"וכוס פרעה בידי מכאן קבעו חכמים ארבע כוסות של לילי פסח, אמר ר' הונא בשם ר' בניה כנגד ארבע  גאולות שנאמר במצרים (שמות ו') 'והוצאתי' 'והצלתי' 'וגאלתי' 'ולקחתי', רבי שמואל בר נחמן אמר  כנגד ארבע כוסות שנאמרו כאן, 'וכוס פרעה בידי וגו' 'ונתת כוס פרעה וגו', רבי לוי אמר כנגד ארבע  מלכויות, רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהקדוש ברוך הוא משקה את העובדי  כוכבים. (ב"ר פ"ח).

הנה מצינו ג' פעמים בירושלמי שנסתפקו אם יוצאים יד"ח ארבע כוסות ביין של שביעית, וכך אמרו בשבת פ"ח ה"א (נ"ד ע"א) "מה לצאת ביין של שביעית, תני ר' הושעיה יוצאין ביין של שביעית". וכ"ה בפסחים פ"י ה"א (ס"ט ע"א) ושקלים פ"ג ה"ב י"ג ע"א), וגדולי האחרונים התחבטו עד מאד בביאור הספק.

ונביא בזה את עיקרי הדברים.

א: בפני משה שם ובתקלין חדתין עמ"ס שקלים כתבו דמיירי ביין של שביעית לאחר הביעור שאסור בהנאה וכיון שאסור לשתות יין זה שמא אין יוצאין בו יד"ח ד"כ, (עיין מנחת אשר שביעית י"ד וסימן ל'), ופשט רב הושעיה דכיון דד' כוסות מצוה הן, מצוות לאו להינות ניתנו ויוצא בו אדם יד"ח, עי"ש.

רבים תמהו על פירוש זה, דהלא כתב הר"ן בנדרים ט"ו ע"ב דכשיש הנאת הגוף בהדי מצוה ודאי אסור וכן גם בני"ד דהלא שתיה הנאת הגוף היא ואסור לשתות יין של איסור אף בשתיה של מצוה. עיין בשו"ת הר צבי או"ח ח"ב סימן ס"ח.

ב:   בקרבן העדה שם כתב דשמא לא הוי לכם כיון שפירות שביעית הוי של הפקר ושמא בד' כוסות תיקנו כעין מצה דצריך להיות לכם, ופשט דלא צריך לכם בד"כ עי"ש.

וגם בפירוש זה תמהו איך ס"ד דלא הוי לכם והלא כתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ועוד דהרי באתרוג ודאי בעינן לכם ואעפ"י משנה היא בסוכה ל"ט ע"א דיוצאין באתרוג של שביעית, עיין בהגהות הרש"ש סוף פסחים.

ג:    בקונטרס שבסוף ספר פאת השלחן מצינו פירוש נוסף מבית מדרשם של גדולי גליציה, הגרא"מ שטיינברג בעל שו"ת מחזה אברהם והגר"נ ויידנפלד בעל בעל שו"ת חזון נחום, דנסתפקו כיון דמצוה לאכול פירות שביעית (לפי דברי הרמב"ן בסהמ"צ ועיין מה שנתבאר באריכות במנחת אשר שביעית ו'), שמא אסור לשתות מהן ד' כוסות משום אין עושין מצוות חבילות חבילות. וכבר הקשו הגר"נ ויידנפלד והגרצ"פ פרנק שם ממה שיוצא יד"ח מצה בתרומה ובחלה כמבואר בסוכה ל"ה ע"א , ובה"צ נדחק מאד ליישב קושיא זו.

ד:   ובשו"ת הר צבי שם הביא עוד בשם הגאון בעל חזון מחום לפי דברי התוס' בשבת כ"ה ע"א דאין שורפין שמן שריפה ביו"ט אפילו לצורך אוכל נפש דבטלה הנאתו למצות התורה לשרוף תרומה טמאה והוי כמבעיר שלא לצורך אוכ"נ, והו"א דבטלה אכילת האדם והנאתו ביין של שביעית למצות ד' כוסות, וממילא הוי כשינוי באכילתו וכהפסד פירות שביעית.

וגם פירוש זה דחוק עד למאד דשאני שריפה מאכילה דשריפה מצד עצמה וטבעה כילוי היא ומשו"כ שייך לומר דבטל הצורך של אוכ"נ לעצם השריפה, אבל בשתיית יין של שביעית הלא שתי המצוות בשתיה הן, זו שתיה וזו שתיה, ומהי"ת שיהיה כהפסד.

ה:   הגאון האדר"ת בהגהותיו על הירושלמי "טוב ירושלים" פירש עפ"י המבואר עוד שם בירושלמי דיוצא יד"ח ד' כוסות בין ביין חי ובין במזוג, ושאלת הירושלמי אם יוצאין ביין חי של שביעית, דהלא אסור לשתות שלא כדרך שתיה דהוי כהפסד, וא"כ הוי ליה מצוה הבאה בעבירה, דבשעה ששותה חי הו"ל כמפסיד יין של שביעית בידיים, וכיון דהוי מצוה הבאה בעבירה לא יצא יד"ח, ואעפ"כ פשט רב הושעיה דיצא עי"ש.

ועיקר חסר מן הספר דהלא לפי פירוש זה ה"ל לשאול אם יוצאין יד"ח ביין חי, ועוד יש לעיין לדרך זו דא"כ הו"ל לשאול גם ביין של קידוש אם יוצאים ביין חי של שביעית (וי"ל בקושיא זו, אך מ"מ עיקר חסר מן הספר כמבואר).

ועוד יש לתמוה לפירוש זה דהלא באמת אמרו (פסחים ק"ח) "שתאן חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא" הרי דאסור לשתות ד' כוסות יין חי. ואם כן תמוה לפרש את סתימת לשון הירושלמי דמיירי ביין של שביעית בלתי מזוג.

ו:     באור שמח בפרק כ"ט משבת הי"ד כתב לפי המבואר שם ברמב"ם דאין מקדשין אלא ביין הראוי לנסכים ויין של שביעית אינו ראוי לנסכים כמבואר בתו"כ "לאכילה ולא לנסכים", וכעי"ז במנחות דף פ"ד "לאכלה ולא לשריפה", וזה שנסתפקו אם יוצא יד"ח ביין של שביעית.

ולשיטתו צ"ל במה דפשטו שאדם יוצא יד"ח ביין של שביעית דרק כאשר היין מצד עצמו ומהותו אינו ראוי למנחות פסול הוא לקידוש משא"כ ביין של שביעית דמצד עצמו ראוי הוא אלא שאסור לנסכו משום קדושת שביעית שעליו.

ומה שתמוה בפירושו דא"כ למה לא איבעי לן מהי לקדש על יין של שביעית כיון דכל השאלה אינה אלא משום דין כוס של קידוש ולא בשאר שלש הכוסות ולמה שאלו על ד' כוסות.

ז:    ולול"ד האחרונים היה נראה לפרש בדרך הפשט, דכיון שמצוי ששותין ד"כ ללא הנאה כלל דהלא אין דרכו של אדם לשתות ד' כוסות של יין בסעודה אחת, ולכתחלה צריך לשתות את כל הכוס וי"א דאף בכוס גדולה המחזיקה כמה רביעיות צריך לשתות רובו או כולו (עיין סימן תע"ב סעיף ט' ומשנ"ב סק"ל וסקל"ג). ועיין עוד שם בסעיף י' דאף מי שהיין מזיקו וקשה לו לשתות ד' כוסות צריך לדחוק עצמו לשתות, ואמרו עליו על ר' יהודה בר עילאי שהיה שותה ד' כוסות וחובש את צדעיו עד העצרת כמבואר בנדרים מ"ט ע"ב ובירושלמי שקלים פ"ג ה"ב עי"ש.

ומשו"כ נסתפקו בירושלמי אם מותר לכתחלה לשתות ד"כ מיין של שביעית שמא ישתה בדרך צער ודחק ואפשר דהוי כשתיה שלא כדרכה דאסור משום הפסד, ופשטו דמותר ולא מצינו בזה איסור, אם משום דאין איסור אלא באוכל ושותה שלא כדרכו ולא בשותה כדרך שתיה אלא שמצטער בשתייתו, אם משום דלא חששו שישתה בדרך צער, ומ"מ לא אסרו לצאת יד"ח ביין של שביעית, ודו"ק בכ"ז.

עשרת המכות

שני ענינים היו בעשרת המכות, מחד להפרע מפרעה וממצרים, לשבור גאון עוזם ולהשפילם עד עפר,  ומאידך להשריש אמונת אומן בלב ישראל, וזה כונת הכתוב (שמות י' ב') "למען תספר באזני בנך ובן  בנך את אשר התעללתי במצרים (עונש של מצרים) ואת אותותי אשר שמתי בהם (האות המשמש  לחיזוק האמונה).

מכת דם

"קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים…ויהי דם והיה דם בכל ארץ מצרים" (שמות ז' י"ט).

"ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה" (ז' כ"ב).

יש לעיין מה כפל הלשון ויהי דם והיה דם, ועוד צריך ביאור מאחר וכל מימי מצרים כבר נהפכו לדם  מהיכן לקחו חרטומי מצרים מים כדי לעשות כן בלטיהם. ואפשר לבאר על פי המבואר במד"ר (וארא  פרשה ט') דהמים שהמצרים קנו מבני ישראל לא נהפכו לדם "ומכאן העשירו ישראל", וממים אלו עשו  חרטומי מצרים בכשפיהם והפכום לדם. אך אפשר דבאמת לא נהפכו מים אלה לדם על ידי חרטומי  מצרים, אלא שברגע שהחליטו להרשיע ולעשות דם בכשפיהם, נהפכו המים לדם מכח מכת דם וזה כפל  הלשון "ויהי דם והיה דם" דאף מה שהיה מים ביד מצרים שוב נהפך לדם.

ובדרך פשט נראה לפי"ד רש"י (שם) "והיה דם בכל ארץ מצרים, אף במרחצאות ובאמבטאות  שבבתים" וזה כפל הלשון, לא רק המים הטבעיים הנהרות והאגמים, אלא אף המים שבתוך הבתים  נהפכו לדם.

מכת דם

הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם (ז' י"ז).

בבעל הטורים כתב דבמכת דם האדימו המים ממראה הדם עד שנראה הדם במים וזה פלא, דהלא כל  המים נהפכו לדם כמפורש בקרא "ונהפכו לדם" ומה זה שכתב דנראה כמראה דם כמים, ואפשר דבמים  הזורמים כגון הנהרות לא נהפכו המים לדם אלא בשעת הכאת המטה, אבל המים שבאו אח"כ ממקום  אחר לא נהפכו לדם, אלא שנעשה נס, והמים שנהפכו לדם לא זרמו למקום אחר אלא נשארו במקומם,  ונראה הדם במים.

וזה כפל הלשון ויהיו לדם והיה דם, דהמים אשר נהפכו לדם נשארו במקומם והיה דם בכל ארץ  מצרים.

צפרדע

נראה דמלבד מה שנחלקו תנאי (מד"ר וארא פ"י, סנהדרין ס"ז ע"א) אם צפרדע אחת היתה וכאשר  היכו בה יצאו ממנה נחילי צפרדעים או שמא שרקה ובאו אחרים, נעשה עוד נס דעצם הארץ שרצה  צפרדעים שלא בדרך פריה ורביה, למעלה מדרך הטבע, וכמו שנרמז בפסוק בתהלים (ק"ה ל') "שרץ  ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם". דמן הסתם כאשר שמעו המצרים שמכת צפרדעים ממשמשת  וקרבה, אטמו את בתיהם כדי שלא יכנסו שם צפרדעים, ובפרט המלכים והשרים אטמו חדריהם אך  כל מאמציהם והתחכמותם לא הועילו, שהרי שרץ ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם, ובתוך החדרים  עצמם מבפנים שרצו הצפרדעים.

צפרדע

נחלקו תנאי במכת צפרדע, לרבי עקיבא צפרדע אחת היתה ומילאה את כל ארץ מצרים אמר לו ר'  אלעזר בן עזריה, עקיבא, מה לך אצל אגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה  ושרקה" (סנהדרין ס"ז ע"ב)

ולכאורה יש לתמוה על סגנון דבריו של ראב"ע "מה לך אצל אגדה כלה מדברותיך" וכי משום שחולק  הוא עליו יש לרבי עקיבא לפרוש מדברי אגדה.

ונראה בדרך דרש, דהנה בפסחים (נ"ג ע"ב) אמרו "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על  קדושת השם למדו ק"ו מצפרדעים", ובתוס' שם האריכו לבאר מה הן ההלכות בדיני קידוש ה' שלמדו  ק"ו מצפרדעים ופירשו שלא היה עבו"ז ממש ואעפ"כ מסרו נפשם על קידוש ה' אף שלא נצטוו, אך כל  זה ניחא אם מדובר בצפרדעים טבעיים אבל צפרדעים שנולדו בדרך נס למעלה מדרך הטבע אי אפשר  ללמוד מהם כלל, שהרי לשם כך נוצרו, וכל בריאתם והוויתם לשם מכה זו, ולכן אמר לו ראב"ע כלה  מדברותיך שהרי לשיטתך אין להביא ראיה מן הצפרדעים ונמצא שחנניה מישאל ועזריה נהגו שלא  כדין.

ויש להוסיף עוד, הרי ר' עקיבא בעצמו הקהיל קהלות ברבים בשעת הגזירה ומסר נפשו גם כשלא היה  מחויב בכך (עיין ברכות ס"א ע"ב ובמהרש"א שם שלא היה מחויב ואעפ"כ מסר נפשו על קידוש ה')  ואפשר שגם שיטתו נסמכת על ק"ו מצפרדעים (וכמו שכתבו התוס' בפסחים דאף באנדרטא של מלך  שאינה עבו"ז למדו מן הצפרדעים למסור נפשם) ונמצא שהוא סותר דברי עצמו והנהגת עצמו, כשהוא  אומר צפרדע אחת מילאה כל ארץ מצרים.

ומשו"כ אמר ראב"ע לר' עקיבא מה לך אצל אגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות.

ערוב

הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערוב (שמות ח' י"ז)

בארבה כתוב הנני מביא (י', ד'), בצפרדע כתיב הנני נגף (ח', כ"ז), ורק בערוב מוצאים אנו לשון לא שגור  זה "הנני משליח", ונראה לפי המבואר בתענית כ"ב ע"א חיה רעה אינה סכנה, אך אם היתה משולחת  הוי סכנה, הרי דרק אם משולחת הוי סכנה, ולכן כתיב הנני משליח בך את הערוב.

ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה (שמות ח' י"ז)

פשטות הכונה כי לא רק בבתיהם בא הערוב אלא בכל אדמת מצרים, אך לפי"ז היה ראוי להכתב  "ומלאו בתי מצרים והאדמה אשר הם עליה את הערוב". ונראה דידענו דכל קיומו של בעל חיים תלוי  בסביבתו הטבעית, יש חיות ים וחיות יבשה (ועיין שבת ק"ט ע"ב השולה דג מן הים חייב משום נטילת  נשמה), יש חיות ערבה ויש חיות יער, וכאשר מוציאים חיה מסביבתה הטבעית היא הולכת וגוועת  ואינה מתקיימת ימים רבים, ולפ"ז היה פרעה חושב בלבו, שאין לו לירא מן החיות הרעות שהרי סופן  לגווע ולמות, מה עשה הקב"ה, "וגם האדמה אשר הם (החיות) עליה" גם היא באה לארץ מצרים וכל חיה  רעה מצאה את סביבתה הטבעית בתוך ארץ מצרים, ולדרכנו יש לפרש כמין חומר את הכתוב "ותשחת  הארץ מפני הערוב" דגם הארץ נשחתה בשינוי טבעה ובלבול נופה, שהרי יער ומדבר ערבה ומישור  שימשו בערבוביה.

ובשם הגאון מוילנא מובא שפירש דהכונה לאדני השדה (כלאים פ"ח מ"ה) שהוא מין חיה המחובר  לאדמה וממנה הוא יונק חיותו וגם חיה זו היתה במכת הערוב עם אדמת חיותו (ושוב ראיתי בפנים יפות  שהביא פירוש זה בשם זקינו, וכתב כדרכנו הנ"ל וביססה על דברי הגמ' בבכורות דף ח' עי"ש ותשבע  נועם).

ברד

כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה' (ט' כ"ט)

אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גילולים (רש"י)

ושמעתי פירוש נפלא וכמדומה שהדברים ידועים.

מדוע רק במכה זו כתוב שמשה לא התפלל בתוך העיר, והלא ע"כ צ"ל דגם במכות הקודמות לא התפלל  בתוך העיר כיון שהיתה מלאה גילולים, אלא שמשה לא ראה כל צורך לומר לפרעה היכן יתפלל ומדוע,  ולמה אמר כן דוקא במכת ברד.

אלא שכבר אמרו חכמים (עבו"ז נ"ב ע"ב) לגבי ביטול עבו"ז דאם ביטל עבו"ז, ביטל משמשיה, דאם  בטלו מאלוה ממילא כל משמשיה בטלים ומבוטלים, וכיון שפרעה אמר במכה זו "חטאתי הפעם ה'  הצדיק ואני ועמי הרשעים" הוי אמינא דממילא בטלים כל הגלולים דהלא הודה שרשע הוא וה' הוא  הצדיק וביטל כל האלילים, ובביטול האלילים ממילא בטלה הגילולים, קמ"ל דאעפ"כ לא התפלל משה  בתוך העיר כי היתה העיר מלאה גילולים.

ומדוע באמת יצא משה מן העיר מפני גילוליה ולא סמך על ביטולו של פרעה, אלא דכך אמר משה  לפרעה "אתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה'" וכל דבריכם אינם אלא מן השפה ולחוץ ולכן אין  כאן ביטול כלל, וכצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'.