לא תחמוד במרבה במחיר

כבוד הרה”ג המופלג וכו’

רבי יוסף שוב שליט”א

מפעל תרי”ג מצוות

במה ששאל אם יש איסור לא תחמוד בשכירות, כגון מי ששכר בית ודר בו וחבירו לחץ עליו שיעזוב את הבית ע”מ שישכרנו הוא עד שהצליח, האם עבר בלא תחמוד. ועוד נסתפק במשרה שאין בו קנין מסוים כגון גבאות בישיבה או בבית הכנסת וכדומה אם יש לא תחמוד.

הנה מע”כ הביא את דברי המשנה למלך פ”א מגזילה הלכה ט’ שכתב “וז”ל מהרש”ך ח”ב סימן קמ”ט מ”מ אין מקום להכחיש שהדין נותן שקונה המולק”י להוציא את היהודי המחזיק מחזקתו נקרא רשע דהא אפילו המהפך אחרי החררה לקנותה אע”ג דאכתי לא מטא לידיה ולא קנאה ובא אחר ונטלה נקרא רשע (קדושין נט ע”א) כ”ש בקונה מולק”י מהבית שישראל חבירו מחזיק בה ומטא לידיה וזכה בה כמה ימים דודאי נקרא רשע ועובר על לאו דלא תחמוד בית רעך אף אם יפרע לו דמי שויון חזקתו וכו’ יע”ש, ויש לפקפק בהוראה זו כי לא מצינו שיקרא רשע במי ששכר בית ובא אחר ולקחה ודוק”, והבין כבודו שעיקר המחלוקת אם יש לא תחמוד בשכירות.

ויותר נראה לענ”ד דעיקר טעמו של מהרש”ך אינו משום לא תחמוד אלא משום שלמד מדין עני המהפך בחררה שנקרא רשע וק”ו זה שמוציא מה שכבר זכה בו חבירו מידו, אלא שהוסיף עוד דעובר בלא תחמוד והמל”מ פקפק בדבריו מטעם אחר לגמרי, דכיון דהראשון לא זכה בו אלא לשכירות והשני בא לקנותה קנין עולם אין בזה לא רשעות ולא לא תחמוד, כך נלע”ד.

אך מצינו להדיא מי שכתב דבשכירות אין לאו דלא תחמוד והוא בשו”ת נדיב לב חשן משפט סימן כ’ והביא דבריו בשדה חמד מערכת הלמד אות ק”ל (וכבודו הביא דבריו), אמנם דבריו צ”ע דמה סברא יש לחלק בין מכר לשכירות והלא “שכירות ביומיה מכירה היא” (ב”מ נ”ו ע”ב) ועוד דזיל בתר טעמא ובין אם לא תחמוד מלתא דגזילה היא ובין אם משום עצם איסור החמדה (עיין לעיל אות א’) היינו טעמא דמכר היינו טעמא דשכירות, ומשו”כ נראה יותר דגם בשכירות יש לאו דלא תחמוד.

אמנם לענ”ד אין איסור דלא תחמוד כאשר האדם מרבה במחיר עד שחבירו נתרצה למכור, דהלא זה דרך המסחר, ומה לן במה שלא רצה למכור במחיר אחר, והלא זכותו של אדם להחליט באיזה מחיר ירצה למכור ובאיזה הוא מעדיף להחזיק לעצמו ומה פגם יש בכך שהוא רוצה בביתו של פלוני ומרבה במחיר עד שחבירו ירצה למכור, לענ”ד לא אמרו בזה איסור אלא במפציר בחבירו שלא בדרך הוגנת עד שהוא מפתה אותו למכור מחמת בושה או יראה או סיבות צדדיות שאין בהם תועלת וריוח לחבירו. וכך משמע לענ”ד מלשון הרמב”ם בפ”א מגזילה ה”ט “כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ריעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תחמוד” הרי שלא עבר אלא משום “שהכביד עליו רעים והפציר בו” ולא משום “שנתן לו דמים רבים”, ואדרבה משמע מלשונו דמה שנתן לו דמים אינו אלא סיבה שלא יעבור בחטא, ומשו”כ כתב “דאע”פ שנתן לו דמים רבים” עובר, אבל סיבת העבירה ועיקרו מה שהכביד על רעים והפציר בו”, ויסוד האיסור דכיון שלא מכר בדעה מיושבת אלא מחמת הבושה או הפחד או שלחצו עליו בדרכים שונות הו”ל לתא דגזל הוא כנ”ל. וכך משמע בשע”ת לרבינו יונה שער ג’ אות מ”ג “ואם יפציר בו ברוב תחנונים יבוש להשיב פניו” הרי דאין איסור אלא כשפלוני נותן או מוכר מחמת הבושה וכדומה. אך אין איסור כלל במי שמרבה במחיר עד שחבירו מתרצה למכור וכך הוא דרך המסחר מעולם ועד עולם.

והדברים נראים בעיני פשוטים כ”כ עד שנתקשיתי להבין מה שכתב הגאון מסטייפלא בספר ברכת פרץ פרשת יתרו דכל שהרבה בדמים עד שגרם לחבירו שהתרצה למכור עבר בלא תחמדו וכך משמע בדברי החרדים (ל”ת התלוי בלב) וז”ל “דבור עשירי של עשרת הדברות לא תחמוד ובדברות אחרונות כתיב לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ובין אאשת איש ובין אקרקעות ומטלטלין איכא תרי לאוין לא תתאוה ולא תחמוד וכשישתדל ליקח הקרקע או המטלטלין מחבירו שלא היה בדעתו למוכרן אלא שהפציר עליו או הרבה עליו רעים או הרבה לו דמים עד שלקחו אז עבר על לא תחמוד”, הרי ששינה מלשון הרמב”ם ותחת אשר כתב הרמב”ם אפילו שנתן לו דמים מרובים, כתב הוא או שנתן לו וכו’ והקה”י דקדק כן מלשון הרמב”ם ולענ”ד נראה יותר דמלשון הרמב”ם מוכח היפך הדברים, דרק מי שגורם לחבירו למכור מחמת הבושה וכדו’ עובר בלאו זה כמבואר.

והלא כל איסור זה הגדיר רבינו יונה “הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרעהו”. הרי שאין איסור אלא במי שפועל בדרך עלילה ורשע ובחוסר הגינות לקחת של חבירו, אבל המרבה במחיר פועל בצדק וביושר, וגם המוכר שמח בדמים מרובים שיקבל. ומסתבר לענ”ד דכל כה”ג אין לא תחמוד.

ואף שעפר ואפר אני תחת כפות רגליו של החרדים, נראה דשלש תשובות בדבר:

א. אפשר דכל כונת החרדים למצב שבו הקונה מפתה את הבעלים למכור בתוספת דמים נגד רצונם, ועתידים הבעלים להתחרט כעבור זמן, וכעין מה שאמכרו (גיטין מ’ ע”א) לגבי קטן “מוקמינן ליה אפוטרופוס, ומקרקיש ליה זוזי, וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה”. ומצוי שדבר מסויים יש לו ערך מיוחד ביד בעליו מסיבות שונות, ועתיד הוא להתחרט מהמכירה אף שנתנו לו דמים מרובים, וכל כה”ג הוי בכלל לא תחמוד.

ב. יש מקום לטעון שסתימת לשון הרמב”ם, רבינו יונה, הטור והשו”ע שנקטו בדבריהם שהרבה עליו רעים או הפציר בו, ולא כתבו או שהרבה לו בדמים משמע שאכן אין בזה לא תחמוד, וסתימת הפוסקים מוציאה מדברי בעל החרדים.

ג. אפשר דכונת החרדים למדת חסידות ולא להלכתא פסיקתא, דעיקר ספר קדוש זה דרך חיים ותוכחת מוסר ולא הלכתא פסיקתא. (ועיין לעיל אות ו’ מ”ש כעי”ז לגבי שע”ת לרבינו יונה).

לוחות האבן התורה והמצוה

“ויאמר ה’ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם” (שמות כ”ד י”ב).

הן שנים היוו לוחות הברית שנתן הקב”ה ביד משה, וכבר כתב רש”י (דברים ט’ י”א) דלחת כתיב חסר ללמדך ששוים היו שני הלוחות במראה ובמשקל, ובפנימיות הענין כבר כתב רבינו הרמב”ן בפירושו עה”ת (שמות כ’ י”ג) דעל לוח האחד נתקנו עיקרי המצוות שבין אדם למקום, אנכי לא יהיה לך וכו’, ועל הלוח השני עיקרי המצוות שבין אדם לחבירו, לא תרצ לא תגנב וכו’.

למען נלמוד להבין שתורתנו הקדושה משולבת וכוללת שני תחומים אלה, המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו, ואין שלימותו של אדם מישראל אלא בהיותו מתוקן בשני התחומים גם יחד.

והלוחות דומים היו ושווים זה לזה כדי שנבין ששני תחומיהעבודה והזהירות שקולים המה, הא בלא הא ואי לא הא לא קיימא הא.

ועוד חידש רבינו הרמב”ן לפי דרכו (ויקרא י”ט ב’) דבשני התחומים נצטווינו במצוה כללית מלבד המצוות הפרטיות והמסויימות הרבות, כי אפשר שיקיים האדם את כל המצוות כולן ועדיין הוא נבל ברשות התורה, ולפיכך צוה הקב”ה “קדושים תהיו” שכל אורחות חיינו בין אדם למקום, מוצאם ומבואם תהיינה בקדושה יתירה.

וכך נצטווינו גם בין אדם לחבירו במצוה כללית “ועשית הישר והטוב”, שכל אורחות חיינו בין אדם לחבירו תהיינה במדצת היושר וטובת הלב.

וכאשר מתהלכים אנו בנתיבות החיים רואים אנו לפעמים אנשים צדיקים המדקדקים בקלה כחמורה בהל’ שבת, תפילה, נטילת ידים ובכל המצוות שבין אדם למקום, אך מקולקלים הם בתכלית במצוות ובמידות שבין אדם לחבירו. ולעומתם רבים ידענו המדקדקים ביותר בבין אדם לחבירו ואין יראת ה’ ואהבת ה’ מקוננת בלבם.

אלא ואלה חסרים ורחוקים מלמלא את שלימות יעודם, כי אין שנים הם לוחות העדות וכרוכים ירדו מם השמים.

והנה בפר’ כי תשא (שמות ל”ב י”ט) כתיב “ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר”. המסורת היא מידו לשון יחיד, אך המקרא הוא מידיו לשון רבים.

ופירש מרן הגר”י סלנטר גאון המוסר דמשה רבינו סבור היה דאף שנכשלו בבין אדם למקום ועברו על אנכי ולא יהיה לך מ”מ ראוי לתת להם את הלוח השני שעליו כתובים המצוות שבאל”ח, ומשו”כ עלה בלבו להשליך את הלוח האחד מידו האחת. אלא שאמר לו הקב”ה שני לוחות הברית תורת אחת המה ומקשה אחת ניתנו והא בלא הא אי אפשר. ובהכרח השליך משתי ידיו תפארת ישראל ארצה ושבר את שני הלוחות תחת ההר.

מתוך שיעור על פרשת יתרו