוני הרי זה כיד שמאל שיחזור ויפגע ביד ימין.

ובמה נחשבים אנו כגוף אחד וישות אחת כאשר מרגישים אנו בצערן של ישראל וכואבים את כאבם, וכמו שאמר הצדיק הנשגב מסאסוב “אם אין אתה יודע מה כואב לי כיצד תאמר שאוהב אתה אותי”.