יז דרגות בין דאורייתא לדרבנן

דברי תורה ודברי סופרים

(י"ז דרגות בין דאורייתא לדרבנן)

(טוב לי תורת פיך מאלפי זה וכסף)

 

הן ידוע לכל תינוק ותינוקת שמצוות התורה, הלכותיה, פרטיה ודקדוקיה חלוקים לשני גדרים שונים, דאורייתא ודרבנן, ואין דין זה כדין זה, הלא ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. אך שבתי וראיתי אחרי התבוננות יתירא, דבאמת שבעה עשר גדרים המה החלוקים זמ"ז לא רק בגדרם אלא גם בחומרתם ובהלכותיהם.

ונבאר בקצרה סוגיא גדולה זו שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.

הנה בכלל המצוות, האיסורים והדינים שהם מה"ת שלשה גדרים אף שכולם מה"ת. דבר המפורש בתורה, דבר שנלמד מדרשה, והלכה למשה מסיני. ושלשת אלה חלוקים בדינם:

א

דבר המפורש בתורה.

הנה איתא בנדרים (ח' ע"א):

"ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל, דאפי' זרוזי בעלמא, היינו דרב גידל קמייתא, הא קמ"ל, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה".

וכתב שם הר"ן דאף דמילתא דפשיטא דחייב אדם ללמוד תורה לפי כחו מ"מ חלה השבועה, דמה דאין השבועה חלה על דבר מצוה אינו אלא במה דמפורש בתורה, עי"ש.

הרי לן דיש נפ"מ בין מה דמפורש בתורה למצוה שאינה מפורשת.

ועוד מצינו דדבר המפורש בתורה חמור מהנלמד מדרשה, לגבי מה שהתירו ביאה במקצת והתירו למצורע להכניס בוהן ידו לעזרה כדי להיטהר ולא התירו ביאת כולו, דביאת כולו מפורשת בתורה לאיסורא וכמ"ש "ואל המקדש לא יבא", משא"כ ביאת מקצת שלא למדו אלא מהיקש, כ"כ התוס' ביבמות (ז' ע"ב ד"ה ואמר).

ומצינו אף שאין מלקות אלא במה דמפורש ולא במה שנלמד מדרשה. ויסוד זה מפורש בדברי הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"ג ה"ו).

"העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה… המגפף עבודת כוכבים והמנשק לה והמכבד והמרבץ לפניה והמרחיץ לה והסך והמלביש והמנעיל וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם ודברים אלו בכלל עבודה הן, ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש".

הרי דאף שעובר בלאו על הגיפוף והנישוק אינו לוקה לפי שאין איסורן מפורש.

ועיין עוד רש"י ברכות (כ"א ע"א) ד"ה שאינו טעון) ובמה שציין בגהש"ס לרש"י ב"מ (פ"ח ע"ב) ותוס' קידושין (ט"ו ע"ב), ואכמ"ל. וכבר כתב המבי"ט בהקדמה לקרית ספר דהמפורש בתורה חמור מן הנלמד מדרשה, עי"ש.

ומבואר מכל זה דדבר המפורש בתורה חמור לגבי כמה ענינים מהנלמד מדרשה אף שודאי גם הוא מה"ת.

(והנה ידוע מה שחידש הט"ז בשלשה מקומות דדבר המפורש בתורה להיתר אין חכמים יכולים לאסרו (עיין יו"ד סימן קי"ז ס"ק א', וחו"מ סימן ב' ד"ה תו איתא וע"ע ט"ז או"ח סימן תקפ"ח סק"ה), אך לכאורה אין זה ענין לדברינו הנ"ל. ובגוף דברי הט"ז עיין מש"כ במנחת אשר פסחים סימן פ"ח אות ט').

ב

הנלמד מדרשה

מה שלמדו מדרשה או מי"ג מדות של תורה דשאני ממה שמפורש בתורה כמבואר, ומ"מ הוי מה"ת לכל דבר וספיקו לחומרא. ולדעת הרמב"ן עיקר לאו דלא תסור נאמר על מה שדרשו חז"ל בביאור מצוות דאורייתא, ועיין מה שכתבתי באריכות במנחת אשר דברים (סימן כ"ו).

ועיין בפמ"ג (פתיחה להל' טריפות ד"ה אמנם) שנסתפק לדעת הרמב"ם שהנלמד מי"ג מדות קרוי דברי ספורים אם ספיקם לחומרא, וע"ע בפתיחה כוללת (חלק א' אות י"ב). אך דבריו לכאורה צ"ע דכיון דמ"מ הנלמד מדרשה וי"ג מדות ודאי דאורייתא פשוט לכאורה דספיקו לחומרא וככל ספיקא דאורייתא. והפמ"ג סתר דבריו וכתב ביו"ד (א"א סימן ק"י ס"ק ס"ו ו') שם כתב דספיקו לחומרא, עי"ש.

והנה כתב המנ"ח (מצוה תצ"ו) דהנלמד מי"ג מידות חמור מהמפורש התורה דמלבד איסור המסויים יש בו גם לאו דלא תסור.

ומלבד שזה נסתר מכל הנ"ל גם אין הדברים מתיישבים על הלב. ונראה פשוט לענ"ד דאין חומרא בלאו דלא תסור אלא לגבי איסורים שהן מדרבנן, אבל אין לאו דלא תסור מוסיף חומרא לגבי איסור דאורייתא, דכל מהות הלאו דלא תסור בא ליתן תוקף לדברי חכמים כאילו דברי תורה המה, אבל מה יוסיף לאו זה למה שמה"ת ממש, וסברא זו פשוטה בתכלית.

ג

הלכה למשה מסיני

הן מצינו במשניות שיש הלכות שנמסרו למשה מסיני, עיין במס' עדיות (פ"ח מ"ז) ומס' ידים (פ"ד מ"ג) וכתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה דהלממ"ס הם ההלכות שאי אפשר להוציאן מסברא או מן המידות שהתורה נדרשת בהן, אלא משה קיבלן בסיני ומסרן לישראל.

הלממ"ס דאורייתא היא כמבואר במקומות רבים.

בעירובין (י"א ע"ב) אמרו דג' מחיצות ברשות היחיד דאורייתא הם אף דהוי הלממ"ס כמבואר שם ברש"י.

וכך אמרו בנדה (ט' ע"א) דוסתות דאורייתא ופרש"י שם דהוי הלממ"ס.

וכך מצינו בסנהדרין (פ"ט ע"א) דקשר עליון בציצית הוי דאורייתא, אף דהוי הלממ"ס כמבואר ברש"י במנחות (ל"ט ע"א). (אמנם יש שאמרו הלממ"ס לאו דוקא, עיין נדה מ"ה ע"א שכל התורה הלכה למשה מסיני, ואכמ"ל).

אמנם נחלקו הראשונים בספק בהלממ"ס אם ספיקו לחומרא ככל ספיקא דאורייתא או לקולא, כספיקא דרבנן.

דעת הרמב"ן בספר המצוות (שרש א' ד"ה והנה בכאן ובשרש ב' ד"ה והנה הרב) דספיקו לחומרא וכ"ה בספר החינוך (מצוה רמ"ח), וכ"כ הריב"ש בשו"ת (סימן קס"ג) וכ"ה בבית יוסף (או"ח סוס"י ל"ב ויו"ד סימן רצ"ד).

אך הטור (ביו"ד שם) נקט שספיקו לקולא, כך פירש הב"י בדעתו אלא שהשיג עליו, וכך הבין הרמב"ן שם בדעת הרמב"ם, וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סימן קמ"ו) ובשו"ת שיבת ציון לבנו הגדול (סימן מ"ח), עי"ש.

ועיין עוד ברמב"ם הלכות שחיטה (פ"ה ה"ג)

"אף על פי שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר".

הרי לן דהלממ"ס קל מהמפורש בתורה ולא החמירו בספיקו והרמב"ם לשיטתו בזה.

ועיין עוד בפירוש המשניות להרמב"ם בזבחים (פי"ג משנה ו', ק"י ע"א) שכתב דשיטת ר' אלעזר דהמנסך מים בחוץ בימי החג חייב אינו אלא משום דס"ל דניסוך המים הוי מה"ת וילפינן מקראי אבל אין הלכה כמותו משום דקיי"ל דניסוך המים הוי הלכה למשה מסיני.

ותמה עליו בתוס' יו"ט שם דמה בין גזה"כ להלממ"ס, והלא אף הלממ"ס מה"ת הוא לכל דבר ולמה לא יתחייב בחוץ.

ונראה דהרמב"ם לשיטתו אף בהלכה זו, דאף דאכן פשוט דהלממ"ס הוי מה"ת מ"מ שאני ממה שנלמד מקראי כמבואר.

וחתני היקר האברך המופלא הרה"ג ר' בנימין ביינוש רוזנבוים שליט"א העיר עוד בזה מדברי התוס' בזבחים (ה' ע"ב ד"ה הגה"ה) שכתבו לגבי מה שאמרו דאשם ששחטו סתם כשר לעולה וילפינן מקרא "הוא בהוייתו יהא" דהיינו מה שסופו עומד לעולה לאחר שיסתאב יפלו דמיו לנדבה שהרי הלכתא באשם שכל שבחטאת מתה באשם רועה. וכתבו בתוס' "ואין לחוש אי קאי קרא אהלכתא" דכה"ג מצינו עוד בכמ"ק, וכ"כ במנחות (ד' ע"ב ד"ה אשם).

אך בגליון הש"ס שם בזבחים ציין לדברי התוס' בנזיר (ס"א ע"ב ד"ה ואימא) שכתבו היפך הדברים ד"אין סברא דליתי מיעוטא למעוטי דבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני".

הרי שנחלקו בעלי התוס' אם מסתבר דקאי קרא אהלכתא, ולדברי התוס' בזבחים ומנחות דשפיר קאי קרא אהלכתא נראה דהלכתא הוי ככתוב בתורה ולא נחות ממנו, אבל לדברי התוס' בנזיר דלא מסתבר דקאי קרא אהלכתא, לכאורה תואמים הדברים את שיטת הרמב"ם דאין גדר הלכתא כמו מה שנדרש מקראי, ודו"ק בכ"ז.

ד

סברא

הן מבואר פעמיים בש"ס שסברא דאורייתא, עד שאמרו למ"ל קרא סברא היא.

א. בכתובות (כ"ב ע"א) לגבי מה שאמרו שאדם נאמן במיגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

ב. בב"ק (מ"ו ע"ב) לגבי דין המוציא מחבירו עליו הראיה.

ומה שכתוב בנדה (כ"ה ע"א) דסברא בעלמא ענין אחר הוא כמו שביארתי במנחת אשר דברים (סימן ט"ו אות א').

ושם ביארתי באריכות דאין סברא דאורייתא אלא בדינים ולא במצוות, ובדרך זו הסברתי דאף שאמרו חז"ל דברכות הנהנין מסברא ידענו דאסור לאדם להנות מעולם הזה בלי ברכה, מ"מ ברכות אלה מדרבנן המה ולא מה"ת, עי"ש באריכות דברינו ואכמ"ל.

ה – ו

דברי קבלה

הלכות רבות למדו חז"ל ממה שכתוב בנביאים ובכתובים ואלה קרויים דברי קבלה. כך כתב רש"י בב"ק (ב' ע"ב ד"ה דברי קבלה). וכך תנינן במשנה במס' תענית (ט"ו ע"א) "ובקבלה הוא אומר יקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב' י"ג).

ונחלקו הראשונים בדברי קבלה אם דינם כדברי תורה או כדרבנן.

כתב הרמב"ם בשורש הראשון בספר המצוות דדברי קבלה כדברי סופרים המה, וכל הכתוב בנביאים וכן מה שתקנו משה רבינו והנביאים שבאו אחריו הוי מדרבנן, דכל מה שלא נכתב ונתפרש מתורת משה אינו אלא מדרבנן.

והרמב"ן כתב (שם בשרש השני ד"ה וכן מ"ש הרב בעיקר הראשון) דאכן נכון הדבר לגבי מה שתקנו וכן לגבי מה שבא בדבריהם בדרך סיפור, אבל מה שציוו הנביאים מה"ת הוא. וז"ל הרמב"ן:

"אבל מה שכתוב בנבואה בדרך הצוואות כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל"ת דבר תורה הוא. והענין הזה מפני שהוזהרנו בתורה אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (שבת ק"ד ע"א) ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פירוש לפסוק של תורה או שהוא בידם הל"מ כמו שאמרו בגמר תענית (י"ז ע"ב) הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא".

הרי לדעת הרמב"ן כל מה שנכתב בדברי קבלה בלשון ציוו הוי מה"ת ממש.

ובפמ"ג (פתיחה כוללת ח"א אות י"ט) כתב כמעין פשרה בין שני הענקים התגוששים זב"ז, דכאשר הנביא דיבר להדיא בשם ה' כגון במצוות עונג וכבוד שבת שאמר "כי פי ה' דבר" (ישעיהו נ"ח י"ג – י"ד) או כגון "כה אמר ה'" לגבי הלבשת הערום (ישעיהו נ"ז ט"ו – נ"ח ז') הוי מה"ת ולא בשאר ציווים שבנביא, עי"ש.

והנה בשו"ע או"ח (סימן תרצ"ו ס"ז) איתא שאונן מותר לו לאכול בשר בפורים, דמצוות שמחת פורים דהוי מה"ת דוחה אבילות דיחיד דהוי מדרבנן, הרי דעת השו"ע דדברי קבלה הוי מה"ת.

וכ"כ הט"ז (סי' תרפ"ז ס"ק ב') דמקרא מגילה הוי מה"ת ולפיכך דוחה תלמוד תורה ועבודת הקרבנות, והט"ז הסתמך על דברי הבית יוסף בסימן תקנ"ד דצום גדליהו ושאר שלשת הצומות מה"ת המה, דדברי קבלה הוי כדברי תורה, עי"ש.

ומאידך כתב הרשב"א במגילה (ה' ע"ב) בשם הרמב"ן דספיקו לקולא וכ"כ הריטב"א שם (ד"ה גופא) וכ"ה בשו"ת הרשב"ש (סימן שצ"ז) ובנודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן קמ"ו ובאה"ע סימן ח') עי"ש. אך בהעמק שאלה לשאילתות (שאילתא ל"ה סק"ב) הוכיח שדעת רב אחאי גאון דספק ד"ק לחומרא.

והנה רש"י בתענית (ט"ו ע"א ד"ה ובקבלה) הביא בשם "תוספות מאן דהוא" דאין גדר דברי קבלה אלא במה שנכתב בנביאים בלשון ציווי והוראה ולא במה שכתוב כסיפור דברים אף שיש ללמוד ממנו מוסר והוראה.

אך בשו"ת חות יאיר (סימן ט') דחה את הדברים בתוקף וכתב שהם שיבוש גדול ונכתבו ע"י תלמיד טועה, עי"ש.

ומ"מ מבואר שלדעת הרמב"ן מחד, תוס' מאן דהו מאידך והפמ"ג בדרכו יש דברי קבלה שהם כדברי תורה ויש ד"ק שאינם כדברי תורה אלא כדברי סופרים.

ז

הנביאים והכתובים

הנה אף שכתב רש"י (בב"ק כנ"ל) שדברי הנביאים והכתובים דברי קבלה המה, בשו"ת חות יאיר (סימן ט') כתב להוכיח שאין דברי קבלה אלא דברי הנביאים בלבד, וחמורים הם דברי הנביאים מהכתוב בכתובים, אף דודאי דברי הכתובים חמורים מדברי סופרים.

והביא מהמבואר במס' סופרים (פי"ח הלכה ג') שדברי נביאים הוי "דברי קבלה" והכתובים הם "דברי קדושה", ועוד הביא מש"כ רש"י (חולין קל"ז ע"א) שדברי נביאים הוי דברי קבלה משום שקבלו דבריהם ברוח הקודש, עי"ש.

ולשיטתו חלוקים דברי הנביאים מן הכתובים ולאו בחדא מחתא מחתינן להו.

ח

אסמכתא

כתב הריטב"א בר"ה (ט"ז ע"א):

"והא דקאמר אמר הקדוש ברוך הוא 'אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות', משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ"מ ממה שאמרה תורה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון, ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות (עי' לקמן ל"ב א'), ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני ר"ע שאמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום".

וחידוש גדול חידש בזה דאסמכתא אינו גדר מקרי ומלאכותי, אלא פירוש של כונת התורה, וכעין דאורייתא היא, ואת הדעה שאסמכתא אינה אלא כשאר איסור דרבנן קרא דעת מינות.

אך כבר הארכתי במנחת אשר (מועדים ח"א סימן ז' אות ז') להוכיח מדברי רבים מן הראשונים ובראשם אדוננו הרמב"ם ובעלי התוספות שנקטו כשיטה זו שהריטב"א דחה בתוקף. ונלאיתי לחזור על הדברים.

ומ"מ כתבתי שם באריכות להראות פנים לכאן ולכאן מדברי חז"ל והראשונים ובמה שנחלקו באסמכתא אם ספיקו לחומרא או לקולא. ומ"מ לשיטת הריטב"א וסייעתיה חמורה אסמכתא משאר דרבנן וקרובה לדין דאורייתא.

והנה מצינו עוד בש"ס "הלכתא נינהו ואסמכינהו אקרא" (סוכה כ"ח ע"א ונדה ל"ב ע"א). הרי שהסמיכו על המקראות גם הלכה למשה מסיני ולא רק דברי סופרים.

ולדברי הריטב"א צ"ע, דלכאורה הוי תרתי דסתרי, דכל עצם המושג דהלממ"ס הלא הוא שאין לו מקור בתורת משה אלא נמסר למשה רבינו מפי הגבורה. ולהבנת הרמב"ם וסייעתיה ניחא דכשם שהסמיכו דברי סופרים על מקראות שבתורה לסימן ולזכרון כך גם בהלממ"ס.

וצ"ל לשיטת הריטב"א דאכן שני גדרים ושני דינים יש בזה ובהלממ"ס מודה הריטב"א דאין זה אלא לסימנא, ולא כתב מה שכתב אלא באסמכתא של דברי סופרים.

אמנם יש ליישב בדוחק דאף בהלממ"ס להסמיכו אקרא יש לפרש בדרכו של הריטב"א, ועדיין צ"ע.

ט

נמסר הדבר לחכמים

במנחת אשר דברים (סימן כ"ז) כתבתי באריכות גדולה לבאר יסוד גדול בתורה, דיש שלא מצינו בתורה שבכתב אלא כללה של מצוה, עשה או ל"ת, והתורה מסרה לחכמים לקבוע פרטיה ודקדוקיה, וכל כה"ג דברי חכמים כעיקת ד"ת המה.

ובדרך זו ביארנו דיני מלאכה בחול המועד, דיני הדר בארבעת המינים ועוד סוגיות רבות בתורה.

ויסוד הדברים מצינו בשתי סוגיות בש"ס:

א. בחגיגה (י"ח ע"א) בענין מלאכת חוה"מ "הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת".

ב. בבכורות (כ"ו ע"ב) בהא דישראל חייב לטפל בבכור שנולד בעדרו, בבהמה דקה ל' יום ובבהמה גסה חמישים יום ואמרו בגמ' "ואימא שיתין, לא מסרן הכתוב אלא לחכמים".

ועיין שם מה שביארתי בזה באריכות, ואכמ"ל.

י

נגרר אחר המצווה

במנחת אשר בראשית (סימן מ"ד אות ד') ביארתי יסוד גדול ומחודש שמצינו בתורת הרמב"ם, דיש במצוות התורה עיקר וטפל בגוף המצוה.

דהנה כתב הרמב"ם בסהמ"צ לגבי מצות אכילת קדשים (מצות עשה פ"ט):

"ומבואר הוא שמצוה זו מיוחדת בזכרי הכהנים ואין הנשים חייבות בה. כי קדשי הקדשים שבא בהם זה הכתוב לא תאכלנה אותם הנשים. אמנם שאר הקדשים כלומר קדשים קלים הנה הם ייאכלו לשני ימים ולילה אחד, זולת תודה ואיל נזיר שהם ליום ולילה עד חצות ואף על פי שהם קדשים קלים, ותאכלנה הנשים גם כן אלו הקדשים הקלים. ואכילתם גם כן היא נגררת אחר המצוה. וכן גם כן התרומה הנה אכילתה נגררת אחר המצוה. אבל אין אכילת קדשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם. שאכילת הבשר הזה מן החטאת ומן האשם בה תשלם כפרת המתכפר כמו שבארנו ובו בא לשון הציווי באכילה, מה שלא בה לא בקדשים קלים ולא בתרומה, ולפיכך היא נגררת במצוה והאוכל אותה עושה מצוה".

הרי לן הגדרה מחודשת ומופלאה, דאף דעיקר מצות אכילת קדשים אינה אלא בקדשי קדשים הנאכלים לכהנים, גם אכילת הבעלים בקדשים קלים וכהנים בתרומתן, נגררת אחרי המצוה.

וכיוצא בדברים הבאתי מכמה מקורות בדברי הרמב"ם בין במצוות עשה ובין בל"ת. ומצינו גדר זה במצ"ע דשמחת יו"ט ובלאוין דבל תשחית ואיסורי הנאה שבתורה, עי"ש. ומדבריו למדנו שאין לוקין אלא על המפורש בלאו, ולא על מה שנכלל בו עוד.

ויסוד זה דומה קצת למה שנתבאר לעיל (אות א') דאיסור המפורש בתורה חמור ממה שנלמד מדרשה או מהלממ"ס, אלא ששם מדובר במצוות חלוקות, וכאן מדובר במפורש וטפל במצוה זו גופא, ואפשר שזה גם כונת הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"ג ה"ו) שהבאנו לעיל באות א', עי"ש ודו"ק.

יא

רצון התורה

במנחת אשר (דברים סימן נ"א) כתבתי באריכות דמלבד תרי"ג מצוות שבתורה ישנם ענינים רבים שלמדו חכמים מפרשיות התורה שלא נאמרו בלשון ציווי או מתוך המוסר שבמצוות התורה. וכל אלה רצון התורה המה והם דאורייתא אלא שאין בהם מצוות עשה ולא מצוות ל"ת.

ומקור עיקרי ליסוד זה ממה שאמרו חז"ל (ב"מ ל"ב ע"ב) צער בע"ח דאורייתא אף שאין בו לא עשה ולא ל"ת, עי"ש

ויסוד הדברים למדנו מדברי הרשב"א (יבמות ו' ע"א) לגבי כבוד אב ואם, דאף שעיקר המצוה אינה אלא למלאות צרכיהם וכמ"ש מאכילו משקהו וכדו', מ"מ יש מצוה לעשות רצונם בכל דבר וזה רצון התורה אלא דבזה לא שייך לומר עשה דוחה ל"ת, עי"ש.

ובמנח"א שם כתבתי בזה אריכות גדולה ולא רציתי לחזור על הדברים.

יב

דרבנן שעיקרו מה"ת

הנה במקומות רבים מצינו דברים שאסרו חכמים אלא ששורש האיסור יש לו מקור בתורה, וכן מצוות שתיקנו חכמים אלא שהסמיכו דבריהם על מצוה מפורשת, ונביא דוגמא לדבר במצוות עשה ובמצוות ל"ת.

כתב הרמב"ם בהל' אבל (פי"ד ה"א) דביקור חולים והכנסת כלה מצוות מדברי סופרים הם וכולם בכלל ואהבת לרעך כמוך, עי"ש.

הרי לן דמחד גיסא מצוות אלה דרבנן הן, ודברי סופרים נקראו, אך שורשן במצות התורה דואהבת לרעך כמוך. ועיין מש"כ בזה במנחת אשר ויקרא (סימן מ"ג אות א').

וכך מצינו דברים רבים שאסרו חכמים משום סכנה כמו הגילוי ומדרבנן הם, אף שיסודן במצות התורה דהשמר לך ושמור נפשך מאוד. ובמנחת אשר דברים (סימן ז' אות א') הארכתי בסוגיא זו, משם תקחנו.

וכך במקומות רבים, וחמורים הם מדרבנן שאין לו עיקר מה"ת.

ועוד גדר מצינו בזה דמצוה שבעיקרה הוי מה"ת אלא דבזמן הזה שהבית חרב הוי מדרבנן, הוי עיקר מה"ת וחמור יותר ממצוה שעיקרה מדרבנן.

כך כתבו התוס' בעירובין (ל"ב ע"א ד"ה תאנים) לגבי מה דסמכינן אחזקה שליח עשה שליחותו רק בדרבנן ולא לגבי דאורייתא וגם בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת יש להחמיר, וכך כתבו עוד (שם ל"ז ע"ב ד"ה מאן) לגבי מה דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה דביש לו עיקר מה"ת אין ברירה, עי"ש. וכיוצא בזה מצינו במקורות רבים מספור בדברי הראשונים במרחבי הש"ס.

וכיוצא בזה בסגנון אחר כתבו הראשונים דאיסור חמץ בשעות דרבנן חמור מאיסור דרבנן בעלמא.

ומשו"כ נפסק באבן העזר (סימן כ"ח סעיף כ"א) דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן מקודשת, אבל המקדש בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת כגון חמץ גמור בשעות דרבנן או חמץ דרבנן בשעות דאורייתא הוי ספק קידושין, עי"ש.

וכבר מצינו שהחמירו בספיקא דרבנן שיש לו עיקר מה"ת, כ"כ הרשב"א במשמרת הבית (בית ב' שער ג', ע"ח ע"א) וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קל"א) וכ"כ מהר"י אלגאזי בקהילות יעקב (סימן ר"ל) ובהקדמה לספרו ארעא דרבנן.

הרי לן גם בהלכה זו דרבנן שיש לו עיקר מה"ת חמור מדרבנן בעלמא.

יג

דברי סופרים

הנה פשוט דדברי סופרים קלים מדברי תורה, אך מ"מ מצינו שהחמירו בדבריהם יותר משל תורה משום שצריכים חיזוק. (עיין תענית י"ז ע"ב ור"ה י"ט ע"א), נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בלאו דלא תסור אם ניתנה בכל איסור דרבנן או לא, והארכתי בזה במנחת אשר דברים (סימן כ"ו), עי"ש.

ומ"מ אמרו בגמ' (שבת כ"ג ע"א) דמברכינן על נר חנוכה ואומרים וצונו "והיכן ציונו מלא תסור".

יד

גזירות מצוות ותקנות

והנה הארכתי במנחת אשר (פסחים סימן פ"ו אות א') שכל דברי חכמים כלולים בשלשה גדרים. גזירות, מצוות ותקנות. ואף שכולם שוים לטובה כולם אהובים וכולם ברורים, וכולם מרועה אחד ניתנו, מ"מ שאני גזירות ממצוות ותקנות, ורק כשבאו חכמים לעשות סייג לתורה להרחיק את האדם מן העבירה יש כח בידם לומר דמי שמקיים מצוה דאורייתא שלא לפי תקנתם לא עשה מצוה כלל ואף דאורייתא אין בידו.

ויסוד הדבר במה שמצינו בחז"ל שני מקורות שונים במה שנצטוינו לשמוע בקול חכמים. בשבת (כ"ג ע"א) אמרו לגבי נר חנוכה "והיכן ציוונו מלא תסור". וביבמות (כ"א ע"ב) לגבי שניות דעריות הביאו את הכתוב "ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי". ונראה דרק כשבאו לעשות משמרת למשמרתה של תורה יש בידם לעקור דברי תורה ולא במצוות ותקנות, עי"ש מה שנתבאר בזה באריכות.

ועיין עוד בתוס' (עבו"ז כ"ב ע"א) דכשגזרו גזירה מחשש שיעברו על דאורייתא הוי כיש לו עיקר מה"ת. ולפי"ז יש טעם נוסף להחמיר יותר בגזירות מאשר במצוות ותקנות, וכבר נתבאר לעיל (אות י"א) דיש חומרא בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת.

הרי לן דמבחינה זו חמורות הגזירות מן המצוות והתקנות.

טו – טז

מצוות מדברי סופרים שאין מברכים עליהן

הנה מבואר להדיא דמברכינן על מצוות דרבנן, ונצטווינו עליהן בלא תסור כמבואר, מ"מ יש מן הראשונים שחידשו דיש מצוות דרבנן שלא מברכים עליהן.

וחידוש זה מצינו בשני תחומים שונים:

א. מצוות שתיקנו משום חשדא.

הנה מבואר במס' שבת (כ"ג ע"א):

חצר שיש לה שני פתחים צריך להדליק בשניהם משום חשדא. וכתב שם הר"ן לחדש דכיון שאין זה אלא משום החשד לא מברכינן על הפתח השני, אף אם לא כיוון בברכתו לפוטרה.

ובמנחת אשר מועדים (ח"ב סימן י"א) כתבתי ליישב קושית האחרונים מבן פקועה שמברכים על שחיטתו, עי"ש ואכמ"ל.

ומ"מ כדברי הר"ן נפסק גם ברמ"א (או"ח סימן תרע"א ס"ח), עי"ש.

ב. כבר הארכתי במק"א לבאר דעת הרמב"ם (פ"ח מחמץ ומצה ה"ח) דאין מברכין על הכורך בליל ט"ו דפסח משום שאין הכורך אלא זכר למקדש, וכמ"ש שם רבינו מנוח דכיון שאינו אלא זכר בעלמא לא מברכינן. (ולא כשיטת הטור והשו"ע בסימן תע"ה ס"א דברכת המצה והמרור פוטרת את הכורך, עי"ש).

וכך כתב רבינו ירוחם (נתיב ה' ח"ד) שאין מברכים בספירת העומר על ספירת השבועות כיון שאין ספירה זו אלא משום זכר למקדש, ואין מברכין על מצוה שאינה אלא משום זכר, כשם שאין מברכים על הכורך.

וגם בזה דנתי במק"א במה שיש לתמוה עליו מגמ' מפורשת בסוכה (מ"ד ע"א) דלולב כל שבעה זכר למקדש הוא ופשוט שמברכין על לולב כל שבעה, ואכמ"ל.

ומ"מ חזינן שיש מן הראשונים שחידשו דבשני תחומים אלה מצוות שתיקנו משום זכר או משום חשד אין ברכה.

ואפשר שיש יסוד משותף לשני גדרים אלה והצד השוה שבהן שאינן מצוות מצד העצם לכשעצמו אלא משום הרואין. לטב ולמוטב, במצוות שתיקנו משום זכר למקדש כל ענינן שעל ידי ראייתם יהיה זכר למצוות שנהגו במקדש, ומאידך אלה שתיקנו משום חשדא כל עיקר ענינם בחשש מראית עין וחשד. וכיון שאין מצוות אלה מצד מהותן ועצמן לא תיקנו בהן ברכה.

ואף שפשוט וברור לכל מי שיש לו מוח בקדקדו דלאו הא בהא תליא, ומר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא הרי זה כהרי זה, מ"מ נראה דיש בהם צד השוה שיש בו כדי ליתן טעם מה בין אלה שאף הם מצוות שבחובה לשאר כל מצוות דרבנן, ודו"ק בזה בעומקן ופשטותן של הדברים.

יז

תורת המנהג

הן הארכתי במק"א בתורת המנהג, ובדברי הגמ' (פסחים נ' ע"ב וחולין צ"ג ע"א) דיסוד החיוב לנהוג לפי המנהג בספר משלי (א' ח') "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", אך מ"מ פשוט דאין חומרת המנהג כחומר האיסורים שאסרו חז"ל והמצוות שתיקנו, וכבר נחלקו הראשונים אם מברכינן על המנהג, ועוד הארכתי לדון אם יש לא תסור במנהגים.

והארכתי בזה אך נלאיתי לחזור על הדברים ועוד חזון למועד.

הרי לן שבעה עשר גדרים חלוקים בדרגות החומרא שבין דאורייתא לדרבנן. שבעה עשר כמנין טוב כי טוב שכרה מכל סחורה, והקב"ה יצילנו משגיאות ויאיר עינינו באור תורתו.