Prozbul

כבוד תלמידי אהובי המופלא בכל מדה נכונה

הרה”ג ר’ עובדיה יוסף טולידנו שליט”א

דומ”ץ בבית מדרשנו

רב שלום עד בלי ירח

הנני במענה קצר על השאלות שביקש ממני הלכה למעשה.

א. בנוגע לשאלה איזה נוסח פרוזבול הוא הראוי שנאמץ בבית ההוראה.

הנה באופן יסודי נהגו בארץ ישראל מקדמת דנא בשני נוסחאות שונים. רבה של עדת האשכנזים הגר”ש סלנט השתמש בפרוזבול שפותח “במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא”, דהיינו פרוזבול החתום ע”י ג’ דיינים וכפשטיה דמשנה בשביעית (פ”י מ”ד) וגמ’ גיטין (ל”ו ע”א) וכמבואר בחו”מ (סימן ס”ז סעיף י”ט). לעומתו השתמשו רבים מקהילות הספרדים בפרוזבול שנוסח ע”י בעל חקרי לב הפותח “בפנינו עדים החתומים מטה בא פלוני אלמוני”. והוא נוסח בעל התרומות וכמובא שם בשו”ע סעיף כ”א, עי”ש.

ונראה פשוט דלא בכדי ובמקרה נחלקו האשכנזים והספרדים בשני ניסחאות אלה, אלא טעם יש בדברים.

דהנה בסעיף י”ח נחלקו המחבר והרמ”א איזה בי”ד מוסמך לכתוב פרוזבול, לדעת הב”י “פרוזבול, אינו משמט. ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר”. ולדעת הרמ”א מהני בכל בי”ד. ודברי המחבר מושתתים על שיטת הרמב”ם בהל’ שמיטה ויובל (פ”ט הי”ז) “אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין”. ובכסף משנה שם פירש דלא צריך דוקא בי”ד חשוב כרב אמי ורב אסי דא”כ בטלה לה תורת פרוזבול אלא יפתח בדורו כשמואל בדורו אלא צריך בי”ד חשוב, עי”ש. אך הב”י הוסיף בזה תנאי נוסף שכתב בעל התרומות דצריך בי”ד שרבים המחום באותו העיר.

וכיון שנהגו הספרדים כשיטת הב”י וקשה הדבר שבי”ד חשוב וקבוע יחתום על שטרי פרוזבול למאות ולאלפים, נהגו להחתים עדים על הפרוזבול וע”י העדים מוסר שטרותו לבית דין חשוב, אבל לדעת הרמ”א דמהני בפני כל בי”ד נהגו בנוסח הפרוזבול שג’ הדיוטות הם שחותמים על הפרוזבול.

אך באמת יש לכאורה לפקפק בזה, דדברי הרמ”א מושתתים על שיטת הרא”ש בגיטין (פ”ד סימן י”ג) שכתב דלא צריך דוקא בי”ד חשוב, אך אף בשיטת הרא”ש יש מגדולי הפוסקים שנקטו דאף דלא צריך בי”ד חשוב מ”מ לא מהני ג’ הדיוטות, עיין בשו”ת מבי”ט ח”ב סימן פ”א שכתב דאף שלא צריך בי”ד חשוב מ”מ כשיש חשוב מהם בעיר אין הם יכולים לכתוב פרוזבול ואף בדיעבד אין מעשיהם כלום והשביעית משמטתן. ועיין בשו”ת הרדב”ז (ח”ד סימן ק”ע) דצריך עכ”פ תלמידי חכמים אבל בי”ד של הדיוטות לא אמר אדם מעולם שיכולים לכתוב פרוזבול, עי”ש. (ועיין עוד בשו”ת חת”ס חו”מ סימן קי”ג שכתב דלדעת רוב הפסקים צריך בי”ד גדול שבדור, ודבריו חידוש).

ומשום כך נראה לכאורה דיש להעדיף את הפרוזבול של החקרי לב כדי שכולם יוכלו למסור חובותיהם לבי”ד שרבים המחום ולא להזדקק לג’ הדיוטות, ובפרט שפרוזבול זה כשר וראוי גם לספרדים וגם לבני אשכנז, כך נראה לכאורה.

אמנם יש מן הראשונים שנקטו דאין כותבין פרוזבול אלא בנוכחות בית הדין, כ”כ הרשב”א (גיטין ל”ז ע”ב) ובשו”ת (ח”ב סימן שי”ג), ועיין בתומים בס”ק כ”א שכתב להוכיח ממה שכתבו הפוסקים דצריך בי”ד חשוב ואת”ל דאין צריך הסכמת בי”ד ונוכחותם וכי אלמן ישראל מלכתוב על שם בי”ד החשוב שבעולם, וע”כ דצריך לכתוב פרוזבול בפני בית הדין עי”ש. ולפי”ד יש מן האחרונים שפקפקו בסגנון הפרוזבול של בעה”ת.

ומשום כך נראה שאף הנוהגים לכתוב פרוזבול בחתימת עדים וכשיטת בעה”ת ולא בחתימת דיינים יש להתנות דאם צריך חתימה לפני בי”ד יהיו החתומים בית דין ומעיקרא סבור הייתי דמשו”כ נהגו להחתים שלשה עדים וכמבואר בשו”ע (שם סכ”א) וכאילו התנו דאם לא מהני מדין עדים שיהיו המה דיינים.

וז”ל השו”ע שם:

“יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל שלשה עדים”. ומקורו בבעל התרומות.

ולכאורה תמוה דכיון דמדובר בעדים וכמבואר בלשון השו”ע למה לן שלשה עדים. והוי אמינא דחיישינן לשיטת הרשב”א דלא מהני פרוזבול אלא כשהוא נחתם בפני הבי”ד, ומשו”כ יש להחתים שלשה עדים וכאילו תנאי התנו עם העדים דאם אין הלכה כשיטת הרשב”א אינם אלא עדים, כדי לחשוש לשיטת הרמב”ם והשו”ע דבעינן בי”ד חשוב, אך אם הלכה כדברי הרשב”א לא יהיו עדים אלא דיינים.

ואכן ראיתי בנוסח הפרוזבול שערך מרן הגרי”ש אלישיב שכן כתוב בפירוש:

“ואם אין מועילה מסירה אלא לפני ב”ד הריני מוסר לפניכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. והואיל והר”ר … בן הרב … מסר מילי דפרוזבולא כדאמור רבנן כתבנו וחתמנו ביום … האי שטר דפרוזבולא כדנהגא מיומי דהלל הזקן וכתקון חז”ל”.

הרי שאם הלכה כהרשב”א ולא מועילה מסירה בפני עדים שלא בפני הדיינים, אזי העדים עצמם יהיו בי”ד שמוסר בפניהם, וכדעת הרמ”א שמהני כתיבת הפרוזבול לכל שלשה, ולא בעי’ דוקא בי”ד חשוב.

אך באמת פשוט דאף שיש מקום לחומרא זו ולנוסח זה כמבואר. פשוט שענין זה לא שערום אבותינו ואין זה כונת בעה”ת והשו”ע, דתנאי זה לא מצינו בדבריהם ולא חששו לשיטת הרשב”א, וגם זה פשוט וברור בלשון השו”ע דיש להחתים שלשה עדים בפרוזבול ואין הם חותמים כדיינים על תנאי אלא כעדים.

ומשום זה יש לפקפק גם בפירושו של רבינו התומים שכתב (אורים סימן ס”ז ס”ק מ”א) דמה שצריך שלשה משום שכתב בעה”מ (יבמות ל”א) דכל כשרות השטר אינו אלא משום דאין העדים מעידים אלא על דעת המתחייב, אבל אילו היו מעידים על גופן של דברים פסולים היו משום מה שדרשו חז”ל “מפיהם ולא מפי כתבם”. והקשה באורים דהלא שטר הפרוזבול לא נכתב מדעת המתחייב, שהרי הלוה הוא זה שמתחייב לשלם ע”י הפרוזבול ואין השטר נכתב מדעתו. ומשו”כ נהגו להחתים שלשה כדי לצאת יד”ח שיטת בעה”מ ולשיטתו עדותן פסולה ולכן חותמים הם כבית דין.

אך גם לשיטתו הוי כחתימה על תנאי, ופירוש רחוק מאוד מפשטות הכונה והלשון כמבואר.

והנה גם הקצוה”ח (שם סק”ו) הקשה כקושיית התומים דלשיטת בעה”מ הוי הפרוזבול מפי כתבם, אך כבר כתבתי במנחת אשר לב”ב (סימן כ”ז) דאין כונת בעה”מ למי שמתחייב ע”י שטר, אלא למי שעליו לכתוב את השטר, וכיון שעל המלוה לכתוב את הפרוזבול אין זה מפי כתבם, וז”פ.

ומשו”כ נראה עיקר כדבריו הפשוטים של אדונינו הגר”א בביאורו (ס”ק ל”ו):

“וסברא ראשונה ס”ל דה”מ כשמוסר לפני ב”ד והב”ד לפניהם אבל כאן שאין מוסר רק לפני העדים בלבד צריך שלשה כמו בפני ב”ד”.

ונראה פשטות כונתו, דכיון דכל דין פרוזבול תקנה היא ולא סברא, אין תוקף בפרוזבול אלא לכשנעשה ונערך עפ”י תיקון חז”ל, וכך תיקנו דאין הפרוזבול נעשה אלא לפני שלשה, ומשו”כ נתחדשה הלכה לפי שיטה זו, דאם הפרוזבול אכן נערך ע”י בי”ד אין הדיינים צריכים לחתום עליו ובתחימת שני עדים סגי, אבל אם אין הפרוזבול נעשה לפני בי”ד אלא המלוה מצהיר וחותם לפני עדים שהוא מוסר שטרותיו לבית דין פלוני שבמקום פלוני צריך שלשה עדים דהוי כמו בי”ד. ולעולם צריך ג’ בעשיית הפרוזבול דהוי כמו בי”ד, ודו”ק בזה.

ומשו”כ נוהג אני להשתמש בפרוזבול של החקרי לב החתום ע”י עדים ולא ע”י בי”ד אך מקפיד אני שיחתמו ג’ עדים וכמבואר בשו”ע סעיף כ”א.

והנה כבר הארכנו בביאור תחילת הסעיף ומה דבעינן ג’ עדים, ועתה נבאר את כונת השו”ע בסיפא שבדבריו דבחתימת הדיינים טפי מעלי כתב הסמ”ע (ס”ק מ’):

“ויש אומרים אפילו לשנים ואומר להם הוו עלי סהדי כו’ עד ואי חתמי ביה דייני כו’. נראה דלאו אדלעיל הוו עלי סהדי קאי, אלא כונתו דאם התחיל לכתוב בלשון דיינים במותב תלתא דייני כחדא הוינא, וגם חתמו בו דיינים, זהו טפי מעלי ממה שכתב ראשונה דהעדים יתנו לו כתוב וחתום איך שידוע להן שמסר פרוזבול לפני דיינים אחרים”.

וכך כתב הגר”א בביאורו (סק”מ):

“ואי חתמי. ר”ל שהדיינים במקומו ומוסר להם וקמ”ל דא”צ עדים כמש”ו ועסמ”ע”.

ומקור הדברים בבעה”ת ומובא בבית יוסף שדייק מלשון המשנה (שביעית פ”י מ”ד) “והדיינים חותמין למטה או העדים”. ומשמע דיש עדיפות לחתימת הדיינים, ומילתא בטעמא היא דכיון שכל מהות הפרוזבול בבית דין תליא עדיף שהדיינים שהן הם מקור הסמכות להתיר את גביית החובות הן הם אלה שיחתמו, אף שגם חתימת העדים כשרה לכתחלה.

וברור לפי זה דמלבד מה שנתברר לעיל לגבי שתי הנוסחאות של הפרוזבול, טוב מזה ומזה מי שיכול לחתום על הפרוזבול לפני בית דין חשוב שהמחום רבים עליהם בחתימת הדיינים.

 

ב

בענין מסירת מודעה וגילוי דעת בפרוזבול

ט’ אלול תשס”ח

כבוד ידי”נ הגאון הגדול

ר’ צבי בן יעקב שליט”א

אב”ד בתל אביב

קבלתי את נוסח הפרוזבול שערך ושלח אלי ונהניתי עד למאוד, כי בן גילו אני במחשבה זו וכבר בשמיטה שעעל”ט הגיתי רעיון זה כשנשאלתי ע”י מנהל אחד הבנקים בקשר להלואות ועסקאות בנקאיות המתבצעות לאחר החתימה על הפרוזבול, ואמרתי דאפשר להתנות שאם לא יפרע את החוב עד ער”ה ידחה זמן הפרעון עד אחר ראש השנה.

אך אני אין דעתי נוחה בהכללת מודעה זו בתוך נוסח הפרוזבול. ובכלל מסתייג אני משינויים בנוסחאות של שטרות המקובלים המסורים לנו מדור דור, כי חיים אנו בדור בו כל אחד חושב עצמו לחכם מחבירו ובכל יום ויום יש חומרות חדשות והמצאות חדשות וכבר מחיתי בעבר נגד נוסחאות חדשות בשטרי הכתובה וכדו’. ומשו”כ בקונטרס שיצא לאור ע”י בית מדרשנו כתבתי נוסח “מסירת מודעה” מתחת לשטר הפרוזבול, ולא כללתי אותה בנוסח הפרוזבול. הנני שולח למעכ”ת את הקונטרס הנ”ל.

ולגבי עצם הרעיון. לכאורה נראה פשוט דבגילוי דעת ומסירת מודעה סגי דזכות המלוה לקבוע את זמן הפרעון, ואם לא יסכים הלווה לתנאי זה הרי המעות בידו פקדון או גזל, בין כך ובין כך אין השביעית משמטתו. וגם זה נראה פשוט דבשני עדים סגי כבכל מסירת מודעה, וכך גם בני”ד. ואף שבפרוזבול כתב בשו”ע סימן ס”ז סעיף כ”א מבעה”ת די”א שצריך ג’ עדים, אך כ”ז לגבי פרוזבול אך מסירת מודעה די בה בפני שני עדים כבכל מקום.

והנה במה שהעיר כ”ת מהמבואר בחו”מ (סימן ר”ז סעיף ג’) דרק גילוי דעת בשעת המכר מהני ולא ג”ד שלפני כן, אינו ענין כלל לני”ד דשם מדובר בגילוי דעת בעלמא ולא במסירת מודעה, דגילוי דעת כללי לא אלים כ”כ לבטל קנין אא”כ נעשה בשעת המכר, אבל במודעה גמורה פשיטא דלעולם מסירת מודעה לפני המעשה הוא וז”פ.

ב

והנה יש מי שהעיר על עצה זו מדברי החת”ס (בשו”ת חו”מ סימן קי”ג והובא בפ”ת שם סק”ב) דכל המתנה ע”מ שלא תשמטני בשביעית עובר ב”השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל” ולכאורה ה”ה במתנה לדחות את זמן הפרעון.

אך כבר הארכתי במק”א (מנחת אשר מכות סימן י”ג אות ו’) לתמוה על דברי החת”ס מדברי הרמב”ן והריטב”א (במכות ג’ ע”ב) שכבר הקדימו את הבכור שור בקושייתו למה נזקק הלל הזקן לתקן פרוזבול והלא כל אחד יכול להתנות ע”מ שלא תשמטני בשביעית, וביישוב קושיא זו כתב הבכו”ש דאם הלוה יסרב לתנאי זה והמלוה ימנע מלהלוות לו יעבור בהשמר לך, והחת”ס כתב דעצם ההתניה יש בו איסור. אך הראשונים תירצו דהלל תיקן פרוזבול מחשש שמא ישכחו להתנות או שהמלוה לא ירצה להתנות, וכ”כ המאירי בגיטין (ל”ו ע”א), ומוכח דאין בתנאי זה כל שמץ איסור. ובחינוך (מצוה ת”פ) כתב שנוהגין היו לכתוב בכל שטר ההלואה ע”מ שלא תשמטני בשביעית עי”ש. ופשוט מכל דבריהם שאין בזה איסור כלשהו.

ובכלל תמוה לי לפי”ד החת”ס הלא כל מי שכותב פרוזבול עושה כן כדי להשתמט משמיטת כספים ולמה אינו עובר על לאו זה, אלא פשוט דאין גדר מצוה זו דבשנת השביעית מצוה על האדם לחלק נכסיו ולתת כל אשר לו במתנת חנם, אלא גדר המצוה הוא דאם הלוה לא נהג כשורה ולא פרע החוב במועדו וכמצותו, מצוה להשמיט החוב ולעזבו “ולא ירע לבבך באחיך האביון” שאין לו במה לפרוע חובו ונמנע מלהלוותו משום חשש זה. ועוד זאת נצטווינו לא לחשוש שמא לא יפרענו במועדו אלא לסמוך על חזקת כשרות דמסתמא יקיים פריעת בע”ח מצוה. אבל מותר לו לאדם לכתוב פרוזבול או להתנות שלא ישמטנו בשביעית ולעשות כל טצדקי להבטיח פרעון חובו, ואין איסור אלא על הנמנע מלהלוות. ודו”ק בכ”ז כי ברור הוא.

והב”י (בבדק הבית רי”ס ס”ז) כתב ליישב קושית הריטב”א “שנראה כמראה עין רעה לשמיטת כספים ועוד שתשכח תורת שביעית”. ונראה פשוט דרק לגבי המתנה ע”מ שלא תשמטני בשביעית אמרו שתי סברות אלה ולא במסירת מודעה דידן, דרק במתנה להדיא לבטל שמיטת כספים נראה כאילו עינו רעה בשמיטת כספים, משא”כ במי שקובע זמן פרעון לאחר סוף השביעית דבודאי לא גרע ממי שכותב פרוזבול, וכשם שכתב הב”י דע”י פרוזבול אוושא מילתא כשבאים כולם לעשות פרוזבול ותזכר תורת שביעית כך גם בני”ד דמודעה זו חותמים בהדי פרוזבול, וכל כה”ג אין בו בית מיחוש לפי”ד הבדק הבית, ודו”ק.

אמנם במה שכתב בשם מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א (זצ”ל) דמי שלא כתב פרוזבול יכול לדחות את זמן הפרעון ללא דעת הלוה, אלא שראוי לכתוב פרוזבול כדי שלא תשתכח תורת שביעית, לענ”ד אין זה ברור כלל, דלא מיבעי לדעת הפרישה בחו”מ רי”ס ע”ג דא”א כלל להאריך את זמן הפרעון לאחר ההלואה פשוט דגם בני”ד לא מהני, (ובסמ”ע שם סק”ז נסתפק בזה), אלא אף לשיטת הש”ך (שם סק”ה) והקצות (סק”א) דאפשר להאריך את זמן הפרעון גם לאחר זמן ההלואה משום דהוי כמקצת מחילה, מסופקני טובא אם מהני שלא מדעת הלוה, דלכאורה תלוי זמן הפרעון בהסכמה שבין המלוה והלוה ובשלמא לפני מתן הלואה זכאי המלוה לקבוע באופן חד צדדי את תנאי ההלואה אבל משניתנה ההלואה איך יכול המלוה לכפות על הלוה שינוי זמן הפרעון. והש”ך והקצות כתבו דכיון דהוי לטובת הלוה פשוט שהמלוה יכול להאריך זמן הפרעון. אבל בני”ד דהוי נגד רצון הלוה נראה לי לכאורה דאין זה ביד המלוה כלל, וכמו שאינו יכול להקדים זמן הפרעון כך אינו יכול לאחרו.

ואף דמחילה ממש ודאי מהני אף בע”כ דלוה כמ”ש הר”ן בכתובות דף נ”ד ע”ב בשם הרא”ה, מחילה שאני דהוי סילוק חד צדדי, ומעין הפקר בנכסים כך מחילה בשיעבודים, אבל המאריך זמן הפרעון אינו מסתלק כלל מעצם החוב, ומש”כ הש”ך דהוי כמקצת מחילה אינו אלא לענין דמהני אף לאחר מתן ההלואה. אך מסתבר לכאורה דלא מהני אלא מדעת הלוה ובפרט בני”ד שדחיה זו לרעת הלוה היא.

ואפשר עוד דאף אם נניח דמהני הארכת זמן הפרעון אף ללא דעת הלוה אין זה אלא בימים כתיקונם אבל לא בשביעית. שהרי בקצוה”ח שם כתב דמהני הארכת זמן הפרעון משום דהו”ל כאילו מחל כל אותו הזמן, אבל בשביעית הרי על זמן שלאחר השביעית מעולם לא נתחייב לפרוע דהלא השביעית משמטת ולפי תנאי הפרעון שבשעת ההלואה לא היה חייב לשלם מקץ שבע שנים, ואם מחל עד אותו הזמן פטור הלוה לגמרי, ודו”ק בזה.

ובאמת כבר הקשה החלקת יואב בקבא דקשייתא (קושיא מ”ו) למ”ל תקנת פרוזבול והלא המלוה יכול להאריך את זמן הפרעון עד לאחר השביעית, וכבר כתבתי את כל הנ”ל ביישוב קושייתו במק”א (מנחת אשר מכות סימן י”ג אות ז’) ואכמ”ל.

ידידו הדוש”ת כה”י

בברכת כוח”ט

אשר וייס

 

במקום שבעלי תשובה עומדין

“מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין”. (ברכות ל”ד ע”ב).

הנה אמרו בשם השפת אמת בעומק הדברים, דבעל תשובה אינו מוצא את מקומו, עד שהקב”ה עושה לו מקום, וכיון שהקב”ה מכין לו מקום זה, מי יוכל לעמוד בו זולתו.

וכך כתב השפת אמת (וישב תרס”ד):

“בפסוק הילד איננו ואני אנה אני בא. איתא דראובן פתח בתשובה תחלה ולכן הושע הנביא שבא מראובן פתח ג”כ בתשובה. כי זו תשובה שלימה שאינו מוצא לו שום מקום ומציאות בעולם ע”י החטא. ושמעתי מפי מ”ז ז”ל על ענין טעות. בצרה תקלוט כבצר. אמר ההפרש ביניהם כי באמת בע”ת שיודע שעל ידי החטא אין לו מקום אז השי”ת נותן לו מקום כמ”ש ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה”.

הן מקום מיוחד יש לבעלי תשובה אצל הקב”ה, מקום שכולו רחמים וחמלה, ובמקום הזה אף צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד כי אב הרחמן בראו, יצרו ותיקנו לבעלי תשובה ולהם בלבד.

וכבר אמרו חז”ל (יומא פ”ו ע”א) “גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד”. המקום שהכין אב הרחמים והסליחות לבעלי תשובה עד כסא הכבוד מגעת.

ושאפים אנו בכל לב לעמוד במקום הזה. ואיך נזכה? הלא תשובה גמורה על כל העבירות שבידו עבודה קשה שבמקדש היא. ורק בודדים זוכים לה בכל דור ודור.

אמנם מרגלית טובה וסגולה גדולה מצינו בדרשת הרש”ש שלפני תקיעת שופר:

“ואל יפחות כל אחד לשוב מאיזה חטא קל או חמור, כי בזה זוכה להיות צדיק ובעל תשובה ומכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות”.

הרי לן דאף מי שלא חזר בתשובה אלא מעבירה אחת, ופשוט שאין שאר עונותיו מתכפרים לו כיון שלא חזר עליהם בתשובה, מ”מ בכלל בעלי התשובה הוא, וזוכה הוא לכל הסגולות והמעלות השמורות לבעלי תשובה.

ודברי הרש”ש הובאו בפלא יועץ (ערך ראש השנה) שהוסיף עליהם:

“עיניך הרואות כי עיקר גדול לקבל לשוב מאיזה עון שבידו, אבל אין איש שם אל לב כי חוששים שלא יוכלו עמוד”.

וכדברים הללו כתב גם המהר”ל בנתיבות עולם (נתיב התשובה פ”ו):

“וזה גם ממדת טובו שאם עושה תשובה על מקצת חטאיו אף שלא עשה תשובה על כל חטאיו, וזהו ונקה לא ינקה ופרשו ז”ל מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, וקשה פשיטא כי למה ינקה לאינם שבים, אבל מדבר הכתוב בחוטא ששב על מקצת חטאיו ועל מקצת חטאיו לא שב”.

והנה לכאורה דעה זו סותרת את מש”כ בחובת הלבבות (שער התשובה פ”ז):

“וממפסידי התשובה ג”כ שיהיה השב שב מקצת עוונותיו ומתמיד על קצתם, כמו, שיצא מן העברות שבינו ובין המקום, וישוב מהם ולא יצא ממה שיש בינו ובין בני אדם מגזל ואונאה וגנבה והדומה לזה, ובזה נאמר: אם און בידך הרחיקהו, ואמרו רז”ל בענין הזה: אדם שיש בידו עברה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה: למי שתופס שרץ בידו אפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו, עלתה לו טבילה, שנאמר: ומודה ועוזב ירוחם”.

הרי לן דמי שחזר בתשובה רק על מקצת חטאיו הרי הוא כטובל ושרץ בידו.

והנה אף אם נניח מחלוקת יש כאן, הלכה כרש”ש מג’ טעמים: הלא יחיד ורבים הלכה כרבים, וכנגד דברי החוה”ל ניצבים המהר”ל הרש”ש והפלא יועץ. ועוד דהלכתא כבתראי. ועוד דהלא ספק נפשות להקל!

אך באמת נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. בחובת הלבבות מדובר במי שבוחר לחזור בתשובה על עבירה אחת וממשיך לעבור על עבירות אחרות במרד ובמעל והולך בשרירות לבו. והרי זה ממש כטובל ושרץ בידו וכל כה”ג אין תשובותו מתקבלת כלל.

שונה הדבר בדברי הרש”ש ומהר”ל והם מתייחסים למי שעז חפצו ורצונו לחזור בתשובה על כל עבירות שבידו אלא שיצרו מתגבר עליו, לו ולכשמותו עצה טובה קמ”ל שראשית עבודתו לחזור על עבירה אחת וליכנס לפנים ממחיצתם של בעלי התשובה שמטים את כל העולם לכף זכות.