“Torah – Lo BaShamayim Hee”

לרגל חג השבועות שבו ניתנה תורה לישראל, ושמעו כל ישראל את קול ה‘ מכריז ומצווה, “אנכי ה‘ אלקיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” נעסוק בסוגיא הגדולה של תורה לא בשמים היא, והמסתעף.

א

בת קול

“תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי, אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו, חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם, לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא, אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת. אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא, אמר ליה קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני” (בבא מציעא נ“ט ע“ב).

“אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן” (עירובין י“ג ע“ב).

וכבר הקשו רבותינו הראשונים דלכאורה שתי סוגיות אלה סתראי הוי, ולמה לא סמכו על בת קול לפסוק כרבי אליעזר במחלוקת בתנור של עכנאי, וסמכו על בת קול לפסוק כבית הלל נגד בית שמאי.

ותירצו בזה ארבעה תירוצים:

כתבו התוס‘ (ב“מ שם ד“ה לא, וכן ביבמות י“ד ע“א):

“לא בשמים היא – והא דאמר בפ“ק דיבמות (ד‘ יד. ושם ד“ה רבי) דהלכה כב“ה משום דיצאה בת קול שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה דכתיב אחרי רבים להטות אבל התם אדרבה ב“ה רובא, אי לאו דהוה מספקא לן אי אזלינן בתר רובא משום דב“ש הוו חריפי טובא. ועוד דכאן לא יצאה בת קול אלא משום כבודו דר“א שאמר מן השמים יוכיחו והא דאמר התם רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול ולא שמעינן ליה לר‘ יהושע אלא על ב“ק דהאי מעשה דר“א דהכא התם דייק מדקאמר לא בשמים היא כבר ניתנה לנו תורה מסיני משמע דבשום מקום אין משגיחין” (תוס‘ ב“מ שם).

הרי לן שני תירוצים:

א. כאשר הבת קול סותר את ההלכה אין משגיחין בה, כגון בהא דתנור של עכנאי דהלכה כרבים, והבת קול קובע שהלכה כרבי אליעזר, אבל כאשר נסתפקו חכמים בהלכה סמכינן אבת קול שבא לפשוט את הספק כהא דבית שמאי ובית הלל שנסתפקו אם הלכה כבית הלל שהיו הרוב, או הלכה כבית שמאי דחריפי טפי.

ב. בהא דתנור של עכנאי הבינו שלא יצא בת קול אלא משום כבודו של רבי אליעזר שהכריז ברבים מן השמים יוכיחו, ומשו“כ אין משגיחין בה.

ג – ד. ובפירוש רב נסים גאון על מס‘ ברכות (י“ט ע“ב) כתב בזה עוד שתי דרכים:

“וזה שאמרו יצאת בת קול ואמרה מה לכם אצל ר‘ אליעזר שהלכה כמותו בכ“מ ראיתי בו ב‘ תשובות האחת כי בת קול לא אמרה שהלכה כמותו בדבר זה אלא בכל מקום סתם הוא שאמרה, ואיפשר לומר כי בכל מקום זולתי זה המקום היתה כוונתה, או מה שדומה לו שטעמו שאין הלכה כר‘ אליעזר בזה הדבר ויהיו דברי בת קול נכוחים וקיימים. והשנית שלא היתה הכונה אלא לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם והגמרא שבפיהם בשביל בת קול ואם לאו ודומה למה שכתב (דברים יג) כי מנסה ה‘ אלהיכם אתכם והנה נודע עם כל זאת בירור קבלתם וזה שאמר ר‘ יהושע (דברים ל) לא בשמים היא כלומר כי תורת ה‘ תמימה וכבר נתנה לנו בסיני והודיענו כי אינו מחליף ממנה דיבור אחד ואין בתורתנו חסרון ולא ספק כדי שנצטרך אל ראיה מן השמים“.

ודבריו חידוש.

ולולי דברי רבותינו הראשונים הוי אמינא עוד בדרך אחר. דהנה לשון הגמ‘ בעירובין שהבת קול הכריזה “אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל, וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן וכו‘”.

ולא ברור האם גם ההסבר למה הלכה כבית הלל הוא חלק של הבת קול, או שמא לא שמעו מבת קול אלא שהלכה כבית הלל, וחז“ל הם שפירשו מדעתם למה קבעו מן השמים שהלכה כבית הלל.

אך בין כך ובין כך, נראה שיש בזה יסוד גדול ויסודי בהכרעת ההלכה ודרכי הפסיקה בכל מקום שנחלקו חכמים, שיש לכל חכם לשמוע היטב את הצד שכנגד ולהתעמק להבין את שיטתו ודעתו, ולאחר מכן יקבל את דבריו או ידחה אותם, אך כאשר אין החכם מקשיב לדברי זולתו, אין לקבוע הלכה על פיו.

ומשו“כ קבעו הלכה כבית הלל משום שנוחין ועלובין היו, ולא זו בלבד שהיו שונין ומתבוננים בדברי בית שמאי, אלא אף הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם מתוך כבוד רב, והתאצמות להבין את שיטתם, ואעפ“כ חלקו עליהם ומשו“כ קבעו הלכה כמותם.

ולפי זה לא סמכו על הבת קול לקבוע הלכה כהלכתא בלא טעמא ובגזירת עליון, אלא שמן השמים למדום את דרכי התלמוד והפסיקה.

ודו“ק בזה.

ב

נבואה

“גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל, א“ל לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל, אמר להם אלה המצות, שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. אמר ר‘ יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס שאל, אמר ליה לא בשמים היא. א“ל לאלעזר שאל, אמר להם אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה… במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אעפ“כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו” (תמורה ט“ז ע“א).

הרי לן שאין הנביא רשאי לחדש דבר בהלכה בכח הנבואה, וגם בזה אמרו “תורה לא בשמים היא“.

ועוד למדנו מסוגיא זו, ומילתא דפשיטא הוא שתלמידיו הגדולים של משה רבינו רעיא מהימנא חכמים גדולים היו ולא רק רוח נבואה שרתה עליהם אלא אף רוח חכמה בינה ודעת, ועתניאל בן קנז הוא זה שהחזיר את שלשת אלפי הלכות שנשתכחו בפלפולו.

ובמקומות רבים בש“ס מצינו הלכות שחידשו נביאים אחרונים, חגי זכריה ומלאכי ונמסרו לדורות, וע“כ שלא בנבואה חידשו הלכות אלה אלא בפלפול ובסברא.

ובג‘ מקומות בש“ס מצינו ביטוי “אין אלו אלא דברי נביאות“, עיין עירובין (ס‘ ע“ב), בבא בתרא (י“ב ע“א), בכורות (מ“ה ע“א), ובשלשת המקומות פירש רש“י שכונת הדברים לגריעותא, שהנביא המתנבא אין צריך ליתן טעם לדבריו, אלא למסור מה שקיבל מהקב“ה, אבל החכם צריך ליתן טעם לדבריו, ובשלשת המקורות גינו האמוראים את דברי שכנגדם שלא נתנו טעם לדבריהם, כאילו דברי נביאות אמרו.

אך התוס‘ בעירובין כתבו:

“אומר ר“י דבכ“מ שאומר אין אלו אלא דברי נביאות הוי לשבח כלומר אין חכמה כזו שמבין לחלק כל כך סברא מועטת“.

והאריכו בזה, ועיין עוד בדבריהם בבכורות ובב“ב, ואכמ“ל.

ג

רוח הקודש

הנה כתב הרמב“ם (הל‘ לולב פ“ח ה“ה):

“הדס שנקטם ראשו כשר. נשרו רוב עליו, אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד כשר. היו ענביו מרובות מעליו, אם ירוקות כשר, ואם היו אדומות או שחורות פסול, ואם מעטן כשר. ואין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא כמתקן. עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה, הרי זה כשר“.

והשיג עליו הראב“ד:

“הדס שנקטם ראשו כשר. א“א כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם משנתינו (סוכה ל“ב ע“ב), ודברי ר‘ טרפון שאמר (שם ל“ד ע“ב) אפילו שלשתן קטומים כשרין ענין אחר הוא, ולא שנקטם ראשו. והכל ברור בחבורנו. ומקום הניחו לי מן השמים“.

ובביאור דברי הראב“ד “כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו” נחלקו גדולי הדורות האם כוונתו לרוח הקודש ממש, או שדיבר בלשון מליצה, וכל כוונתו שזכה לסייעתא דשמיא לברר וללבן הלכה זו.

בשו“ת מהר“י בן לב (ח“ג סימן קט“ז) פירשו דאכן כוונתו לרוח הקודש ממש שהופיע עליו וגילה לו הלכה זו דהדס שנקטם ראשו פסול. 

אך מהר“ם בן חביב בכפות תמרים (סוכה ל“ב ע“ב) כתב שלא כתב הראב“ד כן אלא בלשון מליצה בעלמא, ולשיטתו הלך שכבר כתב בספרו תוספת יום הכיפורים (יומא ע“ה ע“א) שאין לסמוך על רוח הקודש כלל בפסיקת ההלכה, עי“ש.

והחיד“א בשם הגדולים (ערך הראב“ד השלישי) הביא בשם הריקאנטי (בפירושו לתורה במדבר ו‘ כ“ד) שהראב“ד זכה לגילוי אליהו, וכתב בשם מהרח“ו שלזה כוונת הראב“ד בדבריו שנגלה לו מסוד ה‘ ליריאיו, דהיינו בגילוי אליהו. וכתב החיד“א שזה מסכים לדעת מהריב“ל, ודלא כהכפו“ת, עיי“ש. 

ובשו“ת חתם סופר (או“ח סימן ר“ח) כתב כמעין פשרה בין שתי הדרכים הנ“ל, שכוונתו למעין הערה ממרומים שגדולים וצדיקים זוכים לה בעמלם בתורה הטהורה, וז“ל החת“ס:

“מ“ש הראב“ד בהלכות לולב כבר הופיע רוה“ק בבית מדרשינו, וכיוצא בזה כמה פעמים, אין רוצה לומר רוה“ק כמו שהיה לדע“ה וחביריו, אבל היינו רוח ה‘ על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושי‘ כזו מ“מ הקדוש ברוך הוא בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה“.

וכתב החת“ס, דזהו ביאור מה שמצינו בגמ‘ בב“ב (י“ב ע“א): 

“אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא, הכי קאמר, אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה כו‘. אמר אביי, תדע, דאמר גברא רבה מילתא, ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה” וכו‘ עיי“ש.

ומבואר דיש חלק נבואה בחכמה שזוכה לו החכם בסייעתא דשמיא לכוון לדברים שלמעלה מהשגת שכלו.

וכך מצינו בדבריהם של שלשה גדולי עולם ביחס לדברי השולחן ערוך.

וידועים דבריו הנפלאים והמחודשים של האורים ותומים (תומים סימן כ“ה קיצור תקפו כהן סימן קכ“ד) בהתייחסותו לדברי השו“ע שכתב: “ולדעתי אין ספק כי הכל מיד ה‘ השכיל על ידם [השו“ע], כי קושיות רבות שהקשו עליהם אחרונים ותירצו בדרך חריף ועמוק, וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה, ולאין ספק שלא כיוונו להכל, כי איך היה אפשר לרב המלאכה מלאכת שמים שהיה עליהם, ומי הוא הגבר שיעשה חיבור על כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים והאחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים, רק רוח ה‘ נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב, וחפץ ה‘ בידם הצליח“.

וכעין דבריו כתב בשו“ת חתם סופר (אהע“ז ח“ב סימן ק“ב) “ואם אולי הרב“י לא כיוון לזה מ“מ האלקים אנה לידו להמתיק בלשון קולמסו שיהי‘ אותו הצדיק ניצל מאותו השגיאה כי כן אורחות נותן התורה ית“ש עם כל עוסקי תורתו לשמה להכחיד תחת לשון קולמסם והצלה משגיאותינו ואם יתורצו בדוחק עכ“פ לא תצא תקלה מת“י“.

ועיין מה שכתב באשל אברהם (סימן רפ“ה): “וידוע מה שכתוב בסידור הקדוש של מוהר“ר יעב“ץ ז“ל שהשו“ע הקדוש נתחבר ברוח הקודש“.

ובדברי הראב“ד מצינו בעוד שני מקומות בהשגותיו על הרמב“ם שכתב שנגלו לו הלכות “בסוד ה‘ ליראיו“.

בהלכות בית הבחירה (פ“ו הי“ד) כשבא להשיג על שיטת הרמב“ם שקדושת המקום לא בטלה בחורבן הבית, ומשו“כ מקריבין אף על פי שאין בית, כתב הראב“ד:

“בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א“א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ‘ אמרו דנפול מחיצות אלמא למ“ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א“י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א“י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י“י לעולם. כך נגלה לי מסוד ה‘ ליראיו. לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת“.

ועיין עוד בהלכות מטמאי משכב ומושב (פ“ז ה“ז) שם האריך הראב“ד בהלכה ובסוף דבריו כתב:

“ברוך י“י אשר גלה סודו ליראיו יצפון לישרים תושיה“.

ועיין עוד בשו“ת תמים דעים להראב“ד (סימן נ‘) ודו“ק.

הרי לן כמה מקורות בדברי הראב“ד שציין שזכה לרוח הקודש ולגילוי סוד ה‘ בפסיקת ההלכה, וצ“ע כיצד דבריו מתיישבים עם הכלל הגדול שקבע רבי יהושע שתורה לא בשמים היא.

והנה מקור סוגיא זו דתורה לא בשמים היא בבת קול שיצא במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, ואם אין משגיחין בבת קול שיוצא מן השמים ונשמע לרבים, ק“ו שאין משגיחין ברוח הקודש שמופיע ליחיד שאין משגיחין עליו.

אך כבר הקשו התוס‘ (שם ד“ה לא) ממה שאמרו ביבמות (י“ד ע“א) שיצאה בת קול מן השמים שהלכה כבית הלל אצל בית שמאי, ומאז אכן קבעו הלכה כבית הלל, ותירצו התוס‘ (ביבמות ובב“מ שם) בשתי דרכים: א. שאני בת קול דרבי אליעזר שלא יצא אלא לכבודו שאמר “מן השמים יוכיחו“. ב. בת קול דרבי אליעזר היה נגד רוב חכמי ישראל שהיו בשיטתו של רבי יהושע, וכמו שביאר רבי ירמיה במה שהכריז רבי יהושע “אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת“.

ומבואר מדברי התוס‘ דבאמת יש תוקף בבת קול דעלמא להלכה, אלא דשאני בת קול דרבי אליעזר ורבי יהושע.

אך אין ללמוד רוח הקודש מבת קול שיוצא מן השמים, ואין לדמות מילתא למילתא.

והנה יש מן האחרונים שכתבו לחלק בין פסק הלכה וקביעת עונש על פי רוח הקודש שאין להם כל מקום, ובין בירור עובדות שלגביהם סומכים על רוח הקודש. 

ובדרך זה כתבו ליישב את מה שמצינו בגמ‘ ביומא (ע“ה ע“א):

“תניא אידך, גד, שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון. לבן, שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא, רבי יוסי אומר, כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי. אמר להם משה, לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון, בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין. זה אומר היא סרחה עלי, והיא אומרת הוא סרח עלי. אמר להם משה, לבקר משפט. למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה, בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה, בידוע שהוא סרח עליה“.

הרי שעל ידי המן דן משה רבינו בין איש לאשתו, וידע להכריע בדיני יוחסין, אם הולד הוא תשעה לראשון או שבעה לאחרון. ולכאורה יש לעיין בזה, דהא תורה לא בשמים היא. ולפי דרך זה שאני הכא דע“י המן רק מתבררות העובדות במציאות, ובזה לא אמרינן לא בשמים היא.

ובתרגום יונתן (דברים כ“א ח‘) כתב בענין עגלה ערופה לפרש את הכתוב “ונכפר להם הדם“, שנחיל של תולעים היה יוצא מטבורה של העגלה הערופה עד לבית הרוצח, וכך ידעו מי הוא זה שהרג את הנפש, הרי שסמכו על גילוי זה שהיה מן השמים.

אמנם נראה שבי“ד יחייבוהו על סמך ראיה זו, אלא שבי“ד ידונו עפ“י דיני ראיות שבתורה, וכך משמע בסוף דבריו “ואחדין בי דינא יתיה ודיינין יתיה“.

ומלבד מה שיש לדון לפי דברי התוס‘ דבאמת סמכינן על בת קול, ולא אמרו תורה לא בשמים היא אלא כאשר הבת קול נסתרת מהלכה מפורשת דאזלינן בתר רוב דעות, וכן ע“פ הדרך הנ“ל דלענין בירור המציאות לא אמרינן לא בשמים היא, נראה עוד דאין לדמות גילוי שמיימי ע“י מעשה מוכיח שאי אפשר לפרשו בענין אחר, ולא באופן אקראי שניתן לתלותו במקרה, אלא בדרך קבע, כהני דמן ועגלה ערופה, לבת קול ורוח הקודש, ודו“ק בזה.

והחיד“א בספרו שם הגדולים (אות י‘ סי‘ רכ“ד, ערך ר‘ יעקב ממרויש), הביא כמה וכמה מקומות שמשמע מהם שאם יגלה אליהו דבר מה היו סומכים עליו, כמבואר בדברי הגמ‘ בשבת (ק“ח ע“א), פסחים (י“ג ע“א) ויבמות (ל“ה ע“ב), וכעין זה במשנה ב“מ (ל“ג ע“א) “יהא מונח עד שיבא אליהו“. והאריך בכמה אופנים לבאר ענין זה. אמנם בכל הני מדובר בחסרון ידיעה במציאות הדברים ולא בקביעת ההלכה, עי“ש.

אך באמת מבואר להדיא בדברי הרמב“ם בפירוש המשנה (סנהדרין פ“ו מ“ב) שאין סומכין על הנביא אף לא בבירור המציאות, וז“ל:

“ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה, לפי שתורתינו תורת האמת אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו, ולא בגורל, ולא על פי חזון נביא שהוא עשה אותו המעשה“.

ועיין עוד בתוס‘ יו“ט (יבמות פט“ז מ“ו) שפירש את הכתוב במשנה שמשיאין אשה על פי בת קול, שאין הכוונה לבת קול ממש שיוצאת מן השמים, דאין משגיחין בבת קול ואין לסמוך על בת קול להתיר אשה עגונה, אלא הכוונה שנשמע קול איש שהכריז שבעלה מת שמשיאין את האשה אף על פי שלא ראינו את זה שאת קולו שמענו. וגם בנ“ד הענין הוא בירור המציאות ומ“מ לא סומכים ע“ז.

וגם בתוס‘ יוה“כ (יומא ע“ה ע“א) כתב שאין סומכין על רוח הקודש אף לא בבירור המציאות, וכתב ליישב בדוחק שע“כ צריך לומר שמשה בירר בדעתו הרחבה את כל ההלכות שבגמ‘, ולא הביא ראיה מן המן אלא לחזק דבריו ולהסיר לזות שפתיים, עי“ש.

אך בערוך לנר (יבמות קכ“ב ע“א) נקט בפשטות דהא דמשיאין על פי בת קול מיירי בבת קול ממש, וכך פירש בדברי רש“י.

ולשיטתו הלך, דהנה בראש השנה (כ“א ע“א) מבואר שרבא צם יומיים יום הכיפורים משום ספיקא דיומא, והקשה בערוך לנר שם קושיא מחוכמת, דהלא בתענית (כ“א ע“ב) אמרו שכל מעלי יומא דכיפורא היו שואלים בשלומו של רבא מן השמים (ע“י בת קול), וא“כ למה לא סמך רבא על הבת קול לקבוע על צד הודאי מתי חל יוה“כ. וכתב לתרץ, דשמא לא זכה רבא לבת קול אלא לאחר שצם שני ימים ומאז שלחו לו שלמא מרקיע בערב יוה“כ כדי שלא יצטרך להתענות יומיים.

וחזינן מכל דבריו, גם מקושיא וגם מהתירוץ, שאכן נקט דסמכינן אבת קול לקבוע עובדה מציאותית.

ובקונטרס דברי סופרים שבקובץ שיעורים כתב, דכח בת קול ככח אומדנא, ובכל מקום שצריך עדות גמורה לא סמכינן אבת קול, אבל בעגונה שהקילו חכמים לסמוך על עד אחד ועל פסולי עדות סמכינן על בת קול, וזה כעין דברי הערוך לנר.

ולפי זה כתב שאכן צדקו דברי הרמב“ם בפירוש המשנה שהריגת עכן ע“י יהושע היתה הוראת שעה, דבדיני נפשות ודאי לא סמכינן על אומדנא, וכדברי הרמב“ם בספר המצוות (ל“ת ר“צ) דגזירת הכתוב ד“ונקי וצדיק אל תהרג” שאין דנין על פי אומדנא בדיני נפשות, עי“ש.

ועוד דרך מצינו בזה בשו“ת חתם סופר (או“ח סימן ר“ח) דכאשר נולד ספק בפנינו יש לסמוך על בת קול להכריע, אבל אין בכח בת קול ותורה מן השמים לשנות את המוחזק והידוע, וזה שאמר רבי יהושע  דכיון שהלכה כרבים אין משגיחין בבת קול, אבל משה רבינו שפיר סמך על בת קול, עי“ש.

ואי בדידי תליא היה נראה פשוט, דאין לדמות כלל את משה רבינו ודור המדבר, שכל הליכותיהם היו למעלה מדרך הטבע ובהשגחה מופלאה וגילוי שכינה בנסי ניסים שבכל יום ויום, וניתנה רשות למשה רבינו ראש לנביאים שקיבל תורה מפי הגבורה, לסמוך על המן לדעת את רצון ה‘ ואת צפונות מסתריו של העולם, ואין למדין לדורות ממשה.

ד

אורים ותומים

הנה איתא במס‘ עירובין (מ“ה ע“א):

“דרש רבי דוסתאי דמן בירי מאי דכתיב ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות. תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש, דכתיב והמה שסים את הגרנות, וכתיב וישאל דוד בה‘ לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה‘ אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה, אילימא אי שרי אי אסור, הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, אלא אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, שמע מינה“.

וכתב שם רש“י:

“הרי שמואל ובית דינו קיים – ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים“.

ולכאורה גמ‘ ערוכה היא בתמורה שם, שאמרו לו לפנחס שאל, ואמר לא בשמים היא, ולכאורה הכונה שישאל באורים ותומינם שכהן היה, הרי דגם שאלת אורים ותומים בכלל תורה לא בשמים היא, וכבת קול ודברי נבואה.

וכך איתא גם במכילתא דרבי ישמעאל (פר‘ משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה ט“ו):

“ונקרב בעל הבית אל האלהים. שומע אני לשאול באורים ותומים, תלמוד לומר אשר ירשיעון אלהים, לא אמרתי אלא אלהים שהם מרשיעין“.

הרי דגם בדיני ממונות אין להכריע ולפסוק עפ“י אורים ותומים.

ה

הלכות שנתגלו בחלום

תחילת סוגיא זו במס‘ סנהדרין (ל‘ ע“א):

“הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן, זה היה מעשה, ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין“.

הרי שאין צריך לחשוש למה שנאמר בחלום שהמעות הם מעשר שני. אך יש לעיין אם צריך להתחשב לגילוי הלכות בחלום.

הנה מצינו בכמה מקומות בדברי הראשונים שנתגלו להם הלכות בחלום והביאום להלכה, וצ“ע בתוקף הלכות אלו.

א. הרא“ש במסכת ע“ז (פרק ב‘ סימן מ“א) מביא מחלוקת שהיתה בין הראשונים על כשרות “דג הברבוטא“, ובהגהות אשר“י כתב שביום שרבינו אפרים התיר דג זה נתגלה לו בחלום שהאכיל שרצים בישראל, וחזר בו ואסר. 

וצ“ע, דאם בבירור ההלכה הסיק להתיר, איך חזר בו מחמת החלום, ואם הך חזרה בגלל החלום מחייבת את כל בית ישראל, או שמא עדיין יש לסמוך על ההיתר של רבינו אפרים. ואמנם בנודע ביהודה (תנינא יו“ד סי‘ ל‘ מבן המחבר) משמע שחזרתו לא היתה אלא חומרא דנפשיה אבל אין תוקף להלכה בגילוי זה, דלמה לא בא בעל החלום הזה לשאר הגדולים שהתירו דג זה, עי“ש.

אך מלשון האשר“י ברור שחזר ואסרו לרבים.

ב. בשו“ת הרדב“ז (ב‘ אלפים רפ“ו) דן בענין האם מותר לעשות מתפילין ר“ת תפילין של רש“י, וכתב שפסק להתיר ובאותו הלילה נתגלה לו בחלום שפסק שלא כראוי וסתר דבריהם של רבים מהגדולים שאסרו, ושוב חזר ועיין בהלכה וחזר בו מהיתרו, אך נראה מדבריו דלא חזר בו מחמת החלום בלבד, אלא שחזר ועיין בגוף הדין, וצ“ע.

ג. בהגהות מיימוניות (פ“ה מהל‘ שכירות) לגבי השאלה הידועה שכל הראשונים עסקו בה, במלמד שחלה מקצת הזמן, מבואר שנתגלה בחלום לרבינו מאיר מבעלי התוס‘ שאין חייבים לשלם לו את שכרו. ועיין ש“ך חו“מ (סי‘ של“ג ס“ק כ“ה) שדחה דבריו וכתב ע“ז דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ע“ש.

ד. המרדכי במס‘ ב“ק (ט‘ ע“א) כתב שנתגלה בחלום לאחד הראשונים שאם הפועל עוסק בדברי מאכל, יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ואין צריך לשלם לו בממון, וגם דבר זה דחה הש“ך (סימן של“ו ס“ק ב‘) משום דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין עי“ש.

ה. הסמ“ג (הקדמה ללאוין) כתב שאחרי שהשלים את ספרו הגדול, בא לו במראה בחלום שטעה כאשר לא הכליל במנין הלאוין את הלאו ד“השמר לך פן תשכח את ה‘ אלוקיך“, וקבע את הגילוי הזה בפתח ספרו, וזה חידוש.

ו. בהקדמת הספר אור זרוע כתוב, שהספר קרוי כך משום שרבינו יצחק ב“ר משה מחבר הספר היה מסופק איך יש לכתוב בגיטין השם “עקיבא“, אם עקיבה או עקיבא, והראו לו מן השמים שיש רמז לשם עקיבה בפסוק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, סופי תיבות “ר‘ עקיבה“, ומרוב שמחתו על גילוי זה קרא שם הספר “אור זרוע“. ואף שלא כתב שם שהגילוי הזה נתגלה לו בחלום אלא “הראוני מן השמים“, באמת זה היה מן החלום, וכמבואר בדברי הט“ז (אהע“ז סי‘ קכ“ט) בשמות אנשים אות ע‘ לגבי השם עקיבא, דכן נתגלה לבעל האו“ז ע“י בעל החלום, עי“ש. ויש בזה חידוש עצום יותר מכל המקורות הנ“ל כי יש בזה נפ“מ לכשרות גט להתיר אשת איש לעלמא, ולאו בסברא תליא, וגילוי בחלום הכריע בשמות הגט.

ז. ועוד מצינו חידוש עצום בשו“ת משיבת נפש להגרא“ל צינץ (תקנות עגונות סי‘ ל“ה) שהתיר עגונה עפ“י סימנים שנתגלו בחלום מופלא, וחידש דהיכי דע“א נאמן, סמכינן גם על חלום, אף דבממון לא סמכינן על דברי חלומות, דשאני ממון דבעי‘ תרי עדים. וכל דבריו חידוש גדול.

ח. בשו“ת הרשב“א (חלק א‘ סי‘ תפ“ג) איתא: 

“ועל ענין החלום ששאלתני אף על פי שאמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ומן הדין אינו חייב לענות נפשו על דברי חלומות, כאלו החלום הזה שבא ברוב ענין מתמיה ושהוא מעיד שכל מה שאמר לו אביו בחלום ארע לו וסבל דברים קשים על בטול דברי אביו, איני יודע היאך אכניס עצמי בזה אף על פי שעל רוב החלומות השוא ידברו בהא יחוש על עצמו“, עי“ש. 

והחידוש בדברי הרשב“א, דמכיון שמקצת החלום נתקיים, ראוי לחשוש לו, ולכאורה יש להקשות דהרי בסנהדרין שם, בעל החלום גילה לו ג‘ פרטים “כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן“, ושני פרטים נמצאו נכונים כך וכך הם במקום פלוני הם, ואעפ“כ אמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, אך באמת לא ידענו מה ענין החלום הזה שעסק בו הרשב“א, האם היה בו צד איסור או ממון, או שמא עניני סגולה בעלמא וענין של רשות, והרשב“א כתב תשובתו בדרך עצה טובה. סו“ד קשה להוכיח הלכה מתוך דברי תשובה זו.

ט. בשו“ע (או“ח סי‘ תרנ“א סעיף י“א) כתב שצריך לנענע את האתרוג ביחד עם הלולב בנענועים, והלכה זו מקורה ברקנאטי שנתגלה לו בחלום כמבואר שם בבית יוסף, והביאו הט“ז (ס“ק י“ד), עי“ש.

הרי לן מקורות רבים שבהם נתגלו הלכות לרבותינו הראשונים והאחרונים בחלום לילה ונפסקו להלכה והדברים מפליאים [אמנם באות ז‘ – ח‘ הנ“ל מדובר בסימנים שנתגלו בחלום ולא בעצם ההלכות וז“פ].

והנה מצינו במקומות רבים בדברי האחרונים שחלמו סברות בהלכה וביאורי המקראות ודברי תורה שונים וכהא דכתב הט“ז (או“ח סימן תקפ“ה ס“ק ז‘, ובחו“מ סוס“י פ“ח) שנתגלה לו בחלום תירוץ קושיא אחת, וכהא דכתב היד אפרים (סי‘ תרצ“ה) שנתגלה לו בחזיון לילה פירוש במה שאמרו חייב איניש לבסומי עד דלא ידע, וכיוצ“ב מצינו במקומות רבים מספור, ובכל זה אין חידוש כלל, דההוגה בתורה בכל לבו ונפשו, אינו מסיח דעתו ממנה אף בחלום לילה, ואם יש טעם ותבלין בסברא מסויימת מה פגם יש בזה שנתחדש בחלום לילה, וכל זה פשוט וברור.

ו

בין גילוי בחלום לשאלת חלום

והנה לגבי תמיהת הש“ך (בסי‘ של“ג וסי‘ של“ו) על מה שנתגלה לגדולי ישראל בחלום הלא אמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, כבר כתב בשו“ת מהר“י אסאד (או“ח סי‘ ר“כ) דכאשר מתגלין לגדולי הדור שנושאים בעול הדור לשמור משמרתו ולבדוק בדקי ביתו דבר בחלום יש לחוש לו טפי, ולא אמרו בזה לא מעלין ולא מורידין. וצ“ע עדיין.

והנה יש בידינו ספר שו“ת מן השמים המיוחס לאחד מבעלי התוס‘ מוהר“י הלוי מקורביל, ובו שאלות הלכתיות ששאל בחלום ותשובות שנענה מן השמים, ויש מגדולי הפוסקים שהתייחסו לספר זה (רדב“ז ח“א סי‘ י‘, ח“ב סי‘ ש“מ ובסי‘ תקל“ב).

ולכאורה נראה מזה להדיא שיש תוקף הלכתי במה שאדם מקבל בחלום, אבל נראה ברור שאין זה דומה כלל לכל ההלכות שהזכרנו, דשאלת חלום שאני, דכאשר אדם יודע איך לשאול בחלום יש תוקף לתשובות שהוא מקבל, ובכל המקורות הנ“ל לא מוזכר שהם שאלו בחלום [ועיין במדרש תלפיות לבעל שבט מוסר שכתב באריכות לבאר כיצד עושים שאלת חלום ואכמ“ל]. 

אמנם יש להעיר לכאורה דאם אכן יש תוקף לשאלות חלום למה לא עשו כן כשנשתכחו ג‘ אלפי הלכות בימי אבלו של משה, ובתמורה (ט“ז ע“א) מבואר שאמרו ליהושע בן נון שישאל ואמר תורה לא בשמים היא, וברבינו גרשום שם פירש שאמרו לו לשאול ברוח הקודש ואמר לא בשמים היא, ולמה לא שאל בחלום, וכי לא ידעו יהושע ופנחס מה שידעו בעלי התוס‘, וצ“ע. וע“ע מש“כ בזה החיד“א בשם הגדולים (ערך ר‘ יעקב חסיד).

ועוד מצינו בכמה מקומות בש“ס דראיית הרב בחלום הוא סגולה להבנת דבריו, עיין ב“ב (קמ“ג ע“א), מנחות (ס“ז ע“א), שם (פ“ד ע“ב), בכורות (ה‘ ע“א), ושם (נ“ו ע“א) ובירושלמי (מגילה פ“א הי“א) עי“ש, וכבר ביארנו לעיל דלגבי עניינים סגוליים יש תוקף בדברי חלומות וז“פ.

ז

בשעת מיתה

חידוש גדול מצינו בענין זה בכסף משנה, דהנה אמרו בב“מ (פ“ו ע“א):

“קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. ספק, הקדוש ברוך הוא אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות. שדרו שליחא בתריה, לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה, מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני, סבר גונדא דפרשי הוא. אמר תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידא דמלכותא. כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור, טהור. יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור“.

ואעפ“י שהקב“ה אמר טהור ורבה בר נחמני אמר טהור, פסק הרמב“ם (הל‘ טומאת צרעת פ“ב ה“ט) שטמא, וכתב הכסף משנה:

“ואף על גב דבפרק הפועלים (דף פ“ו) אמרינן דקב“ה אמר טהור לא בשמים היא ואף על גב דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה י“ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת“ק“.

והדברים חידוש, דהלא בהכרח אמר טהור בטרם ימות, ועוד דהרי אמר טהור טהור כלשון הגמ‘ ובאמירה הראשונה הלא חי היה כאחד האדם, ועוד דאין הוראת ההלכה כנגד ושבועה התלויים בביטוי שפתים, ואין מוצא פיו של המורה אלא גילוי מילתא על הכרעת הלב והדעת, ומה לן במה שיצאה נשמתו בדברו, הלא סוף מעשה במחשבה תחילה.

וכל עיקר הסברא דבשעת מות האדם הוי בכלל תורה לא בשמים היא אף הוא חידוש גדול.

ואי בדידי תליא הוי אמינא בפשטות, דמה שאמר הקב“ה טהור, תורה בשמים היא, וזו התורה השמימית, וכמ“ש הכס“מ, ולגבי הכרעת רבה בר נחמני, כיון שמצד הגמ‘ והסברא יש לטמא, אף שרבה בר נחמני הכריע לטהר, מ“מ הוי ספק טומאה, ודו“ק בכל זה.

---

אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו

דין אמת לאמיתו

הן אמרו חכמינו “כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית” (שבת י‘ ע“א). ויש להבין כונתם “דין אמת לאמיתו“, וכי יש אמת שאינה לאמיתו, ומה אמת היא זו שאינה לאמיתו.

ונראה בזה לפי המבואר בב“מ (נ“ט ע“ב) לגבי תנור של עכנאי.

“וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי, אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו. תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו, אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה, אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם, אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול, גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם. לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות“.

הרי לן דאף שיצאה בת קול מן השמים דהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, מ“מ נעמד רבי יהושע על רגליו והכריז תורה לא בשמים היא, שכבר ניתנה בהר סיני. ולא משום שפקפקו באמיתת הבת קול דודאי ברור היה שאכן הבת קול מבטאת דעת עליון, אלא דמ“מ “כבר ניתנה תורה מהר סיני” וחכמי ישראל צריכים להכריע בדין לפי דעתם בהבנת ההלכות ובליבונם, ואף אם דעתם סותרת דעת עליון הלכה כמותם.

ויתירא מזו למדנו במס‘ ב“מ (דף פ“ו ע“א):

“קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק הקב“ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני סבר גונדא דפרשי הוא אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור“.

הרי שנחלקו הקב“ה ומתיבתא דרקיע בהלכה זו, והוטל על רבה בר נחמני להכריע הלכה כמאן, והכריע כדעתו של הקב“ה שנגע זה טהור הוא. ואעפ“כ כתב הרמב“ם (פ“ב מהלכות טומאת צרעת ה“ט) “ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה הרי זה טמא“.

והדברים מבהילים. הקב“ה אמר טהור, והרמב“ם פוסק טמא. וקושיא זו קשה שבעתיים, שהרי הוסכם שרבה בר נחמני הוא זה שיכריע והכריע לטהרה וכדעת הקב“ה, והלא בכ“מ הלכה כדברי המכריע.

וכתב שם הכסף משנה דכיון שרבה בר נחמני אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה שוב אין בו כח להכריע בהלכה, שהרי יצתה נשמתו בשעה שאמר טהור ותורה לא בשמים היא. והדברים מבהילים ומאירים גם יחד.

והנה אמרו במדרש (שמות רבה ל“ג א‘):

“יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקב“ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב“ה לישראל נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש“.

ולכאורה תמוה, וכי המלמד תורה לחבירו צריך לפרוש ממנה.

הא תינח המשיא בתו לחתנו אכן צריך לפרוש הימנה דהלא אין היא יכולה להיות בבית אביה ובבית בעלה בבת אחת. הנותן מתנה לחבירו פורש ממנה דאין השנים אוחזין בטלית בחדא מחתא, אבל המלמד חכמה לחבירו אין כל סיבה שהמלמד צריך לפרוש מן החכמה שהוא מלמד לחבירו, ומה זה שאמר הקב“ה לישראל לפרוש מן התורה איני יכול.

ונראה כמבואר, דכאשר הקב“ה נתן תורה לישראל, לא חכמה בלבד נתן להם, אלא כח ותעצומות לשלוט בתורה ולהכריע בה הכרעה מוחלטת אף כנגד דעת עליון כביכול. והוא שאמר הקב“ה לפרוש ממנה איני יכול, קיטון אחד תעשו לי ואגור עמכם.

כי זו דרכה של תורה וזו טבעה של הלכה. חכמי התורה הן הם שהתורה נמסרה בידם לגלות מסתוריה, לפענח סודותיה, להכריע בספיקותיה ולפסוק בהלכותיה. והכרעותיהם בשכל התורה שחנן אותם יוצר האדם הן הם גופי תורה.

ועל אף שיצאה בת קול מן השמים, בת קול מכרזת ואומרת “מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום“, נעמד רבי יהושע על רגליו ואמר “לא בשמים היא… אין אנו משגיחין בבת קול” שכבר ניתנה תורה בהר סיני.

וזה הנראה עומק כונת חז“ל בביאור גדר “דין אמת לאמיתו“. יש דין אמת והיא הכרעת הדין על ידי גדולי תורה, עמליה בטהרה, היורדים לעומקה של הלכה לאמיתה של תורה, והוא שאומרים אנו “אשר נתן לנו תורת אמת“. ויש אמת לאמיתו וזה כאשר זוכים אנו גם לכוין לאמת העליונה, לאמת שבשמים. ואזי שמיא וארעא נשקי להדדי, עליונים ששו ותחתונים עלזו, כאשר חכמי התורה בעולם הזה מתיחדים ביחודא עילאה וזוכים לכוין לדעת עליון ולהוציא דין אמת לאמיתו.

והנה אמרו חז“ל (ב“ר א‘ א‘) דבשעת בריאת העולם “היה הקב“ה מביט בתורה ובורא את העולם“. כל העולם כולו, עליונים ותחתונים, בתורה נבראו, ורק על ידי תורה הם מתקיימים. וידוע מש“כ בנפש החיים (שער ד‘ פרק כ“ה) דאם ח“ו יתבטל העולם מתלמוד תורה רגע כמימרא יחזור העולם לתוהו ובוהו, דאי אפשר לעולם בלי תורה.

ולכאורה יש לתמוה, והלא דורות רבים נתקיימו שמים וארץ ללא תורה, דהלא עשרה דורות מאדם הראשון עד נח היו מכעיסין ובאין ולא היו עוסקים בתורה כלל. אלא נראה ברור דכל עוד לא ניתנה תורה לישראל היה העולם מתקיים בתורה עילאה הנלמדת בשמים במתיבתא דרקיע ע“י קוב“ה ופמליא דיליה. אבל משניתנה לישראל אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם.

וזה שאמרו “כל דיין שדן דין אמת לאמיתו… כאילו נעשה שותף להקב“ה במעשה בראשית“, דבמעשה בראשית נברא העולם בתורה עילאה כי טרם נברא האדם וטרם ניתנה תורה, וכאשר זוכה אדם לדון דין אמת לאמיתו ולהתחבר לתורה הנלמדת בגן העדן העליון ולכוין לאמת השמימית, מתעלה הוא ומתייחד ומתחבר לתורה של בריאת העולם ונעשה שותף להקב“ה במעשה בראשית.

[פתיחה לשו“ת מנחת אשר ח“א]

ולפי דברינו יש לדרוש כמין חומר את מה שאמרו (סנהדרין ז‘ ע“א):

“אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל…”.

כי כאשר זוכים אנו לדון דין אמת לאמיתה ומכוונים לאמיתה של תורה השמיימית אזי תורה דידן מכוונת ומותאמת עם תורה דלעילא, וישיבה של מעלה וישיבה של מטה מתאחדים, והשכינה שוכנת בבתי מדרשות ואלקים נצב בעדת אל, בבתי דין שבישראל, אבל כשלא זוכים לדון דין אמת לאמיתה ואין דינא דידן מכוונת למה שדנים בבית דין של מעלה השכינה מסתלקת מלתתא. והדברים מתפרשים כמין חומר.

הקב“ה יושב כנגדו ושונה עמו

אלא שכאן מתעוררת תמיהה רבתי ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו, כיצד תתכן הלכה שהיא כביכול נגד דעת עליון, ואם חז“ל מעידים שקב“ה אמר טהור וכל התורה אינה אלא תורתו של הקב“ה מה אמת יש נגד דבר ה‘, ואיך נטמא את שטיהר הקב“ה.

ועומק פתרון חידה זו בפשטותה, הוא שאמר הקב“ה לפרוש ממנה איני יכול, קיטון אחד תעשו לי ואגור עמכם. הקב“ה משרה שכינתו בבתי מדרשות ובבתי כנסיות, ושכינתו חופפת על לומדי התורה ועמליה בתלמודם. וכל שיאמרו חכמי התורה שבבתי התלמוד קוב“ה מסכים על ידם.

כאשר חכמי ישראל דנים ומפלפלים ומכריעים בהלכה הקב“ה עמהם והוא יתברך שמו מדבר מתוך גרונם. הקב“ה משרה עליהם רוח טהרה ושכינת קדשו שוכנת בבית מדרשם, ולהכרעתם מתלווה רוח תורה וטהרה ממרום.

נמצא אתה אומר, בשמים אמר הקב“ה טהור, אבל כאן בבתי מדרשות ובבתי תלמוד אומר הקב“ה טמא!

ראה נא דברים נשגבים מסוד תורתו של אליהו הנביא (תנא דבי אליהו רבה י“ח):

“כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה הקב“ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו… ואלולי שהדבר כתוב אי אפשר לאמרו וכל האמרו היה חייב מיתה“.

אך משנכתבו הדברים ברוח הקודש באש שחורה ע“ג אש לבנה מצוה לאומרן וכל האומרן חיים הם למוצאיהם.

דו“ק בעומק הדברים ותשכח את פשטותן.

[פתיחה לשו“ת מנחת אשר ח“ב]