Hilchos Shabbos – Two Melachos in One Act

“זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה’ אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו” (שמות כ’ ח’ – י”א).

“הדור יתבי וקמיבעיא להו, הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי, אמר להו רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן. אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת ” (שבת מ”ט ע”ב).

הנה יש לעיין במי שעשה שתי מלאכות במעשה אחד האם חייב שתים, או שמא אי אפשר להתחייב על שתי מלאכות במעשה אחד.

אקדים מה שמצינו כעין זה בשאר עבירות שבתורה, ובשלשה מקומות מצינו כעין זה.

א. במס’ כריתות (י”ג ע”ב) שנינו:

“יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה”כ, רבי מאיר אומר אם היה שבת והוציאו חייב,; אמרו לו אינו מן השם”.

ב. במכות (כ”א ע”ב) שנינו:

“יש חורש תלם א’ וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם, ובשביעית, ויום טוב, וכהן ונזיר בבית הטומאה”.

ג. בביצה (י”ב ע”א) איתא:

“דתני תנא קמיה דרבי יוחנן המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש. לוקה משום מבשל גיד, ולוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה”.

וכן הוא בפסחים (מ”ז ע”ב), עי”ש.

הרי לן מכל זה דיש שאדם אוכל אכילה אחת, מבשל בישול אחד, חורש תלם אחד, וחייב על מעשהו משום כמה וכמה לאוין, כיון שמדובר בעבירות חלוקות.

וכיוצא בדבר מצינו אף במלאכת שבת, שאם במעשה אחד עשה שתי מלאכות חייב שתים, ונביא כמה דוגמאות:

א. בשבת (ע”ג ע”ב):

“אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק”.

(ונחלקו שם רש”י ותוס’ על מה הוא חייב משום מפרק, ואכ”מ).

ב. ועוד איתא (שם ע”ה ע”א):

“שוחט משום מאי חייב, רב אמר משום צובע, ושמואל אמר משום נטילת נשמה. משום צובע אין, משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע. אמר רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא, דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי. צובע במאי ניחא ליה, ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה”.

הרי דעל השחיטה חייב הוא משום נטילת נשמה ומשום צובע.

ג. ועוד שם (ע”ג ע”ב):

“אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. אמר רב יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. אמר אביי האי מאן דקניב סילקא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע”.

ד. ועוד שם (ק”ג ע”א):

“תנו רבנן התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה כגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי הגדי, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו. אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה”.

הרי שחייב משום קוצר ומשום חורש כיון שהוא מכשיר את הקרקע לזריעה.

ה. והנה במועד קטן (ב’ ע”ב) נחלקו אמוראי במשקה מים לזרעים משום מאי מיחייב, ושלש מחלוקת בדבר, וז”ל הגמ’:

“אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע. אמר רבה כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא. אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא, ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא משום חורש אין, משום זורע לא, לרב יוסף קשיא משום זורע אין, משום חורש לא, וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא, והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום נוטע ואחת משום קוצר. קשיא”.

הרי שרבה ורב יוסף נחלקו אם חייב משום זורע או משום חורש, ואביי מיחייב ליה תרתי, והביא ראיה מהזומר וצריך לעצים שחייב שתים.

ומלבד חמשת הסוגיות המפורשות, עיין עוד בדברי הרמב”ם (הל’ שבת פ”ט הי”ד) דהעושה עין צבע חייב משום צובע, והראב”ד השיג עליו ממה שלמדו מלאכת מבשל מבישול סממנים לשם עשיית הצבע במשכן תיפוק לי לחייבו משום צובע. וכתב במגיד משנה בדעת הרמב”ם שהעושה עין הצבע חייב שתים משום בישול סממנים ומשום צובע את המים והפיכתו לצבע, עי”ש.

הרי לן עוד מקור שבמעשה אחד חייב שתים.

והנה במנחת אשר לשבת (סימן ס’) פלפלתי במה שכתב רש”י (ע”ג ע”ב) לגבי הזומר וצריך לעצים שחייב אף משום זורע, וכתב רש”י: “זומר – להצמיח הגפן”. ומשמע שאינו חייב משום זומר אלא אם כן כונתו להצמיח, ולכאורה תימה דאף אם אינו מתכוין לכך מ”מ הוי פסיק רישא.

והתוס’ במועד קטן (ב’ ע”ב) כתבו להדיא דאף על פי שאינו מתכוין להצמיח חייב, כיון דמ”מ כל הזומר מצמיח את האילן, עי”ש.

ובאגלי טל (זורע סעיף ח’) סתם לפי דברי התוס’ דחייב אף אם אינו מתכוין להצמיח, והוסיף (באות כ”א) שלולי דברי התוס’ היה נראה דאינו חייב אלא אם מתכוין להצמיח, ולמד כן מדברי הר”ן (שבת ז’ ע”ב מדה”ר) דהכותב בחק תוכות אינו חייב אלא במתכוין לכתיבה דמלאכת מחשבת אסרה תורה והרי נעשית מחשבתו. הרי דאינו חייב על גרם מלאכה אא”כ נעשית מחשבתו ומתכוין למלאכה, וכך גם בזומר שאינו חייב אא”כ הוא מתכוין להצמיח.

והאגלי טל לא שם אל לבו שדבריו מפורשים ברש”י במקומו שאינו חייב אלא אם מתכוין להצמיח.

אך מה שכתב לדמות הזומר לגרם מלאכה אין נראה כלל, ואין כאן גרמא אלא מעשה דכל אצמוחי אילנא הוי תולדת זורע, והוי מעשה ממש ולא גרמא.

והרי איתא להדיא בשו”ע (של”ו ס”ג) דאסור ליטול ידים בגינות משום זורע אע”פ שאינו מתכוין להצמיח, וע”כ דאין זה ענין לגרם מלאכה כלל.

ומשום כן נתקשיתי גם במה שכתב הפרי מגדים בספר ראש יוסף (שבת שם) דאין דין פסיק רישא במלאכה הנעשית לאחר זמן, ומשום כן אינו חייב אלא במתכוין להצמיח, אבל אילו היה דבר שאין מתכוין לא היה חייב משום פסיק רישא. וגם על דבריו יש לתמוה מהלכה זו שבשו”ע.

וראיתי שהמהר”ל בגור אריה עמ”ס שבת כבר קדמו, ואכן כתב לפי דרכו לחלוק על השו”ע בהלכה זו, והתיר ליטול ידים בגינה, עי”ש.

אך באמת לא הבנתי כל גדר זה של מלאכה הבא לאחר זמן דבאמת אין מלאכת זורע בעצם הצמחת האילן אלא כל מעשה שענינו ותכליתו אצמוחי אילנא הוי בכלל מלאכת זורע חייב אף אם חזר וליקט את הזרע, וכבר ביארתי במנחת אשר (שבת סימן נ”ח) דשאני בזה הזורע מהמבשל, ובעוד המבשל אינו חייב אלא על גמר הבישול והמדביק פת בתנור וחזר והוציא אותו מן התנור פטור, הזורע חייב על עצם הנחת הזרע באדמה בין אם יצמח ובין אם לא, עי”ש.

וביארתי שם את דברי רש”י הנ”ל לפי מה שכתב בקרית ספר על הרמב”ם (הל’ שבת פ”ח) בביאור הלכה זו דהזומר וצריך לעצים דחייב שתים, וז”ל:

“וקשיא לי טובא אכל הני דאמר דחייב במעשה אחד משום כך וכך חטאות אפילו בהעלם אחת, דלא לחייב אלא חדא דהא אכמה מלאכות מעין מלאכה אחת ואתולדות דידיה לא מחייב אלא חדא, וניחא לי בחביתה וחלתה [ע”ד ע”ב] דכל הנהו חייבי היו כל חד וחד באנפיה נפשיה עד דאשתלים חביתא או חלתא כדפרש”י ז”ל, ובירושלמי נמי אמרן הדין דשחק תימה כד מיפריך ברישייא חייב משום דש כד מבחר בקלופיתא משום בורר כד שחיק במדוכתא משום טוחן כד יהיב משקין משום דש גמר מלאכתה משום מכה בפטיש וגווני טובא דמייתי התם דאכל חדא וחדא מיחייב באנפיה נפשה, ולא אשמועינן חידושא אלא דיש מעשה דאינו נגמר עד שהוא חייב כמה חטאות כדאמר, אבל אכתי קשיא לי בהאי גוונא דקטל אספסתא דלא הוי אלא חד מלאכה ולא קמוסיף מידי בקצירת אספסתא דצמח מקצירת חטין בזמנן דאמאי חייב שתים ונראה דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי מיכוון נמי לצמח בקצירתו זאת מיחייב מה שאין כן בעושה אב ותולדותיו דלא מיכוין אלא למלאכה אחת“.

הרי לן דנקט דבאמת אינו חייב במעשה אחד על שתי המלאכות אלא כאשר הוא מתכוין לשנים, ומשום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ומשום כך כתב רש”י דאינו חייב משום זומר אלא משום שמתכוין להצמיח.

ולא ברור מתוך דברי הקרית ספר האם כונתו רק שאינו חייב על תולדה במקום אב כשאינו מתכוין לתולדה כדמשמע קצת מסוף דבריו, אך מכל עיקר דבריו משמע יותר דכלל זה נקוט בידו בכל ענין שבמעשה אחד עושה שתי מלאכות.

ולפי זה נראה דזה גם טעם מה שאמרו דרק הזומר וצריך לעצים חייב שתים. והתוס’ שם פלפלו למה אינו חייב אלא אם כן הוא צריך לעצים, ובמנחת אשר (שבת סימן ס”א אות ב’) ביארתי דבריהם, דרק בעצים אינו חייב משום קוצר אלא בצריך להם, ולא בפירות ובשאר גידולי קרקע, עי”ש בעומק הדברים, אך לפי הקרית ספר אתי שפיר בפשטות דכיון דחייב שתים, ע”כ צריך לכוון לשתי המלאכות גם יחד.

ועוד הבאתי שם שבדברי הר”ן בחידושיו לשבת (קי”א ע”א ד”ה האי מסוכרייא) מבואר כעין דברי הקרית ספר בביאור סוגיא דלקמן (ק”ג ע”א) בתולש עולשין מן השדה דאינו חייב אלא בארעא דידיה דניחא ליה לנקות את השדה לזריעה, ודחה בדרך זה את ראיית הערוך מהסוגיא שם דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר ומשום כן פטור הוא בארעא דחבריה, דאין זה אלא משום שחייב שתים ומשום כן בעינן שיתכוון למלאכת חרישה והכנת הקרקע לזריעה, עי”ש.

וגם בדף ע”ה לגבי השוחט מבואר בגמ’ דאינו חייב משום צובע אלא משום דאכן ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא ויקפצו הקונים לקנות. ולכאורה פשוט גם בהאי מאן דשדא פיסלא דליקלא דודאי מתכוין הוא גם לקצירה וגם למלאכת מפרק, עי”ש.

ושוב כתב הקרית ספר דרך אחרת ביישוב קושייתו:

“אי נמי בהאי קצירה אית בה שינוי מעשה מקצירה דעלמא דקפיד אמעשה הקצירה למעבדה בגוונה דתצמח ולהכי חשיב בתרי מלאכות וחייב אתרוייהו והכי נמי בכל מאי דאיתמר עליה עובר משום שנים כי האי גוונא”.

הרי לן לפי דרך זה, דכיון שהוא קוצר באופן מסויים כדי להשביח את הגידול משום כן חייב שתים, דמוכחא מילתא מתוך מעשיו שהוא מתכוין אף להצמיח, הא לאו הכי באמת לא היה מתחייב.

(אך צריך עיון בשוחט שחייב אף משום צובע ומה שייך לשנות בשחיטה, והלא כל שוחט ממילא נשפך דם השחיטה וצואר הבהמה נצבע בשופי, וצ”ע).

והנחת היסוד שבשתי הדרכים שבדבריו, דחידוש הוא ולא מסתבר שיתחייב שתים על מעשה אחד. אך אני לכשעצמי לא ירדתי לסוף דעתו, דמה חידוש יש בזה כיון שיש במעשהו שתי תוצאות שונות, ולמה לא יתחייב בשתי המלאכות, ומה בכך שנעשו ע”י מעשה אחד.

ומדברי כל הראשונים אין נראה כדבריו, דהלא התוס’ במו”ק (ב’ ע”ב ד”ה חייב) כתבו להדיא שחייב משום זומר אף על פי שלא נתכוין להצמיח, והתוס’ בשבת (ע”ג ע”ב) כתבו לבאר לפי דרכם למה אינו חייב משום קוצר אלא בצריך לעצים, כמבואר, וכן הוא בשאר הראשונים.

ובאמת נראה אף בדברי רש”י ביאור אחר, דלא עלה על דעת רש”י לחדש שאינו חייב משום זומר אלא במתכוין להצמיח, אלא כל כוונתו לבאר למה הזומר הוי תולדה דזורע, כיון שהזמירה נועדה להצמיח, דהלא לקמן (ע”ד ע”ב רש”י ד”ה חייב אחד עשרה) כתב לגבי האי מאן דעביד חלתא דחייב אחד עשרה כתב: “זומר הקנים והוא צריך להם – חייב משום קוצר ומשום נוטע”, אף שלכאורה לא מיירי בענין שהוא מתכוין להצמיח, דאם כן מה זה קשור לעשיית החלתא.

וכן מוכח אף בדברי הרמב”ם, דהלא מחד גיסא כתב (פ”ח ה”ב) “הזורע כל שהוא חייב, הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע”. הרי שכתב כדי שיצמח בכל זומר ולאו דוקא בצריך לעצים שחייב אף משום קוצר.

ומאידך כתב (שם ה”ד):

“כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו כגון אספסתא וסלקא, הקוצרו בשגגה חייב שתי חטאות, אחת מפני שהוא קוצר ואחת מפני שהוא נוטע, וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע“.

הרי שדוקא בהלכה דהזומר וצריך לעצים דחייב שתים לא כתב דצריך שיתכוין להצמיח, ומשום כך נראה, דבאמת כל כונת רש”י וגם הרמב”ם אינו אלא לבאר דהזומר חייב משום נוטע וזורע, משום שדרך עובדי האדמה לזמור כדי להצמיח ומשום כן הזומר הוי תולדת זורע, אך אין צריך כונה להצמיח כדי להתחייב, לא בזומר בעלמא וגם לא בזומר וצריך לעצים.

ודו”ק בכל זה.

ב

בתוצאה אחת שיש לדמותה לשתי מלאכות

ולאחר שנתבאר דהעושה שתי מלאכות במעשה אחד אכן חייב שתים, יש לעיין בעושה מעשה שיש לדמותה וליחסה לשתי מלאכות שונות האם חייב שתים או אינו חייב אלא אחת.

ומסברא נראה ברור פשוט בעיני דלעולם אין לחייב שתים על מעשה אחד שיש בו תוצאה אחת, כדוגמא לדבר מה שנחלקו רב ושמואל בשבת (ק”ב ע”ב) בעושה נקב בלול של תרנגולים, וכן בעייל שופתא בקופינא דמרא, אם חייב משום בונה או משום מכה בפטיש, ומדברי הראשונים וסתימת הסוגיא דאכן יש באלה דמיון גם לבונה וגם למכה בפטיש, אך לא עלה על דעתם שיש לחייבו גם משום בונה וגם משום מכה בפטיש, מכיון שאין כאן אלא ענין אחד ותוצאה אחת אין לחייבו אלא משום מלאכה אחת, ונחלקו רב ושמואל האם דומה טפי לבונה או למכה בפטיש.

ואין זה דומה כלל למחלוקת האמוראי במו”ק במשקה מים אם דומה לזורע או לחורש ולאביי אכן חייב שתים, גם משום חורש וגם משום זורע, דשאני התם דאכן יש כאן שתי תוצאות, גם אצמוחי אילנא וגם רפויי ארעא, ויש מקום לחייבו שתים.

ונראה בזה עוד, הנה כתב הרמב”ם (הל’ שבת פ”ט הי”ב):

“המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיוצא בהן חייב, וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד ארכו ארבעה טפחים, והמנפץ את הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדת מנפץ וחייב”.

ובחיי אדם (הל’ שבת כלל כ”ג) כתב דחייב שתים, משום דש ומשום מנפץ, וציין כעין זה מדברי המגיד משנה דהעושה עין צבע חייב שתים.

ומקור הסוגיא בשבת (ע”ג ע”ב):

“תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן”.

וברש”י כתב:

“המנפץ – פשתן בגבעולין. והמנפט – צמר גפן בקשת כדרך האומנין, וצמר גפן גידולי קרקע הוא, להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש, שמפרק גרעינין ממנו, ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר”.

וכוונתו ברורה דהמנפט צמר גמן אינו חייב אלא אחת, והוי תולדה דדש ואינה דומה למנפץ צמר דהוי אב מלאכה בפני עצמה, כיון דהוי גידולי קרקע ודומה טפי לדישה.

ומבואר דודאי אינו חייב שתים ולא כדברי החיי אדם. ויסוד הדברים דכל שעושה מעשה אחד שיש בו תוצאה אחת, שיש לדמותה ולייחסה לשתי המלאכות, לעולם אינו חייב שתים, ובהכרח צריך לדון בסברא לאיזה משתי המלאכות דומה יותר.

וזה הנראה בעומק דברי רש”י, דהנה לכאורה יש לתמוה בסברת רש”י דאף שמצינו שמלאכת דש לא נוהגת אלא בגידולי קרקע, אין לנו מלאכה שנוהגת רק במה שאינו גידולי קרקע, ואם כן אין כל סברא לומר שמנפץ צמר גפן לא יכול להיות תולדה של מנפץ צמר משום שצמר גפן הוי גידולי קרקע, דאטו משום דהוי גידולי קרקע גרע טפי ואינו בכלל מנפץ צמר.

אלא נראה כנ”ל, דבאמת יש לדמות מנפץ צמר גפן למנפץ דצמר מצד עצם מלאכת הניפוץ, אך מאידך יש לדמותו אף לדש, שדומה לו במה דשניהם בגידולי קרקע, וגם יש בהם דמיון מצד עצם המעשה ותכליתו, וביאר רש”י שהדמיון בין דש לניפוץ צמר גפן דהוי גידולי קרקע מכריע לייחסו לדש ולא למנפץ בצמר. ודו”ק בפשטות ועומק הדברים.

ואין זה דומה כלל לדברי המגיד משנה בעושה עין הצבע דחייב שתים, דשאני התם דבאמת יש במעשיו שתי תוצאות שונות, בישול הסממנים כדי להוציא מהם את הצבע, וצבעת המים כדי להפכם לצבע, וכמבואר לעיל (אות א’) דכל שיש במעשה אחד שתי תוצאות ודאי יש לחייבו שתים.

ושוב התבוננתי בלשון החיי אדם ונראה שאין בדבריו כל קושי וכל סתירה לכל המבואר, ויסוד דבריו שאכן המנפץ צמר גפן יש במעשיו שתי תוצאות, מחד הוא מיישר את הצמר גפן ועושה ממנו מעין חוטים ודומיא דניפוץ הצמר, וגם מפרק את הגרעינים משיבולים דומיא דדם, ומשום כן פירש כשיטת הרמב”ם שאכן חייב שתים.

ומשום כל זה אין נראה מה שכתב במנחת חינוך (מוסך שבת מלאכת קוצר ומלאכת גוזז) שהגוזז חייב אף משום קוצר, לפי דברי הירושלמי (שבת מ”ח ע”ב) שהשולה דג מן הים חייב משום עוקר דבר מגידולו דהיינו קוצר, הרי דיש קוצר אף שלא בגידולי קרקע והוא הדין שכל גוזז חייב משום קוצר, עי”ש.

והדברים אינן מתיישבים על הלב ולעולם אי אפשר שבענין אחד ותוצאה אחת יהיה חייב משום שתי מלאכות, ועל כרחך צריך לומר דכל הגוזז גידולים מגופם של בעל החיים גוזז הוא ולא קוצר, אף שהשולה דג מן הים חייב משום קוצר, אף שאינו גידולי קרקע.

אלא שיש לעיין בדברי הירושלמי, והלא חייב הוא משום נטילת נשמה, וכפירוש רש”י (ק”ז ע”ב), ולמה חייב שתים.

ונראה בדברי הירושלמי, דאף שאינו חייב משום נטילת נשמה עד שיבש בו כסלע, דתו לא חיי וכמבואר בגמ’ שם בבבלי, מ”מ חייב משום עוקר דבר מגידולו מיד כששלה אותו מן המים, ואכן יש במעשיו שתי תוצאות שונות, הוצאת הדג מן המים על מנת להשתמש בו, והמתתו ונטילת נשמתו, ועל שתי התוצאות חייב משום שתי מלאכות. (ומיירי בענין שהדג ניצוד ועומד ואין בו צידה וכמו שכתב שם רש”י).

ועיין מה שכתבתי בכל זה באריכות גדולה במנחת אשר למס’ שבת (סימן ס”א – ס”ב), ודו”ק בכל זה.

 


ואתנה לך את לחת האבן

“ויאמר ה’ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם” (כ”ד י”ב).

שני לוחות הברית נתן הקב”ה לישראל ועליהן עשרת הדברות ויש להבין למה שנים היו, וכי אי אפשר לכתוב את עשרת הדברות על לוח אחד.

“לחת – לחת כתיב, ששתיהם שוות” (רש”י דברים ט’ י”א).

“והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו: והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם, ובקצתם לא הזכיר, כי בדבור השני אל קנא, בשלישי כי לא ינקה, בחמישי למען יאריכון, ולא הזכיר באחרים עונש או שכר. והיה זה, כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו” (רמב”ן כ’ י”ג).

הרי לן מדברי הרמב”ן (שם) על סוד שני לוחות הברית שלוח אחד היה במצות שבין האדם למקום והלוח השני במצוות שבין אדם לחבירו, ונוסף על דבריו מה שכתב רש”י פרשת עקב (דברים ט’ י”א) דלחת חסר כתיב ללמדך ששניהם שוות, שני הלוחות זה שעליו חקוקים באש שחורה ע”ג אש לבנה “אנכי ולא יהיה לך” וזה שעליו חקוקים לא תגנב ולא תענה שווים היו, כי שניהם כאחד, שלימות האדם המה, וזה בלא זה אין בהם חפץ.

ונראה דמשו”כ ניתנו שתי לוחות, כי דומים היו זה לזה כדי שנלמד כי ע”י עבודה שלימה בשני חלקי התורה ימלא היהודי את יעודו.

וכבר אמר מרן רבי ישראל סלנטר זצ”ל דמשה רבינו בראותו את העגל חשב לשבור רק את הלוח האחד שבו כתובים אנכי ולא יהיה לך אבל הלוח השני שעליו כתובים מצוות שבין אדם לחבירו חשב ליתן לבני ישראל כי מה ענין חטא העגל למצוות אלה (ולכן כתיב “וישלך מידו”), ואמר לו הקב”ה שכל התורה מקשה אחת ושני לוחות כאחד כרוכים ירדו מן השמים ולא ניתן לחלקם ולהפרידן זה מזה (ולכן הקרי הוא “וישלך מידיו”) ודפח”ח.

ב

ובעבודה שלימה זו בשני חלקי התורה גם נצטווינו “והייתם נקים מה’ ומישראל” (במדבר ל”ב כ”ב).

ומצוה כפולה ומכופלת נצטווינו בזה. להיות נקיים מה’ מחד, וביאור מדת הנקיות מה’ הגדירו חז”ל במשנה (שקלים פ”ג מ”ב) “לצאת ידי חובת המקום”, וענינו לקיים את המצוות בשלימות גמורה ובנקיון מוחלט, וכבר ביאר מדה זו באריכות ובעמקות הרמח”ל במסילת ישרים במדת הנקיות.

אך עוד נצטווינו להיות נקיים מישראל, וביאור ענין זה אמרו חז”ל שם “לצאת ידי חובת הבריות”. לא די לו לאדם שהוא צח ונקי כלפי אביו שבשמים נותן התורה, אלא צריך הוא גם לצאת ידי חובת הבריות ולהתנהג באופן שלא יעלה עליו כל חשד בין במצוות שבין אדם למקום ובין בענינים שבין אדם לחבירו.

ומשום מצוה זו תיקנו חז”ל תקנות רבות, מהן משום חשדא ומהן משום מראית עין, ויסוד כולן שצריך האדם לצאת מגדרו במדת הנקיות ולנהוג בדרך שיראה לעין כל שצח ונקי הוא ולא יבואו לחשוד בו שאין לבבו שלם עם הקב”ה או עם הבריות.

וכמה קשה לצאת ידי הבריות, ראה נא מש”כ רבינו הגדול החתם סופר (שו”ת ח”ו סימן נ”ט) ומשום החשיבות שבדבריו הקדושים אאתיק לשונו הארוכה.

“ודע בני ותלמידי שי’ כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים מה’ ומישראל וב’ חובות אלו נקיות מה’ יתב’ והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבי’ צמדים על גבנו ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאי’ ונותני’ מוזרי’ בלבנה ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח”ו והוא מש”ס ס”פ יה”כ בענין חלול ה’ דאין לו כפרה כלל ר”ל ושיעור חילול ה’ כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר ובעו”ה שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא והשתא אי נמי הי’ אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווי’ והכתוב צווח הרכבת אנוש לראשנו. ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו ואולי על זה כייל שהע”ה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רצונו לומר שאפי’ בעשייתו כל טוב א”א שלא יחטא עכ”פ באופן השני הנ”ל ביציאת ידי הבריות. ואינני כדי להזכיר אבותינו הקדושים מ”מ תורה היא וחוכך אני בבני גד וראובן אשר עליהם נאמר מקרא זה והייתם נקיים ועפ”י עצת מרע”ה שהי’ עפ”י ה’ עשו את שלהם לנקות עצמן והוא במה שיצאו חלוץ י”ד שנים לפני צבא המלחמה ומ”מ לא  יצאו ידי חובה המקרא הזה בשלימות כי לא על חנם גלו ראשונה לפני כל השבטי’ וקראו חז”ל עליהם מקרא הזה נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך עיי’ ברבה פ’ מטות”.

אלא שבאמת צריך ביאור למה צריך האדם לצאת ידי חובת הבריות, ומה איכפת לן מה יאמרו הבריות. ועוד מדאמרו חז”ל “שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום” משמע שתלו זב”ז והוקש חובת הבריות לחובת המקום.

ופשר דבר זה הבליע החת”ס בלשון קדשו, וסודו מפורש בגמ’ (יומא פ”ו ע”א).

“היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר אמר אביי לא שנו אלא באתרא דלא תבעי אבל באתרא דתבעי לית לן בה אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי והדר מקרב להו גבי הדדי ועביד חושבנא רבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין”.

ועוד אמרו שם “כדתניא ואהבת את ה’ אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”.

הרי לן מסוגיא זו דכל דבר שיש בו מראית עין או חשדא יש בו חילול ה’, ומשו”כ תלו חכמים יציאת ידי חובת הבריות כידי חובת המקום ואמרו ש”צריך לצאת ידי חובת הבריות כדרך שצריך לצאת ידי חובת המקום”. והוא שציוותה תורה “והייתם נקיים מה’ ומישראל”.

ועוד אמרו חכמים “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם”. דלא זו בלבד שצריך האם להיות נקי בעיני ישראל כשם שצריך הוא להיות נקי עם ה’, אלא אף זאת מצווה אדם למצוא חן בעיני אדם כשם שהוא מצווה למצוא חן בעיני אלקים.

דכנגד מה שאמרו חכמים שהמתנהג בדרך שאינה ראויה וגורם לבריות לומר ראו זה שלמד תורה כמה מכוערין מעשיו, ונמצא מחלל שם שמים, אמרו והייתם נקיים.

וכנגד מה שאמרו ראו זה שלמד תורה כמה נאים מעשיו ונמצא מקדש שם שמים, אמרו ומצא חן ושכל טוב.

 

Published January 19, 2022 - 10:42