בעל תשובה שלא עשה פרוזבול האם יכול לגבות את חובו

סימן סח

בעל תשובה שלא עשה פרוזבול האם יכול לגבות את חובו

כבוד תלמידי אהובי יקיר לבבי

מחשובי האברכים בבית מדרשנו

הרה"ג ר' הלל קצנלבוגן שליט"א

במה ששאל לדעתי במי שחזר בתשובה שלימה וקודם שהחל לשמור תומ"צ הלוה לפלוני כסף רב ועברה שנת השביעית על הלואה זו, האם רשאי הוא לגבות חובו בדרך כלשהי.

הנה כבר כתבתי במק"א (לעיל סימן ס"ז) דמי שבחילוניותו גבה חובות לאחר שנת השביעית אין צריך להחזירן, ולא כהבנת פוסקים רבים. וביארתי שם טעמי ונימוקי דכיון דלדעת רוב הראשונים אין שמיטת כספים אפקעתא דמלכא ואין החוב נפקע בעצם אלא שאסור לגבותו, לאחר שכבר גבה חובו הוי מעוות לא יוכל לתקון.

אך אין זה אלא כאשר כבר גבה את החוב, אבל כל עוד לא גבה לכאורה אסור לו לגבות חוב זה. וכבר נטיתי שם דלא מסתבר לומר דהוי כאילו התנה על מנת שלא תשמטנו שביעית דכיון שבחילוניותו לא איכפת ליה במצות התורה אין עילה להניח דהוי כאילו התנה ע"מ שלא תשמטנו שביעית.

ומש"כ הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"ב סי' תש"ח) דאין מצוה לשמט הלואות ממחללי שבת דבשמיטת כספים כתיב "את אחיך תשמט ידך" ולא אחיו הוא במצוות, לדידי צ"ע דהלא ביו"ד (סימן קנ"ח ס"א) נפסק דמומר לתאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו, ורק מומר להכעיס אין מצווין להחיותו, הרי דמומר לתיאבון הוי בכלל "וחי אחיך עמך" ובכלל "לא תעמוד על דם רעך".

ועיין ביו"ד (סימן רנ"א ס"ב) ברמ"א שכתב דמותר לפדות עבריין לתיאבון מן השבי אבל אין חייבים לפדותו.

אמנם לכאורה נראה דגדר אוכל נבילות לתיאבון אינו אלא במי שאם מצוי בשר כשר לא יאכל בשר נבילה אבל החילוניים המצויים בזמנינו אינם מומרים להכעיס מצד אחד דאין להם כל כונה להכעיס, אך מאידך גיסא פרקו עול ואף במקום שמצוי בשר כשר למהדרין יאכלו בשר נבילה (אמנם רבים מן החילוניים מקפידים על כשרות ויקפידו שלא לאכול אוכל שאין לו הכשר מטעם הרבנות, אך מ"מ אינם שומרים שבת כהלכתה אף כאשר בידם לשמור שבת ללא כל צער והפסד, ואין זה אלא משום שלא חונכו לתורה ולמצוה ומעדיפים הם ללכת בשרירות לבם ומזלזלים הם במצוות).

ועיין שם (סימן רנ"א סעיף א' – ב') שכתב בשו"ע "מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו, מי שהוא עבריין להכעיס, אפילו למצוה אחת, כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה, אסור לפדותו אם נשבה".

הרי לן דרק מי שיפרוש מן העבירה כאשר יש בידו היתר, הוא זה שמוגדר כמומר לתיאבון ובכלל אחיך הוא, כמבואר.

אמנם כבר כתבתי את הנלענ"ד בשו"ת מנח"א (ח"א סימן י') דהחילונים המצויים בינינו אין דינם כמומרים אלא כתינוקות שנשבו. אמנם מי יכול לעמוד על סוד נפשו של אדם ולרדת לעומק ומסתרי נבכי הנפש, אם אכן מומר הוא או תינוק שנשבה. וכל כונתי בתשובה הנ"ל היתה לקבוע שיש להרעיף עליהם חיבה ולקרבן בעבותות אהבה ולא לדחותן בזרוע, ויש להחמיר ולהתייחס אליהם כאחינו לכל דבר, אך לגבי דיני ממונות מסופקני בדינם.

מחד גיסא יש לומר דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון דהוי ספק אין להוציא מן המוחזק, אך מאידך גיסא י"ל דכיון דהחוב ברור והפטור מסופק אזלינן בתר חזקת חיוב והוי כאיני יודע אם פרעתיך חייב. וביותר י"ל כן לפי המבואר לעיל דבאמת יש כאן חיוב ממוני אף לאחר שנת השביעית אלא שאסור לו לגבות ולממש חוב זה, ואם נקטינן דהוי כעין ספק אין ספק מוציא מידי ודאי.

וגם מבחינת מוסר התורה וההנהגה לפנים משורת הדין נראה לכאורה דאם חוב זה רובץ על מי שאינו שומר את מצוות התורה, מהי"ת שיהנה לפנים משוה"ד ממצות שמיטת כספים כאשר הוא בעצמו אינו הולך בדרכי התורה, ואפשר שהוא בעצמו גבה חובות שחייבים לו לאחר שמיטת כספים.

וכיון שאמרו חז"ל (שביעית פ"י מ"ט) דהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, ולדעת האגרות משה (חו"מ ח"ב סימן ט"ו) מי שאינו מחזיר בן עולה הוא וקרוב הדבר לחיוב ממש, אף שלענ"ד הדגיש את הסאה, מ"מ בדיעבד אין להחמיר בזה.

כך נראה להלכה לענ"ד.

באהבה ובברכה שיזכה לעלות מעלה מעלה להרביץ תורה ולהורות הוראה בישראל.

אשר וייס