מנחת אשר | Mitzvas Mishloach Manos

“כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים” (אסתר ט‘ כ“ב).

הנה מצינו שכתב תרומת הדשן (סימן קי“א) בטעם מצות משלוח מנות וז“ל “נראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא, כמשמע בגמ‘ פ“ק דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחליפים סעודתייהו בהדדי ונפקי בהכי משלוח מנות אלמא דטעמא משום סעודה היא” ומשום כך פסק דאין יוצאים יד“ח אלא בשני מיני אוכלין או משקין עי“ש.

ומאידך כתב הר“ש אלקבץ בספרו “מנות הלוי” (פ“ט פ‘ ט“ז) וז“ל “עוד הוסיפו, ומשלוח מנות וגו‘ כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה היפך מה שאמר הצר הצורר ‘מפוזר ומפורד‘”, עכ“ל. (להרבות השלום והרעות היפך מדבריו של הצר שאמר ‘מפוזר ומפורד‘, פירוש במקום שראוי להיות עם אחד הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת לכן תיקנו משלוח מנות” עכ“ל המובא בשו“ת חת“ס סי‘ קצ“ו). ועיין עוד בדבריו פרק ט‘ פסוק י“ח – י“ט.

ודנו גדולי הדורות בשני טעמים אלה ונפ“מ שיש ביניהם להלכה, ונדון בזה בשש שאלות שונות, ובמה שנראה לענ“ד.

הנה לכאורה מסתברא דלא נחלקו בגדר המצוה להלכה, ולכו“ע נתינת המנות לצורך הסעודה היא, כמבואר בדברי התה“ד. וכך נראה מלשון הרמב“ם (הל‘ מגילה פ“ב הט“ו):

“כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וכל המרבה לשלוח לריעים משובח. ואם אין לו מחליף עם חבירו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו“.

ובאמת אין כל חדש בדברי תרומת הדשן, ודבריו הן הם דברי הרמב“ם, דלא בא אלא לבאר מה שצריך לשלוח דוקא דברי מאכל או משקה, וכן מפורש ברמב“ם שם דצריך לשלוח דוקא בשר או תבשיל או מיני מאכל, ונראה פשוט דמקור דברי הרמב“ם במה דמצינו במס‘ מגילה (דף ז‘) בכמה עובדות מגדולי האמוראים ששלחו זה לזה בשר ויין, דברי מתיקה ותבלינים, ולא שלחו תכשיטים וספרים וכל דבר אחר.

ודברי התרומת הדשן הם דברי הרמב“ם, שהן הם דברי חז“ל, וא“כ לא יעלה על הדעת שבעל מנות הלוי חולק על הנחה פשוטה זו.

ומ“מ פשוט ששתי מצוות אלה סעודת פורים ומשלוח מנות בחדא מחתא מחתינן להו והרמב“ם כללן בהלכה אחת (ובהלכה ט“ז כתב מצות מתנות לאביונים עי“ש). וכך מבואר להדיא בדברי הראשונים והפוסקים בסוגיא בפורים המשולש, דהלא כתבו הכלבו (סי‘ מ“ה) האורחות חיים והמאירי (מגילה ה‘ ע“א) דסעודת פורים נדחה ליום א‘ משום שא“א לשלוח מנות בשבת הרי דהא בהא תליא, ובמג“א תרפ“ח סק“ה כתב דאם סעודת פורים בשבת, גם משלוח מנות נוהג בשבת ומבואר מכל דבריהם דענין אחד לסעודת פורים ולמשלוח מנות.

ומשום כן נראה דלא כתב המנות הלוי דבריו אלא כטעם נוסף בדרך הדרוש והמוסר ולא להלכה.

והנה החזו“א (סי‘ קנ“ה אות ב‘) נקט דמצוה זו מישך שייכא למצות מתנות לאביונים ולכך יש למוקפין לקיים מצות משלוח מנות ביום י“ד כשחל ט“ו בשבת.

ולכאורה לטעמא דהתרומת הדשן נראה פשוט דאין קיום המצוה אלא ביום א‘ ט“ז בו, דהא אי יקדים וישלח בערב שבת אינו מוסיף בזה למצות סעודה כיון דחייב לאכול המנה היפה בשבת משום עונג שבת ולא ישאר הימנה מאומה לסעודת הפורים, וא“כ נראה דאם מצוה זו מישך שייכא למצות הסעודה ע“כ דמצותה ביום א‘, וכ“כ המשנ“ב בסי‘ תרפ“ח ס“ק י“ח, עי“ש ודו“ק.

שלח מנות לחבירו והלה סירב לקבלם

ומ“מ רבים מגדולי האחרונים אכן נקטו שיש בזה פלוגתא, ודנו בנפ“מ שביניהם, ונפרט:

א. הנה האריך החת“ס (סי‘ קצ“ו) לדון בדברי הרמ“א (סי‘ תרצ“ה ס“ד) שחידש דהשולח מנות לחבירו וסירב הלה לקבלם יצא השולח ידי חובתו, ותמה ע“ד, דהא לפי דברי התרומת הדשן מצות משלוח המנות לצרכי סעודה היא וכיון שמיאן חבירו לקבלם האיך יצא זה יד“ח, ובשלמא לטעמא דהמנות הלוי א“ש דמ“מ נתרבו אחוה ורעות בזה אלא דלהתרומת הדשן קשה, ומכאן הוכיח החת“ס דנקט הרמ“א כטעמא דהמנות הלוי ודלא כתרומת הדשן.

וזה תימה, דהאיך נימא דעזב הרמ“א טעמא דהתרוה“ד שהיה מגדולי פוסקי אשכנז ובכל מקום הלך הרמ“א לאורו והלך אחרי המנות הלוי שהיה מקדושי ספרד בן דורו ודבריו נאמרו עפ“י דרש. ועוד דהלא הרמ“א הביא את דברי התרוה“ד האלה לענין שאינו יוצא יד“ח משלוח מנות אלא בדברי מאכל ולא בדברים אחרים עיין בדרכי משה תרצ“ה סק“ה הרי שהלך בדרכו. ועוד דהרי הוכחנו לעיל דמדברי כל הראשונים לגבי פורים המשולש מבואר שנקטו בפשיטות דמ“מ משום סעודת פורים הוא. ולכן נראה ברור בדברי הרמ“א דהא דיצא ידי חובתו אי“ז משום שקיים טעם המצוה אלא דאף שלא נתקיים טעם המצוה על ידו מ“מ יצא ידי חובתו דלא חייבוהו חכמים אלא לשלוח ואין בידו להבטיח שחבירו יקבל, וכיון ששלח יצא יד“ח מה שציווהו חכמים.

ובאמת נראה שדברינו מוכרחים, דהנה הפרי חדש חולק על הרמ“א ונקט דאם חבירו לא קיבל לא קיים השולח את מצותו, ובביאור דברי הרמ“א כתב בקרבן נתנאל (מגילה פ“א סימן ז‘ אות ט‘) דהיכא דשדר מנות לחבירו וסירב הלה לקבלם יצא יד“ח דנעשה זה כאומר הריני כאילו נתקבלתי וגם במשנ“ב שם ס“ק כ“ג כתב דמיירי באומר הריני כאילו נתקבלתי. ולענ“ד אין ענין דברי הרמ“א לגדר כאילו התקבלתי, וגם אין זה כונת המשנ“ב, דהא כתב הרמ“א “אם שולח מנות לחבירו והוא אינו רוצה לקבלם או שמחל לו יצא“. והנה פשוט דלא שייך ענין מחילה אלא בחובות ושעבודים, וכונת המשנ“ב לבאר דאין הכונה למחילה ממש אלא דנעשה כאומר הריני כאילו התקבלתי מתוך אהבה ורצון, והנה אי מוקמינן להא דמחילה דמיירי באומר כאילו התקבלתי ע“כ דהנותן מנות וסירב הלה לקבלם לא איירי באומר כאילו התקבלתי אלא שאינו רוצה לקבלם מתוך איבה וחוסר רצון ואעפ“כ כתב דיצא השולח, ומכל זה נשמע דלא נקט הרמ“א לחדש אלא דחובתו של אדם במצוה זו היא בשילוח המנות גרידא ויותר מזה אינו בידו, ובזה שסירב הלה לקבלם לא הפסיד זה מצוותו, בין אם סירב מתוך איבה ובין אם מחל מתוך אהבה ואמר כאילו התקבלתי. וע“ע בדרכ“מ שם שלהדיא ביאר כדברינו דאם שלח לחבירו וחברו מחל יצא “דאין אדם מקבל מנות בעל כרחו“, ודו“ק כי ברור הוא.

(ובעיקר גדר הריני כאילו התקבלתי כתבתי במק“א דאין זה גדר מחילה כלל אלא דין בהלכות “תנאי” דאזלינן בתר דעת המתנה, ואף שכתב באבני מלואים סי‘ כ“ט סקט“ו דהמקדש במנה דיכול לחזור בו עד שישלים לה כל המנה דצ“ע למה לא תוכל לומר הריני כאילו התקבלתי, נראה גם כונתו דמן הסתם אין כונתו אלא לטובתה ולהנאתה א“כ למה לא תוכל לומר כאילו התקבלתי, ודו“ק כי קצרתי).

והנה ידעתי שגם הב“ח בסי‘ תרצ“ה כתב כדברי המנות הלוי בטעם מצות משלוח מנות כדי שיהא שש ושמח עם אוהביו ורעיו להרבות אהבה ורעות, אך הב“ח כתב כן ליישב שיטת רש“י בהא דמחלפי סעודתייהו דבעצם השתתפות בסעודת פורים יצאו שניהם יד“ח, ולא כתב כן אליבא דהלכתא עי“ש. ומשו“כ נראה ברור בדעת הרמ“א טעמו של תה“ד, כנ“ל.

שלח מנות לחבירו ולא הודיע מי שלחם

ב. ועוד מצינו בכתב סופר (או“ח סי‘ קמ“א) שכתב לדון היכא דשלח מנות לחבירו ולא הודיעו מי שלחם, ומצדד שם דדבר זה מיתלא תליא בפלוגתא הנ“ל בטעמא דמשלוח מנות, דלהתרומת הדשן יצא דמ“מ נתן לחבירו מנות לצורך הסעודה ומשו“ה יצא ידי חובתו, ולהמנות הלוי לא יצא דאין פלוני יודע את מי לאהוב. ואף דלכאורה יש לטעון דאם אינו יודע מי שלח לו יוסיף אחוה לאנשים רבים, מ“מ חזינן בביצה ט“ז ע“א “הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו” ורש“י שם ביאר כדי שיוסיף אהבה עי“ש.

והנה אף שכבר הארכתי לבאר הנלע“ד בסוגיא זו דעיקר ההלכה כסברת התרוה“ד, מ“מ יש מקום לדברי הכת“ס שהרי לא בא להקל לפי טעם מנה“ל אלא לחדש חומרא, ובאמת אין תימה לחדש ולומר דמלבד עיקר המצוה לדאוג שיהיה לרעהו די מחסורו לסעודת פורים צריך אף לשלוח מנות בדרך שיש בה אהבה ורעות, ודו“ק.

אמנם לכאורה צ“ע לפי“ז למה לא כתב הרמ“א כן אף לגבי מתנות לאביונים דאם שלח והאביון לא רצה לקבל יצא, ונראה דבאמת במת“ל לא יצא בכה“ג, דמת“ל מדין צדקה הן, ובצדקה בודאי לא יצא עד שיתן לאביון שיקבל הימנו ואפשר עוד דשאני מ“מ דמצותו לשלוח והרי שלח, אבל אין גדר נתינה ומתנה אא“כ קיבל חבירו, וכ“כ בשו“ת בנין ציון (ח“א סימן מ“ד).

ואפשר עוד דבמת“ל יצא אף בהניחו ברשות האביון שלא מדעתו ורצונו, וזה שהדגיש הדרכי משה “שאין אדם מקבל מנות בע“כ” ואין אדם מקבל מתנה בע“כ, משא“כ מת“ל וצדקה הוי מדין חוב ובתשלום חוב מהני נתינה בע“כ כמבואר בגיטין ע“ה ע“א, ודו“ק כי קצרתי.

ובעיקר הענין, אי בדידי תלי‘ נראה דאין סתירה בין שני הטעמים ודברי מנה“ל מוסיפים על דברי התה“ד ולא חולקים עליהם כנ“ל.

וכל עיקר דברי מנות הלוי שמצות מ“מ כדי להרבות באחוה ורעות כנגד דברי המן שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, אינם אלא דברי דרוש ומגידות דאטו התכוון המן לקטרג על ישראל שאינם אוהבים זא“ז, והלא כונתו פשוטה ומפורשת בגמ‘ (מגילה י“ג ע“ב):

“שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך, מפוזרין הם בין העמים, שמא תאמר אית הנאה מינייהו, מפורד, כפרידה זו שאינה עושה פירות“.

הרי שהמן התכוין לומר שאין ישראל תורמים כלום לתועלת המדינה ואין כל נזק בהשמדתם.

ועתה נדון בקצרה בעוד ארבעה שאלות שדנו בהם גדולי הדורות, שיש בהם נפ“מ בין שני הטעמים הנ“ל.

ג. בשו“ת תורה לשמה (סימן קפ“ח) נסתפק אם יוצא יד“ח משלוח מנות אם שולח לחבירו מנות לפני פורים על מנת שיאכלם בפורים, וכתב שזה תלוי בשני הטעמים הנ“ל, דאם משום סעודת פורים שפיר יצא יד“ח, אבל אם משום אהבה ואחווה צריך לשלוח דוקא בפורים. (ועיין מה שכתבתי בשאלה זו במנחת אשר מועדים ח“ב סימן כ“ח אות ד‘).

ד. הנה כתב בשו“ת בנין ציון (ח“א סימן מ“ד), דלכאורה צריך דוקא לשלוח מנות לרעהו ע“י שליח וכלישנא דקרא ולא לתת מנות אלה בעצמו, ואף שלא מסתבר לומר כן, מ“מ אפשר דכך ראוי לנהוג לכתחלה. (ועיין לקמן אות ה‘).

ובשו“ת דברי יואל (ח“א סימן ס“ד) כתב לבאר עפ“י המבואר בהלכות נדה (סימן קצ“ה סעיף י“ג, עיין בבית יוסף שם בשם הרשב“א בתורת הבית הארוך בית ז‘ שער ב‘ – דף ד‘ ע“א) שאסור לבעל לשלוח כוס של יין לאשתו נדה, וחידש דרק לשלוח לה אסור דמראה בזה שדעתו עליה ויש בזה חיבה יתירה, משא“כ אם יושבת לפניו ונותן לפניה, וכתב לפי זה לפרש שדוקא כששולח מנות לחבירו יש בזה כדי להרבות אהבה ואחוה ביותר, עי“ש. (ולפי דבריו ק“ו דאם יוצא מביתו והולך באופן אישי לבית חבירו למסור לו משלוח מנות שדקדק במצוה זו).

ה. בשו“ת משנה הלכות (ח“ד סימן פ“ח) כתב לחדש דלפי טעמיה דמנות הלוי אין לאיש לשלוח משלוח מנות לאשה כיון שיש בזה ביטוי לאהבה וריעות, משא“כ לשיטת התרומת הדשן, דהלא אף האשה חייבת בסעודת פורים דאף הן היו באותו הנס.

ו. וכיוצא בזה נשאלתי אם מקיים מצוה זו במשלוח מנות לקטן, שפטור מן המצוות ואינו חייב בסעודת פורים, דלפי תרומת הדשן יש מקום לדון דכיון שאין הקטן חייב בסעודת פורים לא מקיים על ידו מצות משלוח מנות, משא“כ אם ענין המצוה להרבות באחווה ורעות יוצא גם ע“י קטן.

והרבה יש לדון ולפקפק בכל הסברות הללו, אך בעיקר הדבר נראה כנ“ל, דאין בזה מחלוקת כלל ואין בזה שני טעמים ודרכים, אלא עיקר המצוה משום סעודת פורים, ויש בזה ענין נוסף להרבות אחוה ורעות, ומשו“כ יש מקום להחמיר לפי סברת מנות הלוי, אך אין מקום להקל לפי דבריו, ודו“ק בכל זה.

לשלוח מנות ע“י קטן

כתב החתם סופר (גיטין כ“ב ע“ב) דאף דאין שליחות לקטן מ“מ יכול לשלוח מנות ע“י קטנים דלא בעינן שליחות אלא במה שנצטוה לעשות בעצמו, אבל כאשר נצטוה לשלוח פשוט דיכול לשלוח ע“י קטן דמ“מ שלח. וכתב “והבן זה כי כבר טעו בו גדולים וטובים ממני” וסתם ולא פירש מי הוא זה ואיזה הוא שטעה בזה.

ותלמידו הגדול הולך ומגלה סוד בספר לקוטי חבר בן חיים (ח“א דף ל“ו ע“ב) שכך הקשה הגרעק“א האיך יוצא אדם יד“ח מצות משלוח מנות כששלחם ביד קטן הא קי“ל דקטן לאו בר שליחות הוא, ותירץ לו החת“ס דאין מצוה זו בנתינה אלא בשילוח, ואף המשלח מנותיו ביד קטן קיים שפיר מצותו דהרי שלח, ולא בעינן לדין שליחות אלא במצוה שענינה בעשיה ואזי אמרינן דשלוחו של אדם כמותו ונחשב כאילו עשאו הוא, אבל הכא אין מצותו אלא בשילוח.

ונראה לכאורה לענ“ד דאין כלל מקום וצורך לא בקושית הגרעק“א ולא בתירוץ החת“ס, דהא במצות הצדקה נאמר בה “נתן תתן” ואעפ“כ פשוט וברור דאף השולח מעות צדקה ביד קטן קיים מצותו בהידור, דמצוה שעיקרה בתוצאה לא בעינן בה לדין שליחות ולכן השולח מנותיו בכל ענין שישלחם יצא יד“ח לפי שענין המצוה בתוצאה הוא, שיזכה ויקבל זה את הנשלח עבורו בין אם הטעם כדי להרבות בסעודה ובין אם להרבות אחוה ורעות, פשיטא דאף כה“ג קיים שפיר מצות משלוח מנות. (וכבר כתב המחנה אפרים בהלכות שלוחין סי‘ י“א דיכול לבנות מעקה ע“י גוי וקיים מצותו דמ“מ נעשה מעקה על ידו ולא יפול הנופל עי“ש).

האם צריך לשלוח דוקא ע“י שליח

כיו“ב תמיהני ע“ד הבנין ציון (סי‘ מ“ד הביאו המשנ“ב בסי‘ תרצ“ה סקי“ח) שנסתפק בנותן מנות בעצמו שלא ע“י שליח אי קיים מצותו, ולכאורה מה סברא יש לומר דאין קיום המצוה אלא ע“י שליח ולא בנתינת השולח עצמו. והנה אף דכתיב “ומשלוח” מ“מ דרשה זו לא דרשוה חכמי התלמוד ורבותינו הראשונים וא“כ מנלן למדרש כה“ג, ותמיהני למה הביא המשנ“ב שיטה רחוקה זו. ובשו“ת דבר אברהם ח“א סי‘ י“ג וח“ב סי‘ כ“ז כבר דחה את דברי הבנין ציון וגם הגרי“ח זוננפלד בשלמת חיים סימן שע“ח דחה דבריו. וכבר כתב הגרש“ק בשו“ת האלף לך שלמה או“ח סימן שפ“ג דפשוט דיוצא אף בנותן בעצמו דאל“כ גם ע“י שליח לא יצא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, ואף דיש לדחות טענה זו מכל וכל מ“מ חזינן דפשיט ליה דיוצא אף בנותן בעצמו, עי“ש. (וגדולה מזו כבר כתב הרמ“א בדרכ“מ שם בדעת רש“י דאפשר דיוצא יד“ח מצוה זו אף במזמין חבירו לאכול אצלו וכ“כ הב“ח שם, ודו“ק בזה).

א. האם צריך לשלוח ב‘ המנות בבת אחת ב. אם אפשר שיהיו ב‘ המנות מאותו המין

ג. אם משקה מצטרף למשלוח מנות

הנה שנינו במגילה (ז‘ ע“א) “ר‘ יהודה נשיאה שדר ליה לר‘ אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח לו קיימת בנו רבינו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים” וכתבו האחרונים להוכיח מהכא דהשולח מנותיו לרעהו העני קיים מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים גם יחד, וכבר דנו בזה האחרונים בדין אין עושין מצוות חבילות חבילות, אמנם גירסת רבינו חננאל שם “קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו” וצ“ע מה רבותא יש בזה.

ובפירוש הר“ח כתב כגירסת הירושלמי וז“ל “שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים כלומר נתינת אביונים נתת לי מנה אחת והיא הירך, חזר שלח לו עגל וג‘ קנקני יין“, עכ“ל. ובספר מקראי קודש להגרצ“פ פראנק (סי‘ ל“ח) הוכיח מדבריו תלתא הלכתא: חדא. דמשקה אינו מצטרף למשלוח מנות אלא בעינן שני מיני אוכלין ולכך שלח ר‘ אושעיא לרבי קיימת בנו מתנות לאביונים ולא קיימת מצות משלוח מנות דרק הירך נחשב ולא היין. וד“ז נסתר מדברי הפוסקים (תה“ד שם, ר“ן מגילה ז‘ ע“א, מג“א סי‘ תרצ“ה ס“ק י“א, ט“ז שם ס“ק ד‘) שכתבו דאוכלין ומשקין שני מינים נינהו. עוד כתב להוכיח, דב‘ המנות אפשר שיהיו מאותו המין דהא ר‘ יהודה חזר ושדר ליה בישרא דעיגלא כי היכי דיצטרף לאטמא דעיגלא ששלח קודם, ודלא כדברי הערוך השלחן סי“ד והאשל אברהם להגאון מבוטשאש שכתבו דאין קיום המצוה אלא בב‘ מינים שונים. ועוד חידש מהכא, דאפשר לשלוח שתי המנות שלא בבת אחת אלא בזה אחר זה, ודלא כדברי החיד“א שכ‘ (בספר ככר לאדן) דבעינן שישלחם בהדי הדדי, עי“ש.

והנה לדרכו צ“ע דאי משקה לא חשיב לקיים בו מצוה זו אמאי חזר ושלח לו יין, ועוד מדוע מתחילה שלח לו ירך ולבסוף שלח ליה עגל שלם ולכך נראה להוכיח מדברי הר“ח בכל שלשת הלכות אלו היפך דברי הגרצ“פ. דהא דאמר לו נתינת אביונים קיימת אי“ז משום דמשקה אינו בכלל דהא היה לו לומר לא קיימת בנו משלוח מנות ולא אמר אלא קיימת בנו מתנות לאביונים, אלא ע“כ דשלח לו לר“י נשיאה דנתינה זו אינה נתינת נשיא לפי שאינה נתינה חשובה ואף אם מועילה היא מדין מתנות לאביונים אבל למשלוח מנות דנשיא לא חשיב בשר הירך כמנה דצריך לשלוח דבר חשוב לפי ערך השולח (וכמ“ש הריטב“א שם). ולכך הדר ושלח ליה עגל שלם ומנה זו ראויה היא, והא דשדר נמי גרבא דחמרא טעמא משום דבעינן ב‘ מנות בבת אחת ובעינן נמי שיהיו ב‘ מינים שונים לכך הדר ושדר ליה בישרא דעיגלא וגרבא דחמרא, וא“כ שמעינן מדברי הר“ח גופיה בכל שלשת הלכות אלו דלא כדברי הגרצ“פ, וכדברי הפוסקים ולא היפוכן.

והא דשלח ליה באחרונה תלתא גרבא דחמרא צ“ל דהוא משום דחייש ר‘ יהודה שמא גם היין אינה נתינה חשובה ולכך הדר ושלח ליה תלתא גרבא דחמרא דנתינה חשובה היא. ואף דנקט הר“ח דאין הפסול אלא בנתינת הירך מ“מ אפשר דר‘ יהודה נסתפק בזה שהרי ר‘ אושעיא לא שלח על איזה משתי המנות יצא קצפו, אלא שלח לו “קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים” ותו לא, ואפשר עוד דלפי מציאות הענין כיון ששלח עגל שלם מתאים יותר לשלוח כמות גדולה של יין וז“פ.

אך באמת צ“ע בדברי הר“ח שהרי בגירסא דידן בירושלמי (מגילה ו‘ ע“ב) איתא “חזר ושלח ליה חד עיגל וחד גרב דחמר“. הרי שלא חזר ושלח אלא חבית אחת של יין ולא שלשה, ושמא היתה לפני הר“ח גירסא אחרת.

אם תלמיד שולח לרבו או רב לתלמידו

עוד איתא (שם ז‘ ע“ב) “רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא דקמחא דאבשונא [שק מלא תמרים, וקמחא דאבשונא שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהם מתוק לעולם, רש“י], אמר ליה אביי השתא אמר מרי אי חקלא מלכא ליהוי דקולא מצואריה לא נחית [הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו לא יוריד עתה מראשו, כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויים לכל, רש“י] הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא, אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא [מתיקא רש“י] ואיהו שדר לי חורפא“, ע“כ.

ועיין בשפת אמת שלמד מכאן הלכה דיקדים הרב וישלח מנות לתלמידו ורק לאחר מכן יש לו לתלמיד להשיב מנות לרבו, וראיה לדבר דהא מרי בר מר בנו של רבה היה כדחזינן דאמר אביי למרי “השתא אמר מר” ואעפ“כ הקדים האב ושדר לבנו, ש“מ דהאב מקדים לשלוח לבנו וכדכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו ולא ראוי להתייחס לאביו כרעהו.

ולדידי צ“ע בזה, דהא רעהו בכ“מ לאו רעהו דווקא הוא, ואף כלפי שמיא אמרינן רעהו וכמש“כ רש“י שבת ל“א ע“א עה“פ “ואהבת לרעך כמוך“, וכך אמרו חז“ל בחגיגה ז‘ ע“א עה“פ “‘הוקר רגלך מבית רעך‘, בחטאות ואשמות הכתוב מדבר” שהקב“ה נקרא רע שנאמר “למען אחי ורעי” עי“ש. וע“ע בזה בשו“ת יהודה יעלה (למהר“י אסאד) סי‘ ר“ד. וכי נימא דשור של תלמיד שנגח שור רבו פטור מתשלומין ד“כי יגח שור איש את שור רעהו” כתיב, וע“כ דכל ישראל ריעים זה לזה וליכא כל פגם במה שישלח תלמיד לרבו, והנח להם לבני ישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם (פסחים ס“ו ע“א).

ועיקר דברי השפ“א צע“ג, דבאמת פשוט דמרי בר מר לא בנו של רבה היה, דהא רב חסדא שנה פעמים משמיה דמרי בר מר (סנהדרין ל“ח ע“א, עירובין כ“א ע“א), ורבה תלמידו של רב חסדא היה כדאיתא בב“מ (מ‘ ע“א) וברש“י שם דרבה היה תלמידו דרב חסדא, וא“כ היאך אפשר שהיה מרי בר מר תלמידו של רבה, ואביי בכ“מ שנה בלשון “השתא אמר מר” משום שהיה בן אחותו ותלמידו של רבה. אך ברור דמרי בר מר קשיש טובא ולא בנו דרבה הוא. ואפשר שטעה השפ“א בזה משום הא דכתבו התוס‘ (ב“מ ע“ג ע“ב) דמרי בר רחל היה בנו של רבה אך מ“מ מוכח ופשוט דלאו מרי בר מר הוא, ומרי בר מר לחוד ומרי בר רחל לחוד, ודו“ק בכ“ז.

האם אפשר לשלוח ב‘ המנות בכלי אחד

והנה חידוש כתב בשו“ת תורה לשמה (להגאון בעל בן איש חי) סימן קפ“ט דהשולח לחבירו משלוח מנות שני מינים בכלי אחד לא יצא יד“ח דאגד כלי שמי‘ אגד והכלי משים מה שבתוכו כחפץ אחד והוי כמנה אחת, עי“ש.

אך נראה שהגדיש בזה את הסאה ואף אם נאמר בכל הני דלעיל דשמיה אגד ולא רק בשבת אלא אף בגניבה (כמ“ש המאירי) ובביכורים (כדברי הריטב“א) ובקבלת הדם בצפון (כמ“ש בשיט“מ בזבחים), מ“מ נראה דאין זה ענין למשלוח מנות שתיקנו אנשי כנה“ג להרבות ריעות או משום סעודת פורים, ומה טעם יש לומר בזה דכיון דהוי בכלי אחד אינו יוצא ופשוט לכאורה דכיון שיש כאן במציאות שתי מנות ובעיני בנ“א הם נחשבים כשתים והוא עתיד ליהנות משתי המנות האלו לא איכפת לן כלל במה דהוי בכלי אחד והוי כאילו הם חפץ אחד, וכי נימא גם בערוב תבשילין דבעינן בי‘ שני תבשילין לב“ש בביצה ט“ו ע“ב דאם הניתן בכלי אחד לא יצא אלא ע“כ דאף שהם בכלי אחד מ“מ הוי שני תבשילין וה“ה במשלוח מנות כיון דהוי במציאות שני מינים יוצא בהם יד“ח אף שהם בכלי אחד, ועיין בבאר היטב סוס“י תרצ“ה בשם הלק“ט שהסתפק גם במשלוח מנות אם דג וביצה שעליו הוי כב‘ מינים, וכז“פ. (עיין מה שהארכתי בסוגיא דצירוף כלי במנחת אשר שבת סימן ע“ד).

בשיעור משלוח מנות

והנה יש לעיין אם יש שיעור במשלוח מנות, וראיתי באשל אברהם סימן תרצ“ה שנסתפק אם הוא בכזית (כיון שאוכל בעינן) או בשוה פרוטה (שיעור ממון), וכעי“ז נחלקו הצל“ח והגרעק“א לגבי שיעור איס“ה כידוע (ועיין מש“כ במנחת אשר פסחים סי‘ כ“ה אות ג‘). ובערוך השלחן סעיף ט“ו כתב דבעינן נתינה חשובה ולא די בכזית או שו“פ. אמנם בלקט יושר בשם תה“ד (עמוד 158) כתב דאף בתאנה אחת ותמרה אחת שביחד אינם שו“פ יצא “ואין מגלין אלא לצנועים” עי“ש. ולגבי מת“ל כבר כתב הריטב“א במגילה דף ז‘ דשיעורו בשו“פ ככל דין ממון וכ“כ המשנ“ב ברי“ס תרצ“ד.

שלח משלוח מנות לפני פורים והגיע בפורים

והנה נחלקו האחרונים במי ששלח לפני הפורים והגיע בפורים. לדעת שו“ת יהודה יעלה (מהר“י אסאד) סימן ר“ז וכף החיים סימן תרצ“ד ס“ק ט“ו אזלינן בתר מקבל ויצא יד“ח. לדעת הערוך השלחן סימן תרצ“ד לגבי מת“ל ובתרצ“ה לגבי משל“מ צריך ליתן בפורים שיגיע בפורים, וכ“ה באור שמח על הש“ס במגילה. ובהנהגות החזו“א נכתב דפרוז ומוקף צריכין ליתן למינם, פרוז לפרוז ומוקף למוקף.

ובסי‘ תרצ“ה הביאו המחצה“ש והפמ“ג דיש שנהגו ליתן מת“ל לפני פורים, ובדברי יציב או“ח סימן רצ“ח הביא מש“כ בספר דרכי חיים שהדברי חיים נתן בתענית אסתר אך דחה זאת, ובאשל אברהם שם כתב ליישב מנהג זה דהו“ל כאילו נותנים לאביון בהלואה ומוחלים לו את החוב בפורים, אך לענ“ד אין לקיים מת“ל ע“י מחילת חוב דאין כאן נתינה. (דוגמא רחוקה מש“כ הרמב“ם דבקידושין בענין כסף שיש בהם הנאה מחודשת וכ“ה במת“ל, וז“פ).

ולכאורה יש לדון בכל הספיקות והשאלות הללו לפי שני הטעמים ושתי הדרכים בביאור מצוות אלה דמשלוח מנות ומת“ל. אך באמת נראה טפי דאינם תלויים כלל ביסוד הדברים ובטעמי התקנות, אלא דיש לקיים מצוות אלה כפשטותם ובדרך שתיקנו חז“ל, דהיינו ליתן לעני מתנות ולשלוח מנות לרעהו ביום הפורים. ומשו“כ נראה פשוט דהנותן צריך ליתן בפורים והמקבל צריך לקבל בפורים, וזולת כן לא יצא יד“ח. דו“ק בזה כי פשוט וברור הוא.

יא

חיוב נשים במצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים

יש לחקור האם נימא דאחר שנתחייבו נשים במצוות אלו מחמת שאף הן היו באותו הנס (מגילה ד‘ ע“א) אע“פ שהן מצוות עשה שהזמן גרמא א“כ יש לחייבם אף בשאר המצוות הנלוות לאותו הזמן, וכגון לגבי חיוב מצות מתנות לאביונים [דאמרינן בגמ‘ שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ולכך יש לקיים מצוות מתנות לאביונים ביום שקורין בו] דגם נשים יתחייבו בו וכן במשלוח מנות, או שמא נימא דרק במצות קריאתה נתחייבו משום פרסומי ניסא ולא בשאר מצוות היום. וכה“ג יש לדון אף לגבי מצות הדלקת נר חנוכה שנכלל בו גם חיוב של הלל והודאה. וכן לגבי אמירת ההגדה בליל הסדר.

והנה במהרי“ל (מנהגים סדר ההגדה אות מ“ג) כתב “אמו זקנתו של ר‘ שלמה היתה בבית אחד לבדה, והורה מהר“ש לר‘ שלמה לילך אצלה… ושלא היה צריך לומר לפניה ההגדה“. ומשמע מדבריו דנשים פטורות ממצות הגדה ומסתמא משום דהיא מצות עשה שהזמן גרמא, אבל בשו“ע (סי‘ תע“ב סעיף י“ד) כתב “גם הנשים חייבות בד‘ כוסות ובכל מצוות הנוהגות באותו הלילה” ובמשנ“ב (שם) ביאר “כגון מצה ומרור ואמירת הגדה“. (ואע“פ שיש ילפותא לחייב נשים רק לגבי אכילת מצה דהוקש לאיסור אכילת חמץ ודרשינן בגמ‘ דכל שישנו באיסור אכילת חמץ ישנו בכלל אכילת מצה, אפשר דכשחז“ל דרשו כל שישנו וכו‘ אין כונתם דוקא לאכילת מצה אלא אף לשאר מצוות הלילה).

אך בלבוש (סו“ס תע“ב) הביא טעם אחר לחייב נשים בשאר מצוות הלילה ופירש דכיון שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים נתחייבו בעשיית זכר לאותו הנס. וכ“כ בשו“ע הרב שם וכן משמע בפשטות מלשון המחבר שנקט להאי דינא דנשים חייבות אף בשאר מצוות הלילה אגב חיובן במצות ד‘ כוסות. ואי סברת הגמ‘ שהובאה לעיל “שאף הן היו באותו הנס” שייכת דוקא לגבי חיובן בד‘ כוסות אבל בשאר מצוות הלילה נתחייבו מטעם חיוב אכילת מצה לא היו מכלילם המחבר כאחד אחר שאין טעם חיובן שוה, אלא ודאי ס“ל להמחבר כהלבוש ושוע“ה דההיקש של כל שישנו באיסור אכילת חמץ ישנו בכלל אכילת מצה שייך דוקא על המצוה הזו שהוקשה ולא לשאר המצוות.

ולענין הלכה מצינו שנחלקו דהמחבר כתב לחייב נשים באמירת הגדה וכ“כ הרמ“א (סי‘ תע“ג סעיף ו‘) דצריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הנשים והקטנים וכו‘, אבל הברכי יוסף (שם) הביא בשם הרב בית דוד (סי‘ רנ“ו) דאין נשים חייבות בהגדה, ומה שצריך המספר לומר בלשון שמבינים הוא בשביל חובת עצמו, אבל הנשים פטורות מזה ככל מ“ע שהזמן גרמא והחיד“א חולק על דבריו וסבר שחייבות בהגדה מחמת שאף הן היו באותו הנס וכל המצוות של אותו הלילה נכללו בתקנת חז“ל.

והנה המהרי“ל כ‘ בהל‘ חנוכה דנשים חייבות באמירת הלל שאף הן היו באותו הנס ולכאורה המהרי“ל סותר דברי עצמו שכתב לפטור נשים מאמירת ההגדה אע“פ שגם שם שייך הטעם של “אף הן היו באותו הנס“.

ואפשר שהמהרי“ל סבר כדברי התוס‘ בפסחים (דף ק“ח) דדוקא במצוות דרבנן שייך הטעם שאף הן היו באותו הנס לחייבן אבל לא במצוות דאורייתא, וכיון שמצוות סיפור יציאת מצרים הוא מה“ת ל“ש בזה כלל גדר החיוב מטעם שהיו באותו הנס. משא“כ לגבי הלל ששורש חיובו הוא משום פרסומי ניסא אפשר דחייבות כמבואר בגמ‘ ברכות דף י“ד ע“א דמספקא לן “מהו שיפסיק בהלל ובמגילה אמרינן ק“ו ק“ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא או דלמא פרסומי ניסא עדיף“. הרי לן דהלל מדין פרסומי ניסא הוא וכן מגילה ולפי“ז מבוארת שיטת המהרי“ל לחייב נשים בהלל של חנוכה.

וכיוצא בדבר מצינו בהל‘ מגילה שכתב הרמ“א (סו“ס תרצ“ה) “ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש” ובמשנ“ב (שם ס“ק כ“ה) כ‘ שכולן היו באותו הנס. אבל בפר“ח כתב דאיש כתיב ולא אשה.

ומבואר שהרמ“א פסק בזה כמו שנתבאר לגבי הלל בחנוכה שנשים חייבות בו, וכן בכל המצוות של ליל פסח, ודו“ק בכ“ז כי קצרתי.

להרבות אחוה ורעות

“ומשלוח מנות וגו‘, כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה, היפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד” (מנות הלוי על מגילת אסתר פרק ט’ פסוק ט”ז – י”ז).

“עושים יום י“ד שמחה ומשתה ויו“ט ומשלוח מנות איש לרעהו, כמו שהיה ענינם כאיש אחד להקהל כל אחד עם חבירו, היפך איש צר ואויב לשון רמיה, האומר עם אחד מפוזר” (שם פסוק י”ח – י”ט).

ידועים דברי מהר“ש אלקבץ בספרו מנות הלוי שענין מצות משלוח מנות כדי להרבות אחוה ורעות בין בני ישראל, ולהראות שהם באגודה אחת, ולא כמו שאמר המן הרשע לאחשוורוש “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד“.

וכבר ביארתי במק“א (מנחת אשר מועדים ח“ב סימן כ“ז) שהדברים הם דברי דרוש דהלא כאשר המן אומר “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך” לא היתה כוונתו להתלונן שאין היהודים אוהבים איש את רעהו, אלא שהיהודים מפוזרים בכל המלכות כולה וסכנתם גדולה על כן יש להשמידם. אלא שבדרך רמז ודרש נתלה המנות הלוי בפסוק זה לבאר את המצוה לשלוח מנות כדי להרבות אהבה ורעות.

ושוב ראיתי חידוש באבן עזרא (אסתר ג‘ ח‘):

“מפוזר ומפורד בין העמים – שיפרד איש מעל אחיו כל כך הוא רע כולו ולא די שדתיהם שונות אלא שלא ישמרו הדתים והחקים שיצוה המלך והנה כל עם ועם ישמרו חוץ מהן”.

הרי שאכן פירש כונת המן שאכן יש פירוד ביניהם בין איש לאחיו.

ומ“מ ראוי להתבונן מה ענין יש דוקא בימי הפורים להרבות אחוה ורעות ולהיות כל ישראל באגודה אחת.

והנראה בזה, דהנה המן הרשע מזרע עמלק היה, ומנהג אבותיו בידו, וכשם שעמלק נלחם בישראל על מנת להשמידם ולהכרית זכרם, (ומדה כנגד מדה נצטווינו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים), כך המן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. גזירה זו, גזירה נוראה היתה, וסכנת כליה ריחפה מעל ראש כל ישראל.

ובאיזה זכות ניצלו וזכו לישועה גדולה. כאשר אסתר אמר “לך כנוס את כל היהודים“. כאשר כל ישראל עמדו בתפילה כאיש אחד ובלב אחד באחדות גמורה זכינו להוושע מיד אויב.

וכך פירש החיד“א בחומת אנך (מגילת אסתר פ“ד):

“ואפשר לרמוז לך כנוס את כל היהודים שיהיו באחדות ובמקום שנאת יקבלו התורה משיבת כמספר שנאת ואחד יותר שיהיה אחדות גמור”.

וכך כתב בתולדות יעקב יוסף (אסתר פ“ב ח‘):

“והנה סיבת גזירת המן הי’ שהצליח על ידי הפירוד שהי’ בין ישראל, וזה שדרשו חז”ל (מגילה יג ב) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג, ח). ולתקן זה אמרה אסתר למרדכי (אסתר ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, לעשות שלום ביניהם”.

וכך לדורות עולם, כל זמן שישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן.

ומשל משלו חכמים (תנחומא נצבים סימן א‘) לאגודה של קנים, דהלא קנה בודדת קל לשוברה, אבל אגודה של קנים אף גיבור חיל אינו יכול לשוברה, כך ישראל כאשר הם באגודה אחת המה, בידם לעמוד בפני כל צר ואויב, ואי אפשר לשוברן.

צא וראה מה שאמרו (ירושלמי פאה ד‘ ע“ב):

“אמר רבי אבא בר כהנא דורו של דוד כולם צדיקים היו וע”י שהיה להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים… אבל דורו של אחאב עובדי ע”ז היו וע”י שלא היה להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין”.

ומשום כך תיקנו משלוח מנות להרבות אהבה ואחוה, וכדי שיהיו כולם באגודה אחת, ללמדך שבשעת מלחמה וסכנת שמד, זאת העצה והסגולה, שיהיו ישראל באגודה אחת, ואין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.