מנחת אשר | מצוות תלמוד תורה

"אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" (כ"ו ג').

"אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו' הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים 'אם בחקתי תלכו', שתהיו עמלים בתורה" (רש"י שם).

"תנו רבנן ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה. אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר ועבדת את אויבך וגו'. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא" (ברכות ל"ה ע"ב).

"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית. קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית" (מנחות צ"ט ע"ב).

תלמוד תורה ודרך ארץ

לכאורה תימה גדולה יש כאן, ששני ענקי התנאים רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי סתרו דברי עצמן בשתי סוגיות אלה.

רבי ישמעאל שאמר במס' ברכות דמה דכתיב והגית בו יומם ולילה אי אפשר שדברים ככתבם דהלא ואספת דגנך כתיב, הוא זה שאמר במס' מנחות לבן אחותו דכיון דכתיב והגית בו יומם ולילה אי אפשר ללמוד חכמה יוונית אלא בשעה שאינו לא יום ולא לילה. ורבי שמעון בר יוחאי שאומר בברכות דברים ככתבם וצריך ללמוד תורה יומם ולילה ממש עד שאין זמן לזריעה ולקצירה, אומר במנחות שאפילו בקר"ש שחרית וערבית יוצא יד"ח והגית בו יומם ולילה.

וביישוב הסתירה בדעת רשב"י כבר הארכתי במק"א (סימן פ"ד אות ו') לבאר עפ"י המבואר במשנה ריש מס' פאה:

"אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם".

ובשנות אליהו להגר"א כתב שתלמוד תורה אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה, דכיון שהלכה כר' ישמעאל דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, דאף דרך ארץ מצוה היא ודוחה ת"ת, עי"ש.

אך לפי"ז אסור לו לאדם לעסוק בד"א אלא כדי חייו וצרכי ביתו בצמצום דאין מצוה להתעשר. ויש לתמוה על מה שהשיב רבי יהושע בן חנניה לשאלתם של אנשי אלכסנדריה של מצרים (נדה ע' ע"ב) "מה יעשה אדם ויתעשר", וענה להם "ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה", והלא מה היתר יש לו לאדם שיעשיר ויבטל מן התורה.

וע"כ דאף כאשר האדם עוסק בצרכי החיים החיוניים אף שקשה להגדירם כדבר מצוה, פטור הוא מחיוב תלמוד תורה, דהלא "אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם" ויש צורך שאדם יבלה עם אשתו וילדיו, ויקשיב וישמע אף שיחת חולין שלהם, ויהיה דעתו מעורבת עם הבריות, וכל שנוהג כדרכו של עולם אין בזה ביטול תורה, וכ"כ בקובץ הערות (בהוספות שבסוף הספר).

ויתירה מזו נראה פשוט שהדבר תלוי אף בתכונת נפשו של כל אחד ואחד, וכשם שאין פרצפותיהן דומין זה לזה אין דעותיהן דומין זה לזה ואין תכונותיהן דומין זל"ז, ולא כל אחד ואחד מסוגל לשקוד על תלמודו יומם ולילה. (ובמק"א כתבתי דמשום כך נתן לנו נותן התורה בחמלתו גדר יששכר זבולון, דאף מי שאין בכחו להתמיד בלימוד יוכל להשתתף עם השקדן ויעלה בידו כאילו התמיד אף הוא, ואכמ"ל).

ורק הבוחן כליות ולב ידון וישפוט כל אחד ואחד לפי מה שהוא האם שקד על דלתות התורה כפי כחו. והוא שאמרו שת"ת אין לה שיעור.

ודו"ק בכל זה כי הדברים נכונים וברורים.

ונראה ביסוד הדברים ובביאור דעת ר' ישמעאל, דבמס' ברכות לא נחלקו במצות תלמוד תורה והלכותיה אלא בהלכות דרך ארץ ובדרך ההנהגה הראויה של כלל ישראל. רבי ישמעאל אומר דעולם כמנהגו נוהג ואין סומכין על הנס וכמ"ש ואספת דגנך, ואם לא נזרע ולא נקצור מה נאכל מעתה, ואם אין אני לי מי לי, אך רשב"י סבור דבאמת דברים ככתבן ואם אכן בני ישראל יתמידו בתורה ויהגו בה יומם ולילה מלאכתן נעשית ע"י אחרים וכדכתיב "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

אך בעיקר מצות תלמוד תורה אף רבי ישמעאל סבר דאין לבטל תורה כלל, וכאשר אינו עוסק בדרך ארץ אכן יש ללמוד יומם ולילה ממש, ולפיכך אמר לבן דמה בן אחותו דאסור לו לעסוק בחכמת יונית כיון שאין זה נוגע לדרך ארץ ולפרנסה.

וראיה לדרכנו ממש"כ רש"י בברכות שם דרבי ישמעאל אומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דאל"כ "סופך ליבטל מדברי תורה". הרי דאין רבי ישמעאל מיקל כלל בחיוב ההתמדה בתורה, אלא אדרבה כיון דלשיטתו אין לסמוך על אומות העולם שירעו צאנם של ישראל, ע"כ צריך להנהיג בהם מנהג דרך ארץ, דאל"כ יתמוטט מטה לחמם של ישראל ויתבטלו מן התורה.

וכתב המהרש"א לדייק בלשון הגמ', "הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן", ודקדק המהרש"א דהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, אבל אותם המעטים שנפשם חשקה בתורה יכולים לנהוג כרשב"י ויעלה בידם, ואכן יזכו שמלאכתם תיעשה ע"י אחרים אבל אין זה דרך לרבים, והרבים צריכים לנהוג כדרבי ישמעאל, ודפח"ח.

וכדברי המהרש"א כתב גם בנפש החיים (שער א' פרק ח'), ובביאור הלכה (סימן קנ"ו סעיף א') הביא פירוש זה בשם ספרים.

והנה אמרו בשבת (ל"ג ע"ב) דלאחר שיצא רשב"י מן המערה וראה אנשים שחורשים וזורעים, אמר "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף". וברש"י שם פירש: "ועוסקין בחיי שעה – דאפשר על ידי נכרים, והקדוש ברוך הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו". ונראה שרשב"י אזיל בזה לשיטתו, דאם זכו מלאכתן נעשית ע"י אחרים, וראיתי בהגהות הרש"ש שם שאכן כתב כן.

אך באמת הלא הקב"ה צוה עליו לחזור למערה, ויש לעיין אם הוא משום שהלכה כרבי ישמעאל, או שמא אין זה אלא משום ששרף בעיניו כל מקום שבו הביט, ויל"ע.

תורה עיקר או מלאכה עיקר

והנה נחלקו בעלי התוס' מאחר והלכה כר' ישמעאל מה צריך להיות עיקר אצל האדם ומה הטפל, שבתוס' הרא"ש (ברכות שם) הביא דרבינו אלחנן סבור שלעולם יעשה אדם תורתו קבע ומלאכתו עראי, ורוב שעות היממה יש להקדיש לתלמוד תורה ומה שנשאר לו משעות היום יקדיש למלאכה ולדרך ארץ, אך הר"י סבר דכיון שאמרו חכמים יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ משמע שדרך ארץ עיקר ותורה טפלה לה. ובתוס' ישנים (יומא פ"ה ע"ב) הביא בשם ר"ת כשיטת הר"י דעיקר עיסוקו צריך להיות בדרך ארץ ומיעוטו בתלמוד תורה.

ונראה לענ"ד דאין זו הוראה לדורות ואין הדברים תלויים אלא לפי המקום והזמן, דהלא פשוט שלא נחלקו בעלי התוס' מה חשוב טפי דרך ארץ או תלמוד תורה, אלא אף הם נחלקו בהלכות דרך ארץ, וכשם שכל עיקר שיטת רבי ישמעאל מהלכות דרך ארץ היא כך גם שיטת ר"י ור"ת, ויסוד השאלה אם על האדם להסתפק במיעוט דרך ארץ ולעבוד במיעוט ההכרחי ולהקדיש את רוב זמנו ומרצו לתלמוד תורה, או שמא כשאמר רבי ישמעאל הנהג בהם מנהג דרך ארץ, כוונתו לפי מנהגו של עולם שבני אדם עובדים שעות רבות ומיעוט הזמן יעסקו בתורה.

ומשום כך נראה פשוט דאם לפי המקום והזמן ביד האדם להתפרנס בכבוד בשעה מועטת, כו"ע לא פליגי שעליו להקדיש את רוב זמנו לתלמוד תורה וכמ"ש עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי.

כך נראה לענ"ד.

ובעיקר המחלוקת בין בעלי התוס' לגבי תורה ומלאכה מה עיקר יש לי הרהורי דברים, ואפרש שיחתי.

הנה ר"ת והר"י הוכיחו שמלאכה עיקר ממה שאמרו (אבות פ"ב מ"ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון", הרי שדרך ארץ עיקר, וכפי שדייקו ביבמות (ל"ח ע"ב) מדקתני יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב אלמא דיורשי האב עיקר, וכמו"כ מדאמרו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, הרי דדרך ארץ עיקר.

ורבינו אלחנן נקט איפכא, ממה שאמרו (ברכות ל"ה ע"ב) הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, הרי שהתורה קבע ואין המלאכה אלא עראי.

והר"ש (טהרות פ"ז מ"ד) כתב:

"והאי דאמר טוחנת עם אשת עם הארץ דמשמע דאשת חבר טפל לאשת עם הארץ והפירות של עם הארץ הם, אעפ"כ מצינו עם שהוא טפל כה"ג כדכתיב (קהלת ט' ט') 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת', וכדאמרי' באבות (פ"ב מ"ב) יפה תורה עם דרך ארץ, וידוע שהתורה עיקר".

הרי דלשיטתו אין בלשון זה הכרע גמור והוא יוצא לשני פנים.

אך באמת תימה דהלא ז"ל המשנה באבות שם:

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו'".

הרי לן שתוך כדי דיבור להא דיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אמרו כל שתורה שאין עמה מלאכה, ולשון זה ודאי מוכיח בעליל שהתורה עיקר והמלאכה טפלה, והמלאכה עם התורה היא ולא התורה עם המלאכה, ונמצא דבריהם סותרים אלה את אלה בנשימה אחת. ושו"ר שאכן רבינו אלחנן (שם) הביא מזה ראיה לשיטתו.

ולכאורה היה נראה לענ"ד שאין לדמות לשון זה בדיני ממונות כהא דיחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, לענין מוסר והלכה וכהא דיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.

ובדברי הרמב"ם מבואר להדיא כשיטת רבינו אלחנן, דמצד אחד כתב בהל' תלמוד תורה (פ"ג הלכה י' – י"א) שאסור להתפרנס ולהנות מדברי תורה וחייב כל אדם להתפרנס ממלאכתו, ומאידך כתב (שם ה"ט) "ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה". הרי לן דעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי ואינו עושה אלא מעט כדי להתפרנס כדי חייו ורוב ימיו ולילותיו עוסק בתורה, וז"ב.

ועיין עוד בדברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"א הי"ב):

"כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר".

ואף מדבריו אלה משמע שסתמא דמילתא שלומד תשע שעות ביום ועושה מלאכתו בשלש שעות.

שיעור חיוב הלימוד מן התורה

ובכל עיקר החיוב להתמיד בתורה וללמוד תדיר יש לעיין, דהלא פסוק זה ד"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", לא בתורת משה כתיבא אלא דברי קבלה היא בספר יהושע (פ"א פסוק ח'), ואינה מצוה דאורייתא, ויש לעיין כמה אדם חייב ללמוד מה"ת.

ובמס' נדרים (ח' ע"א) שנינו:

"ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה. מאי קמ"ל, דאפי' זרוזי בעלמא, היינו דרב גידל קמייתא. הא קמ"ל, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה".

וכתב שם הר"ן:

"הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' – מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין (ל' ע"א) ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו', וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי, אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אף על פי שהוא מן התורה, כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו, והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית, מש"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן, והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות".

הרי לן דחייב אדם ללמוד יומם ולילה, אך לא משום דכתיב "והגית בו יומם ולילה", אלא משום שנצטווינו "ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך", ומה דחייל שבועה עליה הוי משום דשבועה חלה על מצוה דאורייתא שאינה מפורשת בתורה.

אך בשו"ת הרדב"ז (סי' תתנ"ט – ח"ג סימן תט"ז) דחה את דברי הר"ן ונקט דאין בין המפורש בתורה או לא, כל דהוי דאורייתא אין השבועה חלה עליו, אלא דבאמת פוטר עצמו בקר"ש שחרית וערבית, ואין עליו כל חיוב כלל ללמוד כל היום, והוכיח כן אף מדברי רש"י (בנדרים שם), עי"ש.

אך לכאורה תימה לומר דמה"ת אין אדם מחוייב כלל אלא בקר"ש שחרית וערבית, ואין עליו כל חיוב להתמיד בתורה.

והנראה בשיטת רש"י והרדב"ז גדר מחודש במצוות התורה, דמצוה הנוהגת בכל עת ובכל שעה ואין בה כל מסגרת זמן ע"כ מצוה היא ולא חיוב, דאי אפשר שיהא אדם מחוייב ללמוד כל היום, ושייכי בזה כל שלושת הסברות שנתבארו לעיל (אות א') במה שאמרו "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", סברת הגר"א דכל מצוה דוחה ת"ת ובכללן גם דרך ארץ, סברת הקובץ הערות דכשאדם עוסק בצרכיו פטור מתלמוד תורה, וסברת הגרמ"ש דאין האדם מחוייב אלא לפי יכולתו ולפי תכונת נפשו, כל הסברות האלה משמשות כיסוד להבנה מחודשת זו דאין להגדיר את מצות תלמוד תורה כחיוב כלל אלא כמצוה, והמבטל תורה אינו נידון ונענש משום שביטל מצות עשה כגון המצה והלולב, אלא משום שלא חיבב מצוה חשובה ונשגבה זו שעומדת כנגד כל שאר המצוות, וכיון שזלזל במצוה חביבה זו גדול עוונו מנשוא.

וזו הערה נפלאה, דו"ק בעומק הדברים ופשטותן.

[ועוד יש להעיר מלשון הר"ן שכתב דמקרא ד"ושננתם" ילפינן שחייב אדם ללמוד יומם ולילה, ונקט בלשונו שחייב אדם ללמוד "יום ולילה כפי כחו". וכוונתו ברורה וכמבואר לעיל דכח ההתמדה משתנה מאדם לאדם ומיום ליום, ורק הקב"ה הבוחן כליות ולב יעמיד כל אחד ואחד במשפט האם עסק בתורה כפי כחו].

ודו"ק בכ"ז.

ודבר נחמד כתב בזה מהר"א פאפו בעל פלא יועץ (ערך קביעות עתים לתורה, וכן בספר חסד לאלפים או"ח סימן קנ"ה ס"א, ובספרו על ספר חסידים עמוד כ', וע"ע בבן יהוידע ברכות ל"ה ע"ב) דחייב אדם לקבוע עתים לתורה, ואם עושה כן, הרי אמרו חכמים כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ולא כמחצה בלבד עולה בידו, אלא הקב"ה רב חסד הוא ומטה כלפי חסד, דהו"ל כאילו רוב, ושוב אמרינן רובו ככולו והוי בידו כאילו עוסק בתורה כל היום, ודפח"ח.

בדברי הרמב"ם שאסור להתפרנס מדברי תורה

הנה ידוע מה שנחלקו רבותינו הראשונים הרמב"ם והתשב"ץ ורבים מגדולי הדורות שלאחריהם בענין אם ראוי ללמוד תורה ולהתפרנס מן הציבור. ואבאר בזה את עיקר הדברים בקיצור.

כתב הרמב"ם (בפ"ג מהלכות תלמוד תורה הלכה י'):

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם בזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

וכעי"ז כתב שוב בהל' מתנות עניים (פ"י הלכה י"ח):

"לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני, יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושים הברזל והפחמים ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".

ואת עיקר שיטתו ביאר הרמב"ם באריכות גדולה בפירושו למס' אבות (פ"ד משנה ו'), עי"ש בדבריו התקיפים מאד.

ולכאורה יש לתמוה דהרמב"ם סתר דבריו בהל' שמיטה ויובל (פי"ג הי"ג) שם כתב:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים. הרי דוד ע"ה אומר 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'".

הרי דהדבק בשבט לוי בכל לבו ומקדיש חייו לתורה ולעבודה יכול לסמוך על כך שהקב"ה יזכה לו "דבר המספיק לו בעולם הזה" כמו הכהנים והלויים.

וכנראה ליישב סתירה זו כתב הרדב"ז (שם הי"ב) "ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו ולא שישליך עצמו על הציבור, ועיין במה שכתב בפירוש משנת ולא קרדום לחתוך בו".

אך לענ"ד הדברים דחוקים, שהרי הרמב"ם כתב שהקב"ה יזכה לו כמו שזיכה לכהנים וללויים והם הלא מקבלים מתנות כהונה ולויה ואינם נצרכים להתעסק ולעבוד כדי להרויח את פרנסתם. וגם מלשון הרמב"ם נראה בפשטות שהקב"ה יזכה לו ללא כל השתדלות מצידו, וצ"ע א"כ ליישב את דברי הנשר הגדול שלא יסתרו אלה את אלה.

ובשו"ת התשב"ץ (ח"א סימן קמ"ב – קמ"ח) האריך מאד ליישב מנהג רבנן ותלמידיהון מקדמת דנא שנטלו שכרם ופרנסתם מן הקהילות ונמנעו מלהתעסק במלאכה, ויסוד דבריו דאף דבודאי מדת חסידות היא ליהנות מיגיע כפיו בלבד ולהימנע לחלוטין מלהזדקק אל הבריות וכך נהגו רבים מגדולי החכמים, התנאים והאמוראים, אך כאשר אין ביד האדם לעשות כן אין כל גנאי ליהנות מן הצדקה על מנת לישב באהלה של תורה, ועי"ש שהאריך בזה מאד.

ובאמת יש לתמוה שלא הביאו משנה מפורשת בסוף קידושין (פ"ב ע"א) "ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואין אני מלמד את בני אלא תורה". הרי להדיא שמותר לו לאדם לדבוק בתורה ולא להתעסק באומנות. ואף שר' מאיר אומר שם 'לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקיה', אין הכרח שהוא חולק על ר' נהוראי [והרי אמרו בעירובין (י"ג ע"ב) דר' מאיר הלא הוא ר' נהוראי, ובהכרח צריך לישב שלא יסתרו דבריהם], דבאמת יש חובה כללית על אדם ללמד בנו אומנות קלה ונקיה, דאיך ידע שבנו יהיה למדן ויתעלה בתורה ושמא לא יתמיד בתלמודו ונמצא קרח מכאן ומכאן ומלסטם את הבריות, וזו ההלכה הכללית לכולי עלמא, אך רבי נהוראי לכשעצמו בהכירו את בנו שהיה שנון ומתמיד וסמך על כך שיחנכנו לאהבת תורה ואמר "מניח אני כל אומנות שבעולם ואין אני מלמד את בני אלא תורה". אך מ"מ מוכח דהדבק בתורה בכל לבו אינו צריך לעסוק בכל אומנות אחרת, וצ"ע.

והנה הכסף משנה נאמן ביתו ויד ימינו של הרמב"ם שבכל מקום טורח עד קצה הגבול ליישב דבריו חרג מדרכו, והאריך לבאר את שיטות החולקים על הרמב"ם ולקבוע כדבריהם, עד שנדחק בסוף דבריו וכתב דאפשר דכאשר אין יכולת ביד האדם לעבוד ולפרנס את ביתו מודה גם הרמב"ם דשפיר עביד להתפרנס מן הצדקה, עי"ש.

ובאמת כבר כתב הרמב"ם בפיה"מ שם באבות דחולה וזקן שאינו יכול לעבוד ולהתפרנס מותר לו ליהנות מתורתו, ואפשר דכן הדבר בזמה"ז דכבר כתב התשב"ץ דשכחה ירדה לעולם ואם יצטרך אדם לעבוד ולעמול לפרנסת ביתו לא יוכל להתעלות בתורה ולהיות ד"ת מחודדין בפיו ובמקום דאי אפשר אפשר דגם הרמב"ם מודה דשפיר דמי, עי"ש.

ועיין עוד מה שכתב החסיד רבינו יונה בפירושו עה"ת פרשת במדבר:

"ומחמת היות הלבבות בזמננו זה קצרות מלהשיג שום חכמה בשלמותה וצריך [לעבוד] כל היום וכל הלילה בעניין שנמצא שלא יוכל המתעסק בתורה לעסוק במלאכה, שאם יעסוק בה יתבטל בה לגמרי, ואפילו יקבע לעצמו שעות לא ימצא את לבו שיקבל בשעות בהם מה שיצטרך אליו מן החכמה, ולכן נהגו הקהלות מן ימי הגאונים ז"ל כיון שבטלו מתנות כהונה שהיו גורמים שיהיו הכהנים מחזיקים בתורת ה', לתת מנה לכל מחזיק בתורה כדי שלא יצטרכו לעסוק במלאכה אחרת, כי בימי קדם היו הלבבות רחבות לקבל החכמה והיה מספיק להם מעט זמן".

והנה הטור (יו"ד סימן רמ"ו) העתיק דברי הרמב"ם כפי שהם, והבית יוסף שם הלך בדרכו שבכסף משנה וכתב בקיצור דעיקר ההלכה כדעת החולקים על הרמב"ם, וכנראה משום כך השמיט את דברי הטור והרמב"ם משלחנו הערוך.

אמנם הרמ"א (שם סעיף כ"א) העתיק את דברי הטור והרמב"ם ושוב כתב דיש חולקים עליהם ופסק כותייהו וכתב דכך נהגו בכל תפוצות ישראל. אך מ"מ כתב דאף שמותר לקבל פרנסתו מן הקהל אין לת"ח לקבל דורונות מבני אדם יחידים עי"ש. והש"ך שם ס"ק כ"א כתב בשם המהרש"ל להקל אף בזה והש"ך נקט כותיה עי"ש.

ובשו"ע הרב (הל' ת"ת פ"ד) כתב דאף דהלומד כדי להתגדל ולהיות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ או כדי להתפרנס במלמדות או דיינות והוראות עונשו גדול עיי"ש, אלא צריך האדם ללמוד לשמה, מ"מ מי שאין בו יראת שמים לדבר לשמם אלא להתגדל או להתפרנס מוטב שיעסוק בתורה שלא לשמה משיתבטל ויפרוש כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, והוסיף וכתב (סעיף ט"ו):

"וגם למי שיש בו יראת שמים לא הזהירו ומנעו מלעשות קרדום אלא שלא יהיה תחלת לימודו בשביל להיות לו לאומנות להתפרנס בה, שנמצא משתמש בכתר תורה תשמיש של חול לצרכו ועושהו כקרדום, אבל אם למד לשם שמים ואח"כ אין לו במה להתפרנס אם לא במלמדות או דיינות והוראות הרי זה משתמש בה לצרכה שאם לא יהיה לו מה לאכול לא יוכל לעסוק בה כראוי כשהוא מעונה ברעב ועירום או נפשות ביתו".

וע"ש עוד שהאריך בזה.

ועיין בביאור הלכה (סימן רל"א) שהביא משו"ת דבר שמואל (סי' קל"ח) שנשאל כעין עיקר דברינו, האם מותר ליהנות ולהתפרנס מדברי תורה ולהקדיש כל כוחותיו ועתותיו ללמוד וללמד, או ראוי ליהנות מיגיע כפיו וללמוד בעיקר בשבת קודש, והוא האריך להכריע כדעת האחרונים הנ"ל דאין הלכה כדברי הרמב"ם אלא דמנהג העולם שלעולם מפרנסים לומדי תורה כמבואר.

וע"ע בערוך השלחן (יו"ד שם סעיף ל"ט – מ"ב) שהאריך לטעון דכאשר הקהילה אין דעתה נוחה שהרב או לומדי התורה יתעסקו במסחר ובעבודה בודאי רשות בידם, עי"ש.

סוף דבר הכל נשמע, מנהג ישראל תורה וכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ. כך נאה וכך יאה ואין בזה שמץ פגם.

והנראה עיקר בדעת הרמב"ם, שעיקר הפגם והחטא במה שמטיל עצמו על הציבור ונוטל כסף מקופה של צדקה, ויש בזה חילול ה', דכיון שיש בידו לעשות מלאכה ולפרנס את ביתו, אל לו לחיות על חשבון העניים והציבור, אבל הנתמך ע"י יחידים הרוצים להטיל בכיס של ת"ח אשריהם ואשרי חלקם, וחז"ל העלו על נס ושיבחו את התומך ביד ת"ח (עיין ברכות ל"ד ע"ב, סנהדרין צ"ט ע"א, פסחים נ"ג ע"ב וכתובות קי"א ע"ב), וזה כל ענין יששכר זבולון השותפים בשכר התורה, ומעשה יתירא היא ולא חטא ועון.

ובכל שלשת המקומות הנ"ל, גינה את הת"ח המיטל עצמו על הציבור ונוטל צדקה.

כך כתב בהלכות ת"ת:

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה".

וכן הוא בהל' מתנות עניים:

"לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".

ומעשה רב קא חזינא, באגרת הרמב"ם (עמוד ס"ו) לרבי יפת הדיין שבו ביכה את מות אחיו הצעיר רבי דוד, וכתב:

"והרעה הגדולה שבא עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זכר צדיק לברכה שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנותו אצלי, ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד, ואחר כך עד היום הזה כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם, והוא היה על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא היה התלמיד, והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני הייתי יושב לבטח".

הרי שהרמב"ם בעצמו הגה בתורה יומם ולילה ואחיו תמך בידו, ורק לאחר מות אחיו וכל ממונו טבע בים התחיל הרמב"ם להתפרנס כרופא, וכי חלילה היה נאה דורש ולא נאה מקיים, אלא פשיטא שאין כל מגרעת בזבולון שרוצה לתמוך ביד יששכר וליטול שכרו.

וזה הנראה גם בביאור דברי הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל, שהדבק בתורה ומצטרף לשבט הלווים שה' היא חלקם ונחלתם, הקב"ה יזכה לו כל צרכיו, אם כשיתעסק מעט בפרנסתו וכדברי הרדב"ז, ואם ע"י שיזמן לו זבולון לתומכו, ומ"מ לא יטול מן הצדקה ולא יטיל עצמו על הציבור.

ודו"ק בזה כי הדברים נכונים.

המצוה ללמד לבנו ולאחרים

כתב הרמב"ם בספר המצות (מ"ע י"א):

"היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה, וזה הוא שנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו ושננתם לבניך. ולשון ספרי, לבניך אלו לתלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר 'ויצאו בני הנביאים'. ושם נאמר 'ושננתם, שיהיו מחודדים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד'. וכבר נכפל הציווי הזה פעמים רבות, ולמדתם ועשיתם, למען ילמדון. וכבר התפזר הזרוז על מצוה זו ולשקוד בה תמיד במקומות הרבה מן התלמוד".

הנה שלשה חיובים יש במצות תלמוד תורה. ללמוד, ללמד לבנו, וללמד לתלמידים. ושלשת אלה נלמדו מפסוקים שונים. דכך למדנו בקידושין (כ"ט ע"ב) דחייב אדם ללמד בנו תורה שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים י"א י"ט). והיכא דלא אגמריה אבוה, מיחייב איהו למיגמר נפשיה, שנאמר "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה' א'), וכך פירש רש"י בקידושין שם.

והמצוה ללמד תלמידים עיקרה בפסוק "ושננתם לבניך" (דברים ו' ז') כמבואר שם בספרי דתלמידים נקראו בנים.

הרי לן שדרשו מג' מקראות שלשה חיובים ואופנים שונים במצות תלמוד תורה.

ויש לעיין האם שלש מצוות הנה, או שמא מצוה אחת היא ואלה הם חלקיה פרטיה ודקדוקיה.

ונחלקו בזה הראשונים, ושלש מחלוקות בדבר.

א. בדברי הרמב"ם בסהמ"צ (הנ"ל) מבואר דמצות תלמוד תורה אינה אלא מצוה אחת במנין התרי"ג, והמצוה כוללת שלשת אלה, וכך היא גם דעת הסמ"ג (עשין י"ב), והחינוך (מצוה תי"ט).

ב. הסמ"ק (בסימן ק"ה וסימן ק"ו) מנה שתי מצוות, ללמוד בעצמו וללמד לאחרים, ובמצוה ק"ו כלל את בניו ותלמידיו במצוה אחת. וכ"ה ברס"ג (עשין י"ד ט"ו) וביראים, דבסימן רנ"ד מנה המצוה ללמוד, ובמצוה רכ"ה המצוה ללמד בנו ותלמידו עי"ש.

ג. דעת הבה"ג דשלש מצוות הן וכפי שביאר הגרי"פ פרלו בביאורו לסהמ"צ לרס"ג (ריש מצוה י"ד).

והנה לכאורה מוכח דהמצוה ללמד בנו, וזו שמצווה ללמד תלמידו, שתי מצוות הן, שהרי חלוקות הן בדיניהן, דחייב אדם ללמד בנו בשכר ואינו חייב ללמד תלמיד בשכר, וכמבואר שם בקידושין וברמב"ם (פ"א מהלכות ת"ת ה"ג). אמנם לדעת הלחם משנה שם כל החיוב ללמד את בנו בשכר אינו אלא מדרבנן, ולפי"ז ניחא דמה"ת מצוה אחת הן ואין בין זו לזו ולא כלום, אך כבר ביארתי במק"א שיחיד הוא בזה ולשאר כל הראשונים והפוסקים דרשה גמורה היא ומה"ת חייב ללמד את בנו בשכר עי"ש.

אך באמת נראה דאף אם מצוה אחת הן אפשר שדיניהם חלוקים ואין בזה קושיא כלל. ובפרט שסברא פשוטה היא שא"א שיתחייב אדם ללמד תלמידים בשכר, דהלא אלו דברים שאין להם שיעור, וכי אפשר שיתחייב ללמד אלפי תלמידים בשכר, והלא כל הון דעלמא לא יספיק לכך. ועוד דאין האב חייב ללמד את בנו בשכר אלא כאשר אינו יכול ללמדו בעצמו, וא"כ לא שייך כלל לומר כן בתלמידים, דאם אינו יכול ללמדם בעצמו הרי אין הם תלמידיו ולמה יתחייב ללמדם כלל. ולא מסתבר לומר דיש חובה כללית להוציא הוצאות ללמד לתלמידו דאכתי לא תלמידיו המה, ולכאורה סברא זו פשוטה.

ומשו"כ אין כלל תימה לומר דאף דמצוה אחת הן, חלוקות הן בהלכה זו, דאת בנו חייב ללמד בשכר ולא את תלמידו, דבנו קודם לתלמידו, וכל זה פשוט.

אם לימוד התורה וידיעתה שתי מצוות

והנה יש מן האחרונים שחידשו דיש שתי מצוות שונות בתלמוד תורה, לימוד התורה, וידיעת התורה, וכ"כ בשו"ע הרב (הלכות ת"ת פ"ג א' ובקו"א שם) ועוד והדברים ידועים. אך באמת לא מצינו באחד מהראשונים מוני המצוות שיחלק מצוה זו בזה האופן.

אמנם אפשר דיש שתי חלקי מצוה במצות ת"ת, וכמו שכתב באור ישראל (מתורת הגרי"ס) סימן כ"ז "הנה במצות ת"ת יש בזה שני עניינים א' לימוד התורה ב' ידיעת התורה", ועי"ש שהאריך בזה, וכ"כ בחי' בית הלוי עה"ת פר' משפטים, ומ"מ לא כתבו דהוי שתי מצוות אלא שיש במצוה זו שני עניינים.

[אך במה שכתב שם דמצות לימוד התורה מקורו מן הכתוב "והגית בו יומם ולילה" יש לתמוה, דפסוק זה אינו אלא דברי קבלה בספר יהושע פרק א', ופשוט דמצות ת"ת מקורו ממש"כ "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" כנ"ל, אלא שלמדו מהכתוב והגית בו יומם ולילה דחייב אדם ללמוד תורה ביום ובלילה, וז"פ].

ועכשיו ראיתי דאף שדברי הרב אכן נסתרים מדברי הרמב"ם ורוב הראשונים, מ"מ יש להם בית אב בדברי אחד הראשונים. דבספר היראים מנה מצות תלמוד תורה במצוה רנ"ד מקרא ד'ולמדתם', ושוב מנה במצוה רנ"ח מצות ת"ת מקרא ד'ושננתם'. ונראה כונתו כמבואר, דמ'ולמדתם' ילפינן מצות הלימוד, ומקרא ד'ושננתם' ילפינן מצות הידיעה, ודו"ק בזה.

אך האמת אגיד, דאי בדידי תליא, נראה דאין בת"ת לא שתי מצוות ואף לא שני חלקים וענינים שונים, אלא מצוה אחת וענין אחד, דמצווים אנו ללמוד כדי לדעת. דמחד פשיטא לי דאין ידיעת התורה מצוה אלא מציאות, דאטו מקיים אדם מצוה בכל רגע בעצם ידיעתו. ומאידך נראה פשוט דכל עיקר מצות ת"ת כדי שנדע ונבין בחכמת התורה ובקיום מצוותיה. וכך כתב בספר החינוך שם "…מצוה עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור ממה שמנענו ממנו ולדעת גם משפטי התורה על כיוון האמת". הרי דמצווים אנו ללמוד כדי לדעת. וכך אמרו (קידושין מ' ע"ב) גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ורק ידיעת התורה והלכותיה מביאה לידי מעשה. ועיין עוד מש"כ להלן (סי' פ"ז).

והנה מקרא דושננתם למדו חז"ל שתי הלכות. א. שמצוה ללמד תלמידים. ב. שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. ולכאורה תרתי דסתרי הם, דלפירוש קמא מתפרש הפסוק כפשוטו דלא בלימוד עצמי מדובר אלא ללמד בניו ותלמידיו, ולפירוש בתרא המקרא יוצא מידי פשוטו ונדרש לגבי מצות האדם ללמוד בעצמו. ולכאורה צ"ע דכל הראשונים הביאו שתי דרשות אלה להלכה. ועוד צ"ע באמת איך דרשו חז"ל שיהו דברי תורה מחודדים בפיך מקרא שכל עיקרו מיירי במצוה ללמד תורה לאחרים.

ולולי דמסתפינא הוי אמינא דאין כלל סתירה בין שתי הדרשות אלא משלימות הן זו את זו, דמכיון שנצטוינו ללמד תורה לאחרים, הבינו חז"ל לדרוש פירוש ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך, דאם לא יהיו הדברים מחודדים בפיו איך ימסרם לאחרים, והלא כל יודעי דת ודין יודעים בבירור דרק כאשר ד"ת חתוכים ומחודדים בפינו ערבים הם על אזני השומעים והדברים מתיישבים על לבם. ונמצא ששתי דרשות אלה שני צדדים הם של אותו המטבע, ודו"ק בזה.

באיסור לשכוח דברי תורה

הנה במנחות (צ"ט ע"ב) איתא:

"אמר ריש לקיש, כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים'… רבינא אמר השמר ופן שני לאוין הם… רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין… יכול אפילו מחמת אנסו, ת"ל 'ופן יסורו מלבבך', במסירם מליבו הכתוב מדבר. ר' דוסתאי בן ר' ינאי אמר יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל רק".

וכבר מצינו כעין דבריהם במשנה (אבות פ"ג מ"ח):

"ר' דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו".

וצ"ע בשוני שבין המשנה והגמ', דבמשנה אמרו "כאילו מתחייב בנפשו", ובגמ' אמרו שעובר בל"ת, ולא נחלקו אלא בכמה לאוין עובר. ועוד צ"ע בדברי רבי דוסתאי ב"ר ינאי, שבמשנה מיעט מי שתקפה עליו משנתו מקרא ד"פן יסורו מלבבך" כדברי רנב"י בגמ', ובגמ' מיעט זאת מ"רק", וי"ל.

ובגוף הלכה זו צ"ע, הלא השכחה תופעה טבעית היא, והיא מצויה בכל אדם, ואף גדולי החכמים אמרו הלכה זו שמעתי ושכחתי (כמבואר בפסחים ס"ו ע"א בהלל הזקן), ואף שי"ל בפשטות דהם שכחו מחמת אנסם ולא שחלילה הסירו ד"ת מלבם, עדיין צ"ב בהגדרת הדברים, והלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכי כל ההולך בטל שעה מועטת תחת אשר יחזור על תלמודו עובר בכמה לאוין, וכי אפשר לקבוע שיעור בדבר, שלא יאמר נתת דברים לשיעורין מחד, ומאידך נתת תורת כל אחד ואחד בידו.

ואפשר דמשום כך לא הובאה הלכה זו ברמב"ם, בטור ובשו"ע עמודי ההלכה לכל בית ישראל בהלכות ת"ת שערכו, דסבירא להו שאין כאן הלכתא פסוקתא ואין הכונה לל"ת ממש, אלא לדברי מוסר והנהגה ראויה שיהא אדם זהיר לחזור על תלמודו חדשים לבקרים כדי שלא ישכח תלמודו. ומשו"כ לא אמרו במשנה עובר בלאו אלא "כאילו מתחייב בנפשו". וכיוצא בלשון זה אמרו שם (פ"ג מ"ז מאבות) "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה… מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ומשו"כ התעלמו שלשת עמודי עולם ממאמר זה ולא הכניסוהו להיכלה של הלכה.

ואף דבשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ"ו ס"ג) כתב: "עד אימתי חייב ללמוד, עד יום מותו, שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך (דברים ד' ט'), וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח". ובביאור הגר"א שם סק"א "שנאמר כו'. מנחות שם ופ"ג דאבות", נראה פשוט דכל כונת השו"ע רק להדגיש את גודל חשיבות וחובת ההתמדה בתורה, דכיון שעיקר מצות ת"ת ללמוד כדי להשכיל ולהחכים ולדעת את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה וכל שאינו לומד שוכח הוא, ומשו"כ חייב ללמוד בכל יום ובכל שעה, וכז"פ.

ופשוט הדבר דהלומד ושוכח משובח ממי שאינו לומד כלל, ואין החומרא והקולא תלויים במספר ובחשבון אלא במהות הענין.

אמנם הנה מצינו בדברי היראים סימן שנ"ט [דפוס ישן – כ"ח] שכ' וז"ל:

"פן תשכח את הדברים. דברי יוצרך תן על לבך תמיד, דכתיב בפ' ואתחנן השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ותניא (אבות פ"ג) כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וגו' יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת"ל ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו פי' שמפנה לבו לבטלה, ופן תשכח [לאו הוא] פי' לא תשכח, דאמר ר' אילא כ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בלא תעשה".

אכן לשיטת היראים נראה לכאורה דהוי לאו גמור. אך אי בדידי תליא נראה דאף לשיטתו אין זה איסור ממש, אלא שדרכו של הר"א ממיץ למנות במנין המצוות כל המשתמע וכל הנדרש מפסוקי התורה. וכבר ביארתי לעיל אות ה' דהיראים מונה הרבה מצוות במנין המצוות במצות ת"ת, אבל שאר ראשונים לא ס"ל כן.

ובעיקר ביאור דברי המשנה מצינו שתי דרכים:

א. כתב רבינו יונה, דאין הדברים אמורים אלא בפוסק ומורה הוראה שעליו מוטלת אחריות גדולה ושגגת תלמוד עולה זדון, וכאשר שוכח תלמודו התקלה קרובה והוא מחטיא את הרבים.

וכ"כ הרע"ב במשנה "בשביל שלא חזר עליה מעלין עליו כאילו התחייב בנפשו, שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו".

פוק חזי מה שאמרו בב"ב (כ"א ע"ב) על יואב בן צרויה שר צבאו של דוד מלך ישראל שהרג רק את הזכרים כשנלחם בעמלק, משום שרבו לימדו בטעות "תמחה את זָכָר עמלק" וכאשר הוכיחו על פניו הניף את חרבו מעל ראש מלמדו ואמר לו שהוא חייב מיתה שנאמר "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" וסמוך לו "וארור מונע חבירו מדם".

והוא שאמרו "מעלה עליו הכתוב מתחייב בנפשו".

ב. עוד פירש שם הרע"ב: "א"נ כאילו מתחייב בנפשו, לפי שאותה משנה היתה משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו". ונראה לפרש בדרך זה גם את המשנה הקודמת דהמהלך בדרך וכל הדרכים בחזקת סכנה וצריך זכות התורה שתשמור עליו, והוא פוסק מדברי תורה ואינה שומרת עליו, ומשום כך כאילו מתחייב בנפשו, ודו"ק.

ומ"מ מבואר בדברי המשנה והגמ' דאין הדברים אמורים אלא במי שמסיר דברי תורה מלבו ומבטל מתלמודו מתוך זלזול ובזה הוי בכלל שוכח דבר אחד מתלמודו.

וחידוש כתב בספר כתר ראש (סימן ס"ז) בשם הגר"ח מוולאז'ין דכל איסור זה לא נאמר אלא בימי קדם שלמדו בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב, אבל בזה"ז אין כלל איסור בדבר. וכ"כ בפירוש דברי דוד על מסכת אבות שם (להגה"ק מבוטשאטש בעל אשל אברהם). ובשו"ע הרב (פ"ב מת"ת ס"ד) דחה סברא זו בתוקף עי"ש. וכדבריו יש להוכיח מרבינו יונה בשערי תשובה (ח"ג אות כ"ח) שכתב להזהיר בלאו שכחת התלמוד.

ובחי' הגרי"ז עה"ת (פרשת ואתחנן) הוסיף בזה עומק, דעיקר הלאו נאמר רק לגבי מסורת תורה שבע"פ ולא על כל ד"ת דעלמא, ומשו"כ אין זה נוהג בזמן הזה. אך הדברים חידוש והלא אמרו "כל השוכח דבר אחד מתלמודו", וצ"ע. ואדרבה יש מן האחרונים שנקטו דאין הדברים אמורים אלא במה שחידש אדם מדעתו, עיין הרחב דבר (דברים ד' ט"ו) ושבט מוסר (פ"כ אות ל"ד).

הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (כ"ו ג').

"ואת מצותי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה' א') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (רש"י שם).

ובשבת ל"א ע"א לימדנו חז"ל:

"כל שיש בו תורה ואין בו יראת שמים מכריז רב ינאי עליה חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד", (חבל על מי שאין לו דירה והוא עושה לעצמו שער).

התורה היא שער והיראה היא הבית, שער ללא בית אין בו תועלת אף תורה ללא יראת שמים אין בה תוחלת.

אמנם עוד אמרו בגמ' בשבת שם משל אחר:

"אמר רבה בר רב הונא כל מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה כמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו".

ולכאורה הדברים סותרים זא"ז דנראה מדבריהם אלה דהתורה היא הבית הפנימי והיראה המפתחות החיצוניות, השער לבית, וכבר עמדו רבים על סתירה זו בדברי חז"ל.

ועל כרחך נראה לומר שאמנם כן המפתחות החיצוניות ניתנו בתוך הבית הפנימי, וכדי לפתוח שער לשמים צריך להגיע למפתחות שבתוך הבית! התורה והיר"ש כרוכין ירדו מן השמים וכל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו (יבמות ק"ט ע"ב) אין תורה ללא יר"ש, אך גם אין יר"ש ללא תורה "לא ע"ה חסיד" (אבות ב' ה'), הבית והשער – התורה והיראה יחדיו צמודים דהא בלא הא לא קיימא.

הנה ידענו מה שאמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) דג' עצות יש במלחמת היצר, יעסוק בתורה, יקרא קריאת שמע, ויזכיר לו יום המיתה, ויש לתמוה אפוא, דהלא יש בינינו רבים שעוסקים בתורה כל היום כולו, וגם מדקדקים לקרוא קריאת שמע לא רק פעמיים ביום כמצות התורה "בשכבך ובקומך" אלא מקדימים לקרוא לפני תפילת השחר, ומאחרים שוב לקרוא קר"ש שעל המטה, וגם זוכרים יום המיתה בכל יום ויום, ואעפ"כ אינם מלאים מצוות כרימון אלא חלילה להיפך.

אך באמת פתרון חידה זו פשוט בתכלית דהלא כך תחילת מאמרם של חז"ל שם בברכות "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב, לא נצחו יעסוק בתורה" וכו' ורש"י שם כתב בפשטות סגנונו ונועם לשונו "שיעשה מלחמה עם יצר הרע", כל העצות הללו אינם אלא כלי זיין במלחמה, אך כשאינו יוצא לקרב איך יצפה לנצחון אם לא ילחם מה יועילו כלי מלחמה, אם אינו מרגיז יצה"ט על יצה"ר לא יועילו ולא יצילו לא תורה, לא קרי"ש, ולא יום המיתה.

והנה אמרו חז"ל (שם ברכות ה' ע"א):

"אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודמו סלה".

ומשמע מדבריהם דיש כמה וכמה עצות להתגבר על יצר הרע. הראשונה הוא תלמוד תורה, ולמעלה ממנה קר"ש, שהרי מדבריהם מבואר דאם לא ניצח את יצר הרע ע"י תורה עדיין יש מקום להלחם בו ע"י קר"ש. ואם לא ניצחו אף ע"י קר"ש יש תקנה לאחריתו ע"י שיזכיר לו יום המיתה.

ויש לתמוה בזה ממה שאמרו בקידושין (ל' ע"ב):

"כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד') הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו".

ומדבריהם אלה משמע שאין לך כל תבלין נגד יצה"ר אלא תורה לבדה, ואין זולתה.

ונראה בזה דאכן כך, אין לך תבלין נגד יצה"ר אלא תורה לבדה ואין בלתה. אך אם למד אדם תורה ועדיין יצרו מתגבר עליו סימן הוא שכלל אינו יודע תורה מהי וכיצד יש לעסוק בה. ושמא יש בו תורה ואין בו יראת שמים, וכבר אמרו חכמים (יבמות ק"ט ע"ב):

"דתניא, רבי יוסי אומר כל האומר אין לו תורה, אין לו תורה. פשיטא. אלא כל האומר אין לו אלא תורה, אין לו אלא תורה. הא נמי פשיטא. אלא דאפילו תורה אין לו".

וברש"י שם "אפילו תורה – אפי' שכר לימוד אין לו".

הרי שאין כל חשיבות ואין כל ענין בתלמוד תורה אם תורה זו אין בה יראת שמים וקבלת עול מצוות, ולא זו בלבד שאין אדם זה יוצא ידי חובתו וממלא את יעודו בשמירת המצוות, אלא אף זכות ת"ת ושכרה אין בידו. וכך דקדק רש"י מתוך לשונם אפילו תורה אין לו.

ומשו"כ אמרו שאם לא ניצח את יצרו הרע ע"י תורה יקרא קר"ש ויקבל על עצמו עול מלכות שמים ויחזור לתלמודו, דאין קריאת השמע עצה חלופית במקום התורה אלא השלמה לת"ת כמבואר.

ואם קרא קר"ש ולמד תורה ועדיין לא ניצח את יצר הרע הרי בהכרח שעדיין יש חסר במהות תלמודו. שהרי עוד אמרו חז"ל (אבות ג' י"ז):

"אם אין דרך ארץ אין תורה".

הרי שגם במידות טובות קבעו חז"ל שאם אין האדם נוהג בדרך ארץ אין תורה. ועיין בלשונו הזהב של רבינו יונה החסיד (בפירושו שם):

"שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות".

הרי לן שללא תיקון המידות אין תורה.

ועוד דשמא מלוכלך הוא בעון ופשע, ועליו נאמר (תהלים נ' ט"ז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך" ואין להקב"ה נחת רוח בתורתו ח"ו.

ומשום כך אמרו דאם קרא קר"ש וקיבל עליו עול מלכות שמים ועסק בתורה ואעפ"כ לא נצח את היצר הרע ולא שבר את כחו יזכיר לו יום המיתה, ומטבעה של זכרון זו להביא על האדם רוח ענוה ושפלות ורוח תשובה וכמ"ש "שוב יום אחד לפני מיתתך " (אבות פרק ב' משנה י').

ואם כך יעשה יקרא קר"ש ויזכיר לו יום המיתה אז מובטח לו שע"י תלמוד תורה ינצח את יצרו הרע, ועליו אמרו הקב"ה בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין.