The Issur Of Bathing On Yom Kippur

מי שהתירו לו רחיצה האם מחוייב להתנגב מיד

יש לעיין במי שהתרחץ זמן מועט לפני שקיעת החמה ובהתקדש היום עדיין מים טופחין על גופו, האם עובר על איסור רחיצה ביוה”כ. וכיוצא בדבר יש לשאול במי שמותר לו לרחוץ ידיו ביוה”כ כגון היוצא מבית הכסא שמותר לו ליטול ידיו עד פרקי אצבעותיו האם מצווה הוא לנגבם מיד כדי שלא יעבור באיסור במה שמים שותתין על ידיו או שמא אין איסור רחיצה אלא בעצם מעשה הרחיצה דהיינו בשעה שנוטל ידיו במים וביאת גופו במים.
ולכאורה מוכח מסתימת הפוסקים דלא מצינו בכל אלה שמותר להם לרחוץ, כגון מי שידיו ורגליו נתלכלכו בטיט וההולך לקבל פני רבו וכדו’, שעליהם להתנגב תיכף ומיד, ומשמע שאין בזה קפידא, אך אפשר דכיון שכך דרכו של עולם סתמו כפירושו.
והנה המשנה למלך (פ”ב ה”ב מהל’ עבודת יוה”כ) העיר במה שאמרו בעבודת כה”ג “ירד וטבל עלה ונסתפג”, האם עלה ונסתפג הלכתא היא או אינו אלא אורחא דמילתא, וכתב לדייק מלשון הרמב”ם דאכן הלכה היא, שהרי בניגוד ללשון הגמ’ עלה ונסתפג דיש לפרשו כאורחא דמילתא וסיפור דברים, כתב הרמב”ם טובל ומסתפג, ומשמע דכך מצוותו.
ובאמת נראה לדקדק כן מהנוסח שבמחזורים בעבודת כה”ג שבמוסף “אתה כוננת” ואומרים בו “ירד וטבל ועלה ונסתפג כמו שהזהיר”, ומשמע דקאי האזהרה גם על הטבילה וגם על הסיפוג.
וכתב המל”מ לפרש דצריך להסתפג מחשש חציצה בין בשרו לבגדי כהונה דאפילו נימא חוצצת כמבואר (זבחים י”ט ע”א) וחיישינן שמא נימא או לכלוך אחר נדבק בבשרו ע”י עפרוריות המים ומשו”כ צריך להסתפג.
ועוד חידש בזה דאפשר דגם המים לכשעצמן הוי הפסק לגבי הלכה זו. והחיד”א בברכי יוסף (או”ח סי’ כ”ז) כתב דאף דבשאר דינים אין המים חוצצים, בבגדי כהונה שאני דבענין בהם “על בשרו”, עי”ש.
והגרמ”ש באור שמח שם וגם במשך חכמה (ויקרא ט”ו ב’) כתב טעם אחר בזה דבעינן בבגדי כהונה שיהיו חדשים ונאים שנאמר בהם לכבוד ולתפארת, ואם ירטבו במים אין זה לכבוד בגד”כ, עי”ש.
והגר”מ אריק בספרו טל תורה (יומא ל”א ע”ב) כתב דאפשר שצריך להסתפג משום איסור רחיצה ביוה”כ, הרי דנקט דכל כה”ג יש איסור רחיצה, עי”ש.
וראיתי בספר הערות למרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל שהקשה לפי דבריו דא”כ למה לא מצינו גם בקידוש ידים ורגלים שצריך להסתפג מיד, כדי שלא יעבור באיסור רחיצה, ומתוך כך דחה את דברי הטל תורה.
אך באמת יש לעיין בזה גם לפי דרכו של המל”מ, דהא תינח לשיטת הרמב”ם (הל’ כלי המקדש והעובדים בה פ”ח הי”ז) דבקידוש ידים ורגלים אינו מקדש אלא את כף ידו בלבד ניחא, דאין הכתונת מכסה את כף ידו ואין בזה חשש חציצה, אך לשיטת התוס’ בחולין בשם הר”ר אברהם (ק”ו ע”ב) דצריך לקדש עד המרפק, יש גם בקידוש יו”ר חשש הפסק בבגד”כ.
ועוד דהרי אסור שתהיה חציצה בין רגלי הכהן לריצפה, וכשם שהמים חוצצין בבגד”כ לכאורה ה”ה דחוצצין בין רגלי הכהן לריצפה, וע”כ דאין זה משום חציצה.
אך להבנת הטל תורה ניחא, דיש לחלק בין רחיצת כל גופו די”א דאסור מה”ת לרחיצת אברים דלכו”ע אינו אסור אלא מדרבנן, ועד כאן לא החמירו שיסתפג אלא ברחיצת כל גופו שיש בו תענוג גדול. אבל במה שאסרו רחיצת אבר לא אסרו אלא את מעשה הרחיצה ולא הקפידו במה שמים טופחים על בשרו, ומשו”כ לא אמרו שנסתפג אלא בטבל ולא בקידוש ידים ורגלים.
ואף לשיטת הראשונים דכל איסור הרחיצה אף בכל גופו אינו אלא מדרבנן פשוט דרחיצת כל גופו חמור מרחיצת אברים כדמצינו בכמה הלכות וז”פ. אך מ”מ דרך זו מתיישבת יותר על הלב אם רחיצת כל גופו אסורה מה”ת, דאזי מסתבר דשאני רחיצת אברים מרחיצת כל הגוף ביסוד גדרן ועיקר מהותן, וז”פ ואכמ”ל.
אמנם האמת יורה דרכו דלא מסתבר כלל דיש איסור במה שמים טופחין על בשרו, דאין בזה תענוג כלל אלא מטרד וצער, והרי חזינן שדרכן של בנ”א להתנגב מיד תיכף לרחיצתן וכשאין ביד האדם להסתפג צער הוא לו, ולא נאסרה הרחיצה אלא משום שיש בה תענוג ובכלל חמשת העינויים היא, וז”פ.
ומשו”כ לא מצינו בכל הני שהתירו להם לעבור במים ביוה”כ ובת”ב שצריכין למהר ולהסתפג כמבואר. ודברי הרמב”ם יתבארו בדרכא אחרינא, וכמבואר לעיל. או משום חציצה כדברי המל”מ, וכ”כ במשנה אחרונה מס’ פרה (פ”ג מ”ח) במה שאמרו לשון זה גם בכהן השורף את הפרה, או כדברי הגר”מ שלא יתכלכו בגד”כ, וכ”כ בתפארת ישראל שם.
אמנם באמת נראה דכל זה אינו, ובאמת נראה ברור שלא כמל”מ ושאר האחרונים ובאמת אין כל חובה ומצוה להסתפג ואין זה אלא אורחא דמילתא.
דהנה לשון זה עלה ונסתפג מצינו בעוד שני מקורות במשנה מלבד עבודת כהן גדול ביוה”כ.
א. במס’ פרה (פ”ג מ”ח) “סמכו ידיהם עליו ואומרים לו אישי כהן גדול טבול אחת ירד וטבל ועלה ונסתפג”.
הרי דאף דלא מדובר ביוה”כ עלה ונסתפג, ואין זה ענין כלל לאיסור רחיצה.
ב. ובמס’ תמיד (כ”ו ע”א) “אירע קרי לאחד מהן – יוצא והולך לו במסיבה ההולכת לו תחת הבירה, ונרות דולקין מכאן ומכאן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה. ומדורה היתה שם, ובית הכסא של כבוד, זה היה כבודו: מצאו נעול – יודע שיש שם אדם, פתוח – בידוע שאין שם אדם. ירד וטבל, עלה ונסתפג, ונתחמם כנגד המדורה, בא וישב לו אצל אחיו הכהנים, עד שהיו שערים נפתחים יוצא והולך לו”.
והרי במשנה זו אין הכהן מתלבש כלל בבגדי כהונה אלא יוצא והולך לו לביתו, וע”כ שאין זה תלוי בבגד”כ, ולא כפירושם של המל”מ והאור שמח והתפארת ישראל.
ומשו”כ נראה טפי דבאמת אין זו חובה כלל אלא אורחא דמילתא כמבואר.