"וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (י"א מ"א).

"אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (שם מ"ג).

א

בשרצים זעירים אם אסורים

הנה כתב בבינת אדם סי' ל"ד בשם ספר הברית שגילו אנשי המדע דחומץ תמיד מלא שרצים קטנים מאוד הנראים בזכוכית מגדלת והם הגורמים לתהליך החימוץ ומשום כך יש לאסור את החומץ, משום איסור שרצים והבינ"א דחה דבריו בתוקף רב, וכתב לחדש דכל שאינו נראה לעין בלתי מזויינת כאילו אינו קיים ואין בו איסור כלל וכ"כ שם בערוך השלחן סעיף ל"ו, דהלא במקומות רבים בחז"ל ובפוסקים רואים שמותר לשתות חומץ.

וידוע מה שנחלקו אם יש מקום להחמיר נגד דברי חז"ל בטענה שאנו בקיאים מהם בחכמת הטבע, בספר פחד יצחק להגר"י למפורטיני בא להחמיר בהריגת כינה משום שחכמי הטבע קבעו שאין יצור נוצר מן העיפוש וכולם נוצרים רק ע"י פריה ורביה, אך כל הפוסקים נקטו להלכה אף לקולא כדברי חז"ל עיין בזה ברמב"ם שבת פי"א ה"ב ובשלחן ערוך שט"ז ס"ט. (ובשו"ת אפקסתא דעניא סי' כ' הביא כעין דברי הפחד יצחק מעוד ספרים שונים וביאר שהם מנוגדים לדברי חז"ל ואין לנקוט כדבריהם להלכה וגם בספר הברית פ"ח דחה דבריהם עי"ש. ולכאורה היה נראה בכונת חז"ל דכל שאין הפו"ר נראה לעיניים, ולפי מראה עינינו מתרבים מן העיפוש אין בהם נטילת נשמה. וזה כעין הסברא הנ"ל. אמנם גם כאשר אין בידינו ליישב מה שנראה כסתירה בין יסודות ההלכה ובין הידע המדעי, אין לנו אלא דברי חכמים  וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו הלכה ממקומה, והארכתי בזה במק"א).

והערוך השלחן הוכיח סברא זו ממה שידוע דכל המים מלאים חיידקים זעירים ונמצא דבכל לגימה ולגימה בולע כמו"כ שרצים, וכ"כ להוכיח באגרות משה יו"ד ח"ב סי' קמ"ו ואהע"ז ח"ג סי' ל"א מהידוע דגם האויר מלאה חיידקים ונמצא דבכל נשימה ונשימה נכשל באיסור שרצים. אך לענ"ד דבריו תמוהים דמה ענין אויר לנשימה לענין מאכ"א והלא אין דין אכילה בכלי הנשימה אלא בכלי הבליעה, ואפשר שכונתם לאויר שנכנס גם לכלי הבליעה, אך באמת אין בזה דין אכילה כלל. ויש לעיין בזה בסוגיא דריחה מילתא ובענין בת תיהא, ואכמ"ל.

וכעין דברי הבינ"א כתבו האחרונים לגבי הלכות שונות לקולא ולחומרא, עיין בתפארת ישראל עבו"ז פ"ב מ"ו לגבי דג שרק ע"י זכוכית מגדלת רואים בו קשקשים זעירים וכתב בתפא"י דקשקשים אלה כמי שאינם והדג אסור עי"ש. וכיוצא בדברים אלה שאין דיני התורה חלים אלא על מה שנראה לעינים כתבו האחרונים גם לגבי מראות דם בנדה ודין הדר באתרוג ואכמ"ל.

אמנם צריך להדגיש שאין הדברים אמורים אלא במה שאינו נראה כלל אלא ע"י אמצעים מלאכותיים שהם מעשי ידי אדם, אבל מה שאפשר לראות כנגד השמש או כנגד האש וכדו' אף אם צריך להתאמץ מאוד לראותו אסור איסור גמור, וכמבואר בב"ח סי' פ"ד לגבי תולעים שאפשר לראותם רק כנגד השמש או בתוך האש, וכ"כ בשאילת יעבץ ח"ב סי' קכ"ד לגבי תולעים שבאורז שנראים רק בשמש. וגדולה מזו כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סימן תפ"ח דאף מה שניכר ע"י מאמץ וטרחה חשוב ניכר ואינו בטל ברוב עי"ש.

אמנם נסתפקתי בתולעים הנראים לעין כגרגיר חול ומחמת קטנם א"א להבחין בצורתם ולראות בהם צורת שרץ ובלי זכוכית מגדלת רואים רק נקודה שחורה, כיצד לדון בהם האם זה בכלל איסור שרצים או שמא כל שאי אפשר לראות צורת שרץ אינו בכלל האיסור. והועד בפני שהגר"ח קנייבסקי שליט"א אמר להקל בזה מסברא, וכמדומני שכך ראיתי באג"מ לגבי כינמת, אך לדידי עדיין צ"ע בזה. ושו"ר בספר בדיקת המזון כהלכתה פ"ב ס"ד בשם הגרשז"א לאסור, וצ"ע.

ב

האוכל תולעים ללא כונה

וראיתי בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ו' שהביא את דברי האחרונים (שו"ת שיבת ציון סי' כ"ח, אמרי בינה יו"ד הלכות בשר בחלב סוס"י ב' ועוד אחרונים כמובא בדרכי תשובה סימן פ"ד ס"ק כ"ח) דהאוכל אוכל מתולע פטור משום דהוי מתעסק, כיון שאינו מתכוין אלא לאכילת ירק ולא לאכילת שרצים.

ולענ"ד צ"ע בזה, דהלא מתכוין הוא לאכול את אשר הוא מכניס לפיו אלא שהוא חושב שכולו ירק ואינו יודע שיש בו תולעת וא"כ הוי שוגג ולא מתעסק דהרי הוא כמתכוין לאכול שומן ונמצא חלב, ולא הוי מתעסק כמו הא דסבור רוק הוא ובלעו.

ועוד דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ואין לומר דבשרצים אינו נהנה, דבאמת אמרו חז"ל (עבו"ז ס"ג ע"ב) דשרץ הוי מאוס ולכן איסור שרצים חידוש היא, אבל כשאין התולעת ניכרת והוא מעורב בירק נראה דנהנה מעצם טעמו שהרי המוני הגויים אינם בודקים ירקותיהם משרצים והם נהנים באכילתם, אמנם במנחת אשר לויקרא סימן ט"ו אות ב' דנתי אם טעם השרץ פגום או שאינו אלא מאוס עי"ש. ועוד דבאו"ח סימן תע"ה נסתפק בהגהות רעק"א (וכך הביא מהפמ"ג) אם אמרינן גם במרור "שכן נהנה", ונראה בסברתם, דעצם הרגשת הטעם הוי גדר שכן נהנה להשלים חסרון הכונה ואף במרור שטעמו מר וא"כ ה"ה בשרצים ושאר מאכ"א אף שטעמם פגום, ודו"ק בזה כי קצרתי.

ובעיקר הסברא דהוי מתעסק קשה דא"כ למה צריך לבדוק ירק מתולעים, ובפר"ח יו"ד סוף סימן פ"ד מבואר דמה"ת צריך לבדוק דהוי ספיקא דאורייתא, וכ"ה ברשב"א בשו"ת (חלק א' סי' קי"ג) ובסוף ספר בכור שור, והלא אין כאן איסור כלל דהוי מתעסק, וע"כ אין זה מתעסק כלל כמבואר או דנאמר דגם מתעסק אסור מה"ת אלא שפטור מחטאת וכשיטת הרעק"א בשו"ת סימן ח' עי"ש.

וידוע שתשובה זו של הגרעק"א נכתבה במענה להגר"י סלנטר ששאל כנ"ל, מה איסור יש באכילת ירק מתולע הלא מתעסק הוא, ותירץ הגרעק"א דיש איסור תורה במתעסק. אמנם לענ"ד נראה עוד כנ"ל.

ג

בענין בל תשקצו

הנה מצינו בש"ס דעובר בלאו זה לא רק באכילת השרצים אלא בכל מעשה שיש בו מיאוס ושיקוץ, כגון אוכל חגב חי אף שמין טהור הוא (שבת צ' ע"ב), המשהה את נקביו (מכות ט"ז ע"ב) האוכל מאכל שנפשו של אדם קצה בו (רמב"ם מאכ"א י"ז כ"ט) וכדו', ונחלקו הראשונים אם איסורים אלה מה"ת או מדרבנן, דעת היראים מצוה ע"ג דכל אלה הוי מה"ת ויסוד איסור זה לא מדין מאכלות אסורות אלא משום מיאוס ושיקוץ וכ"כ הסמ"ק מצוה פ' והריטב"א בפירוש א' במכות ט"ז ע"ב, וי"א דכל אלה הוי אסמכתא ואין איסור תורה אלא בשרצים, כ"כ הריטב"א שם בשם "כל המפרשים".

ועיין בחינוך מצוה תע"ב דאף דנבילה שהסריחה אין בה איסור נבילה מ"מ יש בה איסור תורה דבל תשקצו, אך הרא"ה בבדק הבית תערובת שער א' בסופו כתב היפך הדברים דגם איסור בל תשקצו דינה כדין מאכ"א ושרצים שהסריחו מותרים מה"ת, וגם בל תשקצו אין בהם, והרשב"א במשמרת הבית שם חלק עליו ולכאורה נחלקו אם יסוד לאו זה מדין מאכ"א או לאו על עצם השיקוץ והמיאוס, ודו"ק בזה.

ב

בשאלת השרצים במים בניו יורק

בשאלת רבים מאחב"י שוכני העיר הגדולה ניו יורק אם מותר לשתות מימי העיר ללא סינון היות ומצאו במים יצורים זעירים בכמות גדולה, הנני בתשובה קצרה לבאר את הנלענ"ד, ואף שאין דרכי לפסוק הלכה לארץ אחרת אשר גדולי תורה שוכנים בה, מ"מ לאשר נתבקשתי ע"י רבים וטובים מתלמידי, וע"י כמה מרבני ניו יורק להעלות על הכתב את דעתי הענייה, כך אעשה, ויה"ר שלא נכשל חלילה בדבר הלכה.

הנה תשובת שאלה זו תלויה בשלשה דברים, א' אם יצורים אלה אסורים או מותרים בעינם, ב' אם יצורים אינם נראים לעין הבלתי מזוינת דאם אין הם ניכרים אלא באמצעים מלאכותיים יש מקום להתיר כפי שיבואר לקמן, ג' אם יצורים אלה מצויים במים בשכיחות גבוהה וצריך לחשוש להם או שמא נדירים הם ויש לסמוך על רוב ולא לחשוש לקיומם. אך ראשית דבר יש לבאר מה הם יצורים אלה המצויים במי העיר.

הנה נתבאר לי ע"י מומחי מים דשם מפיהם ומפי כתבם דמדובר בשלשה יצורים שונים. א' הקרוי "דיאצקלופס טומסי" גודל שרץ זה מגיע עד אורך 1.4 מ"מ. ב' "מסוצקלופס אדק" מין זה דומה ביסודו להנ"ל וממשפחה אחת הם. ג' "סקיסטודיאפטומוס פגמיאס" שרץ זה מגיע לגודל 1.2 מ"מ והוא רחב יותר מהנ"ל. מינים אלה אינם מזיקים ואינם פוגעים בבריאות האדם ומאידך הם ממלאים תפקיד חיוני באיכות האקולוגית של מאגרי המים. משום כך אין השלטונות מחייבים את סינון המים, ולכן יצורים אלה מצויים במי השתיה המגיעה לתוך בתי העיר.

ועתה נדון בצדדי ההלכה.

א

הנה מבואר ביו"ד סימן פ"ד סעיף א' דשרצים הנוצרים במים תלושים כגון מים שבכלים או ביורות קטנים של מים עומדים אינם אסורים עד שיפרשו ליבשה וישרצו על הארץ, אבל אלה שנוצרים בנהרות הנובעים אסורים מיד כיון שגופי מים אלה דינם כקרקע עולם. ובמים שאינם נובעים אבל יש להם מוצא ומבוא והם נמשכים נחלקו, אבל אם פירשו לדפנות הכלי אסורים, ובתולעים אלה שעברו את הצנרת עד שהם בכוסות ובקערות בודאי פירשו ממקומם. ופשוט א"כ שיצורים אלה אסורים, וז"פ. ויצורים אלה הם שרצים ממש שיש להם גוף ורגלים וקרני חישה כמו רוב החרקים הגדולים יותר ופשוט דשרצי מים הם, ולדעת רש"י יש עליהם ד' לאוים דאורייתא.

ב

ואף שכתבו האחרונים דיצור שאינו נראה אלא באמצעים מלאכותיים כגון מיקרוסקופ או אף זכוכית מגדלת, כאילו אינו קיים כלל ואין בו שום איסור דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, עיין בינת אדם שער איסור והיתר אות ל"ד, תפארת ישראל במשניות עבו"ז פ"ב מ"ו, ערוך השלחן יו"ד פ"ד סעיף ל"ו, ושו"ת אגרות משה יו"ד ב' סימן קמ"ו, אין הדברים אמורים אלא במה שאי אפשר לראות בעין הבלתי מזוינת, אבל יצורים אלה נראים בעליל מחמת גודלן היחסי אלא שקשה להבחין בהם כי הם שקופים ומראיהן כמראה המים, וכבר כתבו הפוסקים דכאשר קשה להבחין בתולעים משום שצבען כצבע הרקע שבו הם מצויים יש בזה איסור גמור, עיין שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תשנ"ג וגדולה מזו כתב הב"ח ביו"ד סוף סימן פ"ד ד"מילוואן קטנים" שאינם נראים אלא מול השמש או ע"י חום האש יש בהם איסור גמור, וכ"כ בבינת אדם סי' ל"ח לגבי תולעים שבחומץ, ובשאילת יעב"ץ לגבי תולעי אורז שאינם נראים אלא ע"י חימום או נגד השמש, הרי שסתימת הפוסקים לאסור בכה"ג.

ואף למי שבדק כוס מים היטב ולא ראה דבר קשה להתיר, דשמא אין ראייתו טובה כ"כ וכבר כתב כן בדרכי תשובה סימן פ"ד ס"ק ט"ו בשם הגרי"ש נטנזון זצ"ל דאף שרצים שנראים רק לבעל חוש ראיה בריא אסורים, וכ"כ בשו"ת חת"ס או"ח סי' קל"ב לגבי תולעי חסה דאף שאינם ניכרים לחלושי הראות" אסורים הם, הרי שאין הדבר תלוי בכל אדם ואדם, אם הוא רואה אסור לו ואם אינו רואה מותר לו, אלא כל שרץ שאנשים מסוימים יכולים לראותו אסור, ולא התירו אלא מה שאינו נראה לשום אדם אלא ע"י אמצעי עזר דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ויצורים אלה שאנו דנים בהם נראין לכל מי שיש לו ראיה טובה, אלא שקשה לראותם מחמת שקיפותם.

אלא שנסתפקתי בשרץ שאפשר לראותו אבל א"א לזהותו כשרץ, ואינו נראה אלא כגרגיר אבק או כנקודת לכלוך אם אסור או לא, וספק זה מן הספיקות שאין להם הכרע בסברא אלא בראיה, ומכיון שבספיקא דאורייתא עסקינן בודאי צריך להחמיר בספק זה (והנה החכמת אדם כלל ל"ח סעיף כ"ח כתב לגבי "פיש לאז" שאינם ניכרים אלא ע"י שתי עיניהם שנראים "כשתי טיפי זבובים סמוכים זה אצל זה" וכתב שצריך להסירן, אך מדבריו אין לפשוט ספיקן, דשם אינם נראים מחמת שצבען כצבע עור הדם ולא מחמת קטנם, וז"פ). אך כבר ביארתי במק"א דמ"מ אין לשרצים חשיבות בריה דאין חשיבות לבריה שא"א כלל לראות צורתו מחמת קטנו ואכמ"ל (ועיין לקמן סי' י"ז).

ג

ולגבי שאלת השכיחות, הנה ידוע דבספק איסור תורה חיישינן למיעוט המצוי ולא אזלינן בתר רוב, כמבואר בסי' פ"ד סעיף ח' ברמ"א ומקורו מדברי הרשב"א בתורת הבית בית ג' שער ג', ודימה זאת למה שחששו לסירכות בריאה, וכ"כ הרמב"ן בחולין ג' ע"א עי"ש.

אמנם הר"ן בחולין (י"א ע"א) כתב טעם אחר שחששו לסירכות בריאה משום דאיכא לברורי וכשאפשר לברר לא סמכינן ארובא, וכ"ה בבהגר"א יו"ד סי' א' סק"ד, מ"מ להלכה חיישינן לכל מיעוט המצוי כמבואר בדברי הרמ"א הנ"ל.

ובגדר מיעוט המצוי נחלקו הפוסקים, הריב"ש (סימן קצ"א) כתב דרק בקרוב למחצה הוי מיעוט המצוי אך בשו"ת משכנות יעקב (יו"ד סי' י"ז) כתב שהוא כעשרה אחוזים, והביא לזה ראיה מהמבואר במשנה גיטין (ל"א ע"א) דר' יהודה אומר בשלשה פרקים בשנה בודקים את היין להיות מפריש עליו שמא החמיץ, והרי בב"ב (צ"ג ע"ב) אמרו המוכר מרתף יין לחבירו מקבל עליו עליו עשר קוססות למאה, הרי דאין שכיח להחמיץ יותר מעשירית, וע"כ דחיישינן לעשרה אחוז עי"ש.

והנה שיטת הריב"ש יש בה הגיון רב דכיון דכלל הוא דאזלינן בתר רוב בכל מקום ונתחדשה הלכה לחשוש למיעוט המצוי אין לך בו אלא חידושו ומסתבר לצמצם חומרא זו כמה דאפשר ולכן נקט דרק בקרוב למחצה שהרוב מצומצם ביותר חיישינן למיעוט, אך שיטת המשכנ"י לכאורה חסרת פשר, דמה ענין יש דוקא בעשרה אחוזים, וגם הראיה איננה ראיה ברורה, דמנ"ל דמשום מיעוט המצוי אמרו לבדוק בשלשה פרקים, ונראה יותר דאמרו לבדוק משום דהלא ברור דבזמן כל שהוא לאורך ימים ושנים עתיד הייין להחמיץ ולא מסתבר שלעולם ועד יסמוך על יין שהניח להיות מפריש עליו, ולפיכך תקנו לבדוק בג' פרקים, ועוד יש להעיר דקוססות אינו חומץ אלא יין רע כמו שפירש הרשב"ם שם במשנה (ב"ב צ"ג ע"ב) ומכל הסוגיה שם (צ"ה ע"א) מבואר דשני דברים הם ואין קוססות חומץ, ומש"כ המשכנ"י בשם הרשב"ם דקוססות היינו יין רע שריחו חומץ לא ידעתי איה מקום כבודו.

והנראה עיקר להלכה, דאין בידנו לקבוע בזה שיעור באחוזים, הלא הראשונים כמלאכים לא עסקו במדעי סטטיסטיקה ולא מצינו בדבריהם בשום מקום שיקבעו הלכות לפי אחוזים, אלא כל מיעוט המצוי תדיר והוא מופיע כדבר שבשיגרה ואיננו מציאות חריגה הוי מיעוט המצוי וצריך לחוש לו, ואין הדבר תלוי באחוזים אלא בתדירות.

ובאמת ברור לענ"ד שאין דברינו תורה חדשה אלא זה עיקר שיטת המשכנות יעקב, אלא כיון שהאריך באריכות גדולה בתשובה זו כדרכו בקודש נתפסו רבים לתחלת דבריו (בעמוד ר"ו) ולא שתו אל  לבם את המשך התשובה (עמוד ר"י) שם כתב "וגם מדין מיעוט נפלים שכתבו התוס' והרא"ש וכמה פוסקים שנקרא מיעוט המצוי וחוששין לו משמע כן… רק בכל דבר שנראה לעינים שהוא מצוי תדיר זה אשר יקראו לו מיעוטא דשכיחי" ומה שכתב להוכיח מהא דגיטין דבעשרה אחוז הוי מיעוט המצוי אינו אלא רמז וכדמות ראיה דלא כשיטת הריב"ש דצריך קרוב למע"מ, וזה ברור לענ"ד (ומה שרמז המשכנ"י לדברי התוס' והרא"ש כונתו למש"כ ביבמות ל"ו ע"ב ובנדה מ"ד ע"ב דנפלים הוי מיעוט המצוי, וכ"כ לגבי מה שחששו במים שאין להם סוף ומיעוט המצוי של גוססין שקמים לתחיה עי"ש, והרי ברור שלא ניתן לומר דבכל אלה יש כעשרה אחוז במיעוטן אלא ע"כ נראה כנ"ל דכל שמצוי תדיר ואינו נתפס כדבר חריג ומשונה הוי מיעוט המצוי).

ומ"מ נראה ברור דבני"ד הוי מיעוט המצוי דבכל הבדיקות נמצאו יצורים אלה במי השתיה, ואף שידעתי דיש מקום לפלפל בזה בחקירות רבות, ויש מקום לטעון דאמנם מצוי למצוא יצורים אלה בחבית גדולה, אבל לא כ"כ מצוי שיהיו בכל כוס קטנה לענ"ד יש להחמיר בכגון דא דיש בו חשש איסור דאורייתא ובפרט לפי מה שנקט המשכנ"י דמעיקר הדין צריך לחשוש למיעוט המצוי ולא כשיטת הבית אפרים יו"ד סי' ח' דאין זה אלא חומרא בעלמא עי"ש.

והנה מבואר בדברי הפוסקים שהקילו בחשש תולעים לאחר בישול ותלו להקל דמסתמא נתפרקו ע"י בישול ולא הוי בריה וממילא בטלין ברוב ועכ"פ צירפו ספק זה לס"ס, בני"ד בדקו את השפעת הבישול על יצורים אלה, ונמצא דבישול מועט (כעשר דקות) לא גרם כלל להתפרקות היצורים אך לאחר בישול של כמחצית השעה או יותר רובם נמסו ונעלמו לגמרי. משום כך נראה דבדיעבד יש להקל אם נתבשלו המים או אם השתמשו במים אלה בבישול מאכלים שונים, ובפרט למה שביארתי דיצורים זעירים אין בהם דין בריה וא"כ אף אם לא נתפרקו בטלים הם ברוב ואפשר דאף לכתחלה יש להקל בזה כיון שאין כונתו לבטל את האיסור ע"מ להנות ממנו ובכה"ג אין איסור ביטול לכתחלה,ודוק כי קצרתי.

סוף דבר לענ"ד דעד שלא יתברר שינוי בשכיחות שרצים אלה במים אין להשתמש במים אלה לשתיה ללא סינון, אמנם מי שנמצא במקום שאין מים מסוננים וראייתו בריאה וטובה והוא מתבונן היטב בכוס שקופה על רקע כהה (דבהתבוננות על רקע כהה יש אפשרות לראות יצורים אלה) מותר לו לסמוך על ראייתו שהמים צלולים, אך צריך בזה דקדוק והתבוננות טובא.

ג

ירק שלא נבדק מתולעים ונתבשל

כבוד האברך היקר וכו'

במה ששאל באשתו שבדקה ירק ארטישוק בדיקה חיצונית מתולעים ובשלה אותם בתבשיל ושמע שוב שלא מועיל בהם הבדיקה, אם התבשיל מותר באכילה ומה דין הקדירה.

הנה אמת הדבר שקשה לבדוק ירק זה ולוודא שאין בו תולעים, כי כמה מיני תולעים ואקריות פוגעים בירק זה, ורק כאשר הפרידו כל העלים מ"לב הארטישוק" ושטפו ובדקו כל עלה בפני עצמו מותר לאכלו, ומתוך שאלתו הבנתי שאשתו לא פירקה ולא הפרידה כלל את העלים מגוף הירק וא"כ אין לסמוך על עצם הבדיקה, ולאחר בישול כבר א"א לבדוק כלל דשוב אין התולעים ניכרים כלל ולא ניתן להפרידן מן התבשיל.

ומשו"כ נראה דעיקר השאלה היא האם ירק זה מוחזק כנגוע והוי קרוב לודאי דרוב ירקות אלו חזקה שיש בהם תולעים ואין להקל בתבשיל אפי' בדיעבד או שמא הוי ספק, ואף אם הוי מיעוט המצוי מ"מ הוי ספק ויש להקל בתבשיל, דהנה מבואר בשו"ת הרשב"א ח"א סי' קי"ג "עבר ובישל בלא בדיקה, אם יכול לבדוק בודק ואם לאו נראה לי שמותר, הא למה הדבר דומה, לבא זאב ונטל בני מעיה של בהמה דמעמידים בחזקת היתר (חולין ט.), ועוד דהרי יש כאן שני ספיקות, ספק היה שם רמש ספק לא היה שם ואת"ל היה שמא נימוח ונתבטל, ואע"פ שאמרו בריה אינה בטלה, לא אמרו אלא בריה שלמה אבל מחויה ואפי' חתוכה בטלה ולפיכך כל שיש בו שני ספיקות אפילו באיסור תורה הולכים בו לקולא" וכך נפסק בשו"ע סי' פ"ד סעיף ט', ועפ"י הדברים האלו התיר הט"ז שם בס"ק י"ז צימוקים שנמצאו עליהם מילוון (אקריות) וכ"כ לגבי קמח שלא נבדק, עי"ש.

אמנם יש חולקים על מסקנת הט"ז משני טעמים, הש"ך שם בס"ק כ"ט כתב דכל דין השו"ע רק בספק ולא בודאי, ובנקודת הכסף נקט דצימוקים הוי כודאי מתולעים ולא כספק, והפר"ח שם סקל"ג הוסיף דהספק שמא נימוח בתנור אין לו שחר דאין התולעת נימוחה בתנור, ובדרכי תשובה ס"ק ק"ב הביא בזה מחלוקת גדולה באחרונים, ובאמת נראה דבבישול יש להקל טפי מבאפיה דבדרך בישול דברים מתפרקים ונימוחים יותר מבאפיה, אמנם הפר"ח שם בס"ק כ"ו כתב דתולעים קטנים בתבשיל מסתמא אינם נמוחים ובדרכ"ת ס"ק קל"א הביא מברכת מים שעשה נסיון בבישול מים וראה שהתולעים עמדו בצביונם עי"ש מ"מ רוב הפוסקים לא חילקו בזה בין שרץ לשרץ, ועוד דנו האחרונים להקל משום דע"י הלעיסה אפשר שנתרפקו התולעים ובטלו מדין בריה עיין בחזון איש יו"ד סי' י"ד אות ו' דכל שנתבטל מדין בריה קודם הבליעה בטל ברוב וכ"כ בדרכ"ת סי' ק' סק"ב בשם אגורה באהלך סי' נ"ו, ואף שמסתבר דאין זה ודאות שנתמעכו התולעים ע"י לעיסה דמחמת קטנם אפשר שישארו שלמים, מ"מ מידי ספק לא יצאנו ויש לצרף ספק זה לס"ס.

(ואף שדנתי במקום אחר במה שפירשו האחרונים דאף הלעיסה הוי כחלק ממעשה האכילה כ"כ במקור חיים סי' תל"ב לגבי מצה גזולה דאף דקנה בלעיסה מ"מ הוי מהבב"ע משום דהלעיסה הוי תחילת אכילה וכ"כ בחלקת יואב יו"ד סי' ט' עי"ש, מ"מ נראה פשוט דאם נימוח בלעיסה שוב בטל ברוב ואין בו איסור ודו"ק).

ועוד יש לדון דשמא לא שרצו עדיין ואינם אסורים, ויש לצרף עוד את שיטת הפלתי בסי' ק' דתולעים לא הוי בריה כיון דאינם אסורים כ"ז שלא שרצו ואף שרבים חלקו עליו עיין בדרכ"ת סי' ק' אות ד' מ"מ חזי לאיצטרופי.

ובכל עיקר דין תולעים קטנים שבקושי ניכרים לעין ע"י מאמץ, היה נלענ"ד מאז דלא מסתבר ליתן להם דין בריה, דאיך נאמר דיש בו חשיבות מצד שלימות צורתו כשכל צורתו בטילה וטפילה ואינה ניכרת להדיא אלא ע"י חיפוש אך לא מלאני לבי להקל בזה להלכה, אמנם שמחתי כשמצאתי את עצם הסברא בחזו"א שם סי' י"ד ו' שכתב "ואפשר דכל שאין העין שולט בו לאו בריה היא ולא דנו בסי' ק"ד אלא בשרץ כעדשה לדעת רש"י דחשיב בריה ובזה אף שנתערב יבש ביבש ואינו ניכר מ"מ לא אבד חשיבות בריה דגופו קיים וניכר אלא מפני שנתערב בגופים אחרים בתוארו אין העין מבחנת בינו לבין אחרים" ונראה ברור דאין כונתו לחרקים שא"א לראותן כלל דכבר כתבו האחרונים דאלו אינם אוסרים כלל דלא ניתנה תורה למלאכי השרת (עיין בינת אדם שער או"ה ס"ק ל"ד ואג"מ יו"ד חלק ב' סי' קמ"ו) אלא כונתו למה שקשה להבחין בו מחמת קטנו ודקותו, עי"ש היטב. אך לכאורה נראה דאין סברא זו נכונה לפי המבואר בחידושי הרא"ה והריטב"א בחולין ק' ע"א דכמו דיש חשיבות בבריה לענין שלוקין עליו פחות מכזית ה"ה לענין ביטול ברוב ומשמע דהא בהא תליא ולענין מלקות ודאי שלא מסתבר לחלק בין שרץ לשרץ וצ"ע עדיין.

וחידוש עצום ראיתי בתשובת שיבת ציון סי' כ"ח וכ"ה באמרי בינה דיני בשר בחלב סוס"י ב' ובדרכי תשובה סי' פ"ד אות כ"ח בשם שו"ת בית אפרים דהאוכל פרי מתולע אין בו איסור תורה דהוי כמתעסק ואף דמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה בתולעים דמאיסי אין כאן הנאה עי"ש, וכ"כ בשו"ת צפנת פענח ח"א סי' ל"ג ובשו"ת ארץ צבי ח"א סי' פ"ח ועיין עוד במנחת שלמה ח"א סי' ו' מש"כ בזה. ולכאורה הוי ממש ככל שוגג המתכוין לאכול שומן ונמצא חלב ולא כמתעסק דגדר מתעסק הוא כשאינו מכוין כלל למעשה כמו היתה אבן מונחת לו בחיקו בב"ק כ"ו והמכוין להגביה או לחתוך תלוש דאין בו מעשה קוצר כלל משא"כ בני"ד דהלא מתכוין לאכול כל מה שמכניס לפיו אלא שלא ידע שיש בו תולעת, ולכאו' הוי שוגג ולא מתעסק.

אמנם כבר הארכתי במנחת אשר לב"ק סי' י"ד בגדר מתעסק שנתקשו האח' להבחין בינו לבין השוגג. דהלא מבואר בשבת ע"ג ע"א בתוס' דהמתכוין לשחוט חולין ונמצא קדשים הוי מתעסק אף שהוא מתכוין לשחוט וכל טעותו רק בחפצא עיין חלקת יואב סי' ז', ועיין עוד בתוס' כריתות י"ט ע"ב שחילק בין שוגג שטעה להתיר את האסור למתעסק שטעה בחפצא באופן דלפי טעותו באמת עשה דבר המותר דהיינו שטעה במציאות וסבר שהיתר הוא, ולפי"ז באמת מסתבר כסברא זו דהוי כמתעסק כיון שסבור דירק הוא ולא תולעת אמנם בבכור שור בסוף הספר כתב דאם לא בדק ואכל תולעים הוי איסור דאורייתא הרי דלא ס"ל כסברא זו, ובאמת נראה דכיון שאינו מרגיש טעם רע בתולעים וגם אינו מואס בהם כיון שלא ראם הוי ככל מתעסק במאכלות אסורות דחייב משום הנאתו, ומ"מ הגרש"ז שם הביא גם סברא זו כמקצת סמך לקולא עי"ש, וצ"ע.

אמנם כל זה רק אם ירקות אלה דינם כספק נגועים אבל אם רוב מינם נגוע אין להקל כלל אף לאחר הבישול דהרשב"א בתשובתו שם כתב להדיא דאם הוחזקו ירקות בתולעים ואי אפשר לבודקם כשהם מבושלים אסור התבשיל באכילה וכ"כ הרדב"ז ח"ב סי' תשכ"ג וכ"ה בשו"ע סי' ק' סעיף ד'. (וכל שאר הצירופים הנ"ל לא חזי' לאיצטרופי אלא בספק תולעים ולא בודאי כמבואר בשו"ע).

ומכיון שלמיטב ידיעתי ירק זה רובו מתולע וחזקת איסור עליו אין להקל בו אף בדיעבד.

באהבה וביקר

אשר וייס

"וספרתם לכם"

הנה אמרו חסידים הראשונים "וספרתם לכם" לשון ספיר ויהלום, ימים אלה שבין פסחא לעצרתא, צריכים להאיר את החשיכה כאבני חן ומרגליות, כל יום ספיר ויהלום הוא, כל יום והחן המיוחד הנסוך עליו.

הלא כבר אמרו גדולי החסידות והמוסר גם יחד (עיין חי' הרי"ם על התורה, לב אליהו להגה"ק הר"א לאפיאן, וכבר קדמם המהר"ל בנתיבות עולם) שמ"ט ימי הספירה מכוונים כנגד מ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם, כל יום ומדתו המיוחדת, כל יום ועבודת יומו.

אלא שהתימה כמו עולה מאליה, אם מ"ח דברים הם שהתורה נקנית על ידם מדוע ניתנו מ"ט ימי ספירה, מה פשר היום הפנוי, מה עבודתו ומה יעשה בו.

שני הנביאים הנ"ל, חי' הרי"ם והגר"י סלנטר (מובא בלב אליהו) בסגנון אחד נתנבאו, היום האחרון ערב חג העצרת חזרה כללית היא, וביום הזה עלינו לפשפש ולבדוק בחורין ובסדקין שבבדקי הנפש שמא החסרנו דבר, שמא עדיין לא השלמנו נפשנו בכל המ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, עבודה כפולה ומכופלת היא עבודת היום והיא גמר הקנין של תורתנו הקדושה.

ואפשר שיש ביום הזה כונה נוספת הנה שאלו אנשי אלכסנדריה של מצרים את רבי יהושע בן חנניה (נדה ע' ע"ב) "מה יעשה אדם ויחכם, א"ל ירבה בישיבה וימעט בסחורה, א"ל הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, א"ל יבקש ממי שהחכמה שלו" ואמרו שם "הא בלא הא לא קיימי", ללא עמל ויגיעה אין אדם זוכה לתורה "אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם (ברכות ס"ג ע"ב), אך גם ללא תפלה אין אדם זוכה לכתרה של תורה שהרי אמרו "לאסוקי שמעתתא סייעתא דשמיא", וכך אמר ר' יהושע לאנשי אלכסנדריה "יבקש ממי שהחכמה שלו".

וביאור עומק הדברים נראה על פי מש"כ הלבוש (או"ח סי' רצ"ד ס"א בהג"ה) לבאר את מנהגנו לומר בתפלת ערבית במוצ"ש "אתה חונן לאדם דעת…אתה חוננתנו למדע תורתך וכו', ורבים תמהו על הכפילות שבנוסח זה, וביאר הלבוש דשני גדרי דעת ושכל ברא הקב"ה באדם, השכל הכללי שחנן יוצר האדם לכל בני אנוש להבין את הויות העולם בכללותם, ועל ענין זה אנו מודים "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה", ומלבד זאת ברא הקב"ה את "שכל התורה" שהאציל רק לעם התורה בניו חביביו בני אברהם יצחק ויעקב, ובמוצ"ש כאשר נדרש בן ישראל להבחין בין הקדש ובין החול צריכים אנו דוקא לדעת זו ומשו"כ אומרים לנו במוצ"ש "אתה חוננתנו למדע תורתך". (ועי"ש בלבוש שכתב שפירוש זה "מתוק מדבש").

ויסוד הדברים, דאין התורה מדע ככל המדעים שהאדם זוכה בהם בשכלו בלבד, "הלא כה דברי כאש נאום ה'" בדרך הטבע אין אדם זוכה בתורה כשם שאינו מחזיק אש בכפיו ורק "ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".

פוק חזה מה שאמרו (נדה ל' ע"ב) "תינוק במעי אמו… מלאך מלמדו כל התורה כולה…יצא לאויר העולם סוטרו על פיו ומשכיחו". וכבר תמהו רבים מה תועלת ותוחלת יש בתלמוד שסופו להשכח לגמרי. ושני נביאים נתנבאו בזה בסגנון אחד. בחכמת בצלאל של הגר"ב רנשבורג כתב בשם "הגאון האלקי ר' אליהו מווילנא" וכ"ה בנועם אלימלך בפרשת חיי שרה דאילולי התורה שלמד במעי אמו טרם צאתו לאויר העולם לא היה אדם זוכה לכתרה של תורה. ועיין תיקוני הזוהר תיקון ח' דכשאדם לומד ועמל בתורה מזכירין לו  מה שלמד בבטן אמו, עי"ש.

הרי לן דשכל זה שכל התורה מתנת אלקים הוא, מתנה מיוחדת לעם התורה לזכות בה לכתרה של תורה, ועלינו להתפלל כדי לזכות בה ובאמצעותה לכתר תורה, "יבקש ממי שהחכמה שלו", כך, ורק כך, "יעשה אדם ויחכם"

בא וראה דבר נפלא, מעשה באחד מרבותנו הראשונים שהביא עמוד המוסר רבינו ירוחם ממיר (בספר דעת תורה פרשת בלק במאמרים) "יש ספר מראשון אחד קראו בשם "ברוך שאמר" על שם שנשאר יתום מהוריו בהיותו נער קטן ולא ידע רק תפלת ברוך שאמר ונכנס לבית הכנסת ופתח את ארון הקודש ואמר תפלת ברוך שאמר כי לא ידע אחרת וישמע ה' את בקשתו ונעשה לגדול הדור (עיין הקדמת הספר ברוך שאמר וצ"ע).

והנה בתמורה ט"ז ע"א אמרו דאלף ושבע מאות הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכולן החזיר עתניאל בן קנז בפלפולו. ולבי אומר לי דיעבץ זכה במה שלא זכו אחרים לא רק בכח פלפולו וכשרונותיו העצומים אלא בעיקר בכח התפילה, דכך אמרו שם דתפילה היתה שגורה בפיו "ומנלן שענאו אל דכתיב ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך לבלתי עצבי ויבא אלקים את אשר שאל אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי התלמידים והיתה ידך עמדי שלא ישתכח תלמודי מלבי ועשה מרעתי שיזדמנו לי ריעים כמותי לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות אם אתה עושה כן מוטב ואם לא הריני הולך לנסיסי לשאול". ופרש"י שם "הריני מת בעצבוני".

כך היתה תפילתו של יעבץ. אם לא אזכה להגדיל תורה ולהאדירה הריני מת בעצבוני.

בתפילה זו זכה עתניאל בן קנז לכתרה של תורה באופן הנעלה והנשגב ביותר.

מ"ח ימי הספירה הראשונים יש להקדיש לעצה הראשונה של ר' יהושע בן חנניה, "ירבה בישיבה וימעט בסחורה", והיום האחרון לעצתו השניה "יבקש ממי שהחכמה שלו".

פוק חזי מה שאמרו (ירושלמי הוריות י"ח ע"ב) "א"ר יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה ובסוף ניתנה לו במתנה, וכל כך למה בשביל להחזיר את הטפשים". משה רבינו! שלא קם נביא כמותו, אף הוא היה לומד ומשכח עד שניתנה לו תורה במתנה, ודבר זה בא ללמדנו ולחזקנו, בל להתיאש, יגעת ומצאת תאמין, "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" רק בסייעתא דשמיא, רק כאשר נפיל תחנון ותפילה לפני נותן התורה שיפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו רק אז נזכה לעלות בסולם העולה בית     א-ל, להגדיל תורה ולהאדירה.