אמנם באמת מבואר להדיא בגמ’ (שם ל”ד ע”ב) דאין הברכות אלא מדרבנן שהרי אמרו שם “כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן לא צריכא דאף על גב דהא ודאי והא ספק”.

הרי לן להדיא דאין הברכות אלא מדרבנן ולא מה”ת.

וכבר עמד הריטב”א על שאלה זו בר”ה (ט”ז ע”א) וכתב “והא דקאמר אמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות, משום דאע”ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא, מ”מ ממה שאמרה (תורה) זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון, ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז”ל בסיפרי מפסוק והיה לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה’ אלקיכם שאין תלמוד לומר אני ה’ אלקיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות, ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא, ומשום הכי קתני ר”ע שאמר הקב”ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו’ שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב”ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח”ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם”.

הרי לן דעת הריטב”א דבכל מקום שהסמיכו חכמים דבריהם על מקראי הקודש הו”ל מעין דאורייתא וחמור מדברי סופרים, דכיוונו חכמים לרצון התורה ונמסר בידם כח זה.

וכך נראה גם בכונת בעל המאור שכתב (דף י”ב ע”א מדפי הרי”ף) “אותן שתוקעין מעומד הלא הם על סדר ברכות התפלה והן נראין כשל תורה וכדרבא דאמר רבא אמר הקב”ה אמרו לפני וכו'”. ובודאי אין כונתו דהוי מה”ת ממש, שהרי גמ’ מפורשת דהוי מדרבנן כנ”ל, אלא נראה כונתו דהוי כעין דאורייתא ונראין כשל תורה, וכדעת הריטב”א.

אמנם הרמב”ן במלחמות (י”א ע”א מדפי הרי”ף) כתב לגבי מש”כ (שם ט”ז ע”א) אמר הקב”ה לישראל תקעו לפני בשופר של איל, דאין זה מה”ת ומצינו לשון זה אמר הקב”ה גם בדרבנן וכמו שאמרו אמר הקב”ה אמרו לפני מלכויות, עי”ש. הרי שהוכיח ממאמר זה דגם בדרבנן מצינו לשון זה דאמר הקב”ה.

(והנה כל הראשונים הנ”ל לא עמדו אלא על לשונם “אמר הקב”ה” ולכאורה צריך עיון טפי לשונם רחמנא אמר, ולכאורה לשון זה משמע טפי דהוי דין תורה, ובמקומות שונים בש”ס מצינו לשון זה, וכמדומני שבכל מקום מדובר בדין דאורייתא ממש, עיין סוטה ה’ ע”ב, ב”ק ז’ ע”ב, ב”מ קי”ד ע”ב, והרי אמרו לגבי מלכיות זכרונות ושופרות (ר”ה ל”ד ע”ב) למה מזכירין רחמנא אמר אידכר ומשמע דהוי מה”ת, וצ”ע).

ב

ולולי דברי הראשונים, היה נראה לכאורה לומר דבאמת הוי אמירת מלכיות זכרונות ושופרות מה”ת וכדמשמע מפשטות לשונות הגמ’, וממה דדרשו מקרא דיש לומר מזו”ש. אלא דאין זה מצוה אלא בהדי תקיעות השופר, וכפשטות דברי חז”ל “אמרו לפני מלכיות… אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה בשופר“. וזה גדר הדין דיש ללוות את תקיעת השופר בפסוקים וברכות של ענייני מלכיות זכרונות ושופרות, אבל כשאין לנו שופר אין ענין באמירת מזו”ש אלא מדרבנן, דכך תיקנו חכמים מטבע של תפילת ר”ה, אבל כשיש תקיעת שופר יש בזה מצוה דאורייתא.

ואתי שפיר מה שאמרו שם (ל”ד ע”ב) דאם במקום אחד תוקעין בשופר ובעיר אחרת מתפללין מוסף אין הברכות אלא מדרבנן כיון שאין עמהם תקיעת שופר.

ולכאורה זו דרך נפלאה ליישב סתירת הסוגיות, אך בטלה דעתי לדעת רבותינו.

אמנם בדרך זו יש ליישב דברי רש”י עה”ת (ויקרא כ”ג כ”ד) שפירש יום זכרון תרועה דהכונה לפסוקי זכרונות ושופרות, ודחה הרמב”ן דאין זה אלא אסמכתא מדבריהם. והביא את דברי הגמ’ דהולך למקום שתוקעין כיון שאין הברכות אלא מדרבנן, עי”ש. ולדרכנו ניחא דבאמת הוי מדאורייתא בהדי שופר.

ג

והנה יש לעיין בתקיעות ובברכות במזו”ש, מה בהן עיקר ומה בהן טפל, דלכאורה נראה שהברכות טפלות הן לתקיעות, ובאות ללוות את תקיעות השופר. אך יש מקום לומר דלאחר שכבר יצאנו יד”ח בעיקר מצות השופר בתקיעות דמיושב אין תקיעות דמעומד אלא ללוות את ברכות התפילה. ונראה דנחלקו בזה רבותינו הראשונים, ונבאר.

הנה נחלקו הראשונים בענין מי ששח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד ושלש מחלוקות בדבר, דעת רבינו שמחה הובא בהגהות מיימוניות (פ”ג אות ט’), ובבית יוסף סי’ תקצ”ב שחוזר ומברך, לעומתו דעת הרי”ד בפ”ד מר”ה דאף לכתחלה מותר לשוחח, ובתווך שיטת הרמב”ם (פ”ג הי”א) והשו”ע שם סעיף ג’) דלכתחלה אין להפסיק כדי שברכת השופר תחול גם על תקיעות דמעומד אך בדיעבד אינו חוזר ומברך.

שיטת רבינו שמחה מובנת, דכיון שתיקנו חכמים תקיעות דמעומד ועשאוהו כחיוב גמור. אף שכבר יצא יד”ח מה”ת חוזר ומברך על מצוה דרבנן. שיטת הרמב”ם אף היא מובנת דכיון שיצא יד”ח עיקר המצוה שוב אינו מברך ואין זה דומה למצוה דרבנן שמברך עליה כגון נ”ח ומקרא מגילה כיון שבדרך כלל מברך על תקיעות דמיושב ופוטר את אלה שבמעומד, אך שיטת הרי”ד צריכה ביאור, דלמה מותר לכתחלה להפסיק וכי לא נכון לברך על כל התקיעות כאחד.

ונראה ביאור שיטתו לפי המבואר בריטב”א ר”ה ל”ד וז”ל והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו ידי חובת מצות שופר בתקיעה דמיושב, ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר, אלא לחובת תפילה בציבור להעלות תפלה בתרועה, כענין [שעושין] בתעניות שתוקעין על ז’ ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפילה] בשופר, עכ”ל.

ולמדנו מדבריו חידוש גדול דהתקיעות שעל סדר מלכויות זכרונות ושופרות בעצם לא שייכי למצות השופר אלא לענין התפלה ותקיעות אלה להעלות את התפלה והברכות הן. וכעין התקיעות שבתפלת התענית, ולא כהבנה המקובלת שהברכות מלוות את התקיעות, אלא להיפך התקיעות טפלות ומלוות את ברכות המלכויות זכרונות ושופרות, ולפי”ז נקט הרי”ד דעל תקיעות אלה לא מברכים לשמוע קול שופר כיון דלא משום מצות השופר הן, ודו”ק בזה.

ד

ושיטה מחודשת עד למאד בענין תקיעות דמיושב ודמעומד מצינו בבעל המאור בר”ה פ”ד (דף י”ב ע”א מדפי הרי”ף) והיא, דתקיעות דמיושב היינו התקיעות שבחזרת הש”צ על סדר מלכויות זכרונות ושופרות, וקרויים תקיעות דמיושב משום דאף שהש”צ צריך לעמוד הציבור רשאי לשבת, ותקיעות דמעומד הן מה שנהגו בימיהם לחזור ולתקוע את כל הסדר לאחר גמר התפילה, והן תקיעות דמעומד כיון שהציבור כבר עמד על רגליו לקראת היציאה מבית הכנסת. ומה שאנו נוהגין לתקוע לפני תפלת המוסף בברכה אינו אלא מנהג שנהגו לאחר חתימת התלמוד משום חולים שאינם יכולים לשהות בביהכ”נ עד חזרת הש”צ עי”ש.

ולדרכו הוסיף עוד בעל המאור דבימי חז”ל לא היו מברכים על השופר ברכת המצוה דכיון דתקיעות הראשונות היו על סדר הברכות דמלכויות זכרונות ושופרות שוב לא צריך לברך ברכת המצוה וכמו שאין ברכת המצוה על קריאת שמע כיון שמברכין עליה ברכות קריאת שמע, אלא שלאחר שנהגו לתקוע לפני התפילה שוב נהגו גם לברך לפני תקיעת השופר, עי”ש בדבריו המחודשים.

וגם המאירי הלך בדרכו בר”ה שם ובברכות י”א ע”ב, והוסיף לפי דרכו דאף לאחר שנהגו לתקוע ולברך לפני תפילת המוסף אין ברכת השופר חלה על התקיעות שעל סדר התפילה דאלה די להם בברכת מזו”ש, ומשו”כ מותר להפסיק בין התקיעות שלפני מוסף לאלה שעל סדר הברכות.

הרי לן שתי דרכים בביאור שיטת הרי”ד דמותר לדבר בין תקיעות דמיושב לאלה דבמעומד.

ומ”מ למדנו דנחלקו הראשונים בתקיעות שעל סדר התפילה האם המה עיקר והברכות טפלות להן או שמא ברכות עיקר והתקיעות טפלות להן, ודו”ק בכ”ז.

ה

הנה נחלקו רבי ורשב”ג בראש השנה (ל”ב ע”א) אם ברכת קדושת היום נאמרת במלכויות או בזכרונות, לרבי אומרים קדושת היום במלכויות כמו בשבת שקדושת היום היא הברכה הרביעית, ולרשב”ג מדמינן לשבת, וכמו שאומרים קדה”י בשבת בברכה האמצעית שהיא הרביעית מתוך שבע ברכות התפלה כן בר”ה אומרים באמצעית שהיא החמישית מתוך תשעת הברכות.

ויש לעיין לתרוויהו דלכאורה יש כאן סיום אחד שעולה לשתי ברכות שונות ברכת המלכויות וברכת קדושת היום, דהיינו “מלך על כל הארץ” שהיא סיום ברכת המלכויות, “מקדש ישראל ויום הזכרון” שהיא סיום ברכת קדושת היום, אך לכאורה ברכה אחת עולה לשני ענינים שונים וסיום הברכה כולל שני ענינים שונים, ולענ”ד לא מסתבר לומר כן.

ונראה יותר לפי פשטות הענין דכל סיום הברכה “מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון” קדושת היום היא, דזה מהות היום הרת עולם שבו ממליכין את הקב”ה על כל העולם כולו, וזה גם פתיחת הברכה מלוך על כל העולם כולו וכיון שזה עיצומו של יום כולו קדושת היום אלא שיש בו גם סיום במלכויות, וכן לרשב”ג שקדושת היום נאמרת עם זכרונות דהלא יום הזכרון הוא שבו הקב”ה זוכר מעשי עולם ופוקד כל יצורי קדם אלא שיש בו גם סיום בזכרונות ודו”ק.

ו

וידוע מה שנחלקו גדולי עולם הגרי”ז מבריסק והחזו”א בענין תקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות, דלדעת הגרי”ז רק מי ששמע כל חזרת הש”צ יוצא יד”ח בתקיעות אלה, ולדעת החזו”א בסי’ קל”ז אות ב’ די בכך שהתפלל תפלת הלחש כדי לתקוע אחר גמר תפלתו וקיים בכך את מצות התקיעות דמלכויות זכרונות ושופרות עי”ש.

וכיון ששיטת הגרי”ז אינה מבוארת בספרו הגדול, ואין אנו חיים אלא מפי מעתיקי השמועה תלמידיו ותלמידי תלמידיו לא ידעתי לשיטתו אם צריך לשמוע את כל חזרת הש”צ או די שישמע את ברכות המלכויות זכרונות ושופרות.

ויהיה בזה נפ”מ בחקירתנו הנ”ל אם לא שמע סוף הברכה מקדש ישראל ויום הזכרון אם יצא יד”ח מלכויות זכרונות ושופרות, אך אפשר דמ”מ כיון שזה מטבע הברכה אם לא שמע כולה כאילו לא שמע ברכת המלכויות, ודו”ק בכ”ז כי הדברים אמורים בדרך הערה ועדיין צ”ע.

ז

בגדר אסמכתא

ובעצם דברי הריטב”א דגדר אסמכתא הוי רצון ה’ ולא לסימנא בעלמא, (וכ”כ המהר”ל מדעתיה בבאר הגולה באר א’ ובגור אריה פרשת יתרו (שמות י”ט כ’) בתוקף רב עי”ש). רבים נקטו בדעה שהריטב”א שלל מכל וכל, עיין קרית ספר למבי”ט בהקדמתו שכתב דחכמים הסמיכו מה שנאמר למשה בסיני על פסוקי התורה לסימנא בעלמא, וכדבריו מצינו ברדב”ז ובכסף משנה (פ”ג מהלכות נזירות ה”ב) על מה שכתב הרמב”ם דסתם נזירות שלשים יום הוי הלכה מפי הקבלה, וכתבו נושאי כליו הנ”ל דאף שדרשו בגמ’ (נזיר ה’ ע”א) ממה דכתיב נזיר יהיה בגימטריא שלשים, אין זה אלא סמך על דרך סימן (כס”מ) או לסימנא בעלמא (רדב”ז). הרי לן שהסמיכו מה שניתן הלממ”ס על המקראות לסימנא בעלמא. ובאמת כבר כתב הרמב”ם בהקדמתו לפירוש המשנה דיש שהסמיכו על המקראות “כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק”. וכ”כ במו”נ ח”ג פמ”ג עי”ש. וכך כתב גם בספר הכוזרי (מאמר ג’ ע”ג), עי”ש.

אמנם בתורתו של הרמב”ם ונושאי כליו לא מצינו הנחה זו אלא כשהסמיכו הלממ”ס על המקראות ולא באסמכתא שהיא מדרבנן, אך מ”מ כיון שלהדיא מצינו שאין כל הכרח שאסמכתא הוא “מענין הפסוק” וכונת התורה, לכאורה מסתבר כן גם במה דמצינו שהסמיכו דבריהם על המקראות ולא כדברי הריטב”א.

ועיין עוד בדברי התוס’ במנחות (צ”ב ע”ב) ד”ה גירסא “גירסא בעלמא קראי אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא“. וע”ע בסוטה (ל”ב ע”ב) תוד”ה ורבי “דאין שיטת הגמ’ לדייק כ”כ על אסמכתא”. ומבואר גם בדבריהם שלא כדברי הריטב”א, דאם אסמכתא הוי כונת התורה ומעין דאוריתא אין מסתבר לומר דאין שיטת הגמ’ לדקדק באסמכתא.

ועיין מה שכתוב בליקוטי מהרי”ל אות פ”ד “אמר כל היכא דאיתמר מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, הכי פירושו ודאי תקנתא דרבנן הוא והם יצאו ובדקו ומצאו להם סמך מקרא, וסמכו דבריהם עליו כדי להחזיקם שיהיו סבורים דהוא מדאורייתא ויחמירו בו, ולא אתו לזלזל ולהקל בדברי חכמים“.

ומכל זה נראה דרבים מרבותינו הראשונים נקטו שלא כדברי הריטב”א, אלא דאסמכתא הוי ככל דרבנן, וכפי שמשמע דעת הרמב”ן לגבי מלכיות זכרונות ושופרות.

אמנם מצינו מקורות בדברי הראשונים גם לדרכו של הריטב”א. עיין תוס’ עבו”ז כ”ב ע”א שכתבו לבאר מה שאמרו במועד קטן (י”א ע”ב) “לא מיבעיא ימי אבל דאסור מדרבנן אלא אפילו חול המועד דאסור מה”ת” דאף דמלאכת חול המועד אסור מדרבנן כיון דאסמכוה על פסוק בתורה הרי זה מה”ת. ומבואר מדבריהם דאסמכתא חמור משאר דרבנן, דהרי בגמ’ אמרו רבותא שהקילו לא רק באבל אלא אף בחוה”מ דהוי מה”ת.

וגם בחגיגה י”ח ע”א כתבו התוס’ כדבריהם בעבו”ז, והוסיפו עוד לבאר מה שאמרו שם “אמר ר’ יוחנן אלא מעתה חג האסיף איזהו חג שיש בו אסיפה… אלא בחולו של מועד, חש”מ מי שרי” וכו’. ומשמע מזה דמלאכת חוה”מ אסורה מה”ת. וכתבו (ד”ה חולו של מועד) “לאו משום דלא מישתרי מדאורייתא, אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למיתסר (אסמכתא) לאו מסתברא ליה לאוקמא קרא דשרי בהדיא בהכי”. וגם דבריהם מתבארים רק לפי דרכו של הריטב”א, ודו”ק בכל זה.

ועיין עוד מה שכתב הרא”ש ברכות דף י’ (פ”ק ס”י) דאף דאמרו בתפילת מנחה דאם התחיל לאכול סמוך למנחה אינו פוסק בשחרית פוסק דחמור טפי דאסמכוה אקרא “דלא תאכלו על הדם”. הרי דאסמכתא חמור משאר דרבנן, וכ”ז ראיה לדרכו של הריטב”א.

אך הריטב”א עצמו כתב שם דכשם שבמנחה אם התחילו אין מפסיקין כן גם בשחרית, הרי דאף שהריטב”א הוא מרא דשמעתתא דאסמכתא הוי כונת הפסוק ומעין דאורייתא מ”מ אין הכרח שהחמירו יותר באסמכתא משאר דרבנן, ודו”ק בכ”ז.

ועיין עוד בדברי הריטב”א בעבו”ז ע”ה ע”ב שכתב דכיון דטבילת כלים הוי מדרבנן ספיקו לקולא, אף דמבואר להדיא בגמ’ שם דאסמכוה אקרא, הרי לן דאף לשיטת הריטב”א אמרינן באסמכתא ספד”ר לקולא.

ועוד יש להעיר מדברי הריטב”א ביומא ע”ד ע”א שהעיר לר”ל דחצי שיעור אסור מדרבנן למ”ל ריבוי דכל חלב, ולשיטתו דאסמכתא הוי רצון התורה לכאורה לק”מ. אך באמת נראה דכיון דלא הוי ילפותא גמורה מה”ת, ע”כ הוי יתור, ודו”ק בזה.

וע”ע בביאור הלכה סימן רס”ג סעיף ב’ הביא בשם הפרי מגדים דאסמכתא חמור טפי מדרבנן בעלמא, וכתב כן לגבי ג’ סעודות שבת דאסמכוה אקרא, ויש פשר לדבריו רק לשיטת הריטב”א, כמבואר.

וחידוש עצום כתב בזה הפמ”ג בפתיחה כוללת ח”א אות כ’ דיש ב’ גדרים שונים באסמכתא. א: אסמכתא חשובה שיש בה מעין רמז מפורש בתורה, וכהא דלמדו בחולין (ק”ו ע”א) מים ראשונים מקרא דידיו לא שטף במים, וזה הוי כעין ד”ת ממש עד שספיקו לחומרא. ב: אסמכתא בעלמא דהוי ככל דרבנן בעלמא וספיקו לקולא. וכהא דלמדו בברכות (נ”ג ע”ב) מים ראשונים ואחרונים מקרא ד”והתקדשתם והייתם קדושים”. ולמד כל עיקר חידוש זה מדברי הרא”ה בבדק הבית ריש הבית הששי (ומבואר שם דהרשב”א לא ניח”ל בזה, עי”ש).

והפמ”ג האריך בזה בבקיאות נפלאה כדרכו, ויש לדון לפי”ז בדבריו שבסי’ רס”ג לגבי ג”ס ואכמ”ל, ובכלל יש לדון טובא בדבריו, ואכמ”ל.

ולסיום הדברים אעיר מדברי הירושלמי חגיגה (ז’ ע”ב) “חביבין הדברים הסמוכין לכתב מן הדברים הסמוכין לפה” ואפשר דיש מזה מקור לדברי הריטב”א וסייעתיה, ואכמ”ל.

אך מאידך מפורש להדיא בירושלמי שביעית (א’ ע”א) דאסמכתא הוי ככל דרבנן דלגבי מה שתיקנו לאסור עבודת הארץ לפני השביעית ושוב התירו רבן גמליאל ובית דינו איסור זה אמרו שם “בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות… ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד”.

הרי דהוי ככל דברי סופרים אם כשאסרו וגם כשהתירו סמכו דבריהם על דברי תורה, עי”ש היטב ודו”ק.