Endangering Yourself to Save Others

הסתכנות להצלת חברו

ובדין חיי שעה בהצלת נפשות

ויאמר האל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך” (דיט).

א

אם חייב לסכן עצמו להצלת הכלל

הנה חידוש עצום כתב המשך חכמה בפירוש פסוק זה, דאילולי שמתו כל האנשים שבקשו את נפשו של משה רבינו לא היה הקבה מצוה עליו לפקוד את בני ישראל במצרים ולהושיעם מצרתם, דאין אדם חייב לסכן את נפשו אפילו להצלת הכלל. ומכאן יצא לחזל מה שחידשו (מכות יא עב) דרוצח שגלה לעיר המקלט אינו יוצא משם אפילו כל ישראל צריכים לו כיואב בן צרויה שר צבא ישראל, דאף במקרה של הצלת כל ישראל אין האדם חייב לסכן את נפשו, דכיון שיש רשות לגואל הדם להורגו אינו יוצא מעיר המקלט אפילו כל ישראל צריכים לו, וכך למדו חזל מפסוק זה.

וכדרכו כתב שוב באור שמח (פז מהלכות רוצח הלכה ח‘) לבאר את דברי הרמבם שכתב שם:

הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת, ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול. ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו“.

וכתב הגרמש דזה הטעם שאין הרוצח יוצא מעיר מקלטו אף שכל ישראל צריכים לו והצלת החיים תלויה בו, דאין אדם מצווה לסכן עצמו אף להצלת כלל ישראל. ומשום כך כתב הרמבם בסוף הלכה זו דאם יצא מעיר המקלט התיר עצמו למיתה, דזה נתינת טעם לכל עיקר הלכה זו דאינו יוצא, עיש.

אך לדידי כל פירוש זה תמוה, וכי יד התקצר שהקבה כביכול יושב ומצפה שימותו המבקשים נפשו של משה כדי לשלחו להיות מושיען של ישראל. אמנם ידעתי שיל דפסוק זה בא ללמדנו הלכה, אך ממ אין הדברים מתיישבים על הלב, הלא משה רבינו התריס בפניו של פרעה והוכיחו בדברים קשים כגידין בשם ה‘, ועכ דהקבה ניצב עליו לשמרו מן הנזק ולהציל נפשו ממות ואכ מה חשש יש ממבקשי נפשו.

וגם במה שפירש במשנה במסמכות נראה יותר דאם היה בזה באמת הצלת ישראל מסכנת מוות הרי גם גואל הדם מצווה להציל את ישראל וממילא אסור לו לפגוע במי שיוצא להצילם, ואם מחשש שיחם לבבו ויהרגנו ללא רשות, יש ביד הביד לאסרו בשלשלאות ונחשתיים, או להפקיד שומרים על הרוצח בצאתו מעיר המקלט להציל את ישראל.

ועכ נראה כמש במנחת אשר במדבר (סימן קב) דלעולם אין גדר סכנה גמורה אם פלוני הוא שר צבא ישראל או אלמוני במקומו, ואף שכל ישראל צריכים לו, אין בזה גדר פיקוח נפש ממש. ואף שלשון הרמבםואפילו להציל נפשמשמע לכאורה דאכן מדובר בהצלת נפשות, אין בזה כל תימה שודאי בהצלת נפשות עסקינן, אך אין דין פקונ שיתעסק דוקא פלוני ולא אלמוני, וזפ. וגם משכ הרמבם דאינו יוצא להציל מן הדליקה והמפולת, מסתמא מיירי שיש מצילים רבים ואין דין פקונ ממש בצאתו לסייע, אלא צרכי רבים בלבד, וקמל דאינו יוצא אף לצרכי רבים, ודוק.

ונראה טעם נוסף לדחות את דברי האור שמח, דכבר כתבו גדולי האחרונים דהצלת כלל ישראל שאני, ויש בזה שתי סגנונות:

א. יא דדין מלחמה שאני כי זה טבעה של מלחמה שהלוחמים מסתכנים והרי התירה תורה אף מלחמת הרשות, ועכ דבמלחמה מותר להסתכן, וקו שמותר לחיילים להסתכן כדי להציל חיי אזרחים או חיי חבריהם בשדה הקרב, ככ הנציב בהעמק דבר (בראשית טה‘).

ועיין בשות חתס (חומ סימן מד) שביאר את דברי הגמבמסשבועות (לה עב) “דאמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא“, דכיון דהוי תיקון המדינה וצורך הנהגתה, מותר לסכן חיילים אף שאין בזה פקונ, וככ בשות (אוח סירח).

וכעין דבריו כתב תלמידו הגדול זקננו מהרם אש בשות אמרי אש (יוד סימן נב) שנשאל במי שעוסק בתורה וגוייס לצבא נכרי אם מותר לו לשלם כסף ליהודי אחר שיתנדב לעבודת הצבא תחתיו, או שמא כיון שיש בזה סכנה גמורה אסור לו לסכן חבירו ולמלט נפשו וכתב דאין בזה איסור דמלחמה שאני, עיש. [אמנם צע בסברא אם הלכה זו נוהגת בצבא נכרי ואכמל].

ב. אך מצינו מקורות רבים דלא רק במלחמה, אלא כל שיש כאן הצלת כלל ישראל שאני, וכך כתבו הראשונים לגבי אסתר המלכה ויעל אשת חבר הקיני, דאף גע הותר לצורך הצלת ישראל, ובודאי שמותר ליחיד לסכן עצמו להצלת כל ישראל ופשוט דאף מחוייב הוא לעשות כן, ולענד פשוט דאין לך מיגדר מילתא והוראת שעה גדול מהצלת כל ישראל, ובהוראת שעה למיגדר מילתא דוחין דבר מן התורה אף בקום ועשה, והארכתי בכז במקא.

סוד לענד כל דברי גאון ישראל הגרמש צריכים תלמוד.

ב

המסתכן כדי להציל את חבירו

והנה בעיקר שאלה זו האם יש חיוב על האדם להסתכן כדי להציל אחרים נודעה מחלוקת הפוסקים בחומ (סימן תכו), דהבית יוסף הביא שם את שיטת הגהות מיימוניות (פא מהלכות רוצח הטו) שהביא מן הירושלמי דחייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מסכנה גמורה וודאית. אך בשולחן ערוך לא העתיק הלכה זו, והסמע (שם סק ב‘) כתב דבאמת אין דעתו כך להלכה ולפיכך לא העתיקה בשוע, עיש.

אמנם נחלקו האחרונים האם רשות ביד האדם להסתכן אף שאינו חייב לעשות כן, ככ בהעמק שאלה (שאילתא קכט אות ד‘) ובתפארת ישראל על המשניות (יומא רפח), עיש.

אמנם הרדבז (בשות חג סימן תרכז) כתב דחסיד שוטה הוא, ומשמע מדבריו דאיסור יש בדבר, ועיין בשות אגרות משה (יוד חב סימן קעד ד‘) שחילק בין המכניס עצמו לסכנה ודאית דאסור אבל בספק נקט דאף שאינו מחוייב ממ רשאי הוא, עיש.

אך יסוד גדול כתב בזה בשות הרדבז חה סיריח (אלף תקפב) דשאלה זו תלויה במידת הסיכון אותה נוטל המציל על עצמו, דאם נוטה הדבר יותר להצלה מדת חסידות היא, ואם נוטה הדבר חו למוות אין לו להסתכן עיש. וכבר כתבתי במקא דכך נהגו לגבי תרומת כליות והשתלת מח עצמות וכדו‘, דאף שאין בזה חיוב ממ מדת חסידות היא שבני משפחה יתרמו איבר עמ להציל את שאר בשרם מרדת שחת, ואכמל (והארכתי בזה בשות מנחת אשר חג סימן קכג).

ולענד יש ראיה מפורשת מן הירושלמי שמותר לאדם להכניס עצמו לסכנה מסויימת כדי להציל את חבירו מסכנה גמורה. במסכת תרומות (מז עא) איתא:

רבי אימי איתצד בסיפסיפה, אמר ריונתן יכרך המת בסדינו [רב אמי נשבה וריונתן אמר שיש להכין לו תכריכים, וכונתו שודאי יהרגוהו] אמר רש בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא” [או שאהרוג אותם או שאיהרג, ממ אלך להצילו בכח].

הרי שרשבל הכניס עצמו לסכנה עמ להציל את חבירו [ובסוף הצילו עי פיוס ולא ניזוק].

ושוב ראיתי בהעמק שאלה שם שכתב שכוונת ההגמ והבי לדברי הירושלמי הללו, כי גדולי הפוסקים הנל לא ציינו לאיזה ירושלמי כוונתם. אלא שאם אכן כדבריו, יש להקשות דמה ראיה יש מן הירושלמי שחייב אדם להסתכן, ולכאורה אין לנו אלא שמותר לו לעשות כן אבל מנל שיש בזה חיוב, וצע.

וחידוש עצום כתבו בזה בעל אור החיים בספרו ראשון לציון (יוד סימן רמז סעיף א‘) ובשות הלכות קטנות (חא סימן רכט) דאף שרבי עקיבא לימד שחייך קודמין לחיי חברך, אין זה אלא היתר אבל לא חובה, ורשאי האדם למסור את נפשו למיתה כדי להציל חבירו, וככ גם במחנה חיים (חג יוד סיסה). אך אין זה דעת רוב הפוסקים שהבינו שהלכה זו חובה היא ולא רשות בלבד. וכך כתב היעבץ במגדל עוז (אבן בוחן פנה אאות כה) אלא שהתיר למסור נפשו להצלת רבו וכפי שמצאנו גם בדברי ספר חסידים (סימן תרחצ). ובאמת דברי הלקט סתומים ועמומים אך כך נראה בכונתו, ודוק שם.

ובגוף המחלוקת בין רבי עקיבא לבן פטורא עיין במשכ במנחת אשר (בראשית סינז אות ח‘, ויקרא סימן פ‘).

ג

במאי דלא חיישינן לפקונ במלחמה

והנה הבאתי לעיל (אות א‘) מה שחידשו האחרונים דלא חיישינן ככ לפיקונ במלחמה, ובביאור ענין זה מצינו שתי דרכי הבנה בדברי האחרונים:

א. החתם סופר (שות חומ סימן מד) סבר דיסוד הלכה זו משום דינא דמלכותא דינא, וזאת לפי הבנתו דכל עיקר הלכה זו דדינא דמלכותא ילפינן מהא דכתיב (שירי השירים חיב) “האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו“. ואמרו בשבועות (לה עב): “דאמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשאויליף לה מהא דמאתים הוי חד משיתא מאלף.

אך כבר כתבתי במקא (שות מנחת אשר חב סימן קכא) שדברי החתם סופר תמוהים, דהלא מצינו בראשונים שני דרכי הבנה בהא דדינא דמלכותא דינא, שיטת הרשבא והרן בנדרים (כח עא) משום שהארץ שלו, ושיטת הרשבם (בב נד עב) ותרומת הדשן (סימן שמא) משום שבני המדינה קיבלו עליהם את עול מלכותו של המלך, ומהית לחדש בזה דרך שלישית ללא כל הכרח.

ועכפ מבואר בדברי החתם סופר שיסוד הלכה זו משום דינא דמלכותא ורשות ביד המלך לשלוח את בני עמו למלחמה ומצווים המה להלחם וליהרג.

וכן צל בדברי תלמידו הגדול זקנינו מהרם אש בשות אמרי אש (יוד סימן נב) שכתב לגבי שאלת הקנטוניסטים, שבזמנם דרשו השלטונות מקהילות ישראל להוציא מתוכם מספר מסויים של צעירים יהודיים לעבודת הצבא, השלטונות לא נקבו בשמות אלא דרשו מכל קהילה מספר מסויים לפי גודל הקהילה ומספר אוכלוסייה. העשירים נהגו לפתות את בני העניים להתנדב תמורת בצע כסף כדי לשחרר את בניהם מגזירה זו, ונשאל מהרם אם מותר לעשות כן.

בין שאר הנידונים דן אם בכלל מותר לאדם לסכן את חייו בשירות צבאי בעיתות מלחמה, וכתב דכיון שמותר להלחם מלחמת הרשות עכ שאין איסור להסתכן בשירות הצבא, עיש.

ודבריו חידוש עצום דגם בצבא נכר הנלחם לטובת עם אחר מותר להסתכן, ועכ דנקט שיסוד הלכה זו משום שדינא דמלכותא דינא, והלכה זו נאמרה בכל מלכי אומות העולם. והגאון הלך בסברא זו בדרכו של רבו הגדול החתם סופר אף שלא הביא דבריו.

אך לולי דבריהם נראה טפי שאין זה ענין כלל להא דדינא דמלכותא, והלכה זו לא ניתנה אלא בדיני ממונות (או בכעין דיני ממונות שהם תקנות שתיקנו לטובת הכלל, עיין שות מנחת אשר חב סימן קכא), ואין זה ענין כלל לדיני מלחמה, ובאמת אסור ליהודי להסתכן במלחמה לא לו, ולאבד את חייו בשירותו של עריץ מגויי הארץ, אאכ חייו של בני עמנו בסכנה, ואז אפשר דהוי מלחמת דהוי מלחמת מצוה, וכמבואר בדברי הבח (אוח סימן רמט), עיש.

ב. ועכ נראה דאין הלכה זו אלא במלחמת ישראל בלבד, ומדיני מלחמה היא, ולא מיבעיא במלחמת מצוה של כיבוש הארץ, או מלחמה נגד צר ואויב שבא להשמיד את ישראל וכמש הרמבם (הלמלכים פה הא), אלא אף במלחמת הרשות, כיון שהתורה התירה למלך ישראל להילחם מלחמת הרשות, ומטבע המלחמה שנופלים בה חללים, עכ שהתורה התירה סיכון נפשות במלחמה.

וכן משמע מדברי המנחת חינוך (מצוה תכד), הנציב בחידושיו לעירובין (מה עא), וככ בחידושי הגריז (הפטרה לפרבשלח), עיש.

וכן נראה ביאור הלכה זו.

ויש לעיין לפי זה, האם היתר זה אינו אלא במה שבהכרח מסתכן החייל בהלחמו באוייב, או שמא נאמר כיון שהותרה הותרה, ומצווה היא לסכן את נפשו במלחמה אף בסכנות שאינן בהכרח קשורות לעצם המלחמה.

ונפמ בהא שהרוצח בשגגה אינו יוצא מעיר מקלטו אפילו כיואב בן צרויה שר צבא ישראל, וכתב האור שמח שהטעם משום שאינו חייב להסתכן מצד גואל הדם שעלול לפגוע בו, דיש לעיין לפי הנל האם חייב הוא להסתכן אף בסכנה זו, או שמא כיון שאין כאן סכנת מלחמה אלא סכנה מן הצד מצד גואל הדם, שמא אין זה בכלל חובת החייל להסתכן במלחמה.

ולדעתי מסתבר, דאי משום הא אין לדחות דברי האור שמח, ואין סכנה זו בכלל חובתו להסתכן, אך מטעמים אחרים אין דברי האור שמח עיקר וכמבואר לעיל.

ד

אם יש דין מלחמה בזמן הזה

והנה יש לעיין אם יש דין מלחמה בזמן הזה, כשאין לנו לא מלך ולא כהן גדול ולא כהן משוח, ולא סנהדרין ולא אורים ותומים, דהלא שנינו במשנה (סנהדרין בעא):

ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד“.

ושם בגמ‘ (טז עא) אמרו שהמלך נמלך בסנהדרין, והכהן גדול נשאל באורים ותומים.

ולכאורה משמע דללא כל הני אין יוצאין למלחמה, אך אין זה אלא במלחמת הרשות אבל למלחמת מצוה אין צריך לא סנהדרין ולא כל הני, ולהדיא מפורש במשנה שם, וכן לקמן (כעב) דרק למלחמת הרשות אין המלך מוציא אלא על פי סנהדרין ולא במלחמת מצוה, וכה ברמבם (הלמלכים פה הב).

ועדיין יש לעיין במלחמת מצוה האם בעינן עכפ דין מלך ובזמנינו אין מלך בישראל.

ועוד צריך עיון מה גדר מלחמת מצוה.

דהנה כתב רשי (סנהדרין בעא):

במלחמת הרשותכל מלחמה קרי רשות לבד ממלחמת יהושע, שהיתה לכבוש את ארץ ישראל“.

ובפירוש המשנה להרמבם כתב שם:

ומלחמת הרשות, למדנוה ממה שהיה דוד נוהג שלא היה יוצא למחמת הרשות עד שהיה יועץ עם סנהדרי גדולה כמו שהוא מפורסם אצלנו ממנהגם עליהם השלום. ומלחמת הרשות היא מלחמת עמון ומואב וישמעאל ודומיהן ומלחמת מצוה היא מלחמת עמלק ושבעה עממין בלבד“.

הרי שגם מלחמת עמלק הוי בכלל מלחמת מצוה, ולפי דבריהם אין בזמן הזה מלחמת מצוה. אך להדיא כתב הרמבם בהלכות מלכים ומלחמות (פה הא):

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו“.

הרי שגם עזרת ישראל מצר שבא עליהם הוי בכלל מלחמת מצוה, וידוע ופשוט שדברי הרמבם במשנה תורה מכריעים כנגד דבריו בפירוש המשנה, ובפרט שאין בהכרח סתירה בין דבריו (ואפשר דכאשר ישראל מותקפת עי אוייב מילתא דפשיטא דהוי מלחמת מצוה, דאטו הוי אמינא שעלינו לפשוט צוארינו למות ולא להשיב מלחמה שערה ולהציל את ישראל, וכל כונת רשי והרמבם במססנהדרין אינה אלא שבמלחמות יזומות שלא נכפו עלינו אין לנו מלחמת מצוה אלא בכיבוש הארץ ומלחמת עמלק, וכך נראה עיקר לענד.

והלכות אלה לא נתבארו בהרחבה עי גדולי הראשונים והאחרונים מכיון שבחורבן בית שני בטלה המלכות מישראל, ולא נהגו הלכות אלה למעשה, ורק בתחילת ימי המדינה עסקו גדולי הפוסקים רבות בהלכות אלה, עיין שות היכל יצחק (אוח סימן לז וסימן לט), ותשובת רבי משולם ראטה (בשות היכל יצחק אוח סימן לח), ובדברי הגראי ולדנברג בהלכות מדינה (חב שער ד‘).

וכק מור בדברי יציב (חומ סימן פא אות ג‘) הביא את לשון המאירי (סוטה מד עא) “אמר המאירי כל מלחמה שמלכי ישראל או מנהיגיהם נלחמים עם אויביהם הן מלחמת מצוה“, ועוד האריך שם לטעון שהצלת כל ישראל ודאי מותר אדם ואף מחוייב לסכן את נפשו כמו שנתבאר לעיל, עיש.

וממ לא אאריך בהלכות אלה, אך הנראה ברור ופשוט למעשה עפיד הרמבם בהלמלכים דהצלת ישראל מצר שבא עליו ודאי הוי מלחמת מצוה, ועיין בבח (אוח סימן רמט) דאפילו כאשר קהילות ישראל שבחוץ לארץ מותקפות עי גויים, הצלתם הוי בכלל מלחמת מצוה, וקו בן בנו של קו כאשר מדובר ביישוב היהודי הגדול בעולם השוכנים בארץ קדשנו.

והנה בשות אגרות משה (חומ חב סימן עח) כתב בתשובה לרבה של כפר חבד לגבי השאלה האם מלחמת ישראל בזמנינו צריכין סנהדרין וכדו‘, וכתב בהתנצלות שאין דרכו לענות בעניינים ציבורים ואינו חפץ בכך, אך כתב:

ואולי שמעו ממני מה שאמרתי לתלמידי מה שאני סובר שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג עז“.

ולכאורה דבריו תימה ולהדיא מפורש במשנה ובגמדלא צריך סנהדרין ואורים ותומים אלא במלחמת הרשות ולא במלחמת מצוה, וכך כתב הרמבם (פה הב):

מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד“.

אך אף האגרות משה הוסיף וכתב:

ורק כשנפלו העכום על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני“.

הרי דאף לשיטתו הצלת ישראל מצר שבא עליהם פשיטא דהוי מלחמת מצוה אף בזמן הזה. ובכל עיקרי דיני מלכות הארכתי במקא, ואכמל.

והנה יש לעיין במה שכתב הרמבם בסוף ההקדמה למנין המצוות:

וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה (סנהב א, טז א, כ ב, הסנהפה סהא מלכים פה הב) וכהן גדול כמו שאמר (פינחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד (עיסנהטז א). ולפרסום הענינים האלו כלם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות או בעבודות או במיתות בית דין או בסנהדרין או בנביא ומלך או מלחמת מצוה או מלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית. כי זה מבואר ממה שזכרנו“.

הרי לן דגם מלחמת מצוה לא נוהגת אלא בפני הבית, ולכאורה זה תימה וסותר דבריו שבהלכות מלכים שהצלת ישראל מצר ואויב הוי מלחמת מצוה. ולכאורה פשוט דמצוה זו נוהגת אף שלא בפני הבית, ואפשר דכונת הרמבם שאין מצוה זו נוהגת בגלות אלא כשישראל יושבים על אדמתם, והרמבם כתב לפי זמנו, ולא העלה על דעתו שעתידין ישראל לקבוע שלטון וממלכה בארץ שלא עפי מלך ונביא בסוף הימים.

ושוב שמתי אל לבי שבכל הדפוסים הקדומים של הרמבם אלא כתוב אלא מלחמת הרשות בלבד שאינה נוהגת אלא בפני הבית, ורק בדפוס רשבתי פרנקל הביאו גירסא זו, וצע.

ולאחר כל הנל באמת אפשר שאין בזמן הזה דין מלחמה, והצלת ישראל מצר שבא עליו מצותה מצד הצלת הנפש ומקורו מלא תעמוד על דם רעך.

ועדיין צע.

ויצא אל אחיו וירא בסבלתם

ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו” (שמות ביא).

עוד טרם נגלה הקבה אל משה בלבת אש מתוך הסנה, הדבר הראשון שכתבה תורה על משה רבינוויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם“. “נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם” (לשון רשי). וביאור דברי רשי שהזדהות משה עם סבלם של ישראל לא היה רגש טבעי וספונטני בלבד, אלא עבודה גדולה, “נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם“.

וכאשר ראה משה איש מצרי מכה איש עברי, שם נפשו בכפו ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ולא רק במצרי המכה את ישראל, כאשר יוצא הוא ביום השני ורואה הוא שני אנשים עברים נצים, שוב עומד הוא לצד הנרדף ואומר רשע למה תכה רעך. ואף כשהוא רואה את גויי הארץ עושים עוולה, עומד הוא לצד הנרדף, כמש:

ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם” (ביז).

וכך אמרו חזל, שאכן בחן הקבה את משה, ומדת המבחן היתה הרחמים והחמלה, וכך אמרו רבותינו (שמות רבה בב‘):

ומשה היה רועהואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה מרעה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה“.

יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודםזו תכונת היסוד של מנהיג ישראל, החמלה והרחמים, והוא שאמר הכתובויצא אל אחיו וירא בסבלתם“.

וכאשר נגלה הקבה אל משה מתוך הסנה אומר הקבה (גז‘):

ויאמר הראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו“.

משה דבק במידותיו של הקבה, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הקבה יודע את מכאוביו של ישראל אף משה רבינו רואה בסבלותם.

ולפיכך זכה משה להיות שליח האל עמו ישראל, לגאול את ישראל מגלותם לקרבם אל הר סיני ולהוריד להם את לוחות הברית מן השמים, וליתן להם את התורה הנקראת על שמו, שנאמר (מלאכי גכב):

זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים“.

ברחמים ובחמלה הוא ינהגם, וכאשר ישא האומן את היונק נשא משה רבינו רעיא מהימנא את ישראל בחיקו. וכך דרכם וחובתם של מנהיגי ישראל עיני העדה.

וכך גם בזמנינו כאשר עדיין עומדים אנו בקשרי מלחמה נגד אוייב אכזר, ובכל יום נהרגים חיילי ישראל לשברון לבנו, עלינו להרגיש ולהצטער בצערן של יותר מאלף וחמש מאות משפחות האבלים על מות יקיריהם ובכאבם של ישראל הנתונים בצרה ובשביה.

זכור אזכור איך מורי ורבי קדוש ישראל כק אדמור מצאנז זצל כמה היה מצטער ונאנח על נפול חיילי ישראל בשעת מלחמה, והיה דורש להתפלל לשלומם והצלחתם.

ועוד זה היה נאה דורש ונאה מקיים לדרוש רק לטובתם ושבחם של כל ישראל וללמד עליהם זכות וחלילה שלא לקטרג.

ועתה ראיתי שכונה עמוקה טמונה בהנהגה זו, ובזכות הנהגה זו זוכים ישראל לנצחון במלחמה, וכך פירש רשי את הכתוב בספר שופטים (פו יביד):

וירא אליו מלאך הויאמר אליו העמך גבור החיל“.

ויפן אליו הויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך“.

ופירש רשי:

בכח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני כך דרש רבי תנחומא“.

ומקור התנחומא בפרשת שופטים (סימן ד‘):

תתן לך אתה תמנה שופטים בכל שערים שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי ואם עמדה הלכה לפניהם היו שואלין לבד שבלשכת הגזית, ושפטו את העם משפט צדק שיהיו מטין את העם לכף צדק, אמר רבי יהודה ברבי שלום שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא, ממי אתה למד מגדעון בן יואש שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא שהיה הדור דל במצות ובמעשים, כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות מיד נגלה עליו המלאך שנאמר (שופטים ו) ויבא אליו מלאך הויאמר לו לך בכחך זה בכח זכות שלמדת על בני, הוי ושפטו את העם משפט צדק שיהיו מלמדין זכות על הדור“.

הרי שגדעון זכה לנצח במלחמה בזכות שלימד זכות וסינוגריא על ישראל.

וכך נהגו גדולי עולם, כך ראיתי אצל מורי ורבי הקדוש וכך שמעתי.

Published January 5, 2024 - 12:37