תשובה בענין שמיטת כספים

סימן כד

עוד בענין הנ"ל

בין כסא לעשור תשע"ו

כבוד ידיד נפשי

הדבק בתורה ועמלה בכל לבו ונפשו

הרה"ג ר' משה צבי יאקוב שליט"א

מרביץ תורה בבני ברק

יקרתו הגיעני מכתבו היקר והנני מודה לו מקרב לב שפלפל בדברים שאמרתי, והנני במענה קצר עקב טרדות הימים ואימת יום הדין.

הבאתי את דברי האחרונים שהבינו מתוך דברי הראשונים דשמיטת כספים הוי הפקעת התורה וביטול עצם החוב, והוכחתי מדברי הגמ' בגיטין (ל"ז ע"ב) דעצם החוב עומד בעינו אלא שמצוה לעזוב את החובות ולא לגבותן.

וכבו' דייק מלשון הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ד) דמשעברה השמיטה אבד החוב, ומדברי הרמב"ן (שו"ת סימן מ"א) דהוי כשטר שנמחל שיעבודו, דאכן בטל עצם החוב, וכדי ליישב קושייתי מהא דתלי ליה כתב לחדש עפ"י הידוע דיש שני שיעבודים בדין מלוה ולוה, שיעבוד נכסים ושיעבוד הגוף, ואף דשיעבוד הגוף עומד בעינו ומשו"כ זכות המלוה לתלות את הלוה עד שישלם, שיעבוד נכסים בטל מאליו ע"י מצות השמיטה.

אף שדבריו מושכלים, לכאורה אין בהם כדי ליישב את הדברים דהלא דין אחד וגדר אחד למלוה על פה ולמלוה בשטר בהלכה זו והרי במלווה על פה אין שיעבוד נכסים אלא שיעבוד הגוף בלבד. ועוד דהלא נחלקו אם שיעבודא דאורייתא או שיעבודא דרבנן, ופלוגתא זו נוגעת לשיה"נ ולא לשיה"ג, וכי עיקר דין שמיטת כספים תלוי במחלוקת זו.

ומלבד זאת גם בסברא תימה לומר ביסוד דין שמיטת כספים דיש בו שני דינים, לגבי שיה"ג חובת גברא בלבד לעזוב את החובות ולגבי שיעבוד נכסים ביטול עצם השיעבוד, ועוד דכמה רחוק הדבר דעצם דין התורה נאמר לגבי שיה"נ שאינו עצם החוב אלא הלכה מסויימת באופן גבייתה.

ובר מן דין הלא אף אם נקבל דבריו עדיין לא נתיישבו לשונות הראשונים דהלא כתב הרמב"ם ד"אבד החוב" ואין לפרש לשון זה לשיעבוד נכסי בלבד אלא לעצם החוב.

ומשו"כ עומד אני על דעתי, ועל משמרתי אעמודה, דאין שמיטת כספים הפקעת החוב לכשעצמה אלא עזיבת החובות מצד המלוה ופטור תשלומין מצד הלוה, וכל כונת הרמב"ם שאבד החוב ולשון הרמב"ן דהו"ל כנמחל אינם אלא דהלוה פטור מלשלם והמלוה אסור לו לתבוע ולגבות. ולענ"ד אין בזה כל דוחק בלשונות הראשונים.

ואם נתעקש לומר שאין זה פשטות משמעות לשון הראשונים, על כגון דא כתב רבינו החזו"א (יו"ד סימן ע' אות א', ובאהע"ז סימן מ"ב אות א') "ונוח לנו לדחוק קצת בלשון ריטב"א כדי להעמיד הענין בתיקון".

וראה מה שכתב התומים (סימן ע"ב ס"ק מ"ו) "ויותר טוב שנסבול איזה דוחק בלשון רק יהיה הדין נכון, משנאמר דינים דחוקים לא שערום הקדמונים ז"ל".

בהוקרה מרובה

ובברכת גמח"ט

אשר וייס

(פרוזבול)