מצה כל שבעה

"'שבעת ימים תאכל מצות'. כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי הלילה הראשון שהוא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה אעפי"כ מצוה מדאורייתא היא" (מעשה רב סימן קפ"ה).

"ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות – אף ששת ימים רשות. מאי טעמא, הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, תלמוד לומר בערב תאכלו מצת, הכתוב קבעו חובה" (פסחים ק"כ ע"א).

א

הרי לן שיטת הגר"א שאין אכילת מצה כל שבעה רשות בלבד אלא מצוה יש בה והוי מצוה דרשות, ובאמת מצינו דמלבד שני הגדרים, מצוות חיוביות כגון קריאת שמע ותפילין, והמצוות הקיומית כגון השחיטה והפרשת תרומות ומעשרות, יש גדר שלישי שהוא מצוות רשות, כגון אכילת תרומה לכהנים, דכהן האוכל תרומה מקיים מצוה, אך לעולם אין בו גדר ביטול מצות עשה.

ובעיקר ההנחה דאכילת תרומה הוי מצוה, כך כתב הרמב"ם בסוף הל' תרומות (פט"ו הכ"ב):

"כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה, וכך קבלנו וראינו אותם מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר עבודת מתנה אתן את כהונתכם".

ונחלקו שם הרדב"ז והכסף משנה בביאור הדברים, הרדב"ז תמה על הרמב"ם דהלא אין כל מצוה באכילת תרומה, וכתב לפרש: "וי"ל וצונו שיאכלו התרומה הכהנים ולא זרים שהדבר ידוע שאם רצה הכהן שלא לאכול תרומה כל ימיו הרשות בידו ולא עבר על עשה וא"כ היכן צוה אלא ודאי כך הוא שצוה שתהיה התרומה מותרת להם כנ"ל".

הרי שיטתו דברכה זו איננה על קיום מצות עשה, דבאמת אין מצוה כלל בכהן האוכל תרומה אלא היא כמעין ברכת השבח על שהתרומה מותרת לכהן ולא זר. (ודומה קצת לברכת האירוסין לשיטת הרא"ש דאין האירוסין מצוה כלל וכל הברכה אינה אלא שהעריות נאסרו והארוסה אסורה והנישואה הותרה, ודו"ק).

והכסף משנה שם כתב: "מאחר שאכילת תרומה מצוה פשיטא שיברך עליה". וכ"כ שם מהר"י קורקוס: "וכיון שאכילת תרומה מצוה ודאי שצריך לברך עליה". הרי דפשיטא להם דבאמת אכילת התרומה מצוה היא.

אך באמת רמז הרמב"ם בדבריו דלאו מילתא דפשיטא היא כלל אלא חידוש גדול יש בהלכה זו, דמברכין על מצוה שכל כולה רשות ולא מצינו ברכה כוותה בשום מקום, ולכן כתב הרמב"ם "וכך קבלנו וראינו אותם מברכין", הרי דלאו מילתא דפשיטא הוי ככל שאר ברכות המצוה, ודו"ק.

ב

ולגבי המקור דאכילת התרומה הוי מצוה, ציין הרדב"ז לפסחים (ע"ב ע"ב) דאמר ר' טרפון דאכילת תרומה הוי עבודה דכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם, והרמב"ם רמז לזה כלשונו דאף אכילת קדשי הגבול הוי כעבודה, עי"ש.

ואפשר עוד שמקורו ביומא (ע"ד ע"ב) שם אמרו דאכילת תרומה הוי בקום ועשה, עי"ש.

ולגבי גדר המצוה כבר כתב הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע פ"ט) דקדשים קלים הנאכלים לבעלים ותרומה לכהנים נגררים אחרי מצות אכילת קדשים ד"ואכלו אתם אשר כפר בהם", שעיקרה קדשי קדשים הנאכלים לכהנים, ועיין מה שהארכתי במנחת אשר שמות (סימן נ"ה) ומנח"א פסחים (סימן ד').

וכיון דאתינא להכי נראה עוד דכך גם לגבי אכילת מצה כל שבעה, שהרי אמרו (פסחים כ"ח ע"ב) לרבי שמעון "והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה – אינו בבל תאכל חמץ".

הרי שכל שבעה ישנו בקום אכול מצה, ודו"ק בכל זה היטב.

ועוד מצינו כעי"ז במצוות דרבנן בתפילת ערבית דהוי רשות, המתפלל מקיים מצוה והנמנע מלהתפלל אין בו עבירה, וכך גם מצה כל שבעה לדעת הגר"א דהוי מצוה דרשות.

ג

והגר"א לא יחיד הוא בשיטה זו ויש עוד מגדולי האחרונים שנקטו כך מדעת עצמם, ואף מצינו לשיטה זו בית אב בדברי הראשונים כפי שיבואר לקמן.

א. עיין ערוך השלחן (סימן תע"ה סי"ח) שכתב:

"ודע דכך מקובלני דאע"ג דאין חובת מצה רק בלילה הראשון מ"מ מצוה לאכול מצה כל ימי הפסח כדכתיב [שם ט"ו] שבעת ימים תאכלו מצות והא דקרו לה רשות משום דמצוה לגבי חובה רשות קרו לה".

ומכיון שהיה מגדולי ליטא בדורות שלאחר הגר"א יש להניח שכונתו לשיטת הגר"א אעפ"י שאינו מזכירו להדיא.

ב. עיין עוד בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל (פסחים ל"ח ע"א) שכתב:

"דמצוות מצה כל ז' דאם אוכל מקיים מצוה אלא דחובה היא רק בלילה ראשונה ודאמרינן כל ז' רשות הוא כמו תפלת ערבית וטובא דכוותה מצוה של רשות והארכתי בחידושי בראיות רבות וכו'".

ג. עיין שו"ת אבני נזר (רו"ח סימן שע"ז) שחידש קצת בסגנון אחר וכתב לדמות מצות מצה כל שבעה למצות סוכה כל שבעה, וכשם שאם אוכל אכילת קבע בשבעת ימי החג מצווה היא לאכול בסוכה כך כל האוכל לחם בפסח דהיינו מחמשת המינים הראוים לבא לידי חימוץ מצווה לאכול מצה, ומקיים בכך מצות עשה, עי"ש.

ד. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קצ"א) הביא שכך כתב החזקוני על התורה בפר' בא, עי"ש.

ה. כך נראה עוד מדברי האבן עזרא בפר' בא (שמות י"ב ט"ו):

"שבעת ימים טעם מצות תאכלו, זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים, כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים".

הרי שצוה לאכול מצות כל שבעה זכר ליציאת מצרים.

ו. אך המקור החשוב ביותר בדברי רבותינו הראשונים מנחילי מורשת ההלכה ולא רק פרשני המקרא הוא מה שיש לדקדק כדברי האחרונים הנ"ל מדברי בעל המאור בפסחים (כ"ו ע"ב מדפי הרי"ף):

"ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה כל ז' דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה כדאיתא בפרק הישן ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות משא"כ בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה… וטעם נכון הוא".

ומעולם היה תימה בעיני למה לא תירץ בתכלית הפשטות דהלא האוכל בסוכה כל שבעה ודאי מקיים מצוה דבסוכות תשבו שבעת ימים ובדין הוא שיברך, אבל האוכל מצה כל שבעה אינו מקיים מצווה כלל ועל מה יברך, ובאמת מצינו תירוץ זה בדברי שאר הראשונים, עיין בדברי מהרי"ל (הל' חג הסוכות):

"נשאל ממהר"י סג"ל מפני מה בליל שמיני אסור לישן בסוכה וביום שמיני מצה לא מברכינן רק בליל ראשון. והשיב משום דכשאוכל מצה אינו עושה מצוה ולא מקיים עשה, כי אם שלא אוכל חמץ. דאין חייבים במצה אך בלילה הראשון, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות י"ב, י"ח). אבל גבי סוכה כל שעה שהוא יושב מקיים בסוכות תשבו שבעת ימים".

ודבריו פשוטים וברורים דהאוכל מצה כל שבעה אינו עושה מצוה ולא מקיים עשה, ומשו"כ אינו מברך, וכ"כ בספר העיטור (הל' מצה ומרור). והמאירי (סוכה כ"ז ע"א) הוסיף בזה דהאוכל מצה כל שבעה אין בו מצוה ולפיכך אינו מברך, דאינו אלא כאוכל בהמה טהורה ונמנע מלאכול בהמה טמאה, וכי יברך ברכת המצוה, משא"כ בסוכה כל שבעה דאעפ"י שאינו מצוה לאכול מ"מ כשאוכל בסוכה מקיים מצוה ומשו"כ מברך.

וזה גם כונת הרשב"א (שו"ת ח"ג סימן רפ"ז), עי"ש בעומק כונתו.

ומוכח מזה דאכן לדעת המאירי יש מצוה אף במצה כל שבעה וכשיטת הגר"א, ומשו"כ נדחק לחלק בין מצה לסוכה.

ושו"ר שאכן גם האבני נזר וגם הגר"י ענגיל הוכיחו כן מדברי בעל המאור, עי"ש.

ד

אם מברכים על אכילת מצה כל שבעה

והנה יש לעיין לשיטת הגר"א וכל האחרונים הנ"ל, אם מברכים ברכת המצוה על אכילת מצה כל שבעה כיון דמ"מ יש מצוה באכילתה, או שמא מכיון שאין כאן חובה אלא רשות אין לברך.

וכבר האריך בשאלה זו השדי חמד באריכות מופלגת (חלק ז' מערכת חמץ ומצה סימן י"ד אות י') ובתחילת דבריו כתב דלכאורה יש לברך על מצוה זו כשם שמברך על השחיטה אעפ"י שאינה חובה אלא רשות. אך באמת אין הנידון דומה לראיה ולא קרב זה אל זה, דמצות שחיטה מצוה קיומית היא, דהרוצה לאכול בשר מצווה לשחוט, והאוכל בשר בלי שחיטה מלבד מה שעובר בלאו דנבילה או אבר מן החי מבטל גם מצות עשה דשחיטה, משא"כ במצה כל שבעה דהוי רשות ולא חובה ולעולם אין בה ביטול מצ"ע.

והשדי חמד פנה בשאלה זו לכמה מגדולי הזמן ובעיקר לגדולי ליטא שהיו בקיאים במנהגי הגר"א ופסקיו והגאונים הנצי"ב ר' יוסף זכריה שטערן ועוד השיבו כולם כאחד דמעולם לא שמענו שיברכו כל שבעה על מצות מצה. ובאמת מילתא דפשיטא היא דאם אכן הגר"א היה מברך על מצה כל שבעה היה זה כתוב במעשה רב, ומדשתקי רבנן ש"מ שודאי לא נהג לברך.

וכ"כ גם בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן ר"ט) דאף לשיטת הגר"א ברכתו לבטלה, וכ"כ בדברי מלכיאל (ח"ה סימן ק"ד), אך הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן ע"ז) כתב דאף שאכן לא נהגו לברך מ"מ המברך אין ברכתו לבטלה, עי"ש.

אך לכאורה צ"ע גדול מה בין אכילת תרומה ע"י כהן שמברך עליה אף דהוי רשות ולא מצוה, לאכילת מצה כל שבעה שאין מברכים עליה.

ולדעת הרדב"ז דלא הוי ברכת המצוה אלא שמברך על היתר התרומה לכהן ואיסורה לזר לק"מ, אך לשיטת הכס"מ ומהר"י קורקוס דהוי ברכת המצוה קשה.

ושמא יש לדון אף לשיטת הרדב"ז דגם במצה כל שבעה יש לברך על שהחמץ אסור והמצה מותרת, וצ"ע.

אך כל עיקר דברי הרדב"ז פלא הם, דשאני ברכת אירוסין שבעצם ניסוחה יש בה מקום לתלות דשאני מכל ברכת המצוה שהרי לא מצינו ברכה על האיסורים, ומזה הוכיח הרא"ש דהוי ברכת השבח, ועוד דאשה זו הותרה לבעלה ע"י חופה וקידושין, אך רחוק לומר דמברך על שהתרומה מותרת לכהן ואסורה לזר, ועדיין צ"ע.

ולכאורה היה נראה דשאני מצות אכילת תרומה דהוי מצוה שבכהונה ועיקר הברכה אינה אלא על קדושת הכהונה וכנוסח הברכה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו', אך באמת לא נחה דעתי בחילוק זה, דמה בין קדושת הכהונה לקדושת ישראל והלא בכל ברכת המצוה מברכים אנחנו את שמו הגדול יתברך על שקדשנו במצותיו וציונו, ומה בין זה לזה.

ועוד עלה בדעתי לחלק בזה, דאפשר דמצוה שמצינו בה גם גדר חובה וגם גדר רשות, מברכים על החובה ולא על הרשות ולפיכך אין מברכים על מצה כל שבעה כיון שבליל ראשון הוי חובה ומברכים עליה,משא"כ בתרומה שכל עיקר מצוה זו לעולם אינה אלא רשות.

אך גם בזה יש לתהות דחילוק יש כאן אך סברא אלימתא אין כאן, ומה לן במה דמברכים על מצה של חיוב בליל א' דפסח.

ועוד כתב בשד חמד (שם עמוד 408 ד"ה גם) דברכת המצה של ליל א' פוטרת את אכילת המצה דכל ימי החג, והדברים רחוקים כמובן לכל.

והנראה עיקר בזה לענ"ד דאף לשיטת הגר"א וסייעתיה אין מצות מצה כל שבעה מצות עשה ממש אלא רצון התורה בלבד, וכו"ע מודי להבנה הפשוט דכל שבעה רשות היינו שאין כאן מצוה כלל ולא אמרה תורה לאכול מצה שבעה ימים אלא לאפוקי חמץ, אלא דכיון שאמרה תורה מ"מ "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות י"ב ט"ו) יש רמז לרצון התורה שיאכלו מצות שבעת ימים זכר ליציאת מצרים וכדברי האבן עזרא הנ"ל.

ואפשר דזה כונת הפני יהושע (פסחים כ"ח ע"ב ד"ה בשעה) שתמה על מה שאמרו בגמ' שם דאכילת מצה כל שבעה הוי קום ועשה, והלא אין מצות מצה כל שבעה, וכתב:

"וע"כ צריך לומר דאע"ג דאינן מצוה אלא רשות אפ"ה שייך לישנא דישנו בקום אכול מצה בכל שבעת ימים כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות".

ולכאורה דבריו תמוהים כיון דמ"מ אין כאן מצוה כלל, ולדרכנו ניחא דאף שאין כאן מצוה ממש אלא רשות מ"מ יש כאן רצון התורה דקום אכול מצה.

וכיון דמ"מ אין כאן מצוה גמורה אלא רצון התורה פשוט שלא מברכים ברכת המצוה, דאין ברכת המצוה אלא במצוה גמורה אם מה"ת ואם מדרבנן, אבל לא מצינו ברכה ברצון התורה.

ונראה עוד לדרכנו במה ששמתי אל לבי במה שכתבו התוס' בביאור דברי הגמ' דאין מניחים תפילין בשבת ויו"ט דתפילין הוי אות ושבת ויו"ט יש בהם אות, וכתבו התוס' דה"ה בחול המועד דהוי אות אין מניחין בו תפילין, ומצינו שני סגנונות בדברי התוס'.

במנחות (ל"ו ע"ב ד"ה יצאו) וכן בעירובין (צ"ו ע"א ד"ה ימים) כתבו דגם חוה"מ יש בו אות ופטור מן התפילין בפסח איסור חמץ ובסוכות מצות סוכה, אך במועד קטן (י"ט ע"א ד"ה רבי יוסי) כתבו בסגנון אחר דחוה"מ יש בו אות "הואיל ואוכל מצה ויושב בסוכה", וכ"ה במגן אברהם (סימן ל"א סק"ג) ובמשנ"ב (שם סק"ו), עי"ש.

ונראה דשתי הנוסחאות שבתוס' נחלקו בשאלתנו הנ"ל, לפי"ד התוס' בעירובין ובמנחות אין כלל מצוה באכילת מצה כל שבעה ואין לנו אלא באיסור חמץ, אך לסגנון דבריהם במו"ק יש מצוה מסויימת וענין מסויים באכילת מצה כל שבעת ימי הפסח, אך מ"מ אין הכרח דהוי מצוה גמורה, ונראה טפי דהוי אות ורצון התורה אבל לא מצוה גמורה.

ושוב שמחתי כששמתי אל לבי שבערוך השלחן שם כתב בסוף דבריו: "והא דקרו לה רשות משום דמצוה לגבי חובה רשות קרו לה מפני שאין זה מ"ע אלא רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח".

ולכאורה דבריו תימה דהלא שני תירוצים יש כאן ושתי דרכים שונות, ולדרכנו י"ל דאף לשיטת בעל המאור אין כאן מצוה גמורה אלא רצון התורה, אך מ"מ כיון דיש בזה מצוה מסויימת ניח"ל לחלק בין סוכה שמוכרח לקיים מצוותה בשאר ימי החג למצה שאין בה כל הכרח לקיימה.

ודו"ק בכל זה.

ולדרכנו נראה עוד במה שהערתי (מנחת אשר כללי המצוות סימן י"ט אות י"ד) במי שאוכל מצה כל שבעה לשם מצוה וכשיטת הגר"א דלכאורה צריך לכוין שאם אין הלכה כשיטת הגר"א ואין כל מצוה באכילת מצה כל שבעה אינו אוכל לשם מצוה ולא לשם שביעה בעלמא, דאל"כ עובר בבל תוסיף, ועי"ש מה שפלפלתי בזה.

ולפי המבואר נראה ליישב בשתי דרכים ושני הדגשים:

א. כיון שאין כאן מצוה גמורה אלא רצון ה' אין בזה דין מצות צריכות כונה ואף ללא כונת מצוה מתקיימת בזה רצון ה' ומ"מ הוי אות, וממילא אין בזה בל תוסיף דשלא בזמנו צריך כונה.

ב. במצוה שאין בה אלא רצון ה' לא שייך בל תוסיף דאינו מכוין להוסיף על המצוה אלא כל רצונו ומאוייו לעשות רצון ה' ונחת רוח ליוצרו.

ודו"ק בכל זה היטב כי הדברים נכונים.

משכו ידיכם מעבודה זרה

"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (שמות י"ב כ"א).

"משכו ידיכם מעבודה זרה" (מד"ר שם).

הנה מנהג ישראל שמניחים עשרה פתיתי חמץ ע"מ לחפשם ולקיים בהם מצות הבדיקה וכבר שאלו רבים וטובים, וכי לזה בדיקה יקרא, וכי מה טעם יש להניח כדי להסיר, והפוכי מטרתי למה לן.

ונראה בזה בהקדם דברי אלקים חיים להבות קודש מרבותנו הקדמונים אבות העולם בכל עיקר ענין ביעור חמץ ושורשו בגבהי מרומים, ומה שלמדנו מדבריהם דלא רק חמץ של חטים ושעורים אנו בודקים ומבערים, אלא גם את החמץ שבעומקא דתהומא רבא בנפש האדם וזה שבגבהי מרומים.

פוק חזי מה שכתב הרדב"ז (שו"ת ח"ג סימן תקמ"ו):

"שאלת ממנו אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל וחומרות כאלו לא נמצאו בכל איסורין שבתורה".

ואחרי שמפלפל בזה בדרך הלכה כתב בסוף דבריו:

"הילכך עדיין צריך טעם ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי החמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון והנלענ"ד כתבתי".

הרי שהחמץ רמז הוא לשאור שבעיסה, ליצר הרע שבלבנו, וכבר מצינו דבר זה בזוהר הקדוש (ח"ב דף מ' ע"ב ודף קפ"ב ע"א) דאתקש חמץ לעבו"ז, בחמץ כתיב "לא יראה לך שאור" ובעבו"ז כתיב "אלהי מסכה לא תעשה לך", ומן הטעם הזה מצינו כמה דינים מיוחדים רק בחמץ ובעבו"ז ולא מצינו כמותם בשאר איסורי תורה, כגון שריפה וכילוי, גדר ביטול שמצינו רק בחמץ ובעבו"ז, וכבר האריך בזה בהגדה של פסח ברית הלוי להקדוש מהר"ש אלקבץ (פי"א – י"ב) והביא בזה מקורות רבים עי"ש.

ומשום כך נצטוו בני ישראל לפני עשיית הפסח "משכו ידיכם מעבודה זרה" טרם בואכם להתקרב אל הקודש ולהקריב קרבן פסח לה' בערו את החמץ שבלבכם ומשכו ידיכם מעבו"ז.

ועבודת הקודש היא זו, לבטל בלבנו את החמץ שבלב והשאור שבעיסת הנפש, להתקרב אל הקב"ה בימים נשגבים אלה שבהם יש סייעתא דשמיא מיוחדת, הלא ידענו מה שכתבו קדושי קדם (עיין בדרך ה' להרמח"ל ח"ד פ"ז אות ו' וקדושת לוי לחג השבועות) דימי החג והמועד של ישראל עם קודש, אינם "ימי זכרון" שבהם מעלים זכרונות מן העבר הרחוק, אלא אלה הם ימים של חידוש המאורות, ואותו שפע קודש, אותם אורות נשגבים שהיו מנת חלקם של אבות אבותינו בימים ההם, הכל חוזר וניעור בזמן הזה. ובימי יציאת מצרים נגאלו אבותינו אף שלא היו ראויים לכך, ואף ששרו של ים עמד וטען, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, גאלם הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, ונתקיים בהם "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט ד'), וכך בכל שנה ושנה יש סגולה מיוחדת בימי הפסח לזכות במעלות הקודש מעבר ליכולתנו הטבעית ומעבר להישג ידינו.

וזה שמרגלא בפומיה דהרה"ק מרופשיץ זכותו תגן עלינו, כפי שמביא תלמידו הגדול בעל הדברי חיים מצאנז (ועיין הגדה של פסח דברי חיים) תחילה למקראי קודש – תחילת הקריאה לקדושה וטהרה, זכר ליציאת מצרים – כאשר זוכרים את שאירע לאבותינו ביציאת מצרים, עת נתעלו באחת, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, בהעלותנו זאת על לוח לבנו, שואבים אנו תעצומות ועוז להתעלות במעלות התורה והיראה.

והנזהר כראוי בהרחקת החמץ וביטולו עד שלא יכשל אף במשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה, כידוע בשם האריה"ק (עיין באר היטב סימן תמ"ז סק"א) ומקורו בזוהר (ח"ג רפ"ב ע"ב עי"ש) דהשבתת החמץ הלא ביטול יצר הרע הוא, ובביטול היצר בטל החטא ועונשו. (ובאמרי פנחס אות קע"ב התרעם על הבאר היטב שכתב מובטח לו, וכי איך אפשר שאדם מובטח מחטא, אלא שזה יועיל לו שלא יחטא, עי"ש).

ולבי אומר לי, דלכן נהגו להניח חמץ כדי לבערו, רמז לנו דיצר הרע שבלבנו, בכחנו גדל, ובעונינו התחזק, בחדלון רוחני נתנו לו מזון ומחיה, בכרמנו צמח, ועל כן שומה עלינו לעקרו ולבערו, חמץ זה אנו הנחנו ולכן עלינו לבדקו ולבערו!

והרה"ק מקוריץ, תלמידו הגדול של הבעש"ט זי"ע, הוסיף בזה חידוש על חידוש וכך כתב באמרי פנחס לערב פסח (אות קס"ז):

"עיקר ביעור חמץ הוא ביעור עבודה זרה, לכך נאמר ביאשיהו שביער העבו"ז כי לא נעשה כפסח הזה… ולכך נסמך חג המצות תשמור לפסוק אלהי מסכה לא תעשה לך, ואמר אם היו כל ישראל שורפין את החמץ בכונה זו שהוא ביעור עבו"ז 'וואלט אויך גרינגער גיווען דער גלות' (היינו מקילים בכך את עול הגלות)".

וע"ע בספר הרוקח בהלכות פסח (רע"א) בדברות קדשו בדרך זו. הבה נאחוז באומנות אבותינו, נבדוק את החמץ שבבדקי הנפש נבער עבודה זרה מלבנו, ונזכה להקל את עול הגלות עד אשר נזכה בקרוב לבנין בית המקדש ושם נאכל מן הזבחים ומן הפסחים בב"א.