Sefiras Haomer – Forgot to Count One Day

שיטת הבה”ג במי שדילג אחד מימי הספירה

א

ידועה שיטת הבה”ג דמי שדילג אחד מימי הספירה שוב אינו מצווה לספור והפסיד מצותו. אך בדברי הראשונים מוצאים אנו שני סגנונות שונים בביאור שיטה זו. בספר החינוך (מצוה ש”ו) כתב דכל הימים מצוה אחת הן, וכיון שדילג יום אחד נמצא שלא קיים המצוה בשלימות, וכ”כ בשו”ת מהרלב”ח (סימן ס”ב). אך התוס’ במנחות (ס”ו ע”א) והרא”ש (פסחים פ”י סימן מ”א) כתבו דזה גדר תמימות שאמרה תורה דצריך ספירה תמימה של ימי הספירה, עי”ש. ואין בידנו לבדוק במקור הלכה זו דבספר הבה”ג שתחת ידינו כל עיקר הלכה זו לא נמצאת, ולא ידענו איה מקום כבודו.

ובין רבותינו הראשונים שדחו את דברי הבה”ג מצינו מי שטען כנגדו דכל יום ויום מצוה בפני עצמה הוא שהרי מברכים בכל יום ויום, ומשמע שגם הם הבינו שיטתו כדברי החינוך, עיין בטור סימן תפ”ט בשם רב האי גאון ובשבלי הלקט (סדר פסח סימן רל”ד).

ויש לכאורה נפ”מ בין שני הטעמים. דהנה דנתי במק”א (עיין לקמן סוף אות ב’) במי שדילג יום אחד מימי הספירה אם מצותו בטלה למפרע ונמצאו ברכותיו שבירך כל הימים ברכה לבטלה, או שמא לא הפסיד מצותו אלא מכאן ולהבא. ונראה לכאורה דאם מצוה אחת הן, אף למפרע בטלה מצותו דכיון דמצוה אחת הן וכל יום ויום מעכב חבירו מה לי מכאן ולהבא ומי לי למפרע, אך אם משום תמימות אמרו, י”ל דרק אחרי שדילג יום אחד נבצר ממנו להמשיך בספירה דבעינן ספירה רציפה, אבל כל עוד ספירתו רציפה וספר דבר יום ביומו ספירה תמימה היא. ויש לעיין בזה.

והנה נשאלתי במי שטס מארץ ישראל לאוסטרליה בימי הספירה והוא עובר את קו התאריך ממערב למזרח ונמצא דילג יום שלם, האם ימשיך לספור בברכה. ויש בזה ג’ צדדים.

יש מי שרצה לומר דימשיך לספור ספירה דידיה, דהיינו המשך הספירה שהתחיל בה במקומו ונמצא שעד חג השבועות יספור מ”ח ימים בלבד ולא מ”ט.

ולענ”ד דרך זו מופרכת ואינה מתיישבת על הלב, דספירה אחת היא לכל ישראל, וכיון שבמקומו הוי זה יום כ”ו איך יספור יום כ”ה, וז”פ.

י”א דבטל ממנו מצותו ככל מי שדילג יום א’ וימשיך לספור ללא ברכה, דמה לן מאיזה טעם ובאיזו דרך דילג על אחד הימים.

ולענ”ד נראה טפי דלא אמרו אלא במי שדילג על אחד הימים ולא קיים המצוה כדבעי, בין אם סברת הבה”ג משום דמצוה אחת הן ובין אם משום תמימות, אבל כל שספר בכל יום ויום וקיים מצותו בשלימות אין דופי לא במצותו ולא בספירתו ומונה והולך בברכה.

ואף אם אין דברינו מוכרחים, כבר גליתי דעתי דכל ספק שהוא וכל צד שיש לצרפו, יש בו כדי להכריע ולאפשר את המשך הספירה בברכה. (עיין לקמן אות ב’).

ויש לעיין לפי דברינו במי שטס בכיוון ההפוך מאוסטרליה לאר”י ומרויח יום באמצע ימי הספירה האם מצווה לספור פעמיים אותו היום, דאם אכן צריך לספור בכל יום ויום אין הקפידא במספר ומנין של מ”ט יום אלא שיספור כל יום ויום אפשר דאם דילג יום אחד יש חסרון בתמימות אף שספר מ”ט ימים. ועוד יש לעיין למעשה אם יספור בברכה.

אך באמת נראה דלאו הא בהא תליא, וכשם שכתבתי במנחת אשר (מועדים ח”ב סימן ל”ב אות ו’) דאין אדם חייב לקרוא קר”ש פעמיים ביממה אחת אף אם הוא טס בענין שפעמיים ביממה יש שקיעה וזריחה, וכתבתי לחלק בין שמירת שבת ויוה”כ התלויים בזמן ובמקום, למצוות הרובצות על הגברא בסדר היום כגון קר”ש ותפילה. וכעין זה נראה גם בני”ד דמסתבר דאין האדם חייב לספור יום אחד פעמיים. אך מ”מ נראה דיספור בלי ברכה, ואם שכח ודילג אותו היום ימשיך לספור בברכה, כנ”ל.

ועיין לקמן (סוף אות ז’) מה שכתבתי לפי דברי תרומת הדשן (סימן ל”ז) דלא בעינן ספירה של מצוה בכל יום כדי שיוכל להמשיך ולספור בברכה, אלא צריך ספירה תמימה, וכל שלא דילג יום אחד לגמרי כגון אם שכח בלילה והשלים ספירתו ביום, אף אם לא קיים מצותו בספירה זו, מ”מ הוי תמימות וממשיך לספור בברכה. ופשוט דכל דרך זו מושתתת אף היא על ההבנה ששיטת הבה”ג משום תמימות היא, ולא משום דכל ימי הספירה מצוה אחת הן.

אך באמת אפשר דמעולם לא נחלקו הראשונים בזה, ואף מש”כ מקצת הראשונים דכל ימי הספירה מצוה אחת הן, אין כונתם דהוי כמי שחיסר חלק מן המצוה, דהרי באמת נראה דאין אנו דנים בכל יום כחלק מחלקי המצוה שהרי מברכינן על כל יום ויום וכמו שהקשו הראשונים, אלא שכך היא הלכה זו דכיון דכתיב בה תמימות הו”ל כאילו כל ימי הספירה מצוה אחת הן, ותלויים הם זב”ז, וכל הראשונים לדבר אחד נתכוונו, ואין ביניהם אלא משמעות דורשין. ואף הראשונים שדחו את שיטת הבה”ג וכתבו דמדמברכינן  בכל לילה ולילה ע”כ לא מצוה אחת הן, כונתם דכיון שכל יום מצוה בפני עצמו הוא לא מסתבר שהן תלויים זב”ז, וע”כ דאין זה פירוש גדר התמימות, ודבר זה מוכח לא כדבר שבה”ל שם שבחדא מיתא התייחס לגדר תמימות ולהא דכל יום מצוה בפנ”ע, עי”ש, ודו”ק בכ”ז.

ב

הנה אף שהתוס’ במנחות ס”ו ע”א ורוב הראשונים חלקו על הבה”ג, מ”מ חוששין לשיטתו ומשום כך נפסק בשו”ע (תפ”ט ס”ח) “אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים סופר בשאר ימים בלא ברכה אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה” הרי דלא מברכינן בשכח יום א’ משום שיטת הבה”ג וספק ברכות להקל.

ובטעם שהשו”ע חושש לדעת הבה”ג כתב הערוך השלחן (תפ”ט סט”ו) דמשום דכל דבריו דברי קבלה. אך באמת שיטה זו לא דיחידאה ויש מן הראשונים שנקטו כשיטת הבה”ג ונפרטם:

א. התוס’ במגילה (כ’ ע”ב) הביאו את שיטת הבה”ג ולא הסתייגו ממנה, אף שבמנחות (ס”ו ע”א) הביאו בשם הר”י שדחה שיטה זו מכל וכל.

ב. הראבי”ה (מס’ מגילה סי’ תקע”א) הביא את שיטת הבה”ג להלכה.

ג. האור זרוע (ח”א סי’ שכ”ט) פסק דאם שכח יום אחד לא יברך על הספירה בשאר הלילות דבעינן תמימות “אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה”.

ד. כתב התרומת הדשן (סי’ ל”ז) “נהגינן כבה”ג דכתב, שכח יום אחד שוב אינו סופר, פי’ בברכה, דבלא ברכה מאי נפקא מינה, ודלא כתוס’ במנחות פ’ ר’ ישמעאל (ס”ו ע”א) דכתבו, דאין נראה. ולא יתכן פסק הלכות גדולות, ודלא כאשירי נמי דכתב שילהי פסחים בשם ר”י, דכל לילה מצוה בפני עצמה, ואם לא ספר באחת, מצוה לספר באחרות “.

ה. בחי’ הריבב”ן (רבו של שבלי הלקט) כתב “יש גאונים שאומרים מכאן אם טעה ולא ספר בלילה לא יספור ביום ולא יברך כלל אפילו בלילות אחרות שאין תמימות וכן נראה לי דכתיב תספרו חמישים יום כל מ”ט יום תספור ואם לא ספר לילה אחד נמצא שלא ספר נ’ ימים”.

הרי לן שאין שיטה זו שיטה יחידאה ויש חבורה נכבדת של ראשונים שנקטו כן להלכה.

ג

ושאלות שונות נשאלתי בענין הלכה זו ונדון במקצתן בעזהי”ת.

אשה שספרה עם בנה הקטן כדי לחנכו ושוב שכחה לספור ונזכרה למחרת בלילה האם תמשיך לספור בברכה.

זה עידן ועידנים דנתי בשאלה זו וכיוצא בה, כגון מי שענה לחבירו היום כך וכך ימים לעומר ושוב שכח לספור באותו הלילה האם יכול להמשיך ספירתו בברכה מלילה הבאה אחריו, ויסוד הספק האם ספירה זו ללא כונת מצוה מצטרפת לאפשר המשך הספירה או לא, ודבר זה תלוי בדרכי ההבנה שנאמרו בביאור סעיף ד’ שבסימן תפ”ט.

דהנה כתב המחבר שם “מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי ספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היה כך וכך שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה אבל קודם בה”ש כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום”.

ונתקשו האחרונים בהבנת הלכה זו דהלא נפסק בשו”ע סי’ ס’ ס”ד דמצוות צריכות כוונה, וכיון שלא כיון לבו בספירה זו אלא לומר לחבירו כמה ימים בספירה למה ימנע ממנו לחזור ולספור בברכה, ונאמרו בזה כמה דרכים:

א. הפמ”ג במש”ז ס”ק ז’ נקט דהמחבר מסופק בהלכה זו דמצוות צריכות כוונה ונקט לחומרא לשני הצדדים, לגבי מי שקרא קר”ש ולא כיון לבו פסק דצריך לחזור ולקרוא ולגבי מי שספר בלי כונה פסק דאינו יכול שוב לברך שמא הלכה דמצוות אצ”כ, וכך משמע גם בשו”ע הרב בסעיף י”ב – י”ד.

ב. המשנה ברורה בבה”ל סי’ ס’ דחה דרך זו והוכיח דדעת המחבר דמצוות צריכות כונה בהחלט ואין בזה ספק וכמבואר בלשון השו”ע שם “י”א שאין מצות צריכות כוונה וי”א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה” אלא דמשום חומרא דברכה לבטלה פסק שאינו יכול לחזור ולספור בברכה. וע”ע בשעה”צ סי’ רט”ו ס”ק כ”א דאיסור זה חמור משאר איסורים עי”ש.

ג. החק יעקב בס”ק ט”ו חידש דאף דבכל מקום מצוות צריכות כונה ספירת העומר שאני שאינו אלא ספירה בעלמא, וביארתי כונתו במק”א (עיין קובץ דרכי הוראה ה’) דגדר מצוה זו אינה בעצם מעשה הספירה ואמירת הדברים כשאר מצוות שבדיבור אלא בתוצאת הדיבור דהיינו שיהיו הימים האלה ספורים ומנויים אצלו, וכיון שמהות המצוה בתוצאה ולא במעשה אין מצוה זו צריכה כונה (ויסוד זה כבר כתבתי במנחת אשר ויקרא סימן נ”א והארכתי לבססו בכמה ראיות ואכמ”ל).

ד. בבהגר”א כתב על דברי המחבר דאם יאמר לחבירו כו”כ ימים לעומר שוב אינו יכול לחזור ולספור בברכה דהיינו למ”ד מצוות אין צריכות כונה, ולכאורה תמוה דכיון דקי”ל דמצצ”כ מה לן במה שאינו יכול לברך למ”ד מצאצ”כ, ולענ”ד אין נראה דכונתו כשיטת הפמ”ג דמספק”ל אם מצצ”כ או לא, אלא כמ”ש הבה”ל דדעת הפר”ח והגר”א דבאמת אם אמר לחבירו כך וכך ימים היום בספירה יכול הוא לחזור ולברך כיון דקי”ל מצצ”כ אלא דלכתחלה ראוי יותר לענות אתמול היה כו”כ כדי שיוכל לברך אף למ”ד מצאצ”כ, ואפשר דזה גם כונת השו”ע הרב עי”ש. ונראה דהבנה זו מבוססת על הכלל הידוע דכאשר השו”ע מביא שתי שיטות אם הכריע כדעה אחת לכתחלה יש להחמיר גם כשיטה השניה דאל”כ למה כתב שיטה זו. וכיון שהביא השו”ע גם את השיטה דמצאצ”כ לכתחלה יש להחמיר גם כשיטה זו, ודו”ק בזה כי קצרתי.

והנה ידוע דאף דקי”ל דאם דילג יום א’ שוב אינו סופר בברכה אין זה אלא משום דחוששין לשיטת הבה”ג דכל ימי הספירה תלויים זה בזה משום גדר תמימות ואף שרוב הראשונים דחו שיטתו עיין תוס’ במנחות ס”ו ע”א ובדברי הראשונים בסוף מס’ פסחים, מ”מ כיון דספק ברכות להקל נפסק שלא יספור בברכה  כשדילג על יום א’.

וכיון דמשום ספק אינו מברך, חידשו הפוסקים דכשיש עוד ספק לצד החיוב שפיר מברך דבספק ספיקא לחומרא מברך שפיר, ומשום כך פסק השו”ע בסעיף ח’ דאם מסופק אם שכח ממשיך לספור בברכה דהוי ס”ס לחומרא. וע”ע במשנה ברורה סקל”ג ובשער הציון שם ס”ק מ”ה.

ולפי”ז נחזי אנן, לשיטת הפמ”ג דספק אם מצצ”כ או לא, יש לצרף ספק זה לס”ס, דאף אם שכח לגמרי יום א’ הוי ספק, וכיון שספר ללא כונה ולא דילג לגמרי הוי ס”ס ונמצא שיכול לברך למחרת, וק”ו הדברים דלשיטת החק”י דבספה”ע מצאצ”כ בודאי יכול לברך למחרת שהרי יצא יד”ח בספירה זו בודאות אף שלא כיון לבו. אבל לשיטת המשנ”ב דבאמת ברורה ההלכה דמצצ”כ ורק משום חומרא דברכה לבטלה אינו חוזר ומברך אין כאן ס”ס ואינו מברך למחר, וכן לפי מש”כ בשיטת הגר”א אין כאן ס”ס כיון דלא יצא יד”ח בספירה זו ללא כונה.

ונתבאר דשאלתנו זו תלויה בדרכי ההבנה שבסעיף ד’, וכיון דאין הכרעה בין דרכים אלה לכאורה אין ראוי לברך בכגון דא דספק ברכות להקל.

ומ”מ נראה דהמברך לא הפסיד ויש לו על מה לסמוך דהנה נחלקו הפוסקים במי ששכח לספור בלילה ונזכר למחרת בין השמשות וספר בשעה שנזכר ללא ברכה אם ממשיך לספור בברכה למחר, דעת שו”ת בית שלמה או”ח סי’ ק”ב והשואל ומשיב מהדו”ד ח”ג סי’ קכ”ז דיברך משום דהוי ס”ס, ספק אם הלכה כבה”ג בדילג יום א’ וספק אם דילג שהרי השלים ביה”ש. אך דעת הברכי יוסף סי’ תפ”ט ס”ק י”ז וכך הביא בשעה”ת מבית דוד דלא יברך ונימוקם עמם דאין הספק השני ספק גמור דאף אם ספר בודאי יום נחלקו הראשונים אם יוצא יד”ח הספירה ביום, וזה שספר בביה”ש שהוא רק ספק יום הרי אין ספק זה ספק השקול ואינו מצטרף לס”ס להקל בו, הרי לן שנחלקו האחרונים בספה”ע בס”ס שאינו גמור אם מברכים בו, ויש לדון כך גם בני”ד, דספק א’ אינו ספק גמור לפי מה שנחלקו האחרונים הנ”ל. וכך נראה לגבי מי שברור לו ששכח לספור בלילה ומסופק אם השלים את הספירה ביום, דלא הוי ס”ס גמור, דהספק השני אינו שקול דאף אם בודאי השלים ביום הוי ספק וכאן הרי הוא מסופק אם השלים והוי כמי שהשלים בביה”ש, ודו”ק.

וכיוצא בזה פסקתי במי שודאי שכח לספור באחד הלילות ונסתפק לו אם ספר בלילה שלמחרת, דהוי ספק אם יש ספק לחוד, וספק זה תלוי במחלוקת הנ”ל שבין האחרונים במי שספר ביה”ש דאפוקי יומא.

ובאמת חזינן בדברי האחרונים שנטו לצרף אפילו צירוף קלוש לאפשר המשך הספירה בברכה דבאמת נחלקו רוב הראשונים על שיטת הבה”ג כמבואר בתוס’ שם במנחות וברא”ש ובר”ן סוף מסכת פסחים, אלא דמ”מ חששו לשיטת הבה”ג משום רוב תוקפו וגבורתו ומשום דספק ברכות להקל, אך כשיש עוד צירוף לצד החיוב שוב ראוי לברך, ועיין חידוש עצום שכתב השואל ומשיב מהדו”ד ח”ג סי’ קכ”ז דרק בשכח ודילג לגמרי לא הוי תמימות אבל אם טעה בספירתו הוי בכלל תמימות כיון דגם בספירה בטעות יש זכר למקדש, וזו סברא פלאית, וע”ע בשו”ת טוב טעם ודעת להגרש”ק מהדו”א סי’ קע”ג שחידש דאם טעה וספר ה’ במקום ד’ יצא יד”ח משום דיש בכלל מאתיים מנה משא”כ ג’ במקום ד’, וגם סברא זו תמוהה מאוד, אך נראה דגדולים אלה נטו להקל שיברך כשיש אף טעמא קלישתא כיון דרוב הראשונים חולקים על הבה”ג בכל עיקר דינו. (ועיין לקמן אות ו’).

ומשום כך נראה לענ”ד דהמברך לא הפסיד אך אשה שפטורה ממצוה זו וכל ברכתה רק כמי שאינה מצווה ועושה כל כה”ג לא תברך.

ולא אכחד דלענ”ד אין ראוי לרוב הנשים לברך על ספירת העומר, דהלא כבר כתב המשנ”ב בס”ק ג’ בשם ספר שלחן שלמה דנשים לא יברכו משום דשכיח שיטעו ויברכו ברכה לבטלה, ואף שטעם זה לא שייך כ”כ בזמנינו, דיש לכל אדם לוח כיס או לוח אחר שיש בו פירוט של ספירת כל יום ויום, מ”מ שכיח מאד שנשים אינן משלימות את הספירה כיון שאינן רגילות בתפלת ערבית, וכאשר יודעות מראש שמסתמא לא ישלימו את ימי הספירה אין ראוי כלל שיתחילו בספירה בברכה דלשיטת הבה”ג דכל ימי הספירה תלויים זב”ז משום תמימות, לכאורה גם הברכות שאמר עד ששכח הם למפרע ברכות לבטלה, ואף שיש מקום בסברא לומר דמה שספר עד יום השכחה תמימות הן ורק המשך ספירותו לאחר ששכח אינה תמימות כיון שיש בספירה זו מגרעת של יום אחד, מ”מ נראה לכאורה דכל מ”ט ימי הספירה מקשה אחת הן וכשאין הן תמימות לא קיים מצוה זו וכ”כ החיד”א בספר עבודת הקודש דגם ימי הספירה דלמפרע בטלים, ומשום כך נראה דאם אשה יודעת שלפי הרגלה ודפוסי חייה סביר שתשכח ולא תשלים ספירתה ראוי שלא תתחיל לספור בברכה מתחלה, וז”ב לענ”ד.

אמנם נשאלתי במי שנקבע לו תור לניתוח באחד מימי הספירה וכנראה לא יוכל לספור באותו לילה אם יתחיל את הספירה בברכה ופסקתי שודאי כן ינהג, דשאני המחוייב לספור ולברך מאשה שאינה חייבת כלל, ומשו”כ לגבי איש נדון ס”ס לחומרא שמא אף לשיטת הבה”ג אין הברכה לבטלה למפרע, ועוד דמסתמא יוכל לספור ביום אף אם הניתוח יתבצע בלילה, וכז”פ.

ומה מאד שמחתי כשהראוני בספר “ודברת בם” שהעיד הגר”ד פיינשטיין שאביו הגדול הגרמ”פ נקט שדי בספק כלדהו ואף קלוש מאד להכריע לברך בדילג יום א’ ופסק דאף מי שספר קרוב לחמשים דקות לאחר השקיעה יברך למחר. הרי שפוסק הדור נקט כדרכנו.

אמנם עדיין יש לעיין באשה שספרה עם בנה כדי לחנכו במצוות לפימ”ש המשנ”ב (סי’ ס’ ס”ק ט’) דהמחנך קטן במצוות הו”ל כהיפך כונה ואף למ”ד מצוות אי”צ כונה לא יצא יד”ח, ודו”ק בזה.

ד

מי שנסתפק לו כמה פעמים אם שכח לספור האם ימשיך לספור בברכה.

לפי ביאור הפר”ח והמשנ”ב בסי’ תפ”ט ס”ק ל”ח דמשום ס”ס ממשיך בברכה כאשר מסופק הוא אם שכח יום אחד, לכאורה מתבאר דכאשר זה כבר קרה פעמיים הוי ס”ס שאינו שקול ולא הוי ס”ס דיש יותר צדדים לומר שאכן שכח ודילג יום אחד, אך נראה טפי דכל ספק שהוא ואפילו ספק קלוש מכריע לספור בברכה בדין זה של שכח יום א’, דבאמת דחו רוב הראשונים את שיטת הבה”ג והם התוס’ והרא”ש והר”ן המאור וגם הרמב”ם לא הביאו, ואעפ”כ חשש הב”י לשיטתו כיון דרב גובריה וכל דבריו דברי קבלה, ומשו”כ נראה דאף בס”ס שאינו שקול יספור בברכה, כמבואר לעיל.

ה

מי ששאל לחבירו האם היום כך וכך ימים בספירה וכיון אל האמת בשאלתו, האם יכול שוב לספור בברכה.

לכאורה לא יברך דהרי זה דומה לסעיף ד’ דאם ענה לחבירו היום כך וכך ימים לעומר אינו יכול להמשיך בברכה, אך באמת נראה לחלק בב’ דרכים: א. לפי דברי שו”ע הרב בסעיף י”ד דאף דהשואל שומע את תשובת המשיב היום כך וכך ימים ושומע כעונה מ”מ יכול לספור בברכה דהו”ל היפך כונה כיון שהוא שואל ע”מ לספור בעצמו כדת וכדין וא”כ ה”ה בני”ד, ורק המשיב כיון שבשעת תשובתו לאו אדעתיה אינו יכול לספור בברכה אך לפי”ז נראה לחדש חידוש גדול דאם גם המשיב מתפלל במנין זה ומתכוין לספור כעת גם אצלו הוי כהיפך כונה ויספור בברכה ורק מי ששאלוהו שלא בשעה שהוא עומד לספור הוי כמצוה ללא כונה ולא כהיפך כונה, וזה חידוש וצ”ע להלכה.

ב. ועוד נראה דדרך שאלה אינו ספירה דכל ענינו מסופק ואין כאן החלטת ספירה.

וידוע מש”כ בדבר אברהם ח”א סי’ ל”ד דאף בימי קדם לא נהגו ספיקי דיומא בספה”ע דספירה מסופקת אינה ספירה, אך בדברי המאור בסוף מסכת פסחים חזינן שלא כדבריו דהלא בעה”מ אכן שאל למה אין אנו נוהגין לספור ספירה כפולה משום מנהג אבותנו שבידנו ותירץ בענין אחר עי”ש, והדב”א אכן חזר בו מכח דברי המאור.

אך נראה דאף אם ספירה מצד הספק הוי ספירה, שאלה לא הוי ספירה כן נראה פשוט לענ”ד.

ומשום תרי ספיקי אלה הוריתי שיספור בברכה. (לשיטתי דדי בספק וסברא כל שהוא לאפשר את המשך הספירה בברכה).

ושו”ר כדברינו בכף החיים סקס”א בשם הזל”א.

ו

והנה מבואר בסעיף ח’ דאם מסופק הוא אם דילג יום אחד ממשיך הוא לספור בברכה, וטעם הלכה זו כתב הפרי חדש דהוי ספק ספיקא לחומרא דאף אם דילג בודאי הוי ספיקא דדינא אם הלכה כהלכות גדולות או כשיטת התוס’, וכיון שמסופק הוא אם דילג או לא הוי ספק ספיקא לחיוב ושפיר מברך. ובשער הציון בס”ק מ”ה כתב עוד בדרך זו לבאר מש”כ שם במשנ”ב ס”ק ל”ג דאם שכח בלילה וספר בבוקר ללא ברכה (כמבואר בשו”ע סעיף ז’) שוב ממשיך הוא לספור בשאר הלילות בברכה, דגם זה הוי ס”ס, ספק אם דילג, וספק אם ספירת היום כשרה דאם כשרה היא הרי לא דילג אף יום אחד, ואם אין ספה”ע ביום ובודאי דילג יום א’ הוי עדיין ספיקא דדינא כנ”ל.

הרי לן שני דוגמאות של ס”ס לחומרא ובשניהם נפסקה הלכה דמברכינן, ולכאורה צע”ג מסעיף ד’ דהלא שם מבואר דהעונה לחבירו בין השמשות היום כך וכך ימים לעומר שוב אינו יכול לספור בברכה, ולדעת הפמ”ג אין זה אלא משום דספק בידנו שמא מצוות א”צ כוונה, והרי הוי ס”ס לחומרא דהלא מלבד הספק אם מצצ”כ הרי הוא בין השמשות ושמא יום הוא ולא יצא יד”ח.

וע”כ נראה בזה דבאמת הכלל שבידנו דאף בס”ס לחומרא אמרינן ספק ברכות להקל ולא מברכינן וכמ”ש המשנ”ב בסי’ רט”ו ס”ק כ’, לגבי האוכל פרי ומסופק אם היה בו כזית דהוי ס”ס דאף אם אין בו כזית י”א דמברך ב”א על בריה פחות מכזית ואעפ”כ כתב דספק ברכות לקולא ועוד דשם יש לכאורה ג’ ספיקות, שהרי בשעה”צ סי’ ר”י סק”ב צירף עוד את שיטת הר”י דמברך בנ”ר אף על פחות מכזית, עי”ש. הרי שהחמיר שלא לברך אף בג’ ספיקות, וע”כ צ”ל דבספק זה דדילג יום א’, מצרפים אנו כל ספק שהוא אפילו ספק קלוש להכריע שלא כשיטת הבה”ג ולאפשר את המשך הספירה בברכה כמבואר לעיל אות א’ – ב’.

ובגוף הדין בס”ס בברכה עיין בנשמת אדם ברכות כלל ה’ אות ו’ שתמה על הפר”ח שביאר דבספק אם דילג מברך משום דהוי ס”ס הרי בתה”ד מבואר טעם אחר, משום ספירת העומר בזה”ז דאורייתא וכיון שמספק חייב הוא לספור ה”ה דמברך, והוכיח מזה דע”כ ס”ל דבס”ס לא מברכים עי”ש.

ז

הנה מבואר בסעיף ז’ “שכח ולא בירך כל הלילה יספור ביום בלא ברכה” וכתב שם המשנ”ב בס”ק ל”ג דמכאן ואילך יספור בברכה ובשעה”צ ס”ק מ”ה ביאר טעם הלכה זו משום דהוי ס”ס לחומרא כנ”ל, ולכאורה תמוה דהלא מקור הלכה זו בתה”ד סי’ ל”ז והב”י הביא לשונו, ונראה בעליל דלא משום ס”ס כתב הלכה זו אלא רוח אחרת היתה בקרבו וז”ל “דמיקרי שפיר תמימות כיון שלא דילג יום אחד לגמרי”, וצ”ב בכונתו.

ואמרתי מאז, דהנה בתוס’ מנחות ס”ו ע”א נחלקו הבה”ג ותוס’ בתרתי, א’ אם שכח בלילה האם הספירה כשרה ביום, לדעת הבה”ג יכול לספור גם ביום ולדעת התוס’ לא מהני, ב’ דילג יום א’ אם הפסיד מצותו או שמא כל יום מצוה בפנ”ע וענין בפנ”ע הוא. ונראה לכאורה דהא בהא תליא, ושני צדדים של מטבע אחת הן שתי הלכות אלה. ויסוד השאלה, מהו גדר התמימות האם תמימות של כל יום ויום, דהיינו ספירה של ימים תמימים דהיינו לילה ויום, וכמבואר בדברי הרמב”ם בפ”ז מתמידין הלכה כ”ב “ומתחלת היום מונים, לפיכך מונה בלילה” ומשמע דמשום דצריך למנות מתחילת היום דבעינן תמימות מונה בלילה ומקורו בגמ’ מנחות ס”ו ע”א, עי”ש. (ועי”ש בתוס’ וברא”ש פסחים פ”י סי’ מ’ די”א דעדיף לספור מבעוד יום משום תמימות), ומשו”כ יש לספור דוקא מלילה, או שמא גדר תמימות מתייחס לספירה תמימה של מ”ט יום, ושיטת הבה”ג דתמימות ענינו מ”ט יום ומשו”כ ס”ל דיכול לספור אף ביום והתוס’ נקטו דבעינן תמימות דכל יום ויום ומשו”כ נקטו דצריך לספור דוקא בלילה אך אם דילג יום א’ אין בכך כלום.

ולפי”ז פשוט דאם שכח בלילה והשלים ביום בלי ברכה ממשיך הוא שוב לספור בברכה מצד ממ”נ או שדילג יום א’ סופר בשאר הימים או בספירת היום כשרה, ולא צריך לומר בזה ס”ס לחומרא, ודו”ק בזה.

אמנם בראשונים וכן גם בתוס’ מנחות שם משמע שהדבר תלוי אם קצירת העומר כשירה ביום או לא, דהתוס’ ס”ל דמצות הספירה דומיא דקצירת העומר בעינן ואם קצר ביום פסול אבל הבה”ג סבר דקצירת יום כשירה ולא משום תמימות אמרו דספה”ע רק בלילה, והרי הרמב”ם גופא ס”ל שם בהלכה כ”ג דאם לא ספר בלילה סופר ביום, עי”ש. אך באמת מצינו בספרי (ראה אות קל”ו) “אימתי הן תמימות משאתה מתחיל מבערב”. הרי דצריך לספור בלילה משום תמימות, וצ”ע. ועיין שו”ת עונג יו”ט סי’ מ”ג שהאריך בזה טובא.

אך באמת כבר כתבתי במק”א בביאור הלכה זו דבאמת לא בעינן תמימות של קיום מצות הספירה אלא ספירה תמימה, וכל שלא דילג יום אחד לגמרי הוי ספירה תמימה. וכבר ביארתי בדרך זו את מנהג העולם דאף קטן שנתגדל בתוך ימי הספירה וממשיך לספור בברכה דכל שספר יום יום אף אם במקצת הימים לא קיים מצוה מ”מ יש כאן תמימות.

והנה נחלקו האחרונים באונן באחד מלילות הספירה מה דינו. הנודע ביהודה מהדו”ק או”ח סימן כ”ז כתב שיספור בלי ברכה ולמחרת ימשיך לספור עם ברכה, אלא שנתקשה לבאר טעם הדבר דכיון שפטור מן המצוות איך תיהני ספירה זו להמשך הימים. וכתב דכיון שי”א שאונן יכול לקיים מצוותיו, ועוד דשמא אינו פטור ממצוה זו שיש לה המשך ככלות ימי האנינות ומש”כ יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הלילות. והחיד”א במחזיק ברכה דחה דבריו. ובלקט יושר (עמוד 92) כתב להדיא דאונן לא יספור ויפסיד גם שאר הימים.

ולולי דמסתפינא הוי אמינא שיספור בכונה מפורשת שלא לשם קיום מצוה כיון שזה דין האונן ואעפ”כ אהני ליה ספירתו להמשיך ולספור בברכה בתמימות מיהו הוי כיון שלא דילג יום אחד לגמרי. ודו”ק בזה כי הדברים מחודשים.

הנה חידוש עצום ראיתי בארחות חיים הל’ ספירת העומר אות ה’ דספה”ע בזה”ז דרבנן משום דבזמן שאין עומר אין מצות הספירה נוהגת ומ”מ מדרבנן מצווים אנו לספור משום מה שאמרו באגדה דבנ”י ספרו לאחר יצי”מ מתי יעבדו את האלקים על ההר הזה ולזכר ספירתן סופרים אנו בזמה”ז. וכיון שכן אין קפידא כ”כ בדין תמימות בשכח יום אחד, עי”ש. ופלא הדברים הלא במנחות ס”ו אמרו דהוי זכר למקדש, ולא משום ספירת בנ”י לקבלת התורה, וצ”ע.

 

תמימות תהיינה

“וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום” (ויקרא כ”ג ט”ו – ט”ז).

הן כבר הארכנו במק”א לבאר דשני סדרי העבודה המה בימי הספירה, מנין הימים שהם מ”ט במספר כנגד מ”ח דברים שהתורה נקנית בהם, ושבעה שבועות כנגד שבעה נקיים שעל ידם הזבה עולה מטומאה לטהרה (עיין מנחת אשר שיחות מועדים מאמר ” מצוה למימני יומא מצוה למימני שבועי”).

ומשו”כ הנהיגו המקובלים מימי קדם לומר אחר הספירה פרק ס”ז בתהלים “למנצח בנגינות” כי בפרק זה יש ז’ פסוקים כנגד שבעה שבועות ומ”ט תיבות כנגד מ”ט ימים.

עמל ויגיעה בקניני התורה מחד ועבודת הנפש בקניני הטהרה מאידך.

אך בשתי התחומים גם יחד נתחדשה הלכה “תמימות תהיינה”! וחידש הגאון בעל הלכות גדולות דביאור ענין התמימות שצריך ספירה שלימה ותמימה דבר יום ביומו ודבר שבת בשבתו, ואם דילג אפילו יום אחד שוב אין כאן תמימות ובטלה כל מצותו.

כי יסוד היסודות בקניני התורה והטהרה השאיפה הבלתי פוסקת והשקידה הבלתי נלאית ללא הפסק וללא היסח הדעת.

ועוד זאת ביארנו במק”א דשלשת כלי המקדש המרכזיים, מנורה, מזבח ושולחן כנגד שלשת עמודי תבל, התורה, העבודה וגמילות חסדים המה. (עיין מנחת אשר שיחות על התורה מאמר “ותלמוד תורה כנגד כולם” ומאמר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” ומאמר “אוהב ה’ שערי ציון”), ובכולן נצטוינו על התמידות.

במנורה הדליקו נר תמיד והוא הנר המערבי שממנו היה מדליק ובו היה מסיים (שבת כ”ב ע”ב ומנחות פ”ו ע”ב).

במזבח נצטוינו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה” (ויקרא ו’ ו’).

ובשולחן כתיב “לחם פנים לפני תמיד” (שמות כ”ה ל’).

ללמדך שאין להגיע למעלות התורה והטהרה אלא בעבודה רציפה ותמידית ללא גרעון והפסד וכמ”ש “יום תעזבני יומים אעזבך” (מגילת סתרים מובא בספרי פר’ עקב פיסקא מ”ח, ובילקוט שמעוני פר’ עקב סימן תתע”ג, ובזוהר פר’ שמיני דף ל”ו ע”א, ומובא גם ברש”י דברים י”א י”ג).

וידועים דברי הגר”ח שמואלביץ זצ”ל במה שאמרו בכתובות (ס”ב ע”ב) ובנדרים (נ’ ע”א):

“ר”ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב, אמר לה אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי. שמעיה לההוא סבא דקאמר לה עד כמה קא מדברת אלמנות חיים, אמרה ליה אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני. אמר ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב”.

ותמה הגאון וכי למה לא נכנס רבי עקיבא בן יוסף לביתו ולו לזמן מועט לחבק ולנשק את ילדיו הרכים שזה י”ב שנה שלא זכה לראותם, וכי איך זה שלא נכנס לראות פני אשתו ולהודות לה על מסירותה הגדולה והעצומה.

אומר אומר הגר”ח אילו היה רבי עקיבא מפסיק מתלמודו ולו לזמן מועט, אילו היה נכנס לביתו ומבלה עם בני משפחתו כדרכו של עולם, היו בידו י”ב שנות תורה ועוד י”ב שנות תורה, אבל בחשבונה של תורה בניגוד לחשבונו של עולם, י”ב ועוד י”ב אינם כ”ד!

והוא שנצטוינו שבע שבתות תמימות תהיינה, כי בעמל התורה ועבודת הטהרה בעינן רציפות ואם דילג יום אחד הפסיד הכל!