Listen to the Rejoicing and Prayer- Lishmoah El Harina Viel Hatefillah

לשמוע אל הרינה ואל התפילה

הן טעמים רבים נאמרו בביאור מנהגנו להתחיל באמירת הסליחות במוצאי שבת קודש בין אם ימי הסליחות מעטים או רבים. וטעם מחודש כתב בזה בלקט יושר (עמוד 114):

“לכך טוב להתחיל מיד ביום א’ כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת עונג שבת ואמרינן בגמרא (שבת ל’ ע”ב) שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה של מצוה, לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וגם הפייט התחיל במוצאי מנוחה”.

ודבריו חידוש לכאורה, דהלא בעומק תודעתנו נחרתו הסליחות בצפורן שמיר של אימת יום הדין, ביראה ופחד אומרים אנו סליחות אלה. והנה חידש הלקט יושר שצריך לומר את הסליחות בשמחה ומשו”כ מתחילים אנו במוצאי שבת כיון שעדיין שמחת השבת אופפת אותנו.

אך באמת נאים הדברים ומתיישבים על הלב, דכבר כתב רבינו יונה החסיד בפירושו למסכת ברכות (כ”א ע”א מדפי הרי”ף):

“וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע ופשטיה דקרא כך הוא שאע”פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג אבל הקב”ה איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות ושש ונעלה בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה’ ביראה וגו’ ובפסוק אחר עבדו את ה’ בשמחה ר”ל תעבדו את ה’ ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו ואע”פ ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה שמחה זו מותרת ומחוייבת כענין שנא’ תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו'”.

הרי דאין כל סתירה בין יראה לשמחה אלא משלימים הן זו את זו וכגודל היראה גודל השמחה, והוא שאמר הכתוב (תהלים ב’ י”א) “עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה”.

וזה שמצינו בדברי הנביא (נחמיה ח’ י’) “לכו אכלו משמנים שתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, אל תעצבו, חדות ה’ היא מעוזכם”. על אף שיום זה יום הדין הוא חדות ה’ היא מעוזכם, והשמחה מלווה את היראה.

וכבר נתבאר במק”א (עיין מנחת אשר שיחות על המועדים ח”א מאמר כ”ב) דזה ענין התקיעה והתרועה. התקיעה מבטאת שמחה, וכדמצינו בחצוצרות “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם” (במדבר י’ י’), בעוד התרועה היא קול של דאגה, פחד ושברון לב, וכדכתיב “והיה כי תבא מלחמה על ארצכם והרעותם” (שם י’ ט’), עי”ש.

והוא שאומרים אנו בסליחות דיום ראשון “במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה… לשמוע אל הרינה ואל התפלה“. רינה לשון שיר של שמחה היא וכמבואר בזכריה (פרק ב’ י”ד) “רני ושמחי בת ציון”. הרינה והתפילה, השמחה והחרדה כרוכות ירדו מן השמים בימי הדין והרחמים.

רחמנא דעני לתבירי ליבא ענינא

אמש, בעמדי בתחנון ובזעקה, ורחושי מרחשין שפתי את פרקי הסליחות אמרתי ביחד עם כל בית ישראל:

“מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שענה ליצחק כשנעקד ע”ג המזבח הוא יעננו.. וכן ביעקב, ביוסף, במשה, באהרן, בפנחס הקנאי, ביהושע, בשמואל הנביא, בדוד, באליהו, ביונה, בחזקיהו מלך יהודה, בחנניה מישאל ועזריה, בדניאל, במרדכי ואסתר ובעזרא, ומסיימים “מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והתמימים והישרים הוא יעננו”.

ותהיה גדולה עלתה בלבי, וכי למה יענה, וכי אין כאן עזות מצח, וכי ראויים אנחנו שהקב”ה יעננו כפי שענה להני גדולי עולם שהאפילו פני חמה בקומתם, וכי אין כאן עזות מצח לומר מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והישרים והתמימים הוא יעננו, וכי חסידים וצדיקים וישרים ותמימים אנו.

ולבי אומר לי, דמשום כך מוסיפים אנו בלשון ארמית “רחמנא דעני לעניי ענינן, רחמנא דעני לתבירי לבא ענינן, רחמנא דעני למכיכי רוחא ענינן”.

מלבד החסידים והתמימים וכו’ הזוכים בדין ובדין הן נוטלים שכרם, עונה הקב”ה לשבורי הלב ונמוכי הרוח, הלא “קרוב ה’ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע” (תהלים ל”ד י”ט).

מקום מיוחד יש למעלה בשביל אלה הפונים אל הקב”ה בכפיפות קומה, בנמיכות רוח ובשברון לב, וביניהם מצטופפים גם אנחנו ברוח נשברה ובלב נכנע, ומבקשים אנו גם אם אין אנו מן הצדיקים והישרים והתמימים, מ”מ תבירי לבא ומכיכי רוחא אנחנו, ובין כולם רחם גם עלינו.

ומשו”כ אומרים אנו בקשות אלו בלשון ארמי, דכבר אמרו חז”ל (שבת י”ב ע”ב) דאין מלאכי השרת מבינים לשון זה, והתוס’ בברכות (ג’ ע”א) כתבו דכאשר רוצים אנו שהמלאכים לא יבינו את דברינו מבקשים אנו בלשון ארמית. (ועיין תוס’ בשבת שם ד”ה שאין).

דהנהגה זו של מדת הרחמים לא נמסרה למלאכי השרת כלל ואין להם חלק בה, אין היא אלא בין אבינו שבשמים לבניו אהוביו, ורחמים אלה למעלה הם ממדת הדין, והמלאכים אף מקנאים בה, וכדי שלא יתערבו לקלקל, וינסו ללמד חובה על בני ישראל, פונים אנו להקב”ה בעצמו בלשון שזר לא יבין.

כי כאשר הקב”ה דן אותנו במדת הרחמים, אין למדה זו קץ.

בא וראה מה שאמרו בירושלמי (סנהדרין מ”ט ע”א):

“רבי הונא בשם רבי אבהו הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה כביכול הא בשביל ישראל נעשה שכחן, מה טעמא (מיכה ז’ י”ח) נושא עון נשא כתיב וכן דוד אמר (תהילים פ”ה ג’) נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה”.

ועוד אמרו שם:

“א”ר לעזר (תהילים ס”ב י”ג) ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מעשהו אין כתוב כאן אלא כמעשהו ואין לית ליה את יהיב ליה מן דידך”.

(וכ”ה בירושלמי פאה ה’ ע”א – ע”ב, עי”ש).

והלא הדבר פלאי ואין לו פשר כלל במדת הדין.

הלא חטא החוטא ואין בידו זכות להכריעו לחסד, והקב”ה נותן לו משלו במתנת חנם, וכי מדת המשפט יש כאן.

ויתירא מזו, כפות המאזניים שוים הם, ויש באמתחתו של השטן עוד חבילות עבירות להכריעו לחובה ואזי הקב”ה נעשה שכחן וכאילו שוכח מעוונות חטאים ופשעים ומטה כלפי חסד.

וכמה נפלאים דבריו של רבינו המבי”ט בספרו בית אלקים (פרק ט”ו) הצופה ומבי”ט לטובתן של ישראל, שפירש את הכתוב “ויגבה ה’ צבקות במשפט”.

“והוא כשרוצה הקל יתברך לעשות משפט בחוטאים הוא מגביה עצמו כביכול שלא להביט ולא לפשפש בענין החטאים כ”כ אלא בחטא דרך כלל ולא בפרטי הדברים שבשעת עשיית החטא אשר עליהם נחשב החטא יותר חמור”.

כמה גדולה ועצומה היא מדת הרחמים, כי כאשר הקב”ה דן במצוות ומעשים טובים של ישראל מתבונן הוא בפרטי הפרטים כדי להגדיל זכיותינו, אך כאשר הוא דן בעבירות שבידינו מגביה הוא מעוף ומביט מלמעלה כראות הנשר ואינו מתבונן בפרטי הפרטים וכביכול אינו רואה אלא את הדברים הגדולים והבולטים.

כי כאשר הקב”ה בא לרחם עמו מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל הלא מדת הרחמים אין לה גבול.

ובשברון לב ונמיכות רוח באים אנו לפני ומתחננים.

“ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עמנו במדת הרחמים”.