העמל והשעשוע – דברי חיזוק לרגל פתיחת ישיבת דרכי תורה

 בבואנו לייסד ישיבה חדשה ולהניח את היסודות לבנין חדש של תורה ויראה עומדים אנו בהכנעה יתירה ותחושה של אחריות גדולה אופפת אותנו וכתפילת הש"צ בימים הנוראים אומרים אנו הנני העני ממעש נרעש ונפחד מכובד האחריות, ומבקשים אנו סייעתא דשמיא. אך לעת כזאת עלינו גם להתבונן ולהבין ישיבה מהי, מה מהותה ובמה שונה תלמוד תורה בישיבה מתלמודו של יחיד בביתו.

 הנה אמרו חז"ל (יומא כ"ח) "אברהם זקן ויושב בישיבה, יצחק זקן ויושב בישיבה, יעקב זקן ויושב בישיבה, ומימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם". הרי לן דכל עולם הישיבות בישראל המשך הוא של הישיבה שהושיב אברהם אבינו ויצחק ויעקב אחריו. ואף שגם שם ועבר הושיבו ישיבה, אין אנו מתייחסים אחריהם וממשיכי דרכם, דהלא כך אמרו חז"ל שם "מימיהם של אבותנו לא פסקה ישיבה מהם". (ונראה לכאורה דשם ועבר לא עסקו אלא בשבע מצוות בני נח דהלא בן נח שעסק בתורה חייב מיתה כמבואר בסנהדרין דף נ"ט ע"א וברמב"ם פ"י ממלכים ולא הותר להם אלא לעסוק במצוות שלהם כמבואר בב"ק ל"ח ע"א, והארכתי בזה במק"א). ויש אפוא לשאול מה חידש אברהם אבינו בהושיבו ישיבה הלא אף לפניו עסקו בתורה, ולא שם ועבר בני נח בלבד אלא אף נח עסק בתורה כמבואר ברש"י בפרשת נח (ז' ב'), שידע להבחין בין החיה הטהורה לטמאה, עי"ש.

 ונראה בזה דהנה אמרו חז"ל (ר"ה ל"א. סנהדרין צ"ז. ועבו"ז ט'.) "תנא דבי אליהו שית אלפי שנין הוי עלמא, אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה, ואלפיים ימות המשיח", ובעבו"ז שם הקשו דמתן תורה היה זמן רב אחרי אלפיים שנה מבריאת העולם, ותירצו דאלפיים שנות תורה התחילו מ"את הנפש אשר עשו בחרן", ושוב מתעוררת השאלה מה התחדש ע"י אברהם אבינו שממנו מתחילים אלפים שנות תורה.

 ונראה בזה דהנה בתרגום אונקלוס כתב על הפסוק הזה (י"ב ה') "ית נפשתא דשעבידו לאורייתא בחרן". הוא שחידש אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה, שעל בן התורה לא רק ללמוד, אלא עליו לשעבד את עצמו לתלמוד תורה, להתמכר לתורה ולדבוק בה בכל לבו ונפשו, לשעבד עצמו שעבוד הגוף ושעבוד נכסי לתורת ה'. חידוש זה נתחדש ביסוד הישיבה שהושיב אברהם אבינו וממנו התחילו אלפיים שנות תורה.

 צא וראה כמה גדולה מעלת תלמוד תורה בישיבה. הנה אמרו חז"ל (כתובות ס"ב ע"ב) "רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי א"ל איעכב לי עד דאתי בהדך לא איעכבא ליה. אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה אזל יתיב אגודא דנהרא, שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה בת חכינאי בת חכינאי מלי קולתך ותא ניזיל אמר ש"מ האי רביתא דידן אזל בתרה הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה, אמר לפניו רבש"ע ענייה זו זה שכרה בעא רחמי עלה וחייה".

 מעשה זה נשגב הוא עד למאד, ויש בו ענינים רבים, מסירות נפש, כח התפילה, תחיית המתים וכו' אך במהר"ם שיף כתב שם לתמוה על פרט אחד שכלול בסיפור זה, על מה שביקש הרשב"י מרבי חנניה להמתין לו ולא המתין לו "צ"ע מה משמיענו בזה". ולבי אומר לי דדוקא שיח זה יש בו חידוש עצום ורב, דהלא באבות (פרק ג' משנה ה') שנינו "רבי חנניה בן חכינאי אומר המהלך בדרך ביחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו" וביארו מפרשי המשנה דכל הדרכים בחזקת סכנה וצריך כח התורה וזכותה שתגן על הולכי דרכים, ואם ילכו שנים יחדיו טובים השנים מן האחד, האחד יעסוק בתורה וחברו יתבונן בדרכים שלא יכשלו בבורות ומערות ולא ינזקו בקוצים וברקנים, אבל המהלך יחידי בהכרח מפנה לבו לבטלה שהרי צריך הוא להתבונן בדרך, ומשו"כ מסתכן הוא ומתחייב בנפשו, עי"ש.

 על כן כאשר ביקש רשב"י מחבירו רחב"ח שיתעכב וימתין וילכו שניהם יחדיו בטוח היה שאכן כך יעשה כדי שלא להתחייב בנפשו הלא הוא הוא מרא דשמעתתא דמשנה זו באבות, אמנם לא כך עשה רבי חנניה, אלא לא איעכב ליה, ותגדל התימה למה באמת לא המתין לו ואיך הלך בגפו.

 אלא שדן רבי חנניה בנפשו מוטב לו להתחייב בנפשו, בשביל יום אחד של תורה בישיבה, ואף שודאי ופשוט שגם בביתו עסק בתורה ובאהבתה ישגה תמיד, מ"מ אינה דומה תורה בביתו לתורה בישיבה בדיבוק חברים ופלפול התלמידים.

 ואף שאמרו חכמים דהרי זה מתחייב בנפשו משום הסכנה, הלא מאידך גיסא מצינו שדוקא ת"ת בישיבה מרבה חיים ותורה זו "עץ חיים היא למחזיקים בה", דהנה במכות (י"א ע"א) אמרו "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו משום דכתיב 'ונס אל אחת הערים האלה וחי' עביד ליה חיותא", והרמב"ם בפ"ז מהלכות רוצח הלכה א' כתב "וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין" עי"ש. ולכאורה תמוה דהלא רוצח זה יכול ללמוד תורה בגפו בכל מקום שהוא ולמה צריך להגלות גם את הרב. ונראה מזה דרק תלמוד תורה בישיבה, של רב ותלמידו, של תלמיד השותה מי תורה מבאר תורת רבו היא הנותנת חיים ללומדיה, וכיון שמצווין אנו על חייו של הגולה מגלין רבו עמו.

 וכדי להבין פשר דבר מדוע דוקא ת"ת בישיבה הוא הנותן חיים נראה לפי המבואר בירושלמי במקומות רבים (פאה ג', שביעית ב', שבת י"א, וכתובות נ"א,) "אימתי היא חייכם בזמן שאתם יגעים בה". הרי שאין התורה נותנת חיים אלא למי שיגע בה ואף שכל הלומד תורה בכל דרך שהיא אחד המרבה ואחד הממעיט מקיים מצות עשה, ומתקדש ומתטהר, וכל העוסק בתורה חייב לברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה", הרוצה לחיות חיים של תורה צריך להתייגע בה.

 ומהי יגיעה זו, זאת יש ללמוד מן הבבלי בשבת (פ"ח ע"ב) שם אמרו התורה סם חיים היא למיימינים בה וסם המות למשמאילים בה, הרי שגם בבבלי אמרו חז"ל דלא לכולם התורה היא סם חיים אלא למיימינים בה בלבד, וכתב שם רש"י "למיימינים בה, עסוקים בה בכל כחם וטרודים לדעת סודה". הרי דיש שני פנים ביגיעת התורה, יגיעת הגוף ויגיעת השכל. מחד "עסוקים בה בכל כחם", בן תורה הרוצה לחיות חיי תורה צריך לעסוק בתורה בכל כחו, סדר ראשון ושני ושלישי, ובין הסדרים, לפניהם ולאחריהם, אך לא די בעמל הבשר והגוף, בנוסף לו "טרודים לדעת סודה" התורה צריכה להטריד את דעת האדם ולהפריע למנוחתו, אז ורק אז תהיה לנו התורה סם חיים.

 ונראה דרש"י לשיטתו בקידושין (ל' ע"א) "ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, חזור עליהם ובדוק לעומקן". ונראה ברור לענ"ד דשתי אלה כנגד שני היסודות שבדברי רש"י בשבת, חזור עליהם כנגד עסוקים בה בכל כחו, ובדוק לעומקן כנגד טרודים לדעת סודה.

 כך היא דרכה של תורה וכך עלו ונתעלו כל גדולי התורה, בעמל ההתמדה השוברת גוף, ביושבם על תלמודם יום יום, שעה שעה, רגע רגע. ובעמל השכל והנפש, "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" בהיותם טרודים לדעת סודה של תורה. אמרו עליו על החזו"א שפעם נשאל ע"י אחד מבני ביתו האם נכונה השמועה שלמד ארבעים דף גפ"ת ביום אחד, וענה, פעמים רבות שלמדתי ארבעים יום דף אחד! גדולי ישראל ידעו ללמוד דף אחד ארבעים יום, וידעו גם ללמוד ארבעים יום דף אחד.

 ואיך ישיג אדם התמדה גדולה זו, באיזו דרך יוכל לעסוק בתורה בכל כחו ולהגות בה יומם ולילה ללא הפסק.

 כאשר דברי רבנו יונה יהיו נר לרגליו ואור לנתיבתו. דהנה כתב רבינו יונה באבות (פ"ב משנה י"ד) "דע לפני מי אתה עמל, וכשאתה מיגע את עצמך בתורה תשתעשע בה שמצינו שאמרה תורה ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. וכתיב בתרי ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. הנה לך כי הקב"ה היה משתעשע בה ויש לך לעשות כן והוא שאמר משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. ר"ל כאשר היה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת עולם כך תהיה משחקת בתבל אחר שנברא העולם ושעשועים לבני אדם".

 ושני חידושים גדולים למדנו מדבריו. הלא בנוהג שבעולם שהיגיעה והשעשוע, תרתי דסתרי הם, חמשה ימים בשבוע ישכים אדם לעבודת יומו, ובסוף השבוע ישתעשע בביתו, אחד עשרה חדשי השנה יעבוד לפרנסתו ואחת לשנה יצא לחופשה, יסע למרחקים וישתעשע. לא כן עם התורה, התורה היא עמלנו והיא שעשוענו. משתעשעים אנו בעמלה ועמלים אנו בשעשועיה. וכדברי רבינו יונה "כאשר אתה מתיגע בתורה, תשתעשע בה".

 ואם אכן ישתעשע אדם בעמל התורה וינעם לו לאכול לשובע מצוף דבשה, תקל עליו היגיעה, ובאהבתה ישגה תמיד.

 זכורני לפני שנים רבות העיר לי מו"ר כ"ק מרן האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, כתוב אחד אומר "ארץ זבת חלב ודבש" הרי שחלב קודם לדבש, וכתוב אחד אומר "דבש וחלב תחת לשונך" הרי שהקדים דבש לחלב.

 ואמרתי ליישב, דכאשר מדובר בחלב ודבש של אמת חלב פרה ודבש דבורים, פשוט שחלב חשוב מן הדבש לאין ערוך, החלב יש בו חי נפש לא כך הדבש שאינו אלא דברי מתיקה, ומשום כך הקדים חלב לדבש. אבל הפסוק במשלי "דבש וחלב תחת לשונך" על התורה נאמר שנמשלה לדבש וחלב. וא"כ נחזה אנן מה הן חלב ודבש של תורה. דבשה של תורה היא מתיקות התורה וכדברי הכתוב "המתוקים מדבש ונופת צופים", וחלבה של תורה הוא העמל וכמבואר בברכות (ס"ג ע"ב) "מהו דכתיב 'כי מיץ חלב יוציא חמאה' במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא עליה חלב שינק משדי אמו", הרי שחלבה של תורה רמז הוא למעלה עליונה של עמל ויגיעה. ומשו"כ אמר הכתוב "דבש וחלב תחת לשונך", בעסק התורה, בבואנו להנחיל תורה לתלמידים יש להקדים את הדבש לחלב, ואם יזכו תלמידנו לטעום מדבשה של תורה, לשבוע מטובה ולהתענג בנעם זיוה, אזי יזכו גם לחלבה של תורה ויעסקו בה בכל כחם.

@     @     @

 ועוד למדנו מדברי רבינו יונה החסיד דהמשתעשע בד"ת דבק בכך בהקב"ה ובדרכיו ובמצוותיו, "הקב"ה השתעשע בתורה… והקב"ה נתן לנו תורה להשתעשע בה". והמשתעשע בדברי תורה מקיים את המצוה "אחרי ה' אלקיכם תלכון"- הלך בדרכיו "ובו תדבקון" – הדבק במדותיו.

 והלא הדביקות בהקב"ה היא משאת נפשנו ושלימות עבודתנו, ומדרכי הדביקות, השעשוע בדברי תורה.

 תלמידים יקרים בני הישיבה, בניי חביביי, הבה נדבק באבינו שבשמים ונלך בדרכיו, נשתעשע בתורה ונעמול בה, בשמחה ובששון להגדיל תורה ולהאדירה.