אם יש איסור לא תחמוד במי ששולח ספרו לחבירו ע”מ שיקנהו

כ”ג אייר תשס”ו

כבוד ידי”נ אהובי ת”ח ומזכה רבים

הרב שמואל ליבוביץ הי”ו.

יו”ר אגודת ישראל, לוס אנג’לס

רב שלום עד בלי ירח.

יקרת אגרתו קבלתי ונהנתי מאוד מדבריו היקרים. הנני במענה קצר.

כבודו העיר על מה שכתב בספר פתחי חושן הלכות גניבה פרק א’ הערה כ”ו בשם ספר אחד דהמוכר לחבירו וכופהו לקנות עובר בלא תחמוד, ומתוך כך כתב הגר”י בלוי שליט”א (זצ”ל) דמחברי ספרים השולחים את ספריהם בדואר לאנשים, ואלה משלמים תמורת הספר מתוך בושה ואי נעימות, צריכים לחשוש לאיסור לא תחמוד.

ולכאורה תמוה הלא אין כאן חמדה לחפץ של חבירו ואיזה לא תחמוד יש כאן, וכתב ליישב לפי”ד הגאון מסטייפלא זצ”ל בברכת פרץ בפרשת יתרו שכתב לבאר מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בפ”א מגזילה הלכה ט’ דלדעת הרמב”ם אינו לוקה על לאו זה דהוי לאו שאין בו מעשה ותמה עליו הראב”ד דהלא עצם הקנין הוי מעשה גמור. ועוד השיג הראב”ד על הרמב”ם שסתם מלהשמיענו דאם המוכר אמר רוצה אני אין הלוקח עובר בלאו. וכתב הגאון הנ”ל דנחלקו במהות הלאו דלא תחמוד דלדעת הרמב”ם יסודו בעצם החימוד ולכן הוי לאו שאין בו מעשה, ומשו”כ עובר אף אם אמר המוכר רוצה אני, דמה בכך שהוא רוצה הלא הלוקח עובר על חמדת לבבו, אבל לדעת הראב”ד כל האיסור הוי בעצם הקנין והמקח שאין בו גמירות דעת מצד המוכר והוי לתא דגזילה, ומשו”כ מהני רוצה אני דבכך גמר בדעתו להקנות ושוב אין בו איסור, ולשיטתו הלך דהוי לאו שיש בו מעשה. (וכ”מ בשו”ת אחיעזר ח”א סי’ כ”ב סק”ו עי”ש). וכתב כבודו דלשיטת הראב”ד יש מקום לדברי הפתחי חושן לפי ביאור הברכ”פ, דיש כאן שמץ גזילה כיון שאינו קונה בלב שלם.

אמנם לענ”ד אין דרך זו מתיישבת על הלב, דבאמת פשוט דלכו”ע יסוד האיסור בחמדת הלב הוא, דלא תחמוד כתיב, אלא שנחלקו בכך דלדעת הרמב”ם מהות האיסור בעצם החמדה אלא דאינו עובר אא”כ קנה משום דאין עבירה במחשבת הלב גרידא כיון שאין בו דבר מוחלט והתורה לא אסרה את מחשבת הלב שאין אדם ניצול ממנו בכל יום עד שתוחלט חמדה זו ותגיע לידי מעשה והחלטת ענינו. אבל אין הקנין אלא מעין תנאי ולא מעשה עבירה הוא ומשו”כ הוי לשאב”מ, ולדעת הראב”ד עצם החטא הוא קנין מתוך חמדה דהיינו הכופה חבירו למכור מתוך חמדה ותאוה, ואין עצם החטא במחשבת החמדה בלבד אלא בכפיית האדם למכור מתוך חמדת הלב, ולכן חידש הראב”ד דאם חבירו אמר רוצה אני גילה דעתו שאין מכירתו מתוך כפייה אלא משום רצונו הוא ואין בו איסור אך לפי מה שנתבאר בשיטת הרמב”ם אין נפ”מ במה שהמוכר רוצה אכן למכור דמ”מ עובר הלוקח משום שהוציא חמדתו מן הכח אל הפועל, ודו”ק בדקות הענין. ומובן אפוא דלדעת הראב”ד הוי לשיב”מ (ועיין באבן האזל שם שפירש שנחלקו הרמב”ם והראב”ד בענין “רוצה אני” אם יש בו ביטוי לרצון אמיתי או שמא אף רצון זה כפוי הוא, ולענ”ד נראה יותר כמו שכתבתי, ודו”ק בזה).

אמנם אם נאמר דלדעת הראב”ד יסוד איסור זה משום לתא דגזילה היא וכך משמע קצת שהרי הראב”ד סיים שאין לוקין מפני שחייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ויעו”ש גם במגיד משנה שכך ביאר, מ”מ אין איסור אלא בקונה מתוך חמדה.

ולפי”ז נראה דאין כלל מקום לדברי הפת”ח לא לרמב”ם ולא לראב”ד, דמ”מ לא חמד דבר מסויים משל חבירו ועל חמדת דמים של חבירו אין כלל לאו דלא תחמוד, ועוד דאין כאן שום כפיה ואונס ומרצונו שלח את תמורת הספר וז”פ, וכך נלענ”ד.

אמנם אף דאין בזה איסור אין זה מנהג ראוי לגרום לפלוני אלמוני לקנות ספר משום הבושה אף שאין לו ענין בו. צא וראה מש”כ הגאון היעב”ץ בהקדמה “וידוע לכל שאינני עושה קורדום מחבורי אפילו יהבו לי כל חללי דעלמא, כאשר לא יוכלו להכחיש זה אפילו השונא המוחלט, שאינני שולח ספרי דורון לבעלי כיסים”. ודבריו דרך חיים ותוכחת מוסר.

האוהבו ומוקירו מאוד מאוד

אשר וייס

מתוך שיעור על פרשת יתרו