"ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח' כ"ב).

א

בסנהדרין (נ"ח ע"ב) מבואר דמלבד ז' מצוות שנצטוו בהן בני נח בשב ואל תעשה ישנן מצוות נוספות שנצטוו בקום ועשה, ואחד מהם דאסור לשבות ממלאכה ביום השבת ואם שבת חייב מיתה וילפינן זאת מקרא ד"יום ולילה לא ישבותו", עוד מבואר שם דלאו דוקא ביום השבת אלא הוא הדין בשאר ימי השבוע, יעו"ש.

וז"ל הרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ט) "וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשה אותו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג". עכ"ל.

מבואר בדברי הרמב"ם דנכרי ששבת חייב מיתה דוקא אם שבת לשם חידוש דת לקיים בזה מצוה אך אם שבת לשם מנוחה בעלמא אינו חייב מיתה, ודלא כדברי רש"י בסנהדרין שם (ד"ה אמר רבינא) דאף אם שבת לשם מנוחה בעלמא ולא לשם חובה חייב מיתה, ודייק זאת מדברי הגמ' הנ"ל דאף אם שבת בשאר ימי השבוע חייב מיתה דמשמע אף אם לא נתכוון לשם חובה דהא לא נח בשבת שהוא יום שביתה אפ"ה חייב מיתה, וא"כ נחלקו רש"י והרמב"ם בעכו"ם ששבת שלא לשם חידוש דת אלא למנוחה בלבד אם חייב מיתה, עוד מבואר בדברי הרמב"ם דאף אם שבת אין ממיתין אותו בבי"ד אלא מודיעין אותו שהוא חייב מיתה בידי שמים.

[וצ"ע בדברי הכסף משנה שם שהביא את דברי רש"י ולא העיר שאין הם מכוונים לדברי הרמב"ם, ואפשר שלהבנתו לא נחלקו הרמב"ם ורש"י ואף לדעת הרמב"ם חייב כל השובת אף לשם מנוחה אלא שבא לחדש דהוא הדין במחדש דת, וקצת משמע כן ממש"כ "ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו" ומה הק"ו בזה אם לא דבשבת חייב אף אם לא התכוין לחדש דת ומועד, אך מ"מ מפשטות לשון הרמב"ם משמע דכל עיקר איסור השביתה בבני נח אינו אלא משום חידוש דת, ואין איסור בשביתה בעלמא לשם מנוחה, ואפשר דכונת הרמב"ם דאצ"ל דאם עשה מועד גמור לא רק בשביתה אלא כעין מועדי ה' בקידוש ותפלה ושאר מצוות עשה דחייב, ועדיין צ"ע בכ"ז].

ב

הנה בקידושין (פ"ב ע"א) איתא דקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר (בראשית כ"ו ה') "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורתי" וביומא (כ"ח ע"ב) מבואר דאפילו מצוות דרבנן קיים כגון עירובי תבשילין שנאמר "תורותי" לשון רבים אחד תורה שבכתב ואחד תורה שבע"פ, ולא רק אברהם אבינו אלא אף יצחק ויעקב וזרעם אחריהם שמרו מצוות התורה כמבואר במדרש רבה פר' וישלח (פרשה ע"ט אות ו') על הפסוק "ויחן את פני העיר" שנכנס יעקב אבינו בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתנה, וכן מבואר שם בפרשת מקץ (פרשה צ"ב אות ד') לגבי יוסף שאף הוא שמר את השבת קודם שניתנה, עי"ש.

ונחלקו הראשונים אם האבות הק' עד מתן תורה היה להם דין ישראל או דין ב"נ, יעויין בספר פרשת דרכים (דרוש ב') שדן בזה בארוכה, וידועה קושיית האחרונים אי נימא דדין ב"נ היה להם איך שמרו שבת הרי ב"נ ששבת חייב מיתה ולא מסתבר כלל לומר דשמרו שאר מצוות לבד משבת דהלא אף עירוב תבשילין קיימו, ומה גם דבמדרשים הנ"ל מבואר להדיא דשמרו שבת, ותירוצים רבים כתבו האחרונים בקושיא זו ונדון בחמשה דרכים שמצינו בדבריהם ובמה שיש להוסיף עליהם עוד ארבעה דרכים בס"ד.

בפרשת דרכים זוטא לבעל מלא הרועים תירץ דהאבות עשו מלאכה בשבת כדי לא להתחייב מיתה, ונמצא דאין חייבים מיתה מדין ב"נ כיון דלא שבתו ואפ"ה אין חייבין מדין ישראל כיון דהוי מלאכה שא"צ לגופה, דלא עשו מלאכה לשום צורך מסויים אלא כדי להפטר מחיוב מיתה ובכהאי גוונא אינם חייבים מיתה לא מדין ב"נ ולא מדין ישראל, דלא מיקרי חילול שבת.

וכעין זה כתב המהרש"א (ב"ב קי"ט ע"א) בחדושי אגדות לגבי המקושש עצים, שאמרו חז"ל דלא חילל צלפחד את השבת אלא כדי להורות הלכה דהמחלל שבת דינו במיתת סקילה, וכמ"ש התוס' (בב"ב קי"ט ע"ב ד"ה אפילו), וכך מבואר בתרגום יונתן במדבר (ט"ו ל"ב), ולכאורה איך חטא באיסור שבת כדי להורות הלכה, תי' המהרש"א דכיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא כדי להורות הלכה הוי מלאכה שא"צ לגופה כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור לשיטת ר' שמעון, והא דנהרג המקושש ביאר המהרש"א דהעדים שהתרו בו לא ידעו שכונתו לכך והוי דברים שבלב ולכך דנו אותו למיתה ע"פ עדותם.

ובתשובות מהרי"ק (שורש קל"ז) מבואר דמי שכופין אותו עכו"ם לעשות מלאכה בשבת אינו חייב, דהוי מלאכה שא"צ לגופה, דכל תכלית עשייתו אינה אלא להנצל מן העכו"ם, וכן כתבו בכפות תמרים (סוכה ל"ג ע"ב) ובחות יאיר (תשובה קפ"ב), ובחלקת יואב (או"ח סי' י') כתב לפי"ז דכל מלאכת אנשי הצבא שעושים בשבת באונס מיקרי משאצל"ג.

ומוכח מכל הנ"ל דמלאכת שבת אין חייבים עליה אלא א"כ עשאה ברצון ולשם עצם המלאכה, אך אם עשאה באונס או שלא לשם מלאכה מיקרי משאצל"ג. ולפי"ז מבואר היטב דהאבות שמרו שבת ועשו מלאכה כדי שלא לשבות, וכיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה לא חיללו שבת בזה.

אמנם כבר הארכתי במנחת אשר לשבת (סי' פ"א) לבאר דנראה יותר דכל פטור דמשאצל"ג הוא דוקא היכי דתכלית המלאכה אינה אלא לצורך צדדי, כגון החופר גומא וא"צ לעצם הגומא שזו היא המלאכה אלא צריך לעפרה, בזה אמרינן דאינו חייב, אך כאשר המלאכה נעשית כדרכה ולתכליתה ממש עפ"י דעת הכופה אותו אלא דהיה באונס ובכפיה ואין העושה מכוון להנות בה אין זה משאצל"ג כיון דעצם המלאכה נעשית לתכליתה, ואטו אם יעשה אדם מלאכה לחברו מאהבה או לקבלת שכר והוא עצמו אין צריך לה האם נאמר דכיון דעושה המלאכה א"צ לה יפטר, אלא כיון דעושה מלאכה ומתכוין לה מיקרי מלאכה שצריכה לגופה. וה"ה היכי דעושה מלאכה וא"צ לתוצאותיה כלל ואף אינו מכוון לשם איזו תוצאה כגון במעשה דמקושש דלא נתכוין אלא להורות הלכה אין זה משאצל"ג כיון דעשה מלאכתו בכוונה ובכהאי גוונא מיקרי צריך לגופה, ויסוד הדבר, דלענין משאצל"ג אין לנו לדון אלא על תכלית המלאכה ולא על הסיבה שהאדם עושה אותה, ורק כשנעשה לתכלית שאינה עיקר תכלית המלאכה הוי משאצל"ג אבל אין זה ענין למניע העושה דלא אכפת לן אם הוא עושה מאהבה או מיראה או לשם קבלת שכר וכדו', כיון שעצם המלאכה לא נעשית לשם תכלית שלילית או צדדית אין בה דין אצל"ג ודו"ק בזה, וא"כ אף אם האבות לא עשו מלאכתן אלא להפטר מחיוב מיתה הוי מלאכה הצריכה לגופה כנ"ל והדרא קושי' לדוכתא. (ועיין עוד מש"כ בזה באריכות בספרי מנחת אשר על מסכת שבת שם וע"ע באגרות משה ח"א סי' קכ"א).

והנה הג"ר יוסף ענגיל בספרו בית האוצר (ערך אבות אות כ"ג) כתב ליישב קושית הפרשת דרכים דהאבות עשו מלאכה ע"י שנים שעשאוה באופן דכל אחד יכול לעשותו לבדו דפטורים לגבי דיני שבת מדין ישראל כמבואר בשבת (צ"ב ע"ב) אך מדין ב"נ מיקרי עשיית מלאכה דהא במציאות לא שבתו ממלאכתן, (אמנם לדברי המקור חיים בהגהות על שו"ע או"ח סי' רס"ו דכתב דשנים שעשו מלאכה בשבת הוי איסור דאורייתא אלא דאין בו חיוב חטאת, אין בזה ישוב ועיין במנחת אשר לשבת סי' ע"ח).

והערוך לנר בתשובות בנין ציון (ח"א סי' קכ"ו) כתב ליישב דהאבות הק' עשו מלאכה בחצי שיעור, דנחלקו הראשונים אי ח"ש במלאכות שבת אסור מהתורה או מדרבנן, ושיטת הרמב"ם (פי"ח מהל' שבת ה' כ"ג) ד"המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור" ומשמע דאין בו אלא איסור דרבנן וכמ"ש במנחת אשר לשבת (סי' ס"ז), וא"כ מדין ישראל אין חייבין בח"ש אך לגבי דין ב"נ אין דין שיעורין כלל, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"י) "דלא ניתנו שיעורים אלא לישראל בלבד" וא"כ לגבי שביתה בבן נח אף בחצי שיעור לא מיקרי דשבתו.

אמנם בכל ג' דרכי היישוב הנ"ל בין אם נאמר דהוי משאצל"ג ובין אם עשו מלאכה בשנים או שעשו חצי שיעור, פטורים רק מדאורייתא אך פשוט דיש בהם איסור מדרבנן, והאבות הרי שמרו אף מצוות דרבנן כנ"ל, דאברהם אבינו קיים אף עירוב תבשילין וא"כ הדרא קושיא לדוכתה.

ובפנים יפות פר' נח (ח' כ"ב) כתב ליישב באופן אחר, דחלוק דין שביתת יום ולילה דבן נח ממצות שבת דישראל, דלגבי ישראל היום הולך אחר הלילה כדילפינן מבריאתו של עולם דכתיב "ויהי ערב ויהי בוקר" משא"כ לגבי ב"נ הלילה הולך אחר היום, וכלשון הפסוק שנאמר לנח "יום ולילה לא ישבותו" קודם יום ואח"כ לילה, וא"כ אין ב"נ חייב מיתה אלא אם שבת יום ואח"כ לילה אך אם שבת כדיני ישראל לילה ואח"כ יום לא מיקרי נכרי ששבת, והאבות עשו מלאכה בערב שבת ובמוצאי שבת ושבתו לילה ואח"כ יום דבדיני ישראל לא חללו שבת אך בדיני ב"נ לא שבתו, וכן כתב בספרו המקנה עמ"ס קידושין (ל"ז ע"ב בתוס' ד"ה ממחרת).

אך הבנין ציון (ח"א סי' קכ"ו) הק' על דבריו דהא מקור הדין דיום הולך אחר הלילה ילפינן מקרא ד"ויהי ערב ויהי בוקר" וכמבואר בחולין (פ"ג ע"א), ומנלן לחדש דלגבי ב"נ הלילה הולך אחר היום, ואי משום דכתיב "יום ולילה לא ישבותו" אין זה ראי' דהא מצינו בכמה מקומות בתנ"ך דכתיב יום ואח"כ לילה, כמו "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח'), או "תשבו יומם ולילה" (ויקרא ח', ל"ה), וכך דרך המקרא לכתוב יום ואח"כ לילה, ולא אשכחן אלא בד' מקומות דכתיב לילה ואח"כ יום משום דאיירי בהם בפחד ושמירה דשייך יותר בלילה מביום עי"ש בדבריו, וא"כ מה ראי' הביא הפנים יפות מהא דכתיב יום ולילה לא ישבותו דחלוקים הם ישראל וב"נ בזמני שביתתם. (ובאמת מצינו עוד שני מקורות שבהם נכתב לילה ואח"כ יום, בישעיה כ"ז ג' ול"ד י' ומקורות אלו נעלמו מעיניו החדים של הבנין ציון אך מ"מ אין מהם קושי' על דבריו, דגם שם מדובר במדת הדין ופורענות דחורבן הבית שנמשלו ללילה וניחא דנקט לילה ואח"כ יום עי"ש).

אמנם הפנים יפות בתוך דבריו כתב לחלק באופן כללי בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה, דקודם מ"ת היה הלילה הולך אחר היום ורק לאחר מ"ת היום הולך אחר הלילה, והאבות שמרו שבת כפי שהיה לאחר מתן תורה לילה ואח"כ יום ולגבי ב"נ הלילה הולך אחר היום, וכ"כ עוד בשמות (י"א ב') ובספרו המקנה על מסכת קדושין (ל"ז ע"ב).

וכעין זה כתבו אחרונים רבים, עיין צל"ח פסחים (קט"ז ע"ב), חידושי חתם סופר שבת (פ"ז ע"א) וכ"כ המלבי"ם בפר' בא (י"ב ל"ד) ולפי"ז ניחא, וע"ע בזה מש"כ בשו"ת רעק"א (ח"א בהשמטות סי' קכ"א).

ובחידושי מהר"ם שיק סנהדרין (נ"ח ע"ב) הביא בשם רבו החת"ס שהאבות יצאו לרשות הרבים לבושים בציצית, דבדין ישראל הוי בגד ולא משא אבל בדין ב"נ הוי משא כיון שאינם מחוייבים בציצית והוי כטלית שאינה מצויצת כהלכתה כמבואר בשבת (קל"ט ע"ב), ותירוץ זה מובא גם בחי' הגר"ח (אות תל"ה), אך לענ"ד יש לדחות דכיון דכך נהגו האבות לקיים כל המצוות וגם מצות ציצית, הוי לגבייהו הציצית כ"נוי הבגד ותכסיסיו" ואינו משא, וכמו שכתב הרמב"ם (פי"ט מהל' שבת ה"כ) דמטעם זה הוי הציצית בגד ולא משום שמקיים בהם מצוה בפועל, דהרי אין מצות עשה שאין בה כרת דוחה שבת וא"כ אף מצד דין ב"נ אין זה משא אלא בגד (ועיין בשו"ת פאר הדור סימן ס"ב במה שנחלקו הרמב"ם ותלמידי הרי"ף אם היוצא בליל שבת בטלית מצויצת כהלכתה חייב או פטור, והרמב"ם לשיטתו כתב שם דהוי מנויי הבגד ופטור אף דלילה לאו זמן ציצית עי"ש).

ג

ובבחרותי אמרתי בזה בדרך פלפול שהיה להם עצה לעשות מלאכה ע"י שליח נכרי, דבדין ישראל אין שליחות לנכרי אבל בדין ב"נ הלא חידש בשו"ת משאת בנימין (סי' נ"ט) דעכו"ם לעכו"ם יש להם שליחות וא"כ בדין ב"נ לא שבתו אבל בדין ישראל שמרו את השבת, ואף דאמירה לעכו"ם שבות והרי שמרו על איסורי דרבנן מ"מ כדי שלא להיות בכלל נכרי ששבת מותר, דהלא התירו שבות דשבות במקום מצוה ובמקום מצוה רבה התירו אף אמירה לעכו"ם במלאכה דאורייתא. אך יש לדחות כל דרך זה דבאמת לא שייך גדר שליחות כלל בגוי העושה מלאכה ע"י שליח דבמעשה בעלמא שאין בו לא מצוה ולא עבירה ולא קנין לא שייך גדר שליחות כלל וז"פ ועצם המלאכה בשבת בדין ב"נ מעשה בעלמא הוא ואין בו גדר שליחות כלל, ודו"ק כי קצרתי.

עוד אמרתי בדרך פלפול עפ"י דברי הרמב"ן בפרשת אמור (ויקרא כ"ג כ"ד) דמצות עשה דשבתון נאמרה לא רק על ל"ט מלאכות שבת אלא אף על הטורח והעמל שלא יהא שבת כחול, ובתו"ד כתב הרמב"ן שלא יהא החנות פתוחה והחנוני מקיף וכו', ומשמע מדבריו דגם מקח וממכר נאסר משום שבתון ולפי"ז יש להמציא עוד עצה לקושיא הנ"ל דהלא אמרו בבכורות (י"ג ע"א) מדישראל בחדא עכו"ם נמי בחדא ואם יש לישראל קנין כסף לעכו"ם במשיכה, וא"כ קנו האבות בע"ש בכסף שהוא קנין ישראל, ובשבת עשו בו קנין משיכה, ונמצא דלפי דין ב"נ לא שבתו שהרי עשו קנין ועסקו במקח וממכר ולפי דין ישראל שקיבלו על עצמן שבתו שהרי קנו כבר בע"ש והמשיכה בשבת טלטול בעלמא הוא ולא קנין.

אך גם פירוש זה אינו עיקר להלכה, דיותר נראה דאין כונת הרמב"ן לאסור עשיית קנין משום שבתון אלא עמל וטורח בלבד וכדמשמע בכל דבריו שם שלא תהיה החנות פתוחה וחנוני מקיף ושולחני רושם ויהא שבתו חול אך אין איסור תורה וביטול שביתה בעצם חלות הקנין וזה פשוט לכאורה.

ד

והנה הגר"ח בכתבים (סי' תל"ו) כתב דברים ברורים ובהירים ביסוד דין האבות, דזה ודאי דהאבות הק' היה להם מעלת וקדושת ישראל דח"ו לומר דאברהם אבינו היה גוי דהרי הוא היה שורש כל עם ישראל ונשמתו וכי האבות לא היו בני ישראל, ואטו יפה כח הבן מכח האב, וכל מה דנסתפקו הראשונים הוא לגבי דיניהם אם היה להם "דין" ישראל או "דין" בן נח, וא"כ לא שייך לומר לגבייהו "נכרי ששבת חייב מיתה", כיון דבחפצא היו ישראלים ושייכים הם בכל המצוות אלא דעדיין לא נצטוו, ונראה לדייק בדברי הרמב"ם "דאין מניחים אותו לחדש דת" היינו דוקא במחדש דבר שאינו שייך לו חייב מיתה, אך כיון דישראל היו ולגבייהו אין זה חידוש דת כלל אלא השגת הדת ברוח קדשם ועשיית המצות קודם ציווים לכך אינם חייבים מיתה, משא"כ בשאר עכו"ם דשובת כיון דמחדש דת חייב מיתה ודברי הגר"ח תורת אמת, (אך יש להעיר ממש"כ התוס' בב"מ ע"א ע"א, דגוי שקיבל ע"ע איסור רבית מקבל שכר כמו האבות, ואפשר דמ"מ יש ראיה מן האבות לענין קבלת שכר, וצ"ע).

עוד נראה על פי פלוגתת הרמב"ם ורש"י שהבאנו לעיל, דדעת הרמב"ם דעכו"ם ששבת חייב מיתה דוקא בכה"ג ששבת לשם שבת וחידוש דת, אך רש"י שם בסנהדרין כתב דאף אם לא שבת אלא לשם מנוחה חייב מיתה. ולפי דברי רש"י נראה דאין איסור זה תלוי בל"ט מלאכות דילפינן ממשכן, דהרי אף אם שבת ביום אחר לשם מנוחה נמי חייב מיתה, אלא יסוד האיסור הוא שלא ישבות ממלאכה וטרחה לילה ויום, וכך מבואר בלשון רש"י שם עכו"ם ששבת ממלאכתו ולדבריו יש לומר דהאבות פינו חפצים מזוית לזוית וכדו', דמצד דיני ישראל אינם חייבים דלא עברו על איסור שבת אך מדיני ב"נ הא לא שבתו ממלאכה וא"כ אינם חייבים מיתה, וראיתי שכבר כתב כן בשו"ת בנין ציון הנ"ל וגם בסי' צ"א, אך לא הבחין שזה תלוי לכאורה במה שנחלקו רש"י והרמב"ם עי"ש. (אמנם אפשר דאף לדעת הרמב"ם אין זה תלוי בל"ט מלאכות אלא במלאכה וטרחה ודו"ק).

אמנם דעת הרמב"ן (פר' אמור כ"ג ז') דטרחה יתרה שלא לצורך בשבת הרי הוא בכלל איסור תורה דשבתון דהוי מצות עשה, וז"ל "אלא שירמוז למה שאמרנו שהבא בטורח גדול בדומה לעבודה יהיה בכלל איסור והבא בנקל כמנהגו של אדם לעצמו יהיה מותר וכו'" עכ"ל, ועיין בריטב"א ר"ה (ל"ב ע"ב) דכתב על דברי הרמב"ן הללו שהם מרגלית שבידינו מרבינו הרמב"ן. ולדרכו של הרמב"ן אף מפנה חפצים מזוית לזוית דיש בו טרחה יתירה נכלל באיסור תורה, אך מ"מ נראה דבישראל אין איסור אלא בעושה שבתו חול בטרחה גדולה אך בב"נ אפשר שדי בטרחה כלשהו להוציאו מכלל נכרי ששבת, ובלא"ה אפשר דהרמב"ן ס"ל כרמב"ם דאינו חייב אלא בחידש דת לעצמו, ונמצא דממ"נ לא עברו, לרמב"ם הרי לא חידשו דת אלא נהגו כישראל, ולרש"י אין איסור לגוי אלא לשבות מטרחה והם פינו חפצים ודו"ק.

ועוד יש לעיין דאפשר דהאבות עשו מלאכה בשבת אך לא נתחייבו דעשו כן משום פיקוח נפש, דאלולי כן היו מתחייבים מיתה מדין עכו"ם ששבת, ופקו"נ דוחה כל התורה כולה, אמנם יש לדון בזה בכמה אנפין.

דהנה בשבת (ד' ע"א) איבעיא בהדביק פת בתנור אם מותר לו לרדותה קודם שתאפה, ולכאורה אמאי לא נימא דמותר לו לרדותה משום פיקוח נפש שאם לא ירדה יתחייב מיתה משום מלאכת אופה, לשיטת התוס' ישנים שם דאף אנוס בתקנת חכמים חייב מיתה ממש, ובמנחת אשר לשבת (סי' ח') הוכחתי מזה דכל היכי דאם יעבור אדם על עברה יתחייב מיתה ע"פ דין תורה אין דין דפקו"נ להצילו מלעבור בחטא זה, דלא הותר לחלל שבת כדי לפטור חבירו ממיתה כיון דאם יתחייב יהיה זה ע"פ דין תורה, ולכאורה זה מוכרח דאם לא כן יש להתיר לראובן לחלל שבת כדי להציל את שמעון מחילול שבת (בעדים) כדי להצילו ממיתת בי"ד ופקוח נפש דוחה שבת, ופשוט שאין זה מותר דאין הצלה ממיתת בי"ד בכלל פיקוח נפש, ולכן בהדביק פת בתנור הנידון הוא משום חילול שבת ולא משום פקו"נ. וה"ה בנידון דידן דאם האבות היו עושים מלאכה רק כדי להפטר מחיוב מיתה אין זה בכלל פקוח נפש דדוחה שבת כיון דאם ישבתו יתחייבו מיתה מדין תורה ד"יום ולילה לא ישבותו".

וביתר פשטות נ"ל דהכא לא שייך פטור דפיקוח נפש, דלדעת הרמב"ם עכו"ם ששבת אינו חייב מיתה בבי"ד אלא לשמים, ואפשר דבכה"ג ליכא דין דפקו"נ דאין כאן מיתה בפועל ע"י אדם, ועוד דיכול להתכפר ע"י תשובה ומעשים טובים ולכך אסור לחלל את השבת.

ה

והנה שאלה זו לא פלפול בעלמא היא אלא נגיעה יש לה להלכה, דמבואר בכתובות (ט"ו ע"ב) ומקורו במשנה במכשירין (פ"ב מ"ז) דתינוק הנולד במקום שמחצה ישראל ומחצה גויים צריך לקיים מצוות התורה מספק, וקשה מה יעשה לענין שבת, דאם ישבות שמא עכו"ם הוא וחייב מיתה.

ואף בתינוק שנולד במקום שרוב עכו"ם נחלקו שנים מגדולי תלמידי החתם סופר, המהר"ם שיק והמחנה חיים אם מותר לו לחלל את השבת, דהמחנ"ח (ח"ב יו"ד סי' ה'-ז') חידש דכיון דבבני נח אין דין רוב ורק לישראל נאמר "אחרי רבים להטות" וכמו שחידשו האחרונים (עיין נובי"ת אהע"ז סי' מ"ב, ופמ"ג יו"ד סי' ס"ג, וחת"ס בשו"ת יו"ד סי"ט וע"ע בתשובתו שם סוס"י ע'), צריך תינוק זה לחוש שמא ישראל הוא ולשמור את השבת, אך המהר"ם שיק (או"ח סי' קמ"א-ב') כתב דזה אי אפשר דאם ישראל הוא שוב הולך הוא אחר הרוב וא"כ ממ"נ אינו מצווה בשמירת השבת דאם ישראל הוא סומך הוא על הרוב דגוי הוא ואם גוי הוא הרי פטור ממצות השבת, והארכתי בזה במק"א, אך לשיטת המחנ"ח גם בתינוק זה צריך עיון איך ינהג בשבת כדי לצאת יד"ח דין עכו"ם ודין ישראל.

ולבי אומר לי דכאשר אדם שובת משום ספק שמא ישראל הוא אין הוא בכלל "עכו"ם ששבת", ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דכל איסורו משום חידוש דת, וכאן אין בזה חידוש דת דהלא אינו שובת אלא משום דת ישראל ולא משום דתו הוא, אלא אף לשיטת רש"י דאף בשובת לשם מנוחה בעלמא אסור לו מ"מ כיון שאין שביתתו אלא משום מצות ישראל אין בזה איסור כלל וכן לגבי האבות דכל שביתתם משום דין ישראל שנהגו בו אין הם בכלל דין עכו"ם ששבת, ודו"ק בזה.

ויסוד הדבר נראה לענ"ד דבאיסור זה דעכו"ם ששבת שאינו מז' מצוותיו ואינו מסור לבי"ד אלא לשמים אין איסור אלא כשכונתו לשבות בתור גוי ומשתמש בשרביטו של מלך, אבל כשכונתו לשבות מתורת ישראל אין בו איסור כלל, וכך מסתבר לגבי גוי שעוסק בתורה, וכבר כתבתי בתשובה (נדפסה בספר גירות כהלכתה) דכאשר מכינים גוי לגירות אין צריך כל כך להקפיד שלא ללמדו תורה כיון שתורה זו לשם ישראל היא, עי"ש, (וכך גם לגבי גוי שהכה את ישראל ברור דאם מתכוין להוציא לו קוץ אין בו איסור, ולא כמו איסור חובל בחבירו בסנהדרין פ"ד ע"ב דבכל אלה אזלינן בתר טעמא ובתר ענין החטא ולא בתר המעשה).

ובדרך זה מבואר דהאבות לא עברו כלל איסור בשביתתם בשבת, וכן במחצה על מחצה הנ"ל יכול לשבות ממלאכה בשבת, דכיון ששובת מחשש שהוא ישראל אין בו איסור אפילו אם באמת הוא גוי.

ונראה דזה טעם מה שנהגו שגר שמל ולא טבל שומר שבת, וכמו שהעיד בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' צ"א) שכך נהגו תמיד, ובירושלים היה פולמוס גדול כשרב א' צוה על גר שמל ולא טבל לחלל שבת, אך לא אמרו בזה טעם מבורר, ולענ"ד כיון שכל כונתו לשבות כהכנה ליהדותו אין בזה איסור עכו"ם ששבת, ויסוד זה יש לו מקור בתוס' ישנים יבמות (מ"ח ע"ב) שכתבו דכיון שדעתו להתגייר מותר לו לשבות ואינו בכלל גוי ששבת עי"ש.

והבנין ציון שם וכן באבנ"ז (יו"ד סי' שכ"א) חידשו דלאחר שנימול מותר לו לשבות אף קודם שטבל, שהרי במרה נצטוו על השבת כמבואר בשבת (פ"ז ע"ב) וזה היה לפני הטבילה עי"ש, אמנם כבר תמה האור זרוע (הל' ערב שבת סי' א') איך נצטוו במרה דהלא כל שנצטוו ב"נ וחזרו ונצטוו בסיני גם ב"נ בכלל החיוב והלא גוי ששבת חייב מיתה, ותירץ דלא חזרו ונצטוו אלא להלכותיהן דבמרה עדיין לא ניתנו הלכות שבת ופרטיהן ולכן ישראל נצטוו בשבת ולא גויים, ועיין במזרחי (שמות ט"ו כ"ה) שכתב דלא נצטוו במרה לשמור ולקיים את השבת אלא להתעסק בלימוד ולדעת הלכותיהן ולהרגילם בהם כדי שיתעסקו בהם בעת שיצטוו בעשייתן, וכ"כ החת"ס שבת (פ"ז ע"ב) בשם נחלת יעקב, ולפי כל זה אין ללמוד כלל ממה שנצטוו במרה על השבת דגר שמל ולא טבל מותר לשבות, אך באמת תמוהים דבריהם מסוגיא ארוכה בשבת שם דהקשו למ"ד במרה נצטוו על השבת איך הלכו יותר מתחום שבת כדכתיב (שמות י"ט ב') "ויסעו מרפידים" ותי' ד"אתחומין לא נצטוו" הרי דהיה בזה ציווי ממש וכמו שדרשו שם מקרא (דברים ה' י"ב) "אשר צווך" וצע"ג בדבריהם. [ולשון רש"י בשמות שם משמע קצת כדבריהם, דכתב "נתן להם מקצת פרשיות שיתעסקו בהן"].

אך בלא"ה יש לפקפק בסברת האחרונים הנ"ל דא"כ יתחייב גר שמל ולא טבל בשבת כמו שנתחייבו במרה, ודבר זה לא שמענו ומהיכי תיתי לומר בזה היתר ולא חיוב, אלא ע"כ אין לדמות גר שמל ולא טבל לכלל ישראל במרה, אך מטעם אחר נראה דמותר לו לשבות וכמבואר.