מקל שקד אני רואה

“ויהי דבר ה’ אלי לאמר מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד אני רואה ויאמר ה’ אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו” (ירמיהו א’ י”א – י”ב).

והנה אמרו בירושלמי (תענית כ”ג ע”א):

“מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ”א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ”א יום”.

ולבי אומר לי דיש רמז נוסף במראה הנבואה ד”מקל שקד” דהנה אמרו בפ”א דמעשרות (משנה ד’) דשקדים מרים הם, אלא שאמרו בעירובין (כ”ח ע”א) דמערבין בשקדים המרים משום “דיכול למתקן ע”י האור”, ורמז זה ניתן לירמיהו, דחורבן הבית נמשל לשקד. השקדים מרים הם, אלא שיש בידנו למתקן ע”י האור ואין אורה אלא תורה, אור התורה היא הממתקת את צער הגלות, ע”י התורה שנמשלה לאש, “הלא כה דברי כאש נאם ה'” (ירמיה כ”ג כ”ט).

דרך אחת לנו להמתיק את מרירות החורבן והיא דרך התורה, בתי התורה, בתי הכנסיות והמדרשות שבישראל הלא הם בתי מקדש מעט (מגילה כ”ט ע”א) ועל ידם נזכה לבית הגדול והקדוש, הלא לא חרב הבית ולא אבדה הארץ אלא משום שלא ברכו בתורה תחלה, ולא היתה התורה חשובה בעיניהם ולא עסקו בה לשמה (נדרים פ”א ע”א ועיין שם בר”ן), ורק ע”י אהבת תורה ותלמודה נזכה לבנין הבית.

פוק חזי מה שכתב האור החיים הק’ בריש פרשת תצוה:

“ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית ח’) כי ד’ גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו ע”ה, ב’ נגאלו בזכות יצחק, ג’ בזכות יעקב, והד’ תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה”.

ולבי אומר לי שאין כונת הדברים שמשה אינו חפץ לגאול, וכי יעלה על הדעת שמשה רבינו רעיא מהימנא שנשא את העם בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול את ישראל. אלא שאינו יכול לגאול, דאם אמרו שנגאלנו מן הגלות בזכות אבות העולם, הלא ברור דבזכות מדת החסד שהוא מדת אברהם אבינו שנאמר בו “תתן חסד לאברהם” נגאלנו מגלות מצרים, וכן ביצחק במדת הגבורה ובמדת התפארת של יעקב איש תם. ומן הגלות האחרונה ניגאל בכח התורה, דהלא כל כוחו של משה כח התורה הוא, והתורה קרויה על שמו כמ”ש (מלאכי ג’ כ”ב) “זכרו תורת משה עבדי”, ורק כשנעסוק בתורה ובאהבתה נשגה תמיד ניתן כח למשה רבינו לפעול ולקרב ישועת ישראל וגאולה שלמה.

“כי אתה ה’ באש הצתה ובאש (התורה) אתה עתיד לבנותה” בב”א.

מתוך שיעור על פרשת מטות תשעו