איסור השיבה למצרים

"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (י"ז ט"ז).

"וטעם וה' אמר לכם, כי ה' אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים, וכן 'כאשר צוך ה' אלקיך' (לעיל ה' ט"ז) שהוא מצוה אותך כן. ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) 'כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' – מצוה, ומשה הזכיר וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, וכבר פירשתיו" (רמב"ן).

א

הנה מהאי קרא למדו רבים ממוני המצות שהזהירנו הכתוב שלא נשכון עוד בארץ מצרים, ז"ל הרמב"ם בספה"מ (ל"ת  מ"ו) "שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד מכפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה, והוא אומרו יתעלה 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד'. וכך כתב החינוך (מצוה ת"ק) שהזהירנו בזה שלא לקבוע דירתו במצרים, עיי"ש.

ויש לעיין בשורש האיסור וגדרו אם על השיבה לארץ מצרים הזהיר הכתוב או על הדירה בארץ זו הוזהרנו. וכן יל"ע אם יש איסור אף בדרך עראי או שמא אין איסור אלא בישיבת קבע.

ב

הרמב"ם כתב שם "שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם" ומדבריו עולה דהישיבה בארץ מצרים אסורה וכדי שלא נלמד מכפירתם ולא נלך בדרכיהם של יושבי הארץ ואין האיסור על עצם מעשה השיבה. ובאומרו "לעולם" כונתו כי אין לתלות האיסור ביושבי הארץ ההיא מלפנים שנתגנו במעשיהם, או לבני אותו הדור בלבד, אלא כל דור ודור הרי הוא בכלל האזהרה שלא לשכון בארץ זו. וכן כתב (הל' מלכים פ"ה ז'-ח') "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול המערבי ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר הכל אסור להתישב בה, ובשלשה מקומות הזהיר הכתוב וכו' ואלכסנדריא בכלל האיסור. מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם. ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע אין בו מעשה" הרי ששכונת ארץ זו אסורה ונוהג איסור זה לעולם. ובמה שהתיר לחזור לצורך מסחר וכדו' מקורו מדברי הירושלמי (סנהדרין ס"פ חלק) "לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבש הארץ".

אך מצינו בדברי רבותינו הראשונים מי שנחלק על הרמב"ם וכתב להדיא דאין איסור זה נוהג לדורות, רבינו בחיי בפרשתנו כתב "זו מצוה לשעה כדי שלא ילמדו ישראל מעשיהם ולפי שהיו המצרים נודעים ומפורסמים בכל תועבה כענין שכתוב (ויקרא י"ח) 'כמעשה ארץ מצרים וגו' לכך צוה להם כן ואינה מצוה לדורות שיאסור הכתוב הדירה במצרים לעולם, והרי אנו רואין כמה קהלות דרות שם מאז ועד היום ואילו היתה מצוה לדורות לא היו ישראל קדושים מקילין בזה לדור שם, ואילו עשו כן היו החכמים שבכל דור ודור מוחים בידם", עכ"ל. וצ"ע בסוכה (נ"א ע"ב) דקטלינהו אלכסנדרוס מוקדון לאנשי אלכסנדריא ואמר אביי מאי טעמא משום דעברי אקרא דכתיב 'לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד' הרי לן להדיא דלאו מצוה לשעה היא לבני אותו הדור היוצאין ממצרים אלא איסור הוא אף בזמן הזה.

ג

ובדברי הריטב"א (יומא ל"ח ע"א) מצינו כמה פרטים וחידושי הלכה בסוגיא זו וז"ל "אף על גב דכתיב לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, כבר פירשו בסיפרי לגור שם אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ, ומיהו תמיהא מילתא על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים כגון הרמב"ם ז"ל וכמה גדולים אחרים, ויש אומרים שאותן עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן שנתיישבו אחרי כן" ודבריו לכאורה קשה להולמן, דאף שנחרבו הערים האלה ונתבלבלו מ"מ כבר נבנו החרבות וערים חדשות המה ועודן בתחום מצרים שמנענו הכתוב מלישב בה.

ונראה פשוט כוונתו למש"כ הסמ"ג (ל"ת רכ"ז) "צוה הקב"ה שלא ישובו ישראל למצרים וכו' ויש תימה על כמה קהילות השוכנים שם וגם רבינו משה בר' מימון הלך לשם לגור, ושמא טעמו משום שעלה סנחריב ובילבל כל העולם כולו וגם מצרים נתבלבלו כדתניא בתוספתא דקידושין" נתבאר בדבריו דאין האיסור לשוב לארץ מצרים אלא משום יושביה שלא נלמוד ממעשיהם אולם משגלו יושבי הארץ ההיא מעל אדמתם ואחרים הם שנקראו בשם מצרים שוב אין איסור זה נוהג. (ושוב חזר בו הסמ"ג מההיא מדתנינן בסוכה שנענשו אנשי לאכסנדריא על ישיבתם במצרים אף דאחר מעשה דסנחריב הוה, עי"ש).

אמנם אף שכתבו ליישב בזה מנהג הרמב"ם שדר בארץ מצרים מ"מ רוח אחרת עמו, דהלא לשיטתו נוהג איסור זה לעולם ואף אחר שנתערבו האומות אכתי מצרים באיסורא קיימא, דהלא להדיא כתב הרמב"ם (פ"ב מאיסו"ב הלכה כ"ה) "כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם" ואעפ"כ כתב דנוהג איסור שיבת מצרים לעולם.

ובדרך אחר פירש הריטב"א עוד "והנכון יותר שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתו אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ כל חוצה לארץ אחד הוא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ" וכן כתב הרש"ל בפירושו להסמ"ג מדעתיה דנפשיה. ובשם רבינו אליעזר ממיץ כתב הריטב"א לתרץ בנתיב מחודש למאוד, דלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ ישראל והמדבר למצרים. דהכי כתיב קרא 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה' אבל ההולך למצרים דרך שאר ארצות אינו בכלל איסור תורה (ועי' ביראים סי' ש"ט וכן העתיקו בהגה"מ פ"ה ממלכים).

וכבר כתב הגרי"ש נאטנזון בספר דברי שאול עה"ת פ' מסעי דאין איסור כי אם כשחוזר מא"י למצרים בנתיב מ"ב המסעות שעברו ישראל עם יציאתם ממצרים וכל שישוב שלא במסעות בני ישראל לא עבר באיסור. ובאמת סברא רחוקה היא שתזהיר התורה על שיבה זו דוקא, מ"מ אפשר להסמיך לזה לשון מקצת מרבותינו הראשונים בהעתיקם דברי בעל היראים שהוסיפו בלשונו וכתבו "דלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ ישראל והמדבר למצרים (כ"ה גירסת הריטב"א).

ולגבי עיקר דברי היראים כתב הרדב"ז לדחות דבריו דאין זה טעם מספיק, דאף אם נראה היה דקדוק זה בקרא ד"לא תשוב בדרך הזה" מ"מ כתיב עוד "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" בא זה ולימד על זה ומשמע טפי דשיבת מצרים בכל אופן אסור.

אמנם יש לטעון דשני דינים הם באיסור שיבת מצרים, הא' משום עצם השיבה והוא אומרו "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", והב' משום יושבי הארץ ההיא המכוערים במעשיהם והוא אומרו "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", ולכאורה יש בזה ליישב מנהג הרמב"ם שדר בארץ מצרים, אחר שלא שב בדרך ההיא מא"י לשם, ואף משום איסור שכונת אנשי הארץ לא עבר כיון שבלבל סנחריב להאומות ולאו בני מצרים הן. אמנם אף שהדברים מתיישבין בלישנא דקרא אין נראה כן עיקר להלכה ולא מצינו בדברי אחד הראשונים דיש בזה ב' דינים.

וראה שם מה שכתב הרדב"ז דלא אסרה תורה אלא לירד לארץ מצרים לגור שם ולהשתקע אבל היורד לסחורה ופרקמטיא וכיוצא אין בזה איסור, ולהדיא איתא בירושלמי (סנהדרין שם) "לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ" וכל היורדים שירדו לארץ מצרים תחילה לא ע"מ להשתקע שם ירדו אלא לסחורה, והגם כי נשתקעו שם לאחר מכן "אין כאן לאו אלא איסור בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט הריוח במזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה, וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב 'אסור להתישב בה' אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו שכתב 'ואין לוקין על לאו זה משום שאין בו מעשה' ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי", עכ"ד.

והנה צ"ב במה שכתב דאין הלאו אלא בשעת הירידה לארץ מצרים אבל אם ירד לסחור ושוב נשתקע שם אין בו לאו אלא איסור בעלמא, ומהו גדר איסור זה אם לאו אין בו, והנראה לפי  מה שביארנו כמה פעמים דיש ולמדנו מוסר התורה ורצון הקב"ה מתוך המצות (עיין לקמן בסימן נ') ובדרך זו נראה דאף דלאו ליכא אלא בעצם השיבה כמבואר מ"מ כיון דטעם האיסור כדי שלא נלמוד ממעשיהם ידענו שיש איסור בעצם ישיבת הקבע שם. אך עצם דברי הרדב"ז קשה להולמן, דלהדיא כתב הרמב"ם דאסור לשכון בארץ מצרים, הרי לן דעצם הדירה היא עיקר הלאו שאסרה תורה, וצ"ע.

נמצינו למדים כמה דרכים בדברי רבותינו בשורש האיסור לשוב לארץ מצרים ובפרטי הלכה זו לשעה ולדורות.

ד

בהנהגת הרמב"ם

והנה אודות מנהג הרמב"ם שהיה דר בארץ מצרים נתבאר לפי כל הנ"ל.

א: שיטת רבינו בחיי שלא אסרה תורה שיבת ארץ מצרים כי אם לבני אותו הדור לבד, ולשיטתו האידנא אין לאסור כלל ישיבת ארץ מצרים הגם כי הארץ הקדומה היא ויושביה עליה. ברם הרמב"ם ברור מללו דנוהג האיסור אף בזמן הזה ומה"ט נענשו אנשי אלכסנדריא, וא"כ אין בזה כדי ליישב שיטת הרמב"ם.

ב: שיטת הסמ"ג דאין איסור בזה"ז מאחר שבלבל סנחריב ליושבי הארץ ההיא ולאו אותן שהזהירה תורה נינהו, אך אף זה שלא כדברי הרמב"ם דס"ל להדיא דישיבת ארץ מצרים לכשעצמה אסורה ואף בזה"ז וכמעשה דאנשי אלכסנדריא.

ג: לשיטת בעל היראים הרי לא ירד הרמב"ם למצרים דרץ ארץ ישראל ופשוט שלא ירד בנתיב מ"ב מסעות ישראל במדבר, (לפמש"כ הגאון בעל דברי שאול) ושוב לא עבר באיסור תורה, ברם בדברי הגאון חיד"א בספרו שם הגדולים תמצא שכתב דאדונינו הרמב"ם הפליג בדרכו למצרים מנמל עכו הרי שירד מארץ ישראל לשם, ועוד דאין הדברים נראין בשיטת הרמב"ם דס"ל דעיקר איסור תורה הוא שלא לשכון בארץ מצרים מה שאין כן לדברי היראים דהחזרה נאסרה.

ד: עיין בשו"ת שואל ומשיב (ח"ב ח"ד סי' ק"ז) דכתב דאפשר דאין איסור הירידה למצרים אלא כשישוב העם כולו לארץ מצרים וכמאה"כ "ולא ישיב את העם מצרימה" אולם כשישובו היחידים לשם לא יעברו באיסור. ומעתה פשיטא דירידת הרמב"ם למצרים (הגם כי להשתקע שם) איננה בכלל איסור תורה ונראה היה להתיר מטעם זה. ברם יש להקשות טובא ע"ז וכדרך שהקשה רדב"ז ע"ד היראים, דהתינח אם מקרא ד"לא ישיב את העם" בלבד כתיבא שפיר משמע דשיבת כל העם כולו אסורה משא"כ שיבת היחידים אולם מדשנה הכתוב עליו ג' פעמים ולא פרט בכולן דשיבת העם אסורה ש"מ אף היחיד באיסור קאי. זאת ועוד, דהא הרמב"ם בהלכותיו דייק וכתב "אסור להתיישב בה" ולא נחית לחלק אם שיבת ציבור היא אם לאו.

ה: אף מה שכתב הריטב"א להתיר השיבה לארץ מצרים כשנתפזרו ישראל ונדחו מעל אדמתן, אף זו לא תתיישב יפה בשיטת הרמב"ם, מדס"ל דנוהג איסור זה לעולם.

ו: בספר כפתור ופרח לרבנו אשתורי הפרחי (פ"ה) הביא מסורת ששמע מרבינו שמואל נו"נ להנשר הגדול הרמב"ם שהיה הוא חותם אגרותיו בזה"ל "אני משה בן מימון העובר בכל יום בג' לאוין שבתורה" ומשום שהיה אנוס לישב במצרים לפי שנתמנה לרופאו של מלך, ומשום גזירת מלכות לא הוה בידו לעלות לא"י והיה חותם כן. ברם, יש מרבותינו האחרונים שפקפקו בשמועה זו ונסתייעו ממה שלא נמצא זכר לכל זה באגרות הרמב"ם המצויות תח"י ויל"ע בזה.

ז: והנה בפירוש הרדב"ז אודות הרמב"ם שהיה דר במצרים כתב "ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים, ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך והשרים. וגם אני נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי בירושלים", עכ"ל. ומדבריו שמעינן דלאו משום דין אונס גמור כאנוס על פי מלכות נקט הרמב"ם להיתר, אלא אף סיבת אונס ללמוד תורה וללמדה, אף זו אין בה איסור וכאונס חשיבא ושרי.

ח: וראה עוד בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' ע"ג) שכתב להתיר ישיבת ארץ מצרים האידנא ומשום מהות הישיבה שאין בה קבע, ז"ל שם "דעל זה הטעם אנו סומכין לדור במצרים אעפ"י שהתורה אמרה 'לא תשוב בדרך הזה עוד' דכיון שאין אנו יורדים להשתקע אלא לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לארץ ישראל אין אנו עוברין". אמנם, יש להעיר על דבריו לכאורה מהא דכתב הרמב"ם דמותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ואין אסור אלא להשתקע שם, ומשמע דירידה לסחורה הוא דשרי ומשום שאין בירידה זו שום קביעות אך זאת מנ"ל דאותן הדרין שם עד שיהא בידם לעלות לא"י אף זו תהא חשובה כיציאה לסחורה ונתירנה. ושמא י"ל דס"ל בדברי הרמב"ם דכל כה"ג שאין יציאתו על מנת להשתקע בארץ מצרים כי אם לצורך מסחרו ומחייתו אפשר דאף אם לצורך כך הוא שוהה זמן רב לא חשיב כמשתקע בארץ מצרים ודר בה אלא כקובע דירה לצורך מסחרו.

הרי לן כמה דרכים ביישוב מנהג הרמב"ם שהיה דר בארץ מצרים ויש לפלפל בכ"ז טובא.

ה

הנה במש"כ הרמב"ם דמותר לחזור לארץ מצרים לצורך סחורה ופרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות נראה דלאו מילתא דפשיטא היא ונחלקו רבותינו בשמועה זו. דהנה ביראים שם סמך דבריו בשורש איסור השיבה למצרים (דאין אסור אלא בששב מא"י לשם) ממאמר חכמים בפרק חלק, "וסמך לדבר, שהלך דניאל מבבל לאלכסנדריא של מצרים כדאמרינן בחלק (צ"ג ע"א) 'ודניאל להיכן אזל, אמר ר' יוחנן שהלך להביא חזירים מאלכסנדיא של מצרים" וכוונתו להוכיח משם דלא הלך דניאל לאלכסנדריא מא"י אלא מבבל ולכך לא עבר באיסור, אך אם להשתקע היה יורד שמא אף מבבל הוא אסור, וע"כ דפליג בעל היראים על דין היוצא למסחר וס"ל דאף יציאה זו אסרה התורה ושפיר מוכח ממעשה דדניאל דרק הירידה מא"י לשם אסרה תורה.

ואפשר דאף רש"י פליג ע"ד הרמב"ם בזה, דהנה בסנהדרין (כ"א ע"ב) פירש רש"י טעם שאסרה תורה שלא ירבה לו המלך סוס, וז"ל "הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים, ועוברים ב'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם'". נתבאר בדבריו דאף אם לא ייצאו שלוחי המלך להשתקע ולהתגורר בארץ מצרים אלא יעשו שליחותם ברכישת הסוסים והרי הם כשאר כל היוצאין לשם לפרקמטיא ולסחורה, אעפ"כ הינם באיסור תורה, וזה שלא כדברי הרמב"ם, אמנם אפשר דאף לשיטת הרמב"ם לא הותרה הירידה למצרים לצורך סחורה ופרקמטיא אלא במקום שלא יבוא לדור ולהשתקע שם אולם כאשר המלך מצוה שלוחיו תדיר לבוא שם להרבות לו סוס יבואו המה להשתקע שם לצורך מלאכתם ועוברין בעשה של תורה.

ו

ועוד כתב הרמב"ם שם "ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע אין בו מעשה" ויש לעיין למה הוי לאו שאין בו מעשה אף שיש בו מעשה בעצם הירידה לארץ מצרים. ויש בזה ב' דרכים.

א: בקובץ הערות להגר"א וסרמן (יבמות אות תרכ"ו) כתב לפרש דברי הרמב"ם דמאחר שמעשה ההליכה לארץ מצרים לכשעצמו אינו אסור היכא שאין בכוונתו להשתקע שם, ואף היושב בארץ מצרים אם הוא לאיזה ימים כדי לעשות מלאכתו נמי שרי, א"כ מעשה הירידה או הישיבה שם לא אסרה תורה אלא בהצטרף עמה מחשבת הלב שעושה כן כדי להשתקע שם, ולפי שאין המעשה לבד אסור אלא בצירוף כוונה חשיב שפיר כלאו שאין בו מעשה, עיי"ש. ואין דבריו נראין, דהא אין המחשבה עצם הלאו אלא כל ענינה להגדיר את המעשה דלצורך דירה היא וכיון שכך שפיר אית ביה מעשה ואין המחשבה עיקר, וצ"ע.

ב: נראה יותר דהרמב"ם לשיטתו ס"ל דלא אסרה תורה ירידת ארץ מצרים אלא שלא ישכון אדם שם, וכלשונו בספר המצוות "שהזהירנו משכון בארץ מצרים" וכיון שאין עצם מעשה הירידה אסור כי אם ההשתקעות שם נמצא זה כלאו שאין בו מעשה, דאין הדירה מעשה מוגדר ומסויים אלא מציאות בלבד, ומשום כך אין לוקין עליו. ונראין הדברים מדוקדקים בלשון הרמב"ם שכתב "ואין לוקין על לאו זה דבעת הכניסה מותר הוא" היינו, דכניסה גרידא לא אסרה תורה אלא כשמשתקע ודר שם "ואם יחשב לישב ולהשתקע אין בו מעשה".

והנה ביד המלך שם תמה על הרמב"ם מאי שנא מהשוחט את הפסח על החמץ דחשיב לאו שיש בו מעשה ולוקה אף שאין הלאו אלא במה שיש לו חמץ בביתו והיות החמץ בביתו אין בו מעשה, עיי"ש. ולדרכינו לא קשה מידי, דמ"מ אין הלאו אלא שחיטת הפסח כאשר החמץ עמו בביתו הרי דיש בזה מעשה, משא"כ בנידון דידן דאין הלאו במעשה הירידה אלא בדירה בארץ מצרים ואין בזה מעשה כלל כמבואר.