כבוד חברים

"כי חפץ הקב"ה יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם למקום" (רא"ש פאה פ"א מ"א).

אחד היסודות העיקריים במדות שבין אדם לחבירו הוא כבוד חברים ואהבת רעים, הלא למדנו "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פ"ט מ"ד).

אמנם באמת אהבת רעים וכבודם שתי מדות שונות המה. יש האוהב חבירו ואינו מכבדו ויש המכבדו אף שאינו אוהבו, אך מצווים אנו גם לכבד וגם לאהוב.

אמנם נצטווינו לאהוב כל אדם שהרי "ואהבת לרעך כמוך" אמרה תורה, אך עבודה זו קשה שבמקדש היא, ולפעמים קשה לנו לאהוב אדם מסיבות רבות. אך שומה עלינו לדעת שמצווים אנו לכבד אף את מי שאין אנו אוהבים.

הרי כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא לא מתו משום שלא אהבו זא"ז אלא משום שלא נהגו כבוד זה בזה. הרי שמי שאינו מכבד את רעהו עונשו כבד לאין ערוך ממי שאינו אוהבו, פוק חזי מה שאמרו חז"ל (ב"מ נ"ט ע"א) נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. והנזהר לכבדו ומעולם לא הלבין פני אדם שכרו הרבה מאד.

ראה מה שאמרו בירושלמי (דמאי ד' ע"א) על רבי פנחס בן יאיר שקרע את הנהר ועבר בתוכו בחרבה "אמרו לו תלמידיו יכלין אנן עברין, אמר להן מאן דידע בנפשיה דלא אקיל לבר נש מישראל מן יומוי יעבור" (כל מי שיודע בנפשו שמעולם לא הלבין פני אדם מישראל יכול לעבור).

עד כמה גדולה ונשגבה היא מדה זו יש ללמוד ממעשיו של ר' חנינא בר חמא אחרי אשכבתי' דרבי, דהנה בכתובות ק"ג ע"א מתואר המחזה הנשגב והמעמד נורא ההוד של אשכבתי' דרבי כאשר אראלים ומצוקים אחזו בארון, וכל דבריו של רבינו הקדוש בצוואותיו האחרונות נאמרו ברוח הקודש וכשכינה המדברת מתוך גרונו, וכמבואר במה שאמר "יוסף חפני ושמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי, סבור מינה בהדין עלמא הוא דקאמר כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה אמרי ש"מ בההוא עלמא הוא דקאמר", ושוב אמר רבי "לחכמי ישראל אני צריך". וכשנכנסו חכמי ישראל ציווה להם "שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא חנינא בר חמא ישב בראש". ואעפ"כ מבואר שם שר"ח בר חמא לא ישב בראש מפני כבודו של ר' אפס שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה יעו"ש.

ולכאורה תמיהה עצומה היא על ר' חנינא והלא צוואתו האחרונה של רבינו הקדוש היתה זאת, צוואה קדושה שנאמרה ברוח הקודש, חנינא בר חמא ישב בראש! ואיך עלה על דעתו ולבו של רחב"ח להמרות את פיו של רבו הגדול והקדוש שהיה רחב"ח קשור אליו בכל נימי נפשו, וכדחזינן בירושלמי (נדה ב' ז') שהעיד רחב"ח על עצמו שמעולם לא הורה הלכה אלא א"כ שמעה מפי רבי כמנין שערות ראשו, עד כדי כך היה רחב"ח קשור ברבו הגדול, ועוד דהרי ר' חנינא ב"ח הוא זה שאמר (שבת קנ"ג ע"א) "איזהו בן העולם הבא כל שרוח רבותיו נוחה הימנו", וא"כ תגדל התמיהה שבעתיים כיצד מלאו לבו לא לקיים את צוואת קדשו של רבי. אלא נראה מזה לימוד נשגב ונורא עד כמה גדולה מצוה זו של כבוד חברים וחכמים. רחב"ח לא מילא אחרי צוואת רבו ובודאי היה בזה מסי"נ ובלבד שלא יפגע כבודו של ר' אפס (ואפשר שראה ברוח קדשו שסופו לישב בראש אחרי מותו של ר' אפס וכמו שהיה באמת כמבואר שם בכתובות).

אמנם, באמת הקושיא במקומה עומדת דאף אם נאמר דרחב"ח עשה כן משום מדותיו התרומיות שבין אדם לחבירו באמת אין בזה ישוב מספיק, וכי עלה על דעתו שרבי בשעה נשגבה זו של הסתלקותו לא היה רגיש כמותו לכבודו של ר' אפס, ועוד דהלא כל מה שאמר רבי שיוסף חפני ושמעון אפרתי ישמשוהו במותו היה ביטוי לגודל קדושת מדותיו שבין אדם לחבירו כמבואר שם שכונתו היתה שלא יאמרו עליהם שהיה בהם חטא וחיו בזכותו של רבי כל ימי חייו, וא"כ בודאי היה רבי נותן לבו לכבודו של ר' אפס, ואעפ"כ אמר שרחב"ח ישב בראש, ובודאי צריך ביאור במה שלא עשה רחב"ח כמצוות רבו לישב בראש הישיבה.

אמנם לא על רבי חנינא בר חמא לבד תלונתו, דהלא כך מצינו גם במשה רבינו גדול הנביאים ואב לחכמים.

דהלא כתב רש"י (שמות ד' י'):

"גם מתמול וגו' – למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה, שנאמר (שמואל א' ב' כ"ז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, הוא אהרן. וכן ביחזקאל (כ' ה') ואודע להם בארץ מצרים וגו', (שם ז') ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה".

הלא תימה עצמוה היא, הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש ומצווה על משה לשוב למצרים ולגאול את ישראל מגלותם, ומשה רבינו מסרב משום כבודו של אהרן אחיו שגדול ממנו בשתי שנים, וכי צדיק הוא יותר מקוב"ה, ואטו אין הקב"ה רגיש לכבודו של אהרן כמו משה. ולכאורה אין לך תימה גדולה מזו.

והנראה ברור בזה שאין משה רבינו אומר "איני רוצה" אלא הוא אומר איני יכול, מתחנן הוא להקב"ה ואומר יודע אני שעלי לעשות את רצון ה' ויודע אני שאין לך זכות גדול מזה, אבל מה אעשה ואנוס אני, וכשם שלא יכול אדם לעלות השמימה או לדלג מעל הים הגדול לא אוכל לתפוס את הגה ההנהגה ולפגוע בכבודו של אהרן אחי הגדול ממנו.

וכאשר לו הקב"ה "וראך ושמח בלבו" נתרצה משה תיכף ומיד ונתרם בדחילו ורחימו ללכת בשליחותו של הקב"ה ולקיים מצוותו.

ואפשר דבאמת רצה רחב"ח לישב בראש הישיבה כמצות רבו אלא שהרגיש בנפשו שאינו מסוגל לכך משום כבודו של ר' אפס וכיון שאונס רחמנא פטריה מכל מצוות התורה ואף ממצוות דאורייתא היה פטור אף ממצוה זו, רחב"ח לא היה יכול לעמוד בראש הישיבה מפני כבודו של ר' אפס הגדול ממנו שתי שנים ומחצה, על אף צוואת רבינו הקדוש וזה לימוד גדול ונשגב במדת כבוד חברים.

וכמה גדולה היתה מדה זו בעיניו של רחב"ח עד שמצאנו בירושלמי (תענית ד' ב') ששאלו את רחב"ח במה הארכת ימים ואמר בזכות זו שלא ישב בראש משום כבודו של ר' אפס (ומבואר שם שאמר עוד דאפשר שהאריך ימים משום שבלכתו מציפורי לטבריה עיקם דרכו כדי לבקר את ר' שמעון בן חלפתא, וגם מעשה זה מדת כבוד חברים וכבוד התורה הוא).

להודיענו כמה גדולה מדה זו של כבוד חברים וכבוד חכמים וכמה גדולה חובתנו להתאמץ בה בעוז ובתעצומות.

ומדה קדושה ונשגבה זו מלבד גודל מצותה יש בה גם סגולה לתורה, דהנה זכה רבא למה שלא זכו שאר אמוראי שהלכה כמותו בכל מקום ועוד זכה להיות ראש הישיבה בכל מדינת בבל וכל תלמידי דורו תלמידיו היו, ובימיו נסגרו כל ישיבות בבל מלבד ישיבתו הגדולה במחוזא כמבואר באגרת ר' שרירא גאון, ובמה זכה רבא לגדולה זו שלא זכו בה אחרים, במושכל ראשון נעלה על לבנו שרבא קנה מעלות רמות אלו בדמו, וכמבואר בשבת (פ"ח ע"א) "דקא מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא". כ"כ גדולה היתה דביקותו בתורה ובאהבתה שלא הרגיש כלל שאצבעותיו נובעות דם, והיה נראה לכאורה שדם זה זיכה את רבא במעלות הנשגבות, אך באמת לימדונו חז"ל שלא משום דם ידיו זכה רבא למה שזכה אלא בזכות דם רגליו, כמבואר ביומא (נ"ג ע"א) "רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה עד דמנגפין כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא אמרו ליה לר' יוסף הכי עביד רבא אמר ליה יהא רעוא דתרום רישא אכולא כרכא", ופרש"י "תהיה ראש ישיבת הכרך", ובר"ח פירש "שתהי' בכל הלכה כרבא". הרי שלא רק בזכות כח תורתו ועמלו זכה רבא להיות ראש הישיבה ושיקבע הלכה כמותו אלא בכח מדותיו הגדולות בכבוד חכמים וזכות הדם שנבעו רגליו ביוצאו לאחוריו מביתו של ר' יוסף (אף שר' יוסף סגי נהור היה ולא ראה מעשי רבא כמבואר שם ברש"י).

ומוסר נשגב ונורא יש ללמוד בתורת המדות מתלמידי ר' עקיבא וקורותיהם. דהנה מבואר ביבמות (ס"ב ע"ב) שהיו לו לר"ע כ"ד אלף תלמידים וכולם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ומי היו רבותינו שבדרום תלמידיו האחרונים של ר"ע, ר' מאיר ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע.

ונתקשו חכמי לב להבין את העונש הנורא הזה של מיתת כל אותם אלפי תלמידים על מה שלא נהגו כבוד זה בזה, וכי עונש כרת או מיתה יש בכבוד חברים. אלא נראה פשוט דרק משום שהיו תלמידיו של האדם הגדול בענקים ר' עקיבא, דקדק עמהם הקב"ה כחוט השערה במדות שבין אדם לחבירו ובכבוד חברים, דהלא ר' עקיבא הוא זה שלימדנו (אבות פ"ג מי"ד) "חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים", ובתו"כ פר' קדושים אמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ומכל זה חזינן שיטת ר"ע שאהבת רעים וכבוד חברים הם מיסודות התורה וחיבת האדם ענף הוא מאהבת ה' "כי בצלם אלקים עשה אותו" (בראשית ט' ו') ולפיכך נענשו תלמידיו כשלא נהגו כבוד זה בזה.

ובקהלת רבה (י"א) איתא דכשבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ללמדם תורה אמר להם כ"ד אלף תלמידים היו לי וכולם מתו "על שהיתה עיניהם צרה בתורה זה בזה, אתם אל תהיו כמותם". ועוד מבואר שם שגם ר' נחמיה היה בין תלמידיו האחרונים של ר"ע עי"ש.

וכמה נפלאים הדברים, הלא רוב התורה שבע"פ תורתן של תלמידי ר' עקיבא האחרונים היא דהלא אמרו בסנהדרין (פ"ו ע"א) "סתם מתניתין ר' מאיר סתם ספרא ר' יהודא סתם ספרי ר' שמעון סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע". הרי שכמעט כל התורה שבע"פ היא נחלת תלמידי ר"ע האחרונים שקיימו מצוות רבם ונהגו כבוד זה בזה ומכל אלפי תלמידיו הראשונים שלא נהגו כבוד זב"ז כמעט שלא נשאר יד ושם בין כותלי בית המדרש.

ובאמת מצינו מאמרים נפלאים ויקרים בשבח מדות שבין אדם לחבירו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים ואף הם כמותו ראו באדם צלם אלקים ומרכבה לשכינה, ר' מאיר אומר (תנחומא ויחי ב') "כל המברך את ישראל כאילו מברך את השכינה", ועוד ציוה לנו ר' מאיר (אבות ד' י') "הוי שפל רוח בפני כל אדם", ר' יהודה אמר (שיר השירים רבא ב' ט"ו) "כל המקבל פני חברים כאילו מקבל פני השכינה", ר' יוסי בן חלפתא שאף הוא היה מתלמידי ר"ע האחרונים העיד על עצמו (שבת קי"ח ע"א) "מימי לא עברתי על דברי חברי", ובב"מ ל"ג ע"א אמר דאפילו לא האיר (חבירו) עיניו אלא במשנה אחת הוא רבו, וגם ר' שמעון האיר עינינו בעוצם החיוב בכבוד חבירו (ברכות מ"ג ע"ב) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". ור' אלעזר בן שמוע אחרון תלמידיו של ר' עקיבא השאיר לנו צוואה לדורות ברוחו של רבו הגדול ר"ע ואף הוא דימה כבוד ישראל לכבוד הקב"ה (אבות ד' ט"ו) "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים".

תלמידיו האחרונים של ר' עקיבא שתורתם היתה מיוסדת על יסודות עצומים ואיתנים של תיקון המדות הם שהנחילו תורה לדורות עולם והיא שעמדה להם שלא תמוש התורה מפינו לעולם ועד. בעמדנו על פתחי תורה ושערי הלכה עלינו לקבל על עצמנו "התקן עצמך ללמוד תורה" בעבודה ובעמל של תיקון המדות למען טהר נפשותינו ורוחנו להיות ראויים שתשכון השכינה בקרבנו מעתה ועד עולם.