גדר הערבות בממון ובמצוות

הן מצינו במצוות התורה והלכותיה גדר הערבות בשני עניינים ותחומים שונים. בדיני ממון מצינו שיכול האדם להיות ערב בעד חבירו, ואם קיבל על עצמו ערבות זו ביד המלוה לגבות ממנו את שחבירו זה לוה ממנו, ובמצוות שלגביהם אמרו (סנהדרין כ"ז ע"ב ושבועות ל"ט ע"א) "וכשלו איש באחיו – איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה", ומשום ערבות זו אמרו דאעפ"י שכבר יצא אדם ידי חובתו בברכה ובתפלה יכול להוציא אחרים ידי חובתם כיון דערב הוא בעד חבירו, וכמבואר לקמן.

ויש לעיין אם שני גדרים אלה שייכי אהדדי ויש ביניהם צד השוה מצד מהותן או שמא אין בהם גדר משותף מלבד הדמיון הכללי שבשניהם ערב האדם לחבירו לשלם חובו ולסייע לו במצוותיו.

והמקור הראשון לדמות ערבות דמצוה לערבות דממון מצינו בדברי הריטב"א (ר"ה כ"ט ע"א):

"פי' כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו".

ואם אכן יש קשר בין שני דינים אלה, יש לעיין בגדר ערבות דמצוה האם דומה היא לערב בעלמא או לערב קבלן. דהלא שני דינים יש בערב כמבואר במקומות רבים בש"ס ובחו"מ (סימן קכ"ט סעיף י"ז – כ'). ובערב סתם אין נפרעין מן הערב תחילה דרק אם לא מצא המלוה לגבות מן הלוה רשאי הוא לתבוע את הערב, אבל בערב קבלן זכאי המלוה לתבוע את הערב תחילה, ויש לעיין בערבים זב"ז במצוות מה גדר הערבות.

והנה במשנה למלך (פכ"ה ממלוה ה"ג) מובא דרוש שדרש המחבר במה שאמרו במדרש (תנחומא ויגש סימן ב'):

"בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה א"ל הקדוש ברוך הוא הביאו לי ערבים טובים כו' אמרו הרי בנינו ערבים אותנו".

ותמה המל"מ מה תוקף יש בערבות זו הלא אין נפרעין מן הערב תחילה וכיון שאין מעצור ומונע מהקב"ה להפרע מן הלוה לעולם אינו נפרע מן הערב. וחידש המל"מ דאדרבה היא הנותנת דכיון שלעולם יכול המלוה להיפרע מן הלוה ואעפ"כ קיבל על עצמו להיות ערב ע"כ בכוונתו להיות כקבלן ולאפשר למלוה לפרוע ממנו תחילה.

ובשם הגר"ח מבריסק (הובא בספר אמת ליעקב להגר"י קמינצקי ועוד) אמרו דבערבות דמצוה לעולם הוי ערב קבלן כדמוכח מהא דאעפ"י שיצא מוציא. ויסוד דבריו דשאני ערב מקבלן ביסוד גדרן, דאין הערב מקבל על עצמו אלא תשלומין אבל קבלן נכנס עם הלוה לעצם החוב והשיעבוד, ומכיון שאמרו אעפ"י שיצא מוציא, והו"ל כמצוה דידיה ע"כ דהוי כערב קבלן.

אמנם אני לכשעצמי ביארתי במק"א את הנלענ"ד דאין דין ערב לע"ק בשורש גדרו אלא דכוונת הערב בלבד, וכל שכוונתו להשתעבד הו"ל תנאי שבממון קיים, ואכמ"ל.

והנה יש לדון ולפקפק, דאם באנו לדמות ערבות דמצוה לערבות דממון יש לעיין במה דומה ערבות זו לחובת פרעון החוב שרובצת על הערב, האם חובת האדם לפרוע להקב"ה את מצות חבירו, או שמא מה שנענש על עבירת חבירו דומה לפריעת החוב דערב.

דהלא עיקר גדר הערבות במצוות למדו ממה דכתיב (ויקרא כ"ו ל"ז) "וכשלו איש באחיו", "איש בעון אחיו" ופירשו חז"ל דכל שיש בידו למחות ולא מחה נתפס בעון זולתו ונענש עליו, הרי לן דעיקר דין ערבות במצוות נאמר לענין העונש והראשונים הן הם שפירשו וחידשו דגם מה שאמרו אעפ"י שיצא מוציא מושתת על דין ערבות דכשם שנענש בעון חבירו כך גם מוטל עליו למנוע מחבירו מלבטל מצוותיו, ושני דינים אלה שני צדדים של אותה המטבע.

ורק במצוות יש כאן שני צדדים, לסייע לחבירו לכתחלה בקיום מצוותיו, ולעמוד עמו בעונש כאשר בדיעבד ביטל מצוותו, אבל בממון אחד הוא דין הערבות ואין כאן שני פנים דפרעון החוב ה"ה המצוה והעונש, ולפי כ"ז אין כל ראיה ממה שהמוציא חבירו אעפ"י שכבר יצא דהוי ערב קבלן, ודו"ק בזה.

ובאמת נראה פשוט דכשאמרו ישראל "הבנים יהיו ערבים בנו" אין זה ענין כלל להא דאעפ"י שיצא מוציא שהרי לא אמרו כל ישראל ערבים לנו אלא הדגישו את הבנים, ונראה ברור דכל כוונתם לומר דאם חלילה נעבור על רצון ה' יענשו ע"י מיתת הבנים והקב"ה יפרע מהם, וכמו שמצינו כמ"פ בש"ס בעון אבות בנים הקטנים מתים.

וכך מפורש במדרש שם:

"אמרו לו בנינו יהיו ערבים שלנו, מיד קבלן הקדוש ברוך הוא ונתן את התורה לישראל שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח') לפיכך כשישראל מבטלין את התורה הקדוש ברוך הוא פורע מן הערבין שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (הושע ד') מהו גם אני אמר הקדוש ברוך הוא אף אני מצטער עליהם שאני מפסידן".

ב

אמנם לדידי נראה פשוט דבאמת אין לדמות כלל את שני גדרי הערבות לפרטיהן ואין ביניהם אלא דמיון כללי כמבואר, ובערבות דמצוה אין לצייר כלל ערב סתם וערב קבלן. ואטו נחדש גם במצוות ערב דשלוף דוץ ונשא ונתן ביד שאין נפרעין בהם אלא מן הערב בלבד, אתמהה.

והנה כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן קל"א) לגבי אחד שקנה עבירות חבירו דלא מהני כלל כיון דאף בערב קבלן זכאי המלוה להפרע מן הלוה ואין הע"ק יכול למנוע זאת ממנו, עי"ש. ויש לתמוה מה ענין מוכר לערב דאף דודאי זכאי המלוה לגבות מן הלוה, כשם שמוכר שט"ח לחבירו כל זכויותיו עוברים ללוקח שבו גם מוכר עבירות לחבירו כל חובותיו ללקוח.

אך לדידי נראה דאין דמיון כלל בין שני מושגים אלה לפרטיהן כמבואר.

אמנם מצינו בביאור הגר"א למשלי (פרק ו' פסוק א' – ב') שגם הוא כתב דיש אף במצוות שני דיני ערב ערב סתם וערב קבלן, וז"ל:

"בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך".

"שיש שני מיני ערבות, הא' ערב סתם שאם לא ישלם הלוה ישלם הוא, והב' הוא הנקרא שלוף דוץ והוא ערב קבלן, וזהו, אם ערבת לרעיך הוא ערב סתם, אם תקעת לזר כפיך הוא ערב קבלן שנכנס בכף ממש, והענין שהם כנגד שני מיני ראשי ישראל… אמנם המלמדים תורה הם ערב סתם שהוא מחוייב לראות שלא יבוא מכשול מידו… ואם תקעת לזר כפיך הוא נגד הדיינים שזה תלוי כמו ערב קבלן שמכניס עצמו במקומו ממש כן הדיינים הכניסו את עצמם כי נוטל ממון מזה ונותן לזה בלא רצון בעל הדין הרי מכניס עצמו כערב קבלן".

אך גם דברי הגר"א לא נאמרו בדרך הפשט וההלכה, וגם אינם ענין לגדר הערבות במצוות כלל, אלא מעין אזהרה לראשי אלפי ישראל ומנהיגי העם שיש בהם שני מינים וכמבואר בדבריו.

וידעתי שגדולי עולם פלפלו בפרטי דיני ערבות גם במצוות ואביא לדוגמא מה שנחלקו שני גדולי עולם המהרי"ט והתומים, במי שלא מחה בעוברי עבירה שנתפס בעוונם, ובעלי העבירה חזרו בתשובה האם נתכפר גם לערבים.

המהרי"ט בספר צפנת פענח (פרשת האזינו) כתב דכיון דאם אין לוה אין ערב ואם מחל המלוה ללוה גם הערב נפטר כמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל ע"ג סימן י') ובקצוה"ח (סי' ס"ו ס"ק כ"ו), כך גם בבין אדם למקום אם נתכפר לבעל העבירה נתכפרו גם הערבים, אך ביערות דבש (ח"א דרוש י"א) נקט דאף שנתכפר לבעל העבירה הערבים אף הם צריכים לשוב בתשובה.

והגאון בעל חקרי לב בספרו מערכי לב (דרוש ע') הביא דבריהם והכריע ביניהם דאם עשה תשובה מיראה לא נתכפר אלא לעבריין בלבד כיון שנעשו לו כשגגות אבל נשאר רושם החטא, אבל אם עשה תשובה מאהבה וזדנותיו נעשו כזכויות בטלה גם עבירת הערבים. וע"ע מש"כ בזה הנתיבות בספרו אמת ליעקב (יומא פ"ו).

אך פשוט וברור שכל אלה דברי דרוש המה, יקרים מפז ומפנינים, אך אין להם מקום בהלכה. ואין הדברים מופיעים בספרי ההלכה של הגדולים הללו , אלא בספרי הדרוש שלהם.

ג

בביאור דין ערבות במצוות

אמנם מה שיש עדיין לדון בגדר זה שאמרו אעפ"י שיצא מוציא דיש לפרשו בשתי דרכים:

א. כיון שכל ישראל ערבים זב"ז כל עוד חבירו לא קיים מצוותו הו"ל כאילו גם הוא לא יצא יד"ח ומצות חבירו רובצת עליו כאילו מצוותו היא, וכמ"ש הריטב"א (בר"ה כ"ט ע"א) דכגוף אחד הם, ומשו"כ אמרו אעפ"י שיצא מוציא, דגם הוא מחוייב במצוות חבירו.

ב. באמת אינם כגוף אחד כלל וכל אחד חייב במצוותיו שלו בלבד, אלא דמ"מ מצווים אנו לסייע זל"ז בקיום המצוות, ומשום מצוה זו דערבות המברך להוציא חבירו יד"ח אין ברכתו רשות בעלמא אלא ברכה דמצוה, וכיון דהוי ברכה דמצוה די בכך שחבירו יוכל לצאת ידי חובתו.

ונראה דבשאלה זו נחלקו האחרונים.

א. דהנה הקשו התוס' (ר"ה ט"ז ע"ב) במה שתיקנו תקיעות דמיושב ודמעומד ולכאורה עובר בבל תוסיף, ואין לדחות דכיון דכבר יצאו ידי חובתן שוב הוי שלא בזמן המצוה, שהרי אמרו בגמ' (שם כ"ח ע"ב) דכהן שמוסיף על ברכות כהנים ואומר "יוסיף ה' עליכם וכו'" עובר בבל תוסיף אף שכבר יצא יד"ח, כיון דאילו אתרמי ליה ציבורא אחריני מצווה הוא לברך אכתי זמניה הוא, וה"ה בני"ד.

ותמה הגרעק"א דאינו דומה לברכה"נ דאם יזדמן לכהן ציבור אחר מקיים הוא מצותו הוא לברך את העם באהבה ומשו"כ אמרו דעדיין הוי זמן המצוה משא"כ בתקי"ש לאחר שיצא דאף אם יזדמן לו מי שלא יצא אינו אלא מוציא אחרים ידי חובתן.

ובשו"ת חת"ס (או"ח סימן קס"ז) כתב דהיפך הדברים מסתבר, והדברים ק"ו, דהבא להוציא חבירו יד"ח הו"ל כאילו הוא זה שעדיין לא יצא דמצות חבירו רובצת עליו חובה ממש, משא"כ בברכה"נ לאחר שהכהן נשא כפיו ובירך את העם שוב אין עליו חיוב כלל דרוב הפוסקים סברו דאין כל מצוה על העם להתברך, עי"ש.

ונראה ברור דהגרעק"א נקט כסברא בתראי הנ"ל דכל דין הערבות אינו אלא דיש מצוה על האדם לסייע לחבירו בקיום מצוותיו, וא"כ עדיפה מיניה מצות הכהן לברך את העם אף אם כבר יצא יד"ח, והחת"ס נקט כסברא קמאי דהו"ל ממש כאילו הערב מחוייב במצוה כחבירו שעדיין לא יצא יד"ח.

(ובמק"א כתבתי מה שיש לדון בדבריהם לגבי מצות ברכה"נ, ואכמ"ל).

ב. כתב המג"א (סימן תרנ"ה) דמי שיש לולב בידו ולחבירו אין, מותר לו לעבור את הנהר במעבורת כדי לזכות את חבירו בלולב, אך רק אם חבירו לא פשע, אבל אם חבירו פשע ולא קנה לולב אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, והמשנ"ב הביא דבריו (בס"ק ג').

אך בשעה"צ (שם ס"ק ה') דחה דבריו וכתב דכיון שכל ישראל ערבים זל"ז הו"ל כאילו הוא עצמו עדיין לא יצא דמצות לולב דחבריה עליה דידיה רמיא ואין זה בכלל "חטא כדי שיזכה חבירך" אלא חטא באיסור קל על מנת שתזכה במצוה גדולה וחמורה, עי"ש.

ולכאורה נחלקו בשתי הדרכים הנ"ל, כאשר המג"א נקט כסברא בתראי, והמשנ"ב בשער הציון כסברא קמאי.

אך באמת צע"ג בדברי השער הציון, דא"כ מה זה שאמרו חז"ל "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך" הלא לעולם יש לטעון דמשום ערבות הרי זה עבירה דידיה, ולא ראיתי כל סברא לחלק בין מצות עשה למצות ל"ת דהערבות ניתנה בכל מצות התורה, וע"כ צ"ל דמ"מ הרי זה מצוה דחבריה וחבירו הוא זה שיטול לולב זה ולא הוא, ולכאורה סברא זו פשוטה ביותר וכדעת המג"א.

ג. נחלקו האחרונים במי שבירך על השופר ולא הצליח לתקוע ובא חבירו שלא שמע את ברכתו לתקוע לו כדי להוציאו די חובתו, ותוקע זה כבר יצא בעצמו, אם התוקע צריך לברך.

בשו"ע הרב (סימן רס"ג בקו"א ס"ק ה') הביא את דברי העולת תמיד והחק יעקב דודאי אינו מברך כיון שאינו תוקע אלא בשביל חבירו וחבירו הלא בירך לעצמו, אך הגר"ז כתב לבאר את מה שנראה מפשטות דברי הרא"ש דמברך, דכיון דמ"מ חייב הוא לתקוע ובבואו להוציא את חבירו יד"ח הרי הוא דומה למקיים מצוה דידיה ויש עליו לברך.

אך באמת נראה דאין טעם הדברים משום דהוי ממש כמקיים מצות עצמו אלא משום דברכת המצוה רמיא על מי שעושה את המצוה בפועל, וכמו שביארתי במק"א את המבואר לגבי בדיקת חמץ (סימן תל"ב) דשליח העושה מצוה בשביל חבירו השליח מברך ולא מי שהמצוה רובצת עליו, ואכמ"ל.

ד. עוד רגע אדברה במה שנחלקו הפוסקים אם מי שיצא יכול להוציא הבקי ידי חובתו, המשנ"ב בשני מקומות (סימן ח' ס"ק י"ד וסי' רע"ג ס"ק כ') הביא מהמג"א (ס"ח סק"ט) שאף בדיעבד לא יצא יד"ח, אך כתב שסתימת הפוסקים דאין זה אלא דין לכתחלה אבל בדיעבד לכו"ע יצא יד"ח.

ואפשר דגם שאלה זו תלויה בשתי הדרכים הנ"ל, דאם כל חיובו רק אחריות שחבירו לא יבטל מצותו אינו מוציא את הבקי שיכול לברך בעצמו, אבל אם כל ישראל כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו, אפשר שמוציא גם את הבקי.

ועוד יש לומר, דשורש המחלוקת האם דין ערב במצוות דומה לדין ערב ממוני, דהבא להוציא את הבקי שיכול לברך בעצמו דומה לתובע את הערב כשיש ביד הלוה לשלם דהבקי יכול לקיים מצוותיו בעצמו אין חבירו ערב לו.

אך באמת נראה דלאו הא בהא תליא ולא נחלקו אלא בביאור מה שמצינו שאינו מוציא את הבקי אם אף בדיעבד אינו מוציאו או שמא אין דין זה אלא לכתחלה. וכבר ביארתי פעמים רבות דעל פי רוב נחלקו הראשונים והפוסקים בפרטי ההלכה ובדקדוק תקנות החכמים ולא תמיד ראוי לתלות את הספיקות בשרשי הענין ומהותו. ובכל עיקר הלכה זו הארכתי במק"א.

ג

אם יש מצוה מצד ערבות לקיים מצות חבירו

והנה עד כאן לא מצינו במצות הערבות אלא שעל האדם לסייע לחבירו בקיום מצוותיו ולפיכך אמרו אעפ"י שיצא מוציא, ויש לעיין במי שלא קיים מצותו בפשיעה או בשגגה, האם מצווה חבירו ליכנס תחתיו ולקיים את המצוה בשלימותה כדי שחבירו לא יחשב מבטל מצות עשה.

וראיתי בשו"ע הרב (סימן תל"ו ס"ג) דאם בעל הבית לא בדק חמץ חייבים כל בני הבית לבדוק משום שכל ישראל ערבים זב"ז. הרי דעליהם לעמוד תחתיו ולקיים את מצותו הוא בשלימותה ללא כל השתתפות מצדו. (ובמק"א דנתי כנגד דבריו מצד אחר דלענ"ד נראה דכל בני הבית עוברים בב"י וחייבין מצד עצמם בבדיקת חמץ כיון שגם הבית וגם החמץ שבו נמצא בחזקתן ומשמש להנאתן, ואין זה תלוי דוקא בבעלות ממונית אלא במנהג הבעלים בשלהם, ואכמ"ל).

וכ"כ המשנ"ב (סימן תמ"ג ס"ק י"ד) דעל הנפקד לבער את החמץ כדי שהמפקיד לא יעבור עליו דכל ישראל ערבים זה בזה, עי"ש.

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' צ"ד) כתב שלא מצינו הלכה זו בשום מקום, וכנראה דשיטתו דעד כאן לא אמרו אלא שצריך לברך להוציא חבירו יד"ח וכדו' אבל לא שצריך לקיים מצותו של חבירו.

אך לכאורה פשוט דאכן גם בזה יש ערבות דהלא כל עיקר גדר זה למדו ממה דכתיב וכשלו איש באחיו – איש בעון אחיו, וא"כ מה לן אם מצילו מעבירת לאו או מביטול מצות עשה או שמסייע בידו לקיים מצותו, בכל אלה נכנס תחת חבירו כערב לזכותו במצוה ולהצילו ממכשול ועון, וז"פ.

אמנם אם באנו לדמות ערב דמצוה לערב דממון אין זה במה שאמרו אעפ"י שיצא מוציא, דלא מצינו שהערב מצווה לסייע ללוה לשלם חובו כגון להשתדל להשיג לו הלוואות או לסייע לו בפרנסתו, ולא מצינו אלא שאם לא פרע הלוה מצווה הערב לפרוע, והרי זה דומה יותר למי שלא בדק חמצו וחבירו בודק במקומו.

ודו"ק בכ"ז.

עלי קללתך בני

"ויאמר אלהם יעקב אביהם אתי שכלתם יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה" (מ"ב, ל"ו).

"ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך שמע בקלי ולך קח לי" (כ"ז, י"ג).

הן ידוע בשם אדוננו אור העולם הגר"א מוילנא שפירש את דברי רבקה אמנו "עלי" ר"ת עשו לבן יוסף.

רבקה רואה ברוח קדשה שאלה הם שלש גזירות קשות ושלשה נסיונות קשים שיעקב אבינו יעבור בימי חייו. וכאשר יעקב אבינו נרתע לאחוריו וירא לקיים את פקודת רבקה אמו ואומר הוא "אולי ימושני אבי והבאתי עלי קללה ולא ברכה". אומרת לו רבקה "עלי קללתך בני", אלה הן שלש הקללות שעמם תתמודד בימי חייך, עליהם אין תוספת ומהן לא יהיה גרעון, וא"כ לך נא בני ועשית כאשר צויתיך.

ומה הן שלש הגזירות הללו.

עשיו איש דמים היה ורדף את יעקב על מנת לרצחו נפש, שפיכות דמים מנת חלקו, וכך אמר ללא בושת פנים "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי".

לא כן לבן, אף הוא ביקש לעקור את הכל אבל לא מצינו שזמם להרוג את יעקב, אלא שבאמרו הבנים בניי והבנות בנותיי ולמה לך להפרד מעלי ולהבדל ממני, בזאת ביקש לעקור את הכל.

הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, בנו בחר הקב"ה מכל העמים להיות לו לעם סגולה, וזר לא יתערב עמנו.

ולאחר שנחלץ יעקב מידי עשו ומידי לבן, וביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. זו הקללה של שנאת היא הקשה מכולם. כי סכנה זו לא מבחוץ היא אלא מבפנים, מתוך הבית ובתוכו, ובגללה נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים.

ולבי אומר לי דגם שלשת אלה: עשו, לבן ויוסף, סימן הם לבני יעקב לדורותיהם ככל מעשי האבות שהם סימן לבנים (רמב"ן בראשית י"ב, ו'), ומה שאירע ליעקב ונגזר עליו – נגזר גם על זרעו בכל דור ודור, בינו נא שנות דור ודור, גולה אחר גולה, גולה וסורה.

לכשנתבונן נבחין שגלות ישראל מתחלקת לשתי פנים, היה ונגזרה עלינו גזירת הריגה וכליון כגזירת המן ואחשורוש, – זו היא גזירת עשיו שזמם להרוג את יעקב אבינו. אך יש ונגזרה עלינו גזירת שמד וביטול התורה והמצוה כגזירת היונים, – זו גזירת לבן הארמי שבקש לעקור את הכל, אך לא להרוג ולאבד.

אמנם, לכל אלה יכולנו בחסדי שמים, אך הקשה מכולם היא גזירת יוסף המתבטאת ב"שנאת אחים" בינינו לבין עצמנו.

ועוד אען ואומר שגם בדורנו אנו סבלנו על שכמנו את שלשת הגזירות "עלי היו כולנה". היטלר ימ"ש ורוצחיו הנאצים "גוי עז פנים אשר לא ישא פני זקן ונער לא יחון" ביקשו להשמיד, להרוג ולאבד כמו עשיו ופרעה והמן לפניו. ומנגד קמו עלינו סטאלין וקלגסיו הבולשביקים ימ"ש וגזרו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, כלבן הארמי והיוונים. וגם מהם נושענו בחמלת ה'.

אך הקשה מכולם גזירת "יוסף" – שנאת אחים, היא שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו ועדיין מרקדת בינינו, ממנה עדיין לא נושענו, משום שגזירה זו – בנו היא תלויה ועלינו מוטל לעקרה מקרבנו ולא להשאיר לה שריד ופליט.

מה נאמר ומה נדבר, הלא גם בימינו אלה ממש שטן זה מרקד בינינו ושנאת אחים אוכלת בנו בכל פה ומכלה כל חלקה טובה, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים.

אוי לנו שכך עלתה בימינו.

הבה נתחזק כולנו להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות, הלא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, חזקו ונתחזקה למען כבוד שמים וכבוד תורתנו הקדושה והחביבה.