בדיני שמיטת כספים

סימן סד

בדיני שמיטת כספים

כבוד תלמידי אהובי יקיר לבבי

הגאון המצויין דיין מובהק

ומורה הוראה בבית דין דידן

רבי עובדיה יוסף טולידנו שליט"א

מח"ס חשובים ויקרים

הן נתתי שמחה בלבי בראותי את הקונטרס החשוב שערך בהלכות שמיטת כספים ופרוזבול. דבריו בהירים וברורים הלכה למעשה בטוב טעם ודעת זקנים. כה יתן ה' וכה יוסיף עוז ותעצומות נפש להגדיל תורה ולהאדירה.

הנני במענה קצר על השאלות שכת"ר ביקש בהם את חו"ד.

א

יתרת עו"ש שבחשבון בנק אם שביעית משמטתו

במה ששאל במי שהופקדו כספים בחשבון העו"ש שלו לאחר שכתב הפרוזבול האם שביעית משמטתו. ויש מן הרבנים שאמרו משום כך שיש להקפיד לכתוב את הפרוזבול לאחר סגירת הבנקים.

הן ידעתי שרבים מגדולי הזמן נקטו דכסף שמופקד בחשבון בנק הוי כהלוואה, שהרי אין הכסף מונח בקופסה באוצרות של הבנק, אלא הבנק משקיע כספים אלה, ויש מקומות שהבנקים משלמים רבית גם על יתרה שבחשבון עובר ושב.

ואומר אני דגם אם יהבינא ליה בטעניה אכתי יש מקום לדון דאין השביעית משמטתו, לפי דברי הנתיבות (סימן שד"מ סק"א) דכל שהלוה ייחד כספים לפרעון המלוה הו"ל כפרעון אף אם כספים אלה עדיין לא הגיעו ליד המלוה דאין צריך קנין בפרעון ונחשב כאילו החוב כבר נפרע.

ולדבריו יש לומר דכל חשבון בנק הו"ל כאילו הלוה ייחד כסף לפרעון החוב כיון שבעל החשבון יכול בכל עת ובכל שעה למשוך את כספיו כרצונו, ואין השביעית משמטתו.

והנה סברת הנתיבות דכיון שפרעון אי"צ קנין כל שהלוה ייחד כסף לפרעון הו"ל כאילו נפרע החוב. אך באמת סברא רחוקה היא זו, דמ"מ פרעון אין כאן וקנין אין כאן, ואף שבאמת נכון שהפורע חוב אין צריך קנין, אין זה אלא כשיש פרעון גמור והכסף הגיע לידי המלוה, אך כל עוד הכסף ביד הלוה גם פרעון אין כאן. אך מ"מ אפשר דלגבי שמיטת כספים הו"ל כאילו נפרע ואין השביעית משמטתו.

אמנם לפי"ז יתחדש דאכן אם הלוה ייחד כסף לפרעון החוב מדעת המלוה אף שטרם פרע אין השביעית משמטתו, והדברים מחודשים.

אך לענ"ד פשוט וברור דאין הפקדה בחשבון עו"ש נחשב הלוואה כלל, אלא כספים אלה ככסף בעין המה וכאילו פקדון הם ביד הבנק. דכיון שביד המפקיד למשוך כסף זה בכל עת ולא מחוסר גוביינא, כאילו אכן כספים אלה מונחים בקופסא והרי הן ככל פקדון.

וגם בהתייחסות בני האדם והמערכת הפיננסית מדובר בפקדון ולא בהלוואה ובעל החשבון מפקיד כסף בחשבון ואינו מלוה כסף לבנק.

וההבדל היסודי בין מלוה לפקדון הוא מה שאמרו חז"ל מלוה להוצאה ניתנה ואין הכסף מזומן ללוה, משא"כ בהפקדה בבנק שבכל רגע בידו למשוך את כספיו.

ואף אין זה דומה למי שהפקיד אצל חבירו מעות מותרות שמותר לנפקד להשתמש בהם ולפיכך חייב באונסים, והוי כמלוה (שו"ע חו"מ סימן רצ"ב ס"ז), דהתם משהותר לו להשתמש בהן והוציאן שוב אינם בעין, משא"כ בחשבון בנק שבכל שעה כספיו מוכנים ומזומנים לפניו.

וידעתי שאין כאן כסף בעין וידעתי שאין חשבון בנק תיבת גמא שבתוכו ערימת מטבעות, אך פשוט בעיני דאין בזה נפ"מ כלל, דבזמנינו כח הוא כפועל ומספרים אלה הנזקפות לזכותו ככסף בעין המה כיון שבידו להופכן לכסף בכל עת שירצה.

ומשו"כ נראה ברור לענ"ד דכסף שיש לאדם ביתרת עו"ש אין השביעית משמטתו כלל.

אמנם יודע אני שיש מחברי החולקים עלי, אך לגבי ני"ד נראה דאף אם לא נפליג לומר דהוי כממון בעין ממש. מ"מ נראה דאין השביעית משמטת דעדיף מפסק בי"ד דהוי כגבוי ואין השביעית משמטתו כמבואר בשו"ע (סימן ס"ז סעיף ח'), ועדיף אף ממלוה שיש עליה משכון דאין השביעית משמטתו (שם סי"ב), דכסף שיש בחשבון בנק הוי כגבוי ממש וכמונח בכיסו, ולא מחוסר גוביינא.

וידעתי מש"כ הגרש"ק בחכמת שלמה (חו"מ שם) דכל עיקר ההלכה דפסק בי"ד הוי כגבוי אינו אלא מתקנת פרוזבול, דבריו תמוהים מאוד, ואכמ"ל.

וכל זה ברור ופשוט לענ"ד.

ב

אם אזלינן בתר הזמן דארץ ישראל או דחו"ל

ובמה ששאל לדעתי בשמיטת כספים בחו"ל, במדינות המערב המתאחרים ליכנס לראש השנה אחרי התקדש החג בארץ ישראל, האם צריכים הם להקדים ולכתוב את הפרוזבול לפני קץ שבע שנים בארץ ישראל או שמא אין הדבר תלוי אלא במקומו וזמנו ולא בארץ ישראל תליא מילתא.

והבאת את מש"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' רצ"א) דאפשר דבארץ ישראל תליא מילתא כיון ששמיטת כספים תלוי בשמיטת קרקע שנוהגת רק בארץ ישראל, ובחזון עובדיה על שביעית (עמוד פ') כתב שראוי לחוש לכך לכתחלה.

אך בעיני סברא זו תמוהה ומהי"ת לחדש דאזלינן בתר הזמן בארץ ישראל, ולכאורה נראה פשוט דאם המלוה והלוה יושבים בחו"ל השביעית משמטת לפי הזמן במקום מושבם, ואין כל משמעות במה ששמיטת כספים אינה נוהגת אלא בזמן ששמיטת קרקע נוהגת.

אמנם מה שיש להסתפק בזה, כאשר המלוה דר באר"י והלוה בחו"ל או לחלופין כאשר הלוה באר"י והמלוה בחו"ל האם אזלינן בתר מלוה או בתר לוה. ובמנחת שלמה (ח"א סימן מ"ז אות ב') כבר נסתפק בזה.

ולכאורה מסתבר דכיון דמצוה זו על המלוה רמיא ולא על הלוה, דבין מ"ע ובין הל"ת למלוה ניתנו בדידיה תליא מילתא. ואף שפשוט הדבר דכשם שלמלוה אסור לו לנגוש, כך הלוה פטור מלשלם, וכל עיקר שמיטת כספים לטובת הלוה היא, מ"מ עיקרא דמילתא במלוה תליא ומצוה זו עלייה דידיה רמיא.

וביותר נראה כן לפי שיטתי דאין שמיטת כספים אפקעתא דמלכא, אלא מצוה על המלוה וחובת גברא לעזוב את חובותיו וכמבואר לעיל (סימן י"ט), ודאי מסתבר דאין הדבר תלוי אלא במקום מושבו של המלוה.

והנה במכות (ג' ע"ב) אמר רב יהודה שיכול אדם להתנות ע"מ שלא תשמטני שביעית, ומבואר שם דלמ"ד מתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו קיים יכול להתנות גם בנוסח זו, ולמ"ד אין תנאו קיים מועיל רק אם מתנה ע"מ שלא תשמטני אתה בשביעית. ולכאורה לדברינו שמצות השמיטה היא על המלוה בלבד רק הוא יכול להתנות על מה שציוותה התורה את המלוה, והנה ברש"י שם כתב: "אם אמר לו לוה הלוני על מנת שלא תשמטני אתה בשביעית תנאי הוא וכו'". ואמנם המהרש"א גרס בדברי רש"י אמר לו המלוה על מנת, אך באחרונים נראה שעיקר הגירסא היא שהלוה מתנה כן. (עי"ש בהגהות יעב"ץ ובערוך לנר שכתבו שכונת רש"י לחדש שאין נפ"מ אם הלוה מתנה או המלוה, וכך הביא הב"י גירסא זו ברש"י). ולכאורה לדרכנו קשה איך יכול הלוה להתנות כן.

ובאמת החזו"א (אהע"ז סי' נ"ו ס"ק ט"ו) הוכיח מגמ' זו שדין שמיטת כספים הוא זכות ללוה ולכן הוא יכול להתנות ולמחול על זכותו, אך לדברינו לעיל מוכח לא כן אלא שעיקר הדין הוא על המלוה. וצ"ל דאף לדרכנו יכול הלוה להתנות על השמיטה שלא תשמט את החוב, ואף שחיוב התורה הוא על המלוה, אך כיון שהתורה ציוותה על השמיטה לטובת הלוה יכול הוא להתנות עליה שלא תשמטנו, ובזה יחשב אף הוא מתנה על מה שכתוב בתורה (כלשון רש"י לפנינו והב"י בריש סי' ס"ז הביא דברי רש"י שהלוה עובר על מה שכתוב בתורה, ותמה על זה, ועיין בב"ח בסי"ב מה שביאר בדברי רש"י),. ויתכן שמחלוקת הגירסאות אם יכול הלוה להתנות או רק המלוה תלוי בשאלה לטובת מי תיקנה התורה את הפרוזבול והדבר תלוי במחלוקת הראשונים בטעם מצות שמיטת כספים, והארכתי בזה במק"א.

ולולי דברי האחרונים הנ"ל היה נראה אף לפי גירסא דידן ברש"י דהלוה הוא זה שמציע למלוה להלוות לו ע"מ שלא תשמט החוב כדי שלא יחשוש מאובדן כספו, אך מצד התנאי ודאי שהמלוה לא הלוה לו אלא על תנאי זה, ולק"מ.

ג

נשים בשמיטת כספים ובפרוזבול

ובמה ששאל כיצד ינהגו נשים למעשה בכתיבת פרוזבול. האם יכתבו לעצמן או שיכולות לסמוך על הפרוזבול שכתב הבעל.

הנה בשו"ת ראשית ביכורים (ח"ב סי' א') דן אם נשים מצוות בשמיטת כספים משום דהוי מצ"ע שהזמ"ג.

אך להדיא איתא בשו"ע (חו"מ סימן ס"ז סעיף כ"ה) "כותבים לאיש על נכסי אשתו, ולאשה על נכסי בעלה וכו'".

הרי לן דגם אשה צריכה לכתוב פרוזבול, וע"כ שגם היא בכלל שמיטת כספים.

ובאמת לא מצינו במשנה (שביעית פ"י מ"ו) אלא דכותבין לאיש על נכסי אשתו ולא שכותבין לאשה על נכסי בעלה, אלא שבירושלמי (פ"י ה"ג, ל' ע"א) איתא:

"מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמעינא מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופין". והטור הביא דין זה מן הרא"ש (גיטין פ"ד סימן ט"ו) שהביאו מן הירושלמי.

והגרמ"ז איטנגא בגליון הש"ס שם כתב דכך מפורש בתוספתא (שביעית פ"ח), וכתב שלדעתו גירסא מוטעית היא וצ"ל כמו שכתוב במשנה שכותבין לאיש על נכסי אשתו. ובאמת מסתבר כדבריו דאל"כ תמוה הדבר, שלא כתוב בתוספתא שכותבין לאיש על נכסי אשתו וכמו שאמר רבי חוצפית במשנה, ותחת זאת כתוב בתוספתא בשם רבי חוצפית שכותבין לאשה על נכסי בעלה, עי"ש.

ומ"מ הרמב"ם לא כתב הלכה זו, אך אין זה משום דס"ל דאין שמיטת כספים נוהגת באשה, אלא משום דס"ל דכותבין לבעל על נכסי אשתו משום שהוא אוכל פירות מנכסיה אבל אין סברא לכתוב לאשה על נכסי בעלה.

ובאמת יש להוכיח מגמ' מפורשת בגיטין (י"ח ע"א) "מאימתי כתובה משמטת וכו'", הרי לן דשמיטה משמטת כתובת אשה וע"כ דגם אשה מחוייבת במצוה זו. והרמב"ם הביא הלכה זו (הל' שמיטה ויובל פ"ט הי"ג).

ואין לדחות דבאמת אין השביעית משמטת חובות הנשים, אלא דנפ"מ במכרה כתובתה לאיש, דדוחק עצום לפרש סתמא דגמ' והרמב"ם בד"ז. ועוד דהרי כתב הר"ן (גיטין ה' ע"ב כתובות מ"ד ע"ב מדה"ר) דאין מכירת שטרות אלא בשעבוד נכסים אבל שעבוד הגוף לעולם בין המלוה ולוה הוא ואינה במכירה, והנחה זו נתקבלה ע"ד האחרונים. ולפי"ז נראה לכאורה דאם אין אשה בכלל שמיטת כספים גם אצל הלוקח אין החוב נשמט, וצ"ע.

ומ"מ נראה ברור ששמיטת כספים נוהגת גם באשה, וכבר הקשו האחרונים דלכאורה הוי מצ"ע שהזמן גרמא כנ"ל.

ובספר המקנה (קידושין ל"ד ע"א) כתב דכיון דאם עברה השביעית על החוב לעולם מצווה המלוה להשמיט את החוב אין זה מצ"ע שהזמ"ג. וכעין מש"כ התוס' (קידושין כ"ט ע"א) דאין המילה מצ"ע שהזמ"ג כיון שמיום השמיני והלאה לעולם מצוה זו רובצת על האדם, עי"ש.

וכבר הארכתי במק"א בדברי הראשונים (עיין ר"ן קידושין ל"ד) במקום שיש מצ"ע ול"ת דתלוי אם הוי בקו"ע או בשוא"ת, ואכמ"ל.

אך בעיקר הדברים, הנה אם שביעית אפקעתא דמלכא היא והחובות נפקעים ובטלים מאליהם לכאורה מסתבר דאין לחלק בין איש לאשה, (עיין לעיל סימן י"ט אות ג', ועיין עוד לקמן אות ה'). אך באמת נראה דאף לפי מה שנתבאר בדברינו (שם) דאין החובות בטלים כלל אלא שמצוה על המלוה לעזוב את החוב ולהתעלם מגבייתו, מ"מ נראה דבמצוות שבממון נשים חייבות אף אם זמ"ג, ולא ניתנה פטור מצ"ע שהזמ"ג אלא במצוות שבין אדם למקום ולא במצוות שבין אדם לחבירו.

ומה מאוד שמחתי כשראיתי בגליוני הש"ס להגאון המופלא הגר"י ענגיל בגיטין (י"ח ע"א ד"ה מאימתי) שפלפל בזה בקצירת האומר כדרכו בקודש וכתב בתו"ד את כל הנ"ל, עי"ש.

ואחר שנתבאר דודאי שמיטת כספים נוהגת אף בנשים יש לעיין האם נשים צריכות לעשות פרוזבול.

והנה מעולם לא שמענו דנשים עושות פרוזבול, אך לא שמענו אינו ראיה, ואפשר דאין זה אלא משום דבשנים עברו מילתא דלא שכיחא היה שנשים היה להן ממון ועסקים משלהן וחובות משלהן, משא"כ בימינו שענין זה מצוי מאוד.

אך הנראה בזה לענ"ד, דכשם שאשה מפרישה חלה ותרו"מ בתוך ביתה, אף שאין העיסה והפירות שלה, ואף שהבעל לא מינה אותה באופן מפורש להיות שליחו, כיון שכך מנהג העולם דהאשה מתעסקת בלישה ואפיה והכנת האוכל וסתמא דמילתא הוי כשליחו ממש. ועוד דעד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא במשרתת (עיין ט"ז וש"ך יו"ד סימן שכ"ח סק"ב, וקצוה"ח חו"מ סימן רמ"ג ס"ק ח'), אבל באשתו פשיטא שדינה כבעלים ממש, כך נראה דבכל ענין שבו איש ואשתו נזקקין לבית דין, הבעל הוי כשליח אשתו אף שלא נתמנה בפירוש להיות שליחה, כיון שסתמא דמילתא כך, אנן סהדי שכך דעתה ורצונה והוי כמינוי מפורש.

כך לגבי מכירת חמץ וכך לגבי עשיית פרוזבול, כל כבודה בת מלך פנימה ואין דרך נשים להתעסק בדינא ודיינא והבעל שליחה בכל כגון דא.

אך מ"מ על הבעל להדגיש בפרוזבול שהוא מוסר לבי"ד גם חובות שיש לאשתו ולא רק חובותיו הוא, ומ"מ עדיף טפי שהאשה תבקש אכן מבעלה לכלול גם חובותיה בפרוזבול או לכתוב פרוזבול על שמה.

ד

שמיטת כספים כשיש ביד המלוה צ'ק

ובמה ששאל אם שביעית משמטת הלוואה כאשר יש ביד המלוה צ'ק שהגיע זמן פרעונו.

הנה שאלה זו נחלקו בו גדולי הזמן.

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן ט"ו) נקט דמסירת צ'ק הוי כפרעון ממש כיון שאסור עפ"י חוק לבטלו. וכעין דבריו כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' רצ"א) דכיון דצ'ק הוי עובר לסוחר ויכול להעבירו לאחרים הו"ל כאילו כבר שולם החוב.

ומאידך דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (כמבוא בספר שמיטת כספים כהלכתה לידי"נ הגרש"א שטרן שליט"א – שביבי אש סי' י"ב) והגר"ע יוסף זצ"ל (חזו"ע פרוזבול עמוד י"א) דהוי ככל חוב דעלמא והשביעית משמטתו.

ובאמת כבר דנו גדולי עולם בכעין זה לפני כמאה וחמישים שנה לגבי שטרי ממרני אם הוי כגבוי לענין שמיטת כספים והלכות נוספות, עיין שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סימן ע"א) ונחל יצחק (חו"מ סימן י"ב ענף ד'). אך שונה ממרני מהצ'ק הנהוג בזמנינו, דבשטר ממרני מתחייב הלוה לשלם לכל המוציא את השטר, אך לעולם מי שהשטר בידו צריך לגבותו מן הלוה, משא"כ בצ'ק שאין המוחזק בו צריך לתבוע מן הלוה ולעמוד עמו בדינא ודיינא אלא פודה את הצ'ק בבנק. ומשו"כ נראה דבצ'ק מסתבר טפי לומר דהוי כגבוי בידו.

ונחזה אנן.

הנה נחלקו בגמ' (גיטין ל"ז ע"א) אם שביעית משמטת מלוה שיש בה אחריות נכסים, וז"ל:

"תנן התם השביעית משמטת את המלוה, בין בשטר בין שלא בשטר. רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר, שטר שיש בו אחריות נכסים, שלא בשטר, שאין בו אחריות נכסים, כל שכן מלוה על פה. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו בשטר, שטר שאין בו אחריות נכסים, שלא בשטר, מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות נכסים, אינו משמט… קריביה דר' אסי הוה ליה ההוא שטרא דהוה כתיב ביה אחריות נכסים, אתא לקמיה דר' אסי, אמר ליה משמט או אינו משמט, א"ל אינו משמט, שבקיה ואתא לקמיה דר' יוחנן, א"ל משמט. אתא ר' אסי לקמיה דר' יוחנן, א"ל משמט או אינו משמט, אמר ליה משמט, והא מר הוא דאמר אינו משמט, א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, א"ל והתני' כוותיה דמר, א"ל דלמא ההיא בית שמאי היא, דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי".

הרי לן דאף ר' יוחנן דס"ל אינו משמט, למעשה פסק דמשמט, וכך פסקו כל הראשונים.

ובשו"ת מהרי"ק (שורש צ"ב) פסק כר"י ור"ל דאין השביעית משמטת. וכבר תמה עליו הבית יוסף דהלא כל גדולי הראשונים הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א והרא"ש פסקו כרב ושמואל וכך פסקו הטור והשו"ע (בסעיף ב').

אמנם הרמ"א (סעיף א') בבואו ליישב המנהג שלא חששו לשמיטת כספים בזמנו רמז בין השאר לשיטת המהרי"ק דשמא סמכו על שיטתו. אך להלכה הסכים גם הרמ"א לדעת השו"ע דשביעית משמטת גם מלוה שיש עליה שטר שיש בו אחריות נכסים.

אך מאידך אין השביעית משמטת מלוה שיש עליה משכון כמבואר בשו"ע (בסעיף י"ב), וכתב שם הסמ"ע (ס"ק כ"ה) דאף אם המשכון נמצא ביד הלוה ע"י המלוה שנהג כהלכה והחזיר ללוה כלי לילה מ"מ כיון שבע"ח קונה משכון הוי כגבוי.

ויש לדון בצ'ק אם דינו כמשכון, ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ג סי' קל"ב סימן י"ט אות ד') כתב דאפשר שדינו כמלוה על המשכון.

אך באמת יש לחלק בין משכון לצ'ק, ומשכון עדיף דגופו ממון ולא מחוסר גוביינא. ואף לפי המבואר דאף כאשר המשכון ביד הלוה אינו משמט מ"מ גם אז הו"ל כאילו המלוה מוחזק בו אלא שמחזירו לשימוש הלוה כדינו, אך מ"מ ביד המלוה לממש את קנינו במשכון ולגבות חובו ממנו משא"כ צ'ק שאין גופו ממון, ועוד דלפעמים אין כיסוי לצ'ק או שהלוה מבטלו.

אך עוד מבואר במשנה (שביעית פ"י מ"ב) דכל מעשה בי"ד אינו משמט, וכך נפסק בשו"ע (סעיף ח') דחוב שיש עליו פסק בית דין אינו משמט משום דהוי כגבוי וכמבואר בבית יוסף.

ולכאורה עדיף צ'ק מפסק בי"ד, דפסק בי"ד מ"מ הוי מחוסר גוביינא מיד הלוה משא"כ צ'ק כנ"ל. אך אפשר דכח בית דין שאני.

מ"מ יש לעיין בשאלה זו מתוך שלשת הלכות הנ"ל, אם זה דומה לשטר שיש בו אחריות, למלוה שיש עליה משכון, או לפסק בי"ד.

ולמעשה נוטה אני לדעת הגרש"ז אוירבך דאין השביעית משמטת מלוה כשיש צ'ק ביד הלוה, דהוי כגבוי ממש וכמבואר לעיל, ועיין עוד שו"ת מנחת אשר (ח"ג סימן ק"א), אך מהיות טוב ראוי לכתוב פרוזבול.

ה

להשאיר חוב שהשמיטה ישמיטנו

ובמה ששאל האם יש ענין להשאיר חוב כלשהו שהשמיטה ישמיטנו ולא לכלול אותו בפרוזבול.

כך אכן כתב בבן איש חי (סוף פר' כי תבא), ועיין עוד בזה בשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סימן קנ"א).

אך כבר ביארתי (לעיל סימן י"ט) את הנלענ"ד דאין שמיטת כספים אפקעתא דמלכא, ואף המלוה אינו מצווה למחול חובותיו, וכל מצות שמיטת כספים אינה אלא עזיבת החובות, ושמיטת כספים דומה לגמרי ביסוד גדרה למצות שמיטת קרקעות, וכשם שנצטווינו לעזוב את הקרקעות ולא לעבדן בחרישה וזריעה, כך נצטווינו לעזוב את החובות ולא לגבותן.

ובאמת לא מצינו בתורה לשון שמיטה אלא בשתי אלה, מחד נצטווינו בשמיטת קרקעות ואיסור עבודת הארץ (שמות כ"ג י"א) "והשביעת תשמטנה ונטשתה", וברש"י שם "תשמטנה – מעבודה", ומאידך נצטווינו (דברים ט"ו ב') "שמוט כל בעל משה ידו".

ואף לשון אפקעתא דמלכא מצינו בשתי אלה, בב"מ (ל"ט ע"א וק"ו ע"א) וברש"י (שם ק"ו) "אפקעתא דמלכא – המלך ביטלו מלזורעה" ובשמיטת כספים מצינו לשון אפקעתא דמלכא בדברי רבותינו הראשונים (עיין לעיל סימן י"ט).

ונראה מזה דגדר אחד לשני מצוות אלה, וכשם שהשביעית מפקיעה מן האדם את הזכות לממש בעלותו על קרקעותיו לזורען ולאכול פירותיהן כך השביעית מפקיעה מן האדם לממש את חובותיו ולגבותן.

ונראה לפי"ז דכשם שכתבתי במק"א (לעיל סימן כ"ה) שאין כל מצוה לקנות קרקע בשביעית על מנת שלא לזורעה, כך נראה דאין כל ענין להלוות על מנת לשמט.

ונראה עוד בזה, דהנה נתבאר (לעיל סימן כ"ג אות ו') בגדר הלאו דהשמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, דבאמת אין מצוה על האדם לחלק מעותיו במתנה בשנת השביעית, ואין כל עבירה ופגם להתנות על מנת שלא תשמטני בשביעית כשם שאין כל איסור להלוות על המשכון או למסור שטרותיו לבית דין ולכתוב פרוזבול.

וכל גדר מצות שמיטת כספים אינה אלא במצב של בדיעבד, כאשר הלוה כסף לחבירו והלוה לא שילם בזמן ועבר עליו השביעית, והמלוה יש לו צורך בכספים אלו ובשעת ההלוואה התכוון לגבותן, ועכשיו הוא מתגבר על יצרו ועל זכותו ומשמט זה מצותו, והרי זה כמי שיש קרקע בידו שהוא זורע ואוכל פירותיה בכל שאר השנים ובשביעית הוא משמיט וזה מצותו, אבל אין כל מצוה להלוות מתחילה על מנת לשמט.

וראיתי מי שהביא ראיה שיש ענין במנהג זה מדברי האור זרוע (עבו"ז סימן ק"כ) וכ"כ הסמ"ע (סק"כ) במה שכתב הרמ"א (בסעיף ט') דאם כתב לשון פקדון בשטר אין השביעית משמטתו, ואם נהגו לכתוב כן בכל השטרות ובשטר מסויים לא כתבו לשון פקדון לא אמרינן דהו"ל כאילו נכתב, אלא הלוה נאמן לטעון דבכונה לא נכתב לשון מתנה כדי לקיים מצות שמיטת כספים. וכ"כ התומים (ס"ק כ"א) וערוך השלחן (ס"ו), עי"ש.

הרי לן דיש מצוה לכתחלה לקיים מצות שמיטת כספים.

ותמה אני על ראיה זו, דזה הרי פשוט דיש מצוה בשמיטת כספים, אך אין זה אלא במלוה לעני או לעשיר בהלואה גמורה לגמילות חסדים על מנת להפרע ממנו ובזה נצטוינו דאם הלוה לא שילם והגיע שביעית להשמיט את החוב, וכל כה"ג ודאי קיים מצות עשה ויבא על שכרו, ובודאי ראוי ונכון טפי לקיים מצות השמיטה מאשר לעשות טצדקי להיפטר ממנה. ואף שביארתי במק"א (לעיל סימן ס"ב) דאין כל איסור בטצדקי אלה, מ"מ ודאי עדיף לא לעקוף את שמיטת הכספים אלא לקיים מצוה זו. והמלוה על מנת לגבות חובו, ושוב מקיים מצות השמיטה הרי זה כמי שהשמט את אדמותיו על זורען, ובהכי מיירי כל הני פוסקים, דהלא פשוט דשטר חוב זה שלא נכתב בו לשון פקדון, הוא שטר גמור שהמלוה מתכוין לגבותו ככל שט"ח דעלמא, אלא שכוונתו לקיים מצות שמיטת כספים אם הלוה לא יעמוד בהתחייביותו ולא ישלם בזמן. ואין ללמוד מדבריהם דיש ענין להלוות סכום פעוט שאין הלוה צריך אותו ואין המלוה מתחסר בו ואין כאן כל מהות הלואה, רק על מנת לקיים מצוה זו.

ובאמת נראה דכל כה"ג אין כאן הלוואה אלא מתנה בעלמא, דהלא אין הדעת סובלת ואין זה מקובל שיבא אדם לחבירו ליתן לו הלוואה בסכום פעוט כאשר פלוני לא ביקש, ובהכרח יצטרך להסביר ללוה שכל כוונתו אינה אלא לקיים את המצוה של שמיטת כספים ואין לו כל כונה שכסף זה יחזור אליו, וכל כה"ג אין כאן אלא מתנה בעלמא.

הגע בעצמך, אם אכן תעבור השביעית על חוב זה והמלוה כתב פרוזבול והחליט שלא לשמט, והצדדים יבואו לדין, נראה לכאורה שנפסוק שפטור הוא מלשלם דהלא מעולם לא ביקש הלוואה מחבירו, וחבירו הוא זה שהציע לו לשמש בעבורו "חפצא דמצווה" כדי לקיים מצות שמיטת כספים והלוה הסכים לקחת מעותיו לשם כך, ומעולם לא לקח כספים אלה על מנת שיתחייב להחזירם.

וא"כ אין כאן לא יגוש כיון דאין לו זכות לנגוש, ואין מצוה לשמט את מה שאין בידו לתבוע.

ואין זה דומה למש"כ הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ט) דהמלוה את חבירו על מנת שלא יתבענו השביעית משמטתו, דלהדיא כתב שם הכסף משנה דהשביעית משמטתו כיון שחייב לשלם כדי לצאת ידי שמים דלא התנה אלא שלא לתבעו בדיני אדם אבל לא פטרו מדיני שמים, משא"כ בנידון ואף לפי דברי המלוה לא הלווהו אלא על מנת לשמט ולפטרו אף בדיני שמים.

ואף שאמרו חז"ל (שביעית פ"י מ"ט) דהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, אין זה אלא מעלת החסידות אך אין עליו כל חיוב שהוא ואף לא לצאת ידי שמים, ואף לא לפנים משוה"ד.

ועוד דעד כאן לא אמרו דרוח חכמים נוחה הימנו אלא בהלוואה דעלמא שלוה על מנת לשלם והמלוה נושא אליו את עיניו לקבל בחזרה את אשר הלוה לו בחסדו ותום לבבו, ולהדיא אמרו שם במשנה דכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו, אבל בני"ד שהלוה לא ביקש מאומה והמלוה הוא זה שיזם הלוואה זו על מנת לקיים מצוה, פשיטא שאין על הלוה שום שמץ מצוה להחזיר חוב זה, ואף אין רוח חכמים נוחה הימנו.

סוף דבר לענ"ד כל כה"ג הוי מתנה בעלמא וממילא אין בו כל מצוה של שמיטת כספים.

אך על אף כל האמור לעיל, כבר ביארתי במק"א (לעיל סימן כ"ה) דאף שלענ"ד אין כל ענין לקנות קרקע באר"י על מנת לשוממה בשביעית, במעלות גדולי החסידים הדבקים במצוות ה' בכל לבבם ובכל נפשם ומשתוקקים לשפע עליון הנשפע מן המצוות וידוע דיש ענין על פי הקבלה שהאדם יקיים את כל תרי"ג מצוות שבתורה (אלה שבידו לקיים) על מנת לזכות באורות ובהארות עליונות וקדושות הנשפעות מכל מצוה ומצוה לפי ענינה וספירותיה, להם ולדכוותם יש ענין בכה"ג, וא"כ נראה לכאורה אף לגבי שמיטת כספים, אעפ"י שבגדרי ההלכה אין זה דומה כלל למצות ציצית שהאדם מצווה ליכנס לחיובה ובעידנא דריתחא אף נענש שלא קיימה (מנחות מ"א ע"א), מ"מ על הצדיקים ועל החסידים מעלת ההשתוקקות וחכם לב יקח מצוות (והארכתי בזה במק"א).

אך מכיון ששביעית בזמן הזה אינה אלא מדרבנן יש לעיין ולפקפק אם יש בזה ענין.

ועוד יש לעיין לפי מה שהביא הב"י (ריש סימן ס"ז) בבדק הבית את דברי הריטב"א שבידו של הלל הזקן היה לתקן פרוזבול, מפני שרבנן תיקנו שמיטת כספים רק זכר לשמיטה דאורייתא, ומתקיים זכר זה גם ע"י הפרוזבול דאשווא מילתא כשבאים כולם לעשות פרוזבול, ולדבריו לכאורה אין כל טעם לעשות זכר נוסף על ידי השמטת החוב ממש, וצ"ע.

ומ"מ אם רצונו של אדם לקיים מצוה זו עליו להתנות עם הלוה ולהסביר לו שמדובר בהלואה ואם ירצה יש לו זכות לכתוב פרוזבול ולגבות לאחר השביעית, ושדעת הלוה מסכמת לזה, ואז ישמיט את החוב ומקיים מצותו.

ודו"ק בכ"ז.

באהבה וביקר

ובברכת כוח"ט

אשר וייס