ולא יבאו לראות כבלע את הקדש

"וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסוע המחנה ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו אלה משא בני קהת באהל מועד" (ד' ט"ו).

"ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (ד' כ').

הנה נחלקו הראשונים בלאו זה ד"ולא יבאו לראות כבלע את הקדש" בתרתי, בביאור האיסור, ואם נמנה הוא במנין הלאוין שבתורה.

בתרגום אונקלוס כתב "ולא יעלון למחזי כד מכסן ית מני קודשא ולא ימותון" (פסוק כ') וכ"ה בתרגום יונתן ותרגום ירושלמי ובפרש"י על התורה, הרי שפירשו לאו זה כפשוטו דהלויים נאסרו לראות את כלי הקדש בשעה שמכסים אותם ומכניסים אותם לנרתיקם. וכ"כ רש"י ביומא (נ"ד ע"א).

ועיין ברשב"א ובריטב"א עירובין (ל"ג ע"א) שהוסיפו לבאר בהלכה זו דנאסר על הלויים ליכנס לפנים בשעה שהכהנים מפרקים את המשכן ומכסים את כליו, אלא ממתינים הם מבחוץ עד שהכהנים גומרים לכסות את הכלים, עי"ש.

ומצינו בזה פירוש אחר באבן עזרא, ברשב"ם, בחזקוני וברבינו בחיי דאסור ללויים לראות כשהכהנים מסירים את הפרוכת המבדילה בין הקודש לקה"ק, עי"ש.

אך לשני הפירושים אין מצוה זו נוהגת אלא במסעי המשכן ולא לדורות. ועיין לקמן אות ב'.

אך במשנה (סנהדרין פ"א ע"ב) אמרו "הגונב את הקסוה קנאים פוגעים בו" ובגמ' שם אמרו "מאי קסוה, א"ר יהודה כלי שרת וכן הוא אומר 'ואת קשות הנסך' והיכא רמיזא 'ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו'", הרי שחז"ל פירשו פסוק זה בדרך אחר ולמדו ממנו שהגונב כלי שרת חייב מיתה.

אמנם רש"י כתב שם בסנהדרין "רמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק, דעיקר קרא בלויים כתוב שהוזהרו שלא לראות בסילוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתיק שלהן, שהיו אהרן ובניו מכסין הארון והמזבחות". הרי שגם כאן נקט רש"י דעיקר קרא שלא יזונו הלוים עיניהם מכלי המקדש בהכנסתן לנרתיק, ועיקר דין מיתה בהגונב כלי שרת והלכה למשה מסיני הוא וכהא דאמרו שם דהבועל ארמית קנאין פוגעין בו, וז"ב.

אך יש מן הראשונים שכתבו דדרשה זו דהגונב את הקסוה דרשה גמורה היא ולא אסמכתא בלבד, דהנה במנין המצוות של הבה"ג מנה מצוה זו בהדי תרי"ג מצוות שבתורה, והרמב"ם בסהמ"צ סוף השורש השלישי דחה דבריו דאין ראוי למנות אלא מצוות שנצטוו לדורות ולא מה שנצטוו לשעה. וכתב שם הרמב"ם "וכבר טעה ג"כ זולתנו (הבה"ג) ומנה בעבור שהצר לו היכולת 'ולא יבואו לראות כבלע את הקדש'…ואלו ג"כ אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר, ואע"פ שאמרו רמז לגונב את הקסוה 'ולא יבואו לראות', ויש די ספוק באמרם רמז ופשטיה דקרא אינו כן.

הרי שהרמב"ם השיג על בה"ג שמנה לאו זה במנין תרי"ג דעיקר המצוה לאיסור ראיית הכלים בשעת סילוקן וזה מצוה לשעה ולא לדורות. ומה שדרשו רמז לגונב כלי שרת וזה הרי מצוה לדורות אינו פשטיה דקרא אלא אסמכתא, הרי דהרמב"ם נקט בזה כשיטת רש"י. אך הרמב"ן שם כתב ליישב שיטת הבה"ג וטען לעומת הרמב"ם דבכמ"ק מצינו לשון "רמז לדבר" בדרשה גמורה, והכריע בזה כשיטת הבה"ג דאכן לאו זה נמנה במנין התרי"ג עי"ש. ובפירושו על התורה הביא הרמב"ן את שני הפירושים עי"ש.

ובאמת מצינו את שני הפירושים בסוגיות הגמ' דהלא בסנהדרין שם דרשו מקרא זה רמז שהגונב כלי שרת חייב מיתה וקנאין פוגעין בו, אך ביומא נ"ד ע"א איתא "אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה מתיב רב חסדא ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ואמר רב יהודה אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם אמר רב נחמן משל לכלה כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה מתיב רב חנא בר רב קטינא מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וכו' אמר ליה נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה".

הרי שפירשו פסוק זה כפשוטו שאסור לראות את כלי השרת. ועוד למדנו מסוגיא זו דאיסור זה לשעה הוא ולא לדורות שהרי משל אמרו לכלה בבית אביה ובבית חמיה, דרק במשכן שבמדבר נאסר לראות את הכלים ולא בבית עולמים, עי"ש. ונראה ברור דסוגיא זו היא המקור לדברי הרמב"ם דמצוה לשעה היא ולא לדורות.

וע"ע בספר היראים מצוה שכ"ט (ולנוסחא השניה מצוה שנ"ב) שאף הוא מנה מצוה זו לדורות, וגם הוא כתב שעיקרה שלא לראות את כלי המקדש אלא שבכלל הלאו הזה גם שלא לגנוב כלי השרת עי"ש. והרס"ג במצוות ל"ת רי"ב ורי"ג מנה שני לאוין ולא יגעו אל הקודש ולא יבאו לראות, והגרי"פ בביאורו דייק מדבריו דכונתו ללאו לא לראות את כלי הקדש כשמכניסים אותם לנרתיקם כפשטיה דקרא ולא לאיסור גניבת כלי שרת שהרי מנה אף את הלאו ולא יגעו אל הקדש שבודאי אינו אלא ללויים בשעת סילוק המסעות לא לנגוע בכלי הקדש עי"ש.

הרי שפסוק זה כפטיש יפוצץ סלע יוצא לשני פירושים, ונחלקו בו הראשונים אם הוא מצוה לדורות או רק לשעה.

והנה מצינו חידוש פלאי בדברי החזון איש במצוה זו בחזו"א או"ח סי' קכ"ה אות ט' וז"ל "ה' מיתות נאמרו בסדר עבודת המשכן, הא', ובנסע המשכן יורידו אותו הלוים וגו' והזר וגו', (במדבר א' נ"א) הב', והחונים לפני המשכן וגו' והזר וגו' (ג' ל"ח) הג', ולא יגעו אל הקדש וגו', (ד' ט"ו) הד', ולא יבאו לראות כבלע וגו' (ד' כ') הה', אך אל כלי הקודש וגו' (י"ח י"ג) ונראה דהאי, ולא יגעו ולא יבאו, אינו אזהרה אנגיעה וראיה, שגם זר אינו חייב בזה, אלא על עבודת הכהנים הזהיר את הלויים, ואין ד"ז נוהג לדורות, אלא בזמן המשכן כשנסעו ע"פ ד' היה מ"ע בסדר פריקת הכלים וכיסוין והלוי שעשהו חייב מיתה, ונראה שהנכנס שלא בשעת מצותו ומפרקו אינו בכלל אזהרה זו, ובכלל אזהרה זו לוים וישראלים, ולמה הוכפל העונש בל' נגיעה ובל' ראיה, לא ידענא".

ושוב הוסיף וכתב שם "ובמש"כ דקרא דולא יבואו לראות כבלע את הקודש עיקרו להזהיר את הלוים על עבודת הכהנים, הכי מוכח בספרי פרשת קרח קט"ז, וכדאמר רבי א"צ שהרי כבר נאמר וכו' בני גרשון ובני מררי מנין ת"ל אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש על עבודתו ואל משאו וגו' [זו גי' הגר"א והאי וגו' היינו ולא יבואו לראות כבלע וגו'] אין לי אלא לוים שענושים על עבודת כהנים וכו' אלמא דעיקר קרא על עבודה המסורה לכהנים, ומיהו ביומא נ"ד ע"א פריך אהא דאמר דמראין לעולי רגלים את הכרובים והא כתיב ולא יבואו לראות וגו', ונראה דאפקיה רחמנא בל' ראיה ללמדך שיש איסור בראיה בלא הכרח וכיון דנאסרו הלוים בפריקת המשכן יש בהם גם איסור ראיה, ולפי שאין זה עיקר אזהרה דקרא אמרו שם שלא היה נהוג רק במשכן שהיו ישראל בבחינת ארוסה, אבל עיקר אזהרה שהיא לוים על עבודת כהנים נהוג לדורות כדיליף רבי בספרי שם]".

ודבריו לכאורה נסתרים מדברי הראשונים כולם שפירשו פסוק זה דאכן אסורים הלויים לראות את כלי המקדש כשמכניסים אותם לנרתיקם, ומה ראה החזון איש לפרש בדרך מחודשת כאשר בעצמו תמה וכתב שלא ידע למה נכפל בכתובים ולא יגעו, ולא יבאו לראות.

ועוד יש לתמוה על מש"כ החזו"א דכונת הכתוב לאסור על הלוים את עבודת הכהנים, ומשו"כ כתב דהוי מצוה לדורות, דאף דסילוק המשכן והכנסת הכלים לנרתיק לא שייכי אלא במשכן שבמדבר מ"מ נוהגת מצוה זו בשאר עבודת הכהנים שבמקדש שהלויים נאסרו בהם בלאו זה דלא יבואו לראות, דהלא בסהמ"צ ל"ת ע"ב כתב הרמב"ם מקור אחר למה דאסור ללוים לעשות עבודת הכהנים "אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו" (י"ח ג') וע"כ ד"ולא יבאו לראות וכו'" נאמרו לאיסור ראיה ולא לאיסור לעבוד עבודה כנ"ל, וצע"ג בדברי רבן של ישראל החזו"א.

 

ב

ועוד יש לעיין בזה, על איזה כלי שרת נצטוו שלא לראותם, האבן עזרא בפרשתנו כתב "ולא יבאו הקהתים אל אהל מועד לראות כבלע את הקדש והטעם כאשר יוסר בנינו יוסר מסך הפרוכת ונגלה הארון, וי"א כי כבלע כמו ככסות, והטעם כאשר יכסו את הארון לשאת אותו, וזה טעם קרוב יותר מן הראשון, והנה שתים אזהרות, שלא יגעו בקדש כי אם בבדים ישאוהו, ולא יבאו לראות בקדש".

הרי לנו פירוש מחודש דנצטוו שלא לראות את הארון כשגוללים את הפרוכת, ולפי"ז לא נצטוו באזהרה זו אלא בארון בלבד, וכן הביא הרמב"ן בשמו (ואף מקור הסוגיא ביומא שם מיירי בארון כנ"ל).

ורש"י ביומא שם וכן בסנהדרין שם כתב דהאיסור הוא ב"ארון ובמזבחות" ונראה לכאורה דמזבח קרוי קדש כיון שהוא יסוד עבודת הקרבנות, והארון הלא הוא עיקר מקום השראת השכינה.

אך מדברי שאר הראשונים והרמב"ן בכללם משמע שלא חילקו בין כלי לכלי ובכל כלי המקדש נצטוו שלא לראותם כשמכניסים אותם לנרתיקם.

אמנם נראה פשוט דעד כאן לא נחלקו אלא באיסור לראות את כלי המקדש, אבל באיסור גניבת הכלים פשוט דכל כלי המקדש בכלל, דהלא במשנה שם אמרו הגונב את הקסוה קנאין פוגעין בו ובפירוש המילה קסוה נאמרו שם בגמ' "מאי קסוה כלי שרת א"ר יהודה וכן הוא אומר ואת קשות הנסך" (במדבר ד' ז') ובפירוש התורה כתב רש"י דנסך היינו כיסוי הרי שנצטוו על כל כלי המקדש, ולכאורה זה מילתא דפשיטא.

 

ג

ובכל עיקר שיטת הראשונים דמצוה זו לשעה ניתנה ולא לדורות ומשו"כ אין מקומה במנין התרי"ג יש לעיין בגוף הסוגיה במס' יומא דמחד גיסא אמרו שם דאין כל האיסור במה שהיו מראין לעולי הרגל את הכרובין המעורין זב"ז ואומרין להם "ראו חובתכן לפני המקום", דמשל אמרו "דכלה בבית חמיה אינה צנועה מבעלה", הרי דאין מצוה זו נוהגת אלא במשכן שבמדבר דהוי בחינת בית אביה ולא במקדש שבירושלים.

אך מאידך גיסא הקשו שם מהא ד"מעשה בכהן אחד שהבחין במקום גניזת הארון", ותירצו "נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה".

וברש"י פירש דבזמן בית שני דלאחר החורבן הנמשל לגירושין חזרה לחיבתה כבתחילה ושוב אין גסין זה בזה, הרי דמצוה זו נוהגת לדורות וחזרה בזמן בית שני.

ולכאורה צ"ל דבאמת אין איסור זה נוהג אלא במסעות המשכן במדבר וכפשטיה דקרא וזה כונת חז"ל שאמרו בדרך משל ומליצה דאין הכלה צנועה מבעלה אלא בבית אביה כשהיא ארוסה ולא בבית בעלה לאחר נישואיה.

וכשהקשו ממעשה בכהן אחד לא הקשו אלא על המשל ולא על עיקר הלאו, דבאמת כהן זה לא הביט און ולא ראה עמל ולא עבר על לאו כלשהו, וגם לא ברירא לי אם איסור זה נוהג כאשר אין הארון במקומו. ומשום כ"ז נראה דלא הקשו אלא מעין קושיא באגדתא על עצם המשל, וגם התירוץ בדרך משל ומליצה נאמר דכשנתגרשה חזרה לחיבתה הראשונה.

ועוד יש לתמוה בזה דלכאורה אין כל איסור זה חל על הכהנים אלא על הלויים בלבד, והכהנים בהכרח רואים את כלי המשכן כאשר הם מפרקים את המשכן ומכניסים את הכלים לנרתיקם. וא"כ מה קפידא היה על כהן זה במהשרצה לגלות לאחיו הכהנים.

וע"כ צ"ל כנ"ל דאין קושית הגמ' אלא על המשל ועל מה שאמרו דלאחר בנין המקדש שוב הוי ככלה בבית חמיה שאין לה כ"כ יראת כבוד.

 ודו"ק בזה כי הדברים מחודשים.

ועוד יש לעיין בזה מהכתוב בספר שמואל (א' פרק ו' פסוק י"ט) "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון  ה'". הרי דגם לאחר שנכנסו לארץ ישראל יש איסור לראות כבלע את הקודש, וכך כתב בתרגום יונתן "וקטל בגברי בית שמש על דחדיאו דחזו ארונא דשם כד גלי".

אך מ"מ נראה דאינה מצוה לדורות אלא לשעה דלאחר הקמת ביהמ"ק שוב אין מצוה זו נוהגת.

ונראה עוד דהתרגום פירש לפי פשוטו של מקרא אבל מדברי הגמ' מוכח שמקרא זה יוצא מידי פשוטו ובאמת אין זה ענין כלל ללאו דלא יבואו לראות, ונבאר.

הנה איתא במס' סוטה (ל"ה ע"א):

"ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון – משום דראו ויך (אלהים) רבי אבהו ורבי אלעזר, חד אמר קוצרין ומשתחוים היו, וחד אמר מילי נמי אמור מאן אמריך (להא) דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת".

ופרש"י "משום דראו – ונסתכלו בו ויך בתמיה. קוצרין ומשתחוים היו – לא בטלו ממלאכתן לכבדו והאי ראו לשון בזיון כמו אל תראוני שאני שחרחורת. מאן אמריך דאימריית –  מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך".

הרי לן להדיא שתמהו דאטו הוכו משום ראיה בעלמא, ופירשו את כונת הכתוב בשתי דרכים אחרות.

הרי מבואר דלא נענשו על ראית הארון. וע"כ צ"ל באחת משתי דרכים:

א. כיון שנכנסו לארץ ישראל כבר נעשו ככלה בבית חמיה ופקע איסור דלא יבואו לראות אף שטרם נבנה בית המקדש.

ב. אין איסור לראות את כלי המקדש אלא כאשר הם במקומן לכבוד ולתפארת משא"כ בארון בימי שמואל הנביא שנשבה וראוהו כאשר חזר מן השבי. (ולכאורה ראיה לזה ממה דאמר ר' אליעזר ב"ר יוסי (שבת ס"ג ע"ב) על הציץ "אני ראיתיו בעיר רומי וכתוב קדש לה' בשיטה אחת". הרי שראה את הציץ. אך באמת אין איסור זה נוהג אלא בכלי המקדש ולא בבגדי כהונה, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי).

ד

הנה הבאתי לעיל את דברי החזו"א דלאו זה ד"לא יבואו לראות" לענין איסור הלוים לעבוד עבודת הכהנים נאמרה והעתקנו דבריו.

ושוב ראיתי בספר שו"ת דברי מנחם להגרמ"מ כשר זצ"ל בח"א סי' ט"ו – ט"ז שדן בענין לפני החזו"א והאריך מאד בסוגיא זו, והביא את דברי כל הראשונים שפירשו שעיקרו של מקרא זה לאסור על הלוים ראיית כלי הקדש כנ"ל, והביא שתי מכתבים שהשיב לו החזו"א ועמד על דעתו ובמכתבו השני שם בסי' ט"ז כתב החזו"א דעיקרו של הלאו הוא לאסור על הלווים את עבודת הכהנים ואיסור זה לדורות נאמרה ולא רק לשעה אך מדכתבה התורה בלשון ראיה "ולא יבואו לראות" למדו חז"ל אף לאסור את הראיה, אך כיון שאין זו פשוטן של דברים חידשו לחלק בין משכן שבמדבר לבית עולמים עי"ש. אך לול"ד היה נראה טפי שממקומו הוא מוכרע, דרק במשכן שבמדבר שייך איסור ראיית כלים בהכנסתם לנרתיק, וא"כ אין כל פלא במה שחילקו חז"ל בין תקופת המשכן (הארוסין) לתקופת המקדש (הנשואין בבית חמיה), ודו"ק בכ"ז.

ובסו"ד כתב שם החזו"א "ואם מבואר בראשונים הפכו, יהיו הדברים בטלים" ויש בדברים אלה דרך חיים ותוכחת מוסר, ודו"ק בהם.

 

ה

כתב המנ"ח בריש ספר במדבר דהגונב כלי שרת מלבד מה שעובר על "ולא יבואו לראות" עובר גם בלאו דגניבה, ונפ"מ לענין גוי דגניבה היא אחד משבע מצוותיו אבל איסור ד"ולא יבואו לראות" לישראל נאמרה ולא לב"נ, אך באמת יש לעיין אם יש איסור גניבה בגונב הקדש, או שמא אין בהקדש אלא איסור מעילה ולא איסור גניבה.

והמנ"ח הלך לשיטתו שכתב בכמה מקומות דיש איסור גניבה וגזילה אף בהקדש עיין מצוה י"ד ומצוה קכ"ז, אך הגר"י ענגיל באתוון דאורייתא כלל ג' כתב דאפשר דאין בעלים בהקדש ואין בו איסור גזל, וראיתי שכן כתב המאירי בסנהדרין שם דאין הגונב כלי שרת איסור גניבה וגזילה כיון שאין בעלים להקדש עי"ש.

ובמנחת אשר לפסחים סי' ל"ה וכן במנחת אשר לויקרא סימן ה' דנתי בגדר מעילה במה שדנו האחרונים אם איסור מעילה הוי מלתא דגזילה וכעין גזילה דהדיוט או שמא הוי כגדר איסורי הנאה וכעין שאר איס"ה שבתורה, והערתי דשאלה זו תחילתה ושורשה בכל גדר הקדש אם הוי גדר בעלות או גדר קדושה עי"ש, אך ביארתי את הנלענ"ד דאין מעילה לא גדר גזילה ולא גדר איס"ה אלא גדר מחודש ויסודו "שינוי" דאסור לשנות את הקדש מיעודו לגבוה עי"ש, ואכמ"ל.

ובאמת יש לעיין עוד ביסוד גדר האיסור דגונב את הקסוה האם משום גדר גניבה וגזילה הוא, אלא שהגונב כלי מקדש גדול עונו מנשוא, או שמא כל גדר האיסור משום כבוד המקדש הוא וכאיסור ראית כלי המקדש בעת פירוק המשכן.

ונפ"מ בזה אם צריך קנין, דאם מלתא דגזילה היא אין איסור אלא ע"י קנין ככל גניבה וגזילה, ועוד נפ"מ בכלי שאינו שו"פ. ויש לעיין בזה. ובפשטות נראה טפי דאין זה משום גדרי הממון דגו"ג אלא משום כבוד המקדש וכאיסור הנגיעה בארון וכפשטיה דקרא.

 

ו

והנה בסנהדרין שם אמרו "הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו" ולגבי הבועל ארמית אמרו שם הלכות שונות: א. אין הקנאין רשאין לפגוע בו אלא בשעת מעשה ולא אח"כ. ב. אם בא לשאול אין מורין לו כן, דאין קנאת הקנאי חיוב אלא רשות אף שבודאי יש בה מצוה. ג. עוד אמרו שם "אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס פטור עליו, מ"ט רודף הוא והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, עי"ש.

וכתב שם המאירי דלגבי שתי ההלכות הראשונות פשוט שהן נוהגות גם בגונב את הקסוה דאף בו אין הקנאי רשאי לפגוע בגנב אלא בשעת מעשה, ואם בא לשאול אין מורין לו כן, אבל לגבי מה שאמרו דפנחס הוי כרודף לגבי זמרי ואילו הרגו זמרי פטור עליו אין דין הגונב כלי שרת כדין הבועל ארמית ושוב כתב "ואין הדבר ברור בידי".

וצ"ב במה שאני הבועל ארמית מהגונב את הקסוה, הלא כתב בחידושי הר"ן בסנהדרין שם דהטעם דפנחס רודף היה הוא משום שאינו חייב להרוג את זמרי (משא"כ שליח בי"ד או אף המציל את הנרדף בנפש הרודפו דודאי לא חשיבי רודפין כלל ואילו הרגן החייב מיתה או הרודף ודאי חשיבי כרוצחים כיון דהני חייבין להרוג ולא רק רשאין לעשות כן עי"ש), וא"כ מה טעם יש לחלק בין הבועל ארמית לגונב את הקסוה לאחר שכתב המאירי דבשניהם אם בא לשאול אין מורין כן.

ולכאורה י"ל לפי מה שדנתי במנחת אשר לפסחים סי' ג' איך הותר לזמרי להרוג את פנחס והלא אף רודף גמור אסור להרוג אם יכול להצילו באחד מאבריו, וק"ו בפנחס שאינו כרודף גמור אלא לגבי זמרי בלבד, וא"כ למה לא יתחייב זמרי לפרוש מן החטא כדי להציל את פנחס ולמה פטור הוא אם הרגו הלא היה יכול להצילו ע"י פרישה מן העבירה, ואפשר לפי מה שאמרו בכתובות נ"א דתחלתה באונס וסופה ברצון אינה נאסרת דיצרה אלבשה, הרי שלאחר תחילת ביאה שוב נחשב כאנוס ואין בידו לפרוש, ולכן פטור זמרי אם הרגו לפנחס ולא אמרינן היה לו לפרוש דיצרו אלבשו, וכלשון הרמב"ם (פרק כ"ד מאיסו"ב הי"ט) "יצר האדם וטבעו כופה אותו לרצות" אך הא תינח בבועל ארמית אבל בגונב כלי שרת דיכול לפרוש מלגנוב שוב צריך לעשות כן כדי לא להרוג את הקנאי דלא גרע מיכול להציל באחד מאבריו.

אך לפי מה שנראה עיקר דזמרי רשאי להרוג את פנחס משום שפנחס בא להרגו ואין זמרי חייב לסמוך על כך שאם יפרוש מחטאו יחוס עליו הרודף וימנע מהריגתו, קשה לראות טעם לחלק בין הבועל ארמית לגונב כלי שרת, ועדיין צ"ע בזה.

בשלשה דברים ניתנה תורה

(שיחה לשלשת ימי הגבלה)

"בשלשה דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר" (במדבר רבה א' ז').

הנה צריך ביאור בשלשה אלה, מה רמז יש בהן. ולמה רק בהם ועל ידם ניתן כלי חמדה לישראל.

נראה בזה עפ"י דברי אור החיים (שמות י"ט ב') עה"פ "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" וז"ל:

"אכן כוונת הכתוב היא להקדים ג' עניינים הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה, הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו עליה דכתיב זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה השתדלות התורה ורבים כמוהו ועיין מה שפי' בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת מסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל למיימינים בה וכו' ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול וכנגד זה אמר הכתוב ויסעו מרפידים לא בא להודיע מקום שממנו נסעו שא"כ היה לו להקדימו קודם תחנותם אלא נתכוין לומר שנסעו מבחי' רפיון ידים כמו שמצינו שדרשו כן רז"ל בפסוק וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים ע"כ והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה' והוא אומרו ויבאו מדבר סיני, וענין שני הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו, וענין שלישי הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיה בד בבד שעליהם אמר הכתוב חרב אל הבדים אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד והן עתה הם ראויים לקבלת התורה". ע"כ.

הרי לן שלושת יסודות ההכנה לקנין תורה, עמל ויגיעה, ענוה ושפלות, ודיבוק חברים, והוא שאמרו חכמים באש במים ובמדבר.

האש יש בו כח עצום, אין דוגמתו לשרוף ולכלות, ומאידך לחמם ולהאיר, ואש התורה היא העמל והיגיעה השוברת גוף ומאירה את הנפש. וכבר אמרו חכמים (ירושלמי פאה ג' ע"א, שביעית ב' ע"ב, שבת י"א ע"א כתובות נ"א ע"א) כי היא חייכם, אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה".

וכך אמרו (אבות פ"ו) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

ראה נא את דברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג י"ב) "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי"

ונראה לבאר מאמר סתום שמצינו (שבת קמ"ז ע"ב) "ר' אלעזר בן ערך איקלע להתם אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה, כי הדר אתי קם למיקרא בספרא, בעא למקרא 'החדש הזה לכם' אמר 'החרש היה לבם'.

כאשר התנא הגדול רב אלעזר בן ערך נתעסק בתענוגות במרחץ וביין, קרא "החרש היה לבם" ורמזו לו מן השמים שתענוגות עוה"ז גורמים לחרשות הלב, תחת אשר שלמה המלך התפלל "ונתת לעבדך לב שומע", דאין התורה נקנית אלא בעמל והתענוג מחריש לבו של אדם.

ראה נא דברות קודש מאדוננו הרמב"ם (הקדמה לפירוש המשנה) "כי תחלת השכל יצייר שחרבן הנפש בתקון הגוף ותקון הנפש בחרבן הגוף".

המים, עליהם אמרו חז"ל (תענית ז' ע"א) "תורה נמשלה למים, מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך אף דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה" (וראה בזה מה שנתבאר לעיל בפרשת חיי שרה במאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות").

הרי לן שהאש והמים מסמלים את שני היסודות הראשונים שכתב בעל אוה"ח, היגיעה, והענוה.

והתורה ניתנה אף במדבר, ואף שאור החיים פירש ענין המדבר לענוה, בדברי רבותנו הראשונים אבות החכמה מצינו פירוש אחר. "מאי דכתיב ממדבר מתנה, כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה" (נדרים נ"ה ע"א) וברש"י שם כמדבר "מלמד תורה בחנם לכל", עיין עוד בעירובין (נ"ד ע"א) "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו התורה ניתנת לו במתנה", הרי שהמדבר רמז לדיבוק חבירים ופלפול תלמידים והרבצת תורה לכל דורש ומבקש ה' (אמנם בדברי הר"ן בנדרים שם יש מקור לפירוש האוה"ח, דכתב הר"ן שבדרשה זו "נתכוין ר' יוסף להזהיר לרבא שיהא שפל רוח ביותר" הרי שפירש שהמדבר רומז לענוה ושפלות עי"ש).

ועוד אמרתי לאורו ולדרכו של אוה"ח בדברי הגמ' בב"מ (נ"ט ע"ב) כאשר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בתנור של עכנאי ואמרו שם:

"תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר"א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכ"מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות".

 שלשת האותות שפעל ר' אליעזר הגדול, החרוב, אמת המים, וכותלי בית המדרש, רמז היו לשלושת דרכי קנין תורה וכתרה שבכולם הצטיין רבי אליעזר והיה מופלא בדורו, החרוב רומז על ההסתפקות במועט והסיגוף (כהא דרשב"י ור' אלעזר בנו שנזונו מן החרוב י"ב שנים שחיו במערה (שבת ל"ג) ועוד אמרו (ברכות י"ז ע"ב) "חנינא בני די לו בקב חרובין), שעליו אמרו חז"ל "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" וכו' אמת המים רמז היא לתורה שנמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, וכותלי בית המדרש רמז הם לדיבוק חברים והרבצת התורה של רבי אליעזר בן הורקנוס.

כי שלשה הם עמודי התורה, המכשירים את האדם לזכות בכתרה של תורה העמל, הענוה, ודיבוק חברים, שלשה הם כנגד שלשת ימי הגבלה, שהן הם ימי ההכנה לקבלת התורה.

 הבה נתכונן בימים אלה לבא אל שער המלך, בלבוש תכלת וארגמן, מוכנים ומזומנים לקבלת התורה ביום קבלת התורה.

"היו נכונים ליום השלישי"