טוב לב משתה תמיד

זכרוני שבילדותי שמעתי סיפור שאחד הגדולים כשנפרד מבנו לתקופה ארוכה אמר לו “זכור לך שיש שני תמידין בכל יום”. והבן לא הבין פשר דבר בדברי אביו עד שחכם אחד האיר את עיניו שהכונה לשני תמידים שבדברי הרמ”א בשו”ע או”ח. בסימן א’ ס”א כתב הרמ”א קרא דשויתי ה’ לנגדי תמיד, ובסוף השו”ע (סימן תרצ”ז ס”א) הביא קרא “וטוב לב משתה תמיד”, ואלה שני התמידים שחובתם רובצת חובה בכל יום ויום ובכל שעה ושעה, ודפח”ח.

והוספתי בזה דצריך שיהיו תמידין כסדרן, בתחילה שויתי ה’ לנגדי תמיד, ורק אח”כ טוב לב משתה תמיד, ואל יעלה על דעתו שאפשר להפוך את הסדר ולהקדים את המאוחר, שהרי מי שמתחיל ב”טוב לב משתה תמיד” יקשה עליו לשוב ולזכות ב”שויתי ה’ לנגדי תמיד”.

אלה הם התמידים שעל האדם בכל יום תמיד. היראה והשמחה, “שויתי ה’ לנגדי תמיד” למען תהיה יראתו על פניכם, וטוב לב משתה תמיד בשמחת המצוה ושמחת התורה ושמחת היראה.

משחר נעורינו הורגלנו לחשוב שהיראה והשמחה לא ישכנו בכפיפה אחת ותרתי דסתרי הם, ובאמת כך הוא טבעו של אדם, כאשר אימה ופחד אופפים את האדם אין הוא יכול להיות שמח וטוב לב. אך יראת אלקים שאני. יראה זו מגבירה ומעצימה את שמחת הלב.

וכך כתב החסיד רבינו יונה בר”פ אין עומדין במס’ ברכות:

“וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה, טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע. ופשטיה דקרא כך הוא שאע”פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג אבל הקדוש ברוך הוא איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות ושש ונעלס בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה’ ביראה וגו’ ובפסוק אחר עבדו את ה’ בשמחה ר”ל תעבדו את ה’ ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו ואף על פי ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה שמחה זו מותרת ומחוייבת כענין שנא’ “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'”.

וראיה גדולה דאין היראה והשמחה סותרות זא”ז מדברי המדרש סו”פ פקודי:

“א”ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם למה שלא יחשב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ, וכל השבח הזה למה שהיא קרית מלך רב ומשחרבה ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ”.

הרי לן דירושלים עיר הקדש בימי הרגל היתה משוש כל הארץ ואף שמץ צער אסור היה שיהיה בה, אף שאלפים ורבבות עלו אליה מקרוב ומרחוק עם מטרה אחת “למען תלמד ליראה את ה’ אלקיך” (דברים י”ד כ”ג). ובהכרח שאין היראה דוחקת את רגלי השמחה אלא השמחה והיראה משלימות זו את זו.

וכך שנינו בתנא דבי אליהו (רבה פ”ג) “יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי”.

ב

ושמחה זו שני פנים לה שמחת המצוה מחד ושמחת התורה מאידך.

כמה גדולה שמחת המצוה, למדנו במדרש:

“למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח” (ויק”ר פל”ד סי’ ט’).

“השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר ‘תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב’, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומו אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר ‘אל תתהדר לפני מלך’, וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה’ שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'” (רמב”ם שלהי הלכות לולב).

“התנאי הרביעי, השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליה קודשא בריך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר”ר יצחק אשכנזי זצ”ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר, דהיינו דכתיב ‘תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל’, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוג שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות” (“חרדים” הקדמה למצות א’ וד’).

ועוד זאת מצינו לגדול תלמידי האר”י החי, דולה ומשקה מתורת רבו:

“גם דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותם, שהרי מצינו בדברי רז”ל שאמרו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, וכיוצא בזה אמרו כל המקיים מצוה פלונית יש לו כך וכך, והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בנ”א ואינם מתקיימים דברי רבותינו ח”ו בענין גודל שכרם אפילו בעוה”ז, אבל השרש שהכל נשען עליו הוא שבעשיית המצות אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש ובחשק גדול כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה, וזהו סוד הפסוק ‘תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב’ וזה סוד רב ברונא דחד יומא סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא ית’ בתכלית האחרון יותר משאם היה השכר מזומן לפניו בפועל, וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי כך יזכה לקבל אור עליון, ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוה”ק, וענין זה נוהג בקיום כל המצות כולם בין בעת שעוסק בתורה שיהיה בחשק גדול נמרץ בהתלהבות עצום כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו ולקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה” (“שער המצוות” לרבינו חיים ויטאל – הקדמה).

וכונת האריה”ק למה שאמרו (ברכות ט”ז ע”ב):

“אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא”.

אדם גדול הוא, במה נבחנת גדלותו של אדם, בשמחת המצוה.

השמח במצות, השש בעוז קיומן, “אדם גדול הוא”.

כמה נשגבה מעלה זו אשר הזהירנו עליה בספר תורת האלקים: “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” עמוק הוא החטא, כבד ללא נשוא וכבר אמרו בשם הרבי הקדוש ר’ מנחם מנדל מקוצק זצ”ל “מילא לא עבדת את ה’ אלקיך ובגין כך הילכת ביגונך וביסורי לבבך על כי המרת רצון קונך, אך היאך תיתכן זאת כי כשלת בעונך ועוד מתהלך הינך בשמחה ובטוב לבב? אכן בשל כך ‘ראוי’ אתה ורבצה עליך אלת הברית הכתובה עלי ספר.

ועוד מצינו (ברכות ל’ ע”ב):

“אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה (משלי י”ד) בכל עצב יהיה מותר כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא”.

ופרש”י “תפילין מנחנא – והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי”.

אך רבינו יונה פירש בדרך אחר:

“ופי’ תפילין מנחנא ר”ל שמחת מצוה אני שמח כי חולה הייתי במעיי ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות ועכשיו כשנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה”.

הרי לן דשמחת המצוה לא היתה חבויה בלבם בלבד, אלא שמחה זו אפפה את כל הוייתם והיתה ניכרת על פניהם עד שאמרו כל גדולי החכמים, רבה ורב זירא דהוי קא בדחי טובא, ומזה נלמד מה גדולה היא שמחת המצוה.

ג

ושמחת התורה מה היא.

“אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר’ אליעזר בן שמוע ואמרי לה למצות מדותיו של ר’ אליעזר בן שמוע מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והיה חביב לו ביותר עד לאחת אמר לו רבי השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו אמר לו כשר ערבית אמר לו כשר שחרית אמר לו כשר צהרים אמר לו כשר מנחה אמר לו כשר אלא שר’ אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי אמר לו יוסף כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו רבי הן אלא שר’ יהודה פסול שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי עכשיו ששנית לי החזרת לי אבידתי, זלגו עניו דמעות של רבי אליעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר קרא עליו את המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי” (מנחות י”ח ע”א).

צהבו פניו של יוסף הבבלי … וזלגו עיניו של ר’ אלעזר בן שמוע דמעות … אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליהם ביותר, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.

וראה נא דבריו הנפלאים והנשגבים של אור החיים הק’ בפרשת כי תבא (דברים כ”ו י”א):

“שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”.

ויהי רצון שיהיה חלקנו עמהם, בזה ובבא.

מתוך שיעור על פרשת פקודי