במצות השופר

סימן ד

במצות השופר

הנה כבר הארכנו בעבר בגדר מצות השופר האם בתקיעה היא אלא שהשומע יוצא יד"ח משום דהוי כאילו תקע, וכשם שאמרו שהשומע כעונה כן השומע הוי כתוקע, או שמא אין המצוה אלא בשמיעה בלבד ואף התוקע אינו יוצא בעצם התקיעה אלא ע"י שמיעתו.

דעת הרמב"ם ברורה שאין המצוה אלא בשמיעה, שכך כתב בפ"א משופר הלכה א' "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה" וכ"כ שם בה"ג "שופר הגזול שתקע בו, יצא שאין המצוה אלא בשמיעה ואין בקול דין גזל". וחזר על דבריו בפ"ב ה"א "הכל חייבין לשמוע קול שופר וכו'", וכ"ה בפרטי המצוות בריש הלכות שופר "לשמוע קול שופר באחד בתשרי" וכך כתב בסהמ"צ מצות עשה ק"ע "שצוונו לשמוע קול שופר".

ובשו"ת פאר הדור (סימן קמ"ב ובמהדורת מכון ירושלים סימן נ"א) הפליג הרמב"ם ביותר וכתב דאין התקיעה לגבי השמיעה אלא כבנין הסוכה לגבי הישיבה בה דאין מצות שופר אלא שמיעה בלבד עי"ש.

בשיטת הרמב"ם הלך החינוך במצוה ת"ה שאף הוא כתב דהמצוה לשמוע קול שופר. וכך דעת הטור בסימן תקפ"ה דמברכין לשמוע קול שופר משום דהמצוה בשמיעה ולא בתקיעה, וכ"ה דעת השו"ע בסימן תקפ"ה ס"ב, וכך מבואר משיטת השו"ע גם בסימן תקפ"ט ס"ב "חרש שוטה וקטן פטורים וחרש אפילו מדבר ואינו שומע אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא".

ומאידך גיסא כתב הסמ"ג במצות עשה מ"ב "מצות עשה לתקוע בשופר בראש השנה" משמע שהמצוה בתקיעה ולא בשמיעה.

ב

ובשיטת ר"ת כתבו האחרונים לדייק מדברי הרא"ש בר"ה פ"ד ס"י שהביא בשמו דמברך "על תקיעת שופר" דהמצוה היא בתקיעה ולא בשמיעה, "משום דעשייתה היא גמר מצותה", דהלא בשבת כ"ג ע"א מבואר דיש ללמוד מהות המצוה מנוסח ברכתה דשם למדו דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן "להדליק נר של חנוכה", וכיון דלדעת ר"ת מברכים על תקיעת שופר ע"כ דהמצוה היא התקיעה.

ומעודי תמהתי דלכאורה נראה טפי דלא עלתה על דעת ר"ת לחדש דמברכין בנוסח "על תקיעת שופר" וכל כונתו לומר דמצות השופר היא מן המצוות שמברכין עליה, ואבאר.

הנה כתב הרא"ש שם "ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה וראבי"ה הביא ירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין וכן כתב בה"ג הא דמברכים לשמוע קול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן על התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע עצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע" ותמה הקרבן נתנאל ס"ק ג' דהלא הרא"ש סתר דברי עצמו דבפסחים פ"א סי' י' כתב הרא"ש דלפי שיטת ר"ת דכל מצוה שיש שהות מתחילת קיומה עד סופה יש לברך בה בלמד ולא בנוסח על ה"ה בתקיעת שופר יש לברך לשמוע קול שופר כיון שעיקר המצוה על סדר ברכות מלכויות זכרונות ושופרות עי"ש.

ומתחילה היה נראה דכל כונת הרא"ש בשם ר"ת במסכת ר"ה אינה כלל לקבוע את נוסח הברכה אלא לקבוע דיש לברך על מצוה זו כיון שעשייתה היא גמר מצוותה, דהלא טעם זה שנאמר במנחות מ"ב ע"ב לא מיירי כלל בנוסח הברכה אלא בכללו של דבר על איזה מצוות מברכין ועל איזה אין מברכין ונקבע בגמ' דאין ברכת המצוה אלא על מצוה שעשייתה היא גמר מצותה, וכיון שר"ת נקט כלל זה לענין ברכת השופר ע"כ כונתו דיש לברך על תקיעת שופר, היינו דיש לברך על מצות השופר כיון שעשייתה היא גמר מצוותה. ולכאורה דבר זה מוכח מתוכו ופשוט כ"כ עד שיש לתמוה על הקרבן נתנאל וכל רבותנו האחרונים שראו בדברי הר"ת מה שלכאורה אין בהם ופירשו דבריו לענין נוסח הברכה.

אך באמת דבר ה' אמת בפיהם ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, דבאמת מבואר להדיא בספר הישר לר"ת (מהדורת שלזינגר סימן ש"מ) ובספרי הראשונים והקדמונים דאכן כונת ר"ת לנוסח הברכה ואכן דעתו דיש לברך "על תקיעת שופר".

וז"ל מחזור ויטרי סימן שמ"ח "ובנרבונא ובפרוונצא אומרים לשמוע קול שופר ובהלכות רב יהודאי מצאתי לתקוע שופר, כללא דמילתא בכל מצוה שעשייתה זו היא גמר מלאכתה מברכינן על וכל היכא דעדיין לא נגמרה שיש להאריך בה דבר אחד מברכינן בלמד, להדליק נר של חנוכה דמצותה עד שתכלה רגל מן השוק….אבל כל מצוה שאינו רוצה לעשות תמיד אלא או פעם אחת או שני פעמים מברכים על כמו על מקרא מגילה, על תקיעת שופר, מברך על וכולן נכוחות למבין" ובספר המנהיג הלכות ר"ה כתב דכן הוא מנהג צרפת, וכ"ה בראבי"ה מסכת ראש השנה סימן תקל"ד בשם ר"ת וכ"כ הכלבו סימן צ"ח והרבינו ירוחם בשם ר"ת (תולדות אדם וחוה נתיב ו' חלק ב' דף מ"ט טור ב') וכ"ה להדיא בבית יוסף סימן תקפ"ה ס"ק ה' דלדעת ר"ת מברך בנוסח על תקיעת שופר. וע"ע בשו"ת המזרחי סימן מ' – מ"ב.

ומכל דברי הראשונים האלה מבואר דאכן לדעת ר"ת מברך בנוסח "על תקיעת שופר" ובחלקן מבואר גם טעמו ונימוקו כיון שאין המצוה נמשכת אלא מתקיימת בבת אחת ועשייתה היא גמר מצותה עי"ש, וכהבנת הקרבן נתנאל בדברי הרא"ש ותו לא מידי.

אך עדיין נראה דאין הכרח משיטת ר"ת דהמצוה היא בעצם התקיעה דאפשר דאף דעצם המצוה הוא שמיעת קול שופר לא תיקנו ברכה אלא על מעשה התקיעה, דכבר ביארתי במק"א דלעולם לא מצינו ברכה אלא על מעשה המצוות ואין מברכים על מצוה שאין בה מעשה ואפשר בדעת ר"ת דה"ה דלא תיקנו ברכה על השמיעה שאין בה עשייה ממש ומשו"כ מברכין על התקיעה כיון דמ"מ הכשר מצוה הוא שאין בלתה, ודו"ק בזה.

וחידוש עצום ראיתי בזה בקרית ספר להמבי"ט בפ"ב משופר ד"ה הכל חייבים שכתב "דבין בתקיעה בין בשמיעה נפיק איניש ידי חובתו,דקרא קאמר יום תרועה ולא קפיד אתוקע או שומע אלא בחד מתרי גוונא נפיק". ולא מצינו בית אב בדברי הראשונים לשיטה זו דאדם יוצא יד"ח במצות שופר באחד משני הדרכים או בתקיעה או בשמיעה. והנה במק"א דנתי בהרחבה בסוגית הגמ' המראים פנים לכאן ולכאן ואכמ"ל.