Slichos
א
בפרקי הסליחות שיש בהם פנייה למלאכים
“מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וכו‘” (סליחות דכל יום).
“מלאכי רחמים משרתי עליון חלו נא פני א–ל במיטב הגיון, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם” (סליחות יום ב‘).
“מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי” (סליחות ליום ה‘ מעשי“ת).
הנה יש מגדולי הדורות שפקפקו באמירת פרקי סליחות אלה, משום דברי הרמב“ם בעיקר החמישי מי“ג עיקרי אמונה “אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו” הרי דאסור לנו להתפלל לכח אחר מלבדו ית“ש, וכבר העיר בזה המהר“ל בספר נתיבות עולם (נתיב העבודה פרק י“ב) וכתב שאין לומר פרקים אלה, והביאו החת“ס (שו“ת או“ח סימן קס“ו) ונקט כותיה ביסוד הדברים, אף שלא ביטל מנהג זה בעירו אלא שהיה נוהג בעצמו להאריך בנפילת אפים עד שגמרו תפילת מכניסי רחמים כדי שלא לאמרו עי“ש.
וכעין דברי המהר“ל והחת“ס לגבי “מכניסי רחמים” כתב גם הקרבן נתנאל (בסוף פ“ק דר“ה) לגבי “מדת הרחמים וכו” עי“ש.
הרי לן מגדולי הדורות ששללו פרקי סליחות אלה משום שיש בהם פניה ובקשה מכוחות עליונים לעשות למעננו ואין ראוי להתפלל אלא לבורא ית“ש ויתעלה.
ובאמת יש עוד פרקי סליחות שבהם פונים אנו לכוחות עליונים, כגון ביום ג‘ דעשי“ת “שבת כסא אשר למעלה מנשא יחלה בעדנו לצור המתנשא“, ובהמשך פרק זה פונים לארבעת הפנים שבמרכבה שור, אריה, נשר ואדם שיעזרו לנו בתפלתנו, וביום ב‘ דעשי“ת “שערי שמים… הפתחו לחלון יפת פעמים“, הרי שפונים אנו לכוחות שונים לסייע לנו ולעורר רחמי שמים.
אך באמת נראה דאין כלל סתירה בין דברי הרמב“ם בעיקרי האמונה לפרקי סליחות אלה, כאשר נתבונן בדברי הרמב“ם בר“פ חלק בסנהדרין בבארו את העיקר החמישי וז“ל:
“שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצותיו, ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שכולם המוטבעים על פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו הש“י, וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבה אליו, אלא אליו בלבד יכונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו, וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על ע“ז ורוב התורה מזהרת עליו“.
וכל מתבונן יראה נכוחה שעיקר ענין זה שלא לעבוד לכח אחר זולתו ית“ש ולא לגדלו ולרוממו ולייחס לו כח עצמי, וברור שדבריו כאן מיוסדים על יסוד דבריו בהלכות עבודת כוכבים (פרק א‘ הלכה א‘) שם ביאר דעיקר טעותם של עובדי ע“ז הקדומים לא היתה כפירה בעיקר, אלא שבסכלותם חשבו שזה רצון ה‘ שנעבוד למשמשיו וברואיו כדי להתקרב אליו, עי“ש. וכיון שזה עיקר עבודה זרה, הרי מעיקרי אמונה לא לעבוד ולגדל שום כח זולתו, וכל זה ברור ופשוט.
ובאמת לא ידעתי מי ניסח את י“ג העיקרים שנדפסו בסידורים רבים, ולכאורה תימה לכתוב בנוסח המקוצר מה שאין בנוסח המקורי, דהרמב“ם בפיה“מ לא דיבר אלא בעבודה, ובי“ג עיקרים שבסידורים אין מדובר אלא בתפילה. וראיתי בסידורים בנוסח עדות המזרח שעפ“י הבן איש חי ועוד גדולי עולם נוסח אחר בעיקר החמישי “לא לעבוד לזולתו“ ונוסח זה תואם לחלוטין את דברינו.
אמנם באמת עדיין יש לפקפק דגם תפלה עבודה היא וכמ“ש (תענית ב‘ ע“א) “איזוהי עבודה שבלב זו תפלה“. הרי דכל מהות התפילה עבודה היא.
אך באמת אין אנו מתפללים למלאכים אלא מבקשים מהם שיתפללו בשבילנו. ובבקשה בעלמא אין שמץ עבודה ואין בו איסור כלל.
ולפי“ז אין זה ענין לסליחות הנ“ל שאין בהם שום הכנעה ועבודה, ואין אנו מתפללים אליהם בקבלת עול ואלהות, אלא מבקשים מהם להכניס תפילתנו אל מקומן לפניו ית“ש. דאכן תפילה הלא היא עבודה שבלב, ומשו“כ אין להתפלל לזולתו, אך לא כל בקשה תפילה היא, ובאמת אין אנו מתפללים לא למדת הרחמים ולא למכניסי הרחמים אלא מבקשים מהם להכניס תפילתנו או לבקש בעדינו, וכשם שמבקשים אנו מן החיים לעשות כן, ואין זה גדר תפילה, וז“פ.
אמנם אף אם אין סליחות אלו נסתרים מדברי הרמב“ם, לכאורה הם נסתרים מדברי הירושלמי בפ“ט מברכות ה“א (דף ס“ג ע“א):
“ר‘ יודן בשם ר‘ יצחק אמר כו‘ בשר ודם יש לו פטרון, אמרו לו נתפס בן ביתך, אמר להם אני מקיים עליו וכו‘, אמרו לו הרי הוא יוצא ליתלות היכן הוא והיכן פטרונו וכו‘, אבל הקב“ה אינו כן אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא לי יצוח ואני עונה לו מיד, הה“ד כל אשר יקרא בשם ה‘ ימלט“.
ועי“ש בירושלמי שדבר זה מבואר שם באריכות בכמה סגנונות. הרי שאין פטרונים בשמים ואין לפנות לא למיכאל ולא לגבריאל אלא להקב“ה בעצמו, ושוב קשה איך פונים אנו למלאכים מכניסי רחמים וכדו‘.
ואף שבדברי הירושלמי היה אפשר לומר דאין זה מעיקרי אמונתנו אלא מדת חסידות ועצה טובה, מדברי הרמב“ן בדרשת “תורת ה‘ תמימה” חזינן דנקט דדברי הירושלמי הם מפתח מיסודות הדת, דז“ל שם: “והעבודה זרה השלישית, הם העובדים למלאכים וכו‘ או שיחשבו להם יכולת, או להיותם מליצים בינו ובין ה‘ לעובד אותם, וכל אחד עובד שלו. וכל זה נזהר לנו בתורה. ונראה שאפילו להתפלל להם על דרך זה אסור לנו כמו שנאמר בהגדה “בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו עת צרה אינו נכנס לביתו פתאום וכו‘ אבל הקב“ה אינו כן, אלא אמר הקב“ה אם בא לך עת צרה לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל ויענו לך אלא לי צווח ואני אענה לך וכו‘”. הרי לן דהרמב“ן קרי לה עבודה זרה ודברי ההגדה שעליו הסתמך הלא הם דברי הירושלמי הנ“ל.
אך גם בזה נראה דכל האיסור אינו אלא בעובד למלאכים ומתפלל להם ולא בבקשה בעלמא שאין בה עבודה, פלחן, והכנעה, וכמו שמדוייק בלשון הרמב“ן “להיותם מליצים בינם ובין הא–ל לעובדים אותם” ונראה דגם במש“כ “שאפילו להתפלל להם על דרך זה אסור” היינו על דרך זה, שהוא דרך פולחן ועבודה, ודו“ק בזה.
ב
והנה החת“ס עמד שם על מה שמאז ומעולם נהגו כל בית ישראל לפנות לצדיקים וגדולים להתפלל בעדם, וכתב דכיון דגם חבירו צריך להרגיש בצערו ממילא הוא בעל דברים וכאילו הוא בצרה זו וכיון ששניהם בכלל הצער “טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל“, וכעין דברים אלה כתב גם תלמידו הגדול בשו“ת מהר“ם שיק (או“ח סימן רצ“ג) עי“ש, והדברים נחמדים.
אך לענ“ד אין צורך בכל זה, דהלא זה מעיקרי חובת התפילה שיתפלל אדם בעד חבירו, וכמו שאמרו בברכות (י“ב ע“ב) כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, ועוד אמרו (ב“ב קט“ז ע“א) “כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים“, וכבר הארכנו במק“א (עיין מנחת אשר במדבר מהדו“ב סימן כ“ז) דמצוה על האדם ואף חובה עליו להתפלל בעד חבירו כדרך שעשה משה בתפילתו לרפואת מרים “אל נא רפא נא לה” ואין בזה חסרון כלל, ולא נאסר עלינו אלא לפנות למלאכים וכדו‘ כדי שיעזרו לנו בכוחם ובפועלם, אבל אין שום פגם בפניה לאדם כלשהו להתפלל עבורנו, דכשם שמתפלל על עצמו כך בידו להתפלל על זולתו, ויתירה מזו אמרו חז“ל דהמתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (ב“ק צ“ב ע“א), וכשם שצריך אדם להתפלל על חבירו, פשוט דמותר לחבירו לבקש ממנו שיתפלל בעדו, ואין זה ענין כלל להא דירושלמי דאין ראוי להתפלל למיכאל וגבריאל, וז“פ.
ועוד נראה בדרך הזה, דהנה מצינו במקומות רבים דמותר לבקש מן המתים שיתפללו בעדינו, ולהדיא מבואר בתענית (ט“ז ע“א) “למה יוצאין לבית הקברות (בתענית ציבור) פליגי בה ר‘ לוי בר חמא ור‘ חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים“, הרי שמותר לבקש ממתים שיבקשו עלינו רחמים.
ומה שכתב המהר“ם שיק שם דאין ראיה מסוגיה זו דבאמת הכונה שאנו מבקשים מהקב“ה לרחם עלינו בזכות המתים, הוא תימה גדולה ואינו מתיישב כלל בלשון הגמ‘ דהרי להדיא אמרו שיבקשו עלינו מתים רחמים.
אמנם במהר“ל נדחק לפרש הגמ‘ בענין אחר, וזה לשון מהר“ל:
“והא דאמרינן במסכת תענית כו‘, אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו, רק שאנחנו הולכים לבית הקברות ומתחברים למתים שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל. כי המתים ג“כ ישראל והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל, אבל לומר למלאכים הכניסו רחמינו זה אין ראוי. ואפילו אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חברו ולפיכך יכול לומר עשה איתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך רק היא דרך תפילה ובקשה וח“ו שיתפלל כך“.
ועוד דהרי התוס‘ בסוטה (ל“ד ע“ב ד“ה אבותי) הקשו על המבואר בגמ‘ שם דכלב הלך לחברון לקברי אבות וביקש “אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים“, מהא דמשמע בגמ‘ ברכות (י“ח ע“א) דהמתים אינם יודעים על הקורות אותנו, ואפילו אבות העולם, ותירצו “דע“י תפילה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל” והוכיחו כדבריהם מגמ‘ זו בתענית, הרי דנקטו להדיא דכונת הגמ‘ כפשוטה דאכן מבקשים אנו מן המתים להתפלל עלינו.
ולולא דברי התוס‘ היה מקום לדחוק ולומר דבאמת לא אמרו שם דאנו פונים למתים בבקשה שיתפללו עלינו, אלא דבעצם יציאתנו לבית הקברות מביאים לכך שהמתים יבקשו עלינו, אך בדברי התוס‘ מבואר שאנו מבקשים מן המתים לבקש עלינו, וכבקשתו של כלב, עי“ש.
ובאמת יעויין במהר“ם שיק שהעיר בזה, והביא מספר חסידים (סימן ת“נ) שכתב מפורש דמבקשים מהמתים שיבקשו רחמים עלינו, ושכן מבואר גם בספר הזוהר.
וכן מצינו במדרש איכה ובקינות לת“ב דבימי החורבן הלך ירמיהו הנביא אל קברי האבות וביקש מהם להתפלל על בני ישראל, ועיין עוד בתענית (כ“ג ע“ב) דרבי מני אשתטח אמערתא דאבוה, ותוס‘ בסוטה שם פירשו שביקש מאבותיו להתפלל בעדו, ומכל זה מבואר דמותר לבקש אף מן המתים להתפלל עלינו.
והנה בסו“ס תקפ“א הביא הרמ“א ממהרי“ל (הל‘ ר“ה עמ‘ רע“ג) שיש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות בער“ה, ובאליה רבה שם הביא עוד ממהרי“ל בהל‘ תענית (אות י“ח), “משום דבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קודש, והמשתטח על קברי צדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מאת הש“י שיתן אליו רחמים בזכותם“, וכן הביא המשנ“ב (ס“ק כ“ז), ולכאורה תימה הוא, דדבריהם נסתרים מכל המקורות הנ“ל.
וע“ע במג“א (סי‘ תקע“ט ס“ק י“א) שכתב להדיא דלפי הטעם השני בגמ‘ בתענית שם דאנו מבקשים מן המתים שיתפללו בעדנו אין ראוי לצאת אלא לבית הקברות של יהודים ולא של נכרים, וכ“כ המשנ“ב (שם ס“ק י“ד), הרי דנקטו למילתא דפשיטא דאכן מבקשים אנו מן המתים שיתפללו בעדנו [וע“ע בפמ“ג (א“א סי‘ תקפ“א ס“ק ט“ז) דבסידור מענה לשון משמע דאכן מבקשים מן המתים להתפלל עלינו], וצע“ג על דברי הפוסקים הנ“ל בסוס“י תקפ“א.
והנראה מכל זה ראיה לדרכנו דכשם שמותר לבקש מן החיים להתפלל עלינו, כך מותר לבקש גם מן המתים וגם מן המלאכים (ולא כמ“ש המהר“ל), דכח התפלה שאני, ואין פגם אלא לבקש מן המלאכים ודומיהם לפעול ולעשות למעננו, וכן אסור לעבוד או להתפלל אל מלאכים או אל אנשים, אבל מותר לבקש מכל מי שיכול להתפלל בעדנו ולבקש רחמים עלינו מבעל הרחמים.
וחידוש גדול ראיתי בזוה“ק פרשת אחרי (סוף דף ע“א ע“א) דר‘ ייסא שאל איך הולכים אצל המתים כשהעולם צריך מטר והלא דורש אל המתים אסור, וא“ל ר‘ חזקיה, דאין האיסור אלא במתי עכו“ם אבל ישראל צדיקים במיתתן קרויים חיים, ומ“מ חזינן דאנו אכן פונים אל המתים בבקשה ולא כדברי מהרי“ל, ועוד מבואר מדברי הזוהר דלא קשה אלא משום דורש אל המתים אבל אין כל פגם מצד יסודות האמונה דאין להתפלל לזולתו, ודו“ק בזה.
ונראה בדרך זה ליישב מה שאמרו בעבודה זרה (י“ז ע“א) באלעזר בן דורדיא שחזר בתשובה שלימה, וישב לו בין שני הרים גדולים ואמר “הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמינו“, ושוב אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, כוכבים ומזלות בקשו שלי רחמים, וכולם השיבו פניו ריקם ואמרו לו “עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו“, אמר, “אין הדבר תלוי אלא בי“, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי עד שיצתה נשמתו. הרי שפנה צדיק זה אל שמים וארץ, הרים וגבעות, חמה ולבנה, וכוכבים ומזלות, ולכאורה עבר בזה על יסודות הדת, ואף שאין זה תמיה רבתי דלכאורה פשוט שלא היה אלעזר בן דורדיא מחכמי ישראל אף שהיה בעל תשובה גמור, אך מ“מ נראה דאם היה פגם בדבריו לא היו חז“ל מזכירים אותם לשבח, ולפי דרכנו נראה דכיון שביקש מכל אלה רק “בקשו עלי רחמים” אין בזה פגם וחסרון כלל כמבואר.
אך באמת כבר כתבו התוס‘ (שם ד“ה עד, ובחולין ז‘ ע“א ד“ה אמר) דבאמת לא השיבוהו דבר אלא היה אומר בלבבו שכך יוכלו להשיב, ולפי“ז אפשר לכאורה דגם לא ביקש מהם, אלא כ“ז הרהורי לבו היה עי“ש, ודו“ק.
ובאמת נשגב מבינתנו ענין תפלתם של הרים וגבעות, שמים וארץ וכדו‘, ואפשר שאין הדברים אמורים אלא בדרך מליצה בעלמא כביטוי לחוסר האונים ושברון לב עד שהכיר שאין הדברים תלויים אלא בו. ובדברי התוס‘ (שם בתירוצם השני) מבואר עוד שלא אל הרים וגבעות עצמם פנה אלא לשריהם שלמעלה, ועכ“פ נראה דכיון דכל בקשתו רק שיתפללו בעדו, וגם אין כאן תפילה אלא בקשה, אין בזה איסור כלל וכמבואר.
וכיון דאתינא להכי שוב יש ליישב מה שתמהו על “מכניסי רחמים“, דעיקר בקשתנו ממכניסי הרחמים אינו אלא שיתפללו בעדינו וכפי שאמרו בהמשך סליחה זו, “השתדלו והרבו תחנה ובקשה וכו‘”, ואף ממלאכים מותר לבקש שיתפללו בעדנו, ודו“ק בזה.
והנה בהרבה סידורים בנוסח האשכנזים אחר הלל כתוב “זבדיה ישמרנו ויחיינו כן יהי רצון מלפניך אלוקים חיים ומלך עולם” ולכאורה הכונה למלאך או כח אחר, וצ“ע איך מבקשים שהוא יחיינו והלא הקב“ה לבדו הוא הקוצב חיים לכל חי, ושמעתי עד מפי עד שהחפץ חיים מחה כאשר נוסח זה הובא לפניו.
אך מקור נוסח זה בספר משנת חסידים (מסכת ר“ח פ“ב אות ז‘), עי“ש, ונוסח זה מקורו טהור וצ“ל דאין הכונה אלא להקב“ה וכמבואר לקמן אות ו‘ מאור החיים בתפלת יעקב אבינו המלאך הגואל אותי… הוא יברך וכו‘.
ונראה עיקר דכיון דאמר כן יהי רצון מלפניך, ברור שכונתנו להתפלל לקוב“ה שיחיינו ע“י מלאך זה, וז“פ.
ג
והנה לכאורה נחלקו בכל עיקר ענין זה הבבלי והירושלמי, דכבר הבאנו לעיל את דברי הירושלמי דאין לפנות אל המלאכים מיכאל גבריאל וכדו‘ אלא להקב“ה לבדו, אך מצינו בבבלי סנהדרין (מ“ד ע“ב) “לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו, ואל יהו לו צרים מלמעלה” וברש“י שם “שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים” הרי לן דמותר לאדם לבקש שיסייעוהו מלאכי השרת בתפלתו, ואם אכן נחלקו בזה הבבלי והירושלמי, הלכה כהבבלי.
אך באמת נראה דאין כלל סתירה בזה בין דברי הבבלי והירושלמי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והרי כבר הבאתי לעיל שהרמב“ן קיבל את דברי הירושלמי להלכה, ואם הבבלי חולק על הירושלמי הרי הלכה כבבלי, וע“כ דאין בזה מחלוקת כלל.
ונראה דיש לחלק בשתי דרכים בין זה לזה, והנפ“מ בין שתי הדרכים, הוא פתרון השאלה אם נכון לומר מכניסי רחמים וכדו‘ וכפי שיבואר.
א. בירושלמי אמרו דאסור לפנות למיכאל וגבריאל, ונראה דגם הבבלי מודה לזה, ואין כונת הבבלי שהאדם יבקש ממלאכי השרת שיסייעוהו, אלא “יבקש אדם רחמים” אמרו, דהיינו מבעל הרחמים שהוא הקב“ה, והאדם מבקש מהקב“ה שיצוה על מלאכי השרת שיסייעוהו לבקש רחמים, וא“כ אין סתירה בין שני מימרות אלה שבבבלי ובירושלמי.
ב. בירושלמי אמרו שאסור לפנות רק לפטרון כגון למלאכי השרת וכעין מי שאינו יכול לפנות למלך בשר ודם ובעל כרחו פונה הוא רק לפטרון, אבל בבבלי אמרו דמי שמתפלל להקב“ה, מותר לו לבקש למלאכי השרת שיסייעוהו בתפילתו, כיון שמ“מ עשה כמצוותו והתפלל להקב“ה בכל כוחו.
וכעין זה כתב בפירוש הרשב“ץ עמ“ס ברכות (י“ג ע“ב) במה שאין מתפללין בלשון ארמי משום שאין מלאכי השרת מכירין לשון זה. הרי דצריך מלאכים לעזור בתפילותינו, והרי אמרו שאין אדם מישראל צריך פטרון, ותירץ דאנו מתפללין רק להקב“ה אבל לאחר שהתפלל לה‘ צריך מליץ יושר שהקב“ה יקבל תפילותינו לרחמים ולרצון, עי“ש. (אך עדיין צ“ע לפי דרכו שכתב שתפילת הציבור אינה נמאסת והציבור אינו צריך כל מליץ, והדרא קושיא לדוכתא למה אומרים מכניסי רחמים וכדו‘ בציבור).
והנה לדרך א‘ הנ“ל אין לומר מכניסי רחמים וכדו‘, כיון שהוא פונה באופן ישיר לכוחות זרים ולא הותר אלא לבקש מן הקב“ה שהוא יצווה למלאכי השרת לסייע בתפילתנו, אבל לדרך הב‘ הנ“ל מותר, כיון דמאי דמפקידנא עבידנא ואמרנו לפני הקב“ה תחינות וסליחות, אלא שאנו מבקשים מהמלאכים להכניס את תחינתנו ודמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות, ונמצאת שאלה זו תלויה בין שתי דרכי ההבנה הנ“ל ביישוב דברי הבבלי והירושלמי, ודו“ק.
ד
והנה לעיל באות א‘, הבאנו את תלונת הקרבן נתנאל על הסליחה “מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחנתנו הפילי, ובעד עמך רחמים שאלי“, ולכאורה יש לטעון דאין כאן תפלה ובקשה מכח אחר זולתו ית“ש, דהלא מדת הרחמים ממדותיו של הקב“ה ית“ש ואין כאן פניה לכח אחר, אך באמת מצינו בספרי “מי כה‘ אלקינו בכל קראינו אליו ולא למדותיו” והביאו הרמ“ק בפרדס רימונים (שער ל“ב פ“ב), וכן הוא ברבינו בחיי (דברים ד‘ ז‘) וכ“ה בספר החרדים (ריש פרק ה‘), הרי לן דאף למדותיו אסור להתפלל אלא כל תפילותנו יהיו בפשטות ותמימות אל אבינו שבשמים ולא לשום כח ומדה, וז“ב. (עיין ביאור הדברים בדרך קבלה בשו“ת רב פעלים סוד ישרים ח“ג סימן י“א).
ה
והנה אחר שדנתי בסברא בצדדים שונים של שאלה זו נביא מדברי רבותינו הראשונים שכתבו ליישב מנהג ישראל תורה גם בפרקים אלה בסדר הסליחות.
בשבלי הלקט (סימן רפ“ב) כתב “ואומרים מכניסי רחמים וכו‘ ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר שאינו דומה למה ששנינו ליה ולך מזבח” וצ“ב בגדר “משתף שם שמים ודבר אחר“.
הנה ברור דאין כונתו לשיתוף דעבודה זרה, אלא נראה כונתו למאמר הרשב“י בסנהדרין (ס“ג ע“א) “כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם“, אמנם עי“ש בתוס‘ שכתבו “לא דמי להא דכתיב חרב לה‘ ולגדעון, וכן דברנו בה‘ ובך, דלא אסור אלא במידי דאלהות“, ולכאורה גם בני“ד הוי מידי דאלהות דהלא בתפלה עסקינן, אך מדברי הרמב“ם בשבועות (פי“א ה“ב) משמע דרק בשבועה נאסר ולשיטתו אין זה ענין לני“ד.
ומ“מ כתב בשבה“ל דאין בזה פגם, אך לא ביאר טעם הדברים. ובשם הרב אביגדור כהן צדק כתב להתיר אמירה זו מכח דברי הגמ‘ בסנהדרין מ“ד הנ“ל, ונראה שפירש סוגיא זו בדרך ב‘ שביארנו לעיל, דכיון שמתפלל בעיקר להקב“ה אין פגם אם מבקש מן המלאכים שיסייעוהו. ועיין עוד במהר“י בן יקר בספרו פירוש התפלות והברכות (עמוד ע“ג) שכתב שבאמת אין לנו להתפלל למלאכים, אלא כשאומר “מכניסי רחמים“, כנגד חסידי הדור אנו אומרים שירבו בתחנונים ותפלות לפני המקום להגן על דורם שהם חייבים ע“ז, עי“ש.
ובשו“ת מהר“י ברונא (סי‘ ער“ה) כתב גם הוא ליישב מנהג זה, וכתב דאין כאן כונה ממשית לבקש מן המלאכים אלא שכונת אמירה זו לבטא שפלות ועבודה, וז“ל “מה שאנו אומרים נא מדה נכונה וכו‘ וכן מדת הרחמים, ומכניסי רחמים, מלאכי רחמים, אינו אלא דרך שפלות ועבדות שמדבר בפני המלך ליועציו לדבר למלך והוא בוש בדבר לקרב אל המלך, ואין זה דרך אמצעי כלל“.
וע“ע בספר חסידים (סי‘ ר“נ) שהוכיח מהסליחה מדת הרחמים את סדר הי“ג מדות של רחמים, הרי שלא הסתייג מעצם אמירת פרק זה. ואפשר שהוא לשיטתו בסימן ת“נ שרשאי להתפלל אל המתים שיתפללו על החיים, וה“נ מותר לבקש מהמלאכים שיסייעו בעדנו בתפלתנו, וכנ“ל.
ו
הנה ידוע שהגר“א ותלמידו הגדול הגר“ח מוולוז‘ין לא אמרו בליל שב“ק “ברכוני לשלום מלאכי השלום” וכך מובא בכתר ראש סימן צ“ג. אך נימוקו של הגאון הוא דאין מלאכי השרת בני בחירה שברצותם יברכו וברצותם ימנעו מלברך אלא עושים הם את אשר נצטוו לעשות, וכך מבואר להדיא בדברי הרמב“ם בעיקר החמישי בסנהדרין שם.
אמנם, באור שמח הלכות תשובה (סוף קונטרס הכל צפוי) כתב שבעצם מלאכים הם בני בחירה, אלא בהיותם בשמים ובחזותם גילוי שכינה בהדר גאונו ממילא בטלה בחירתם, והרי חזינן דכאשר מלאכים ירדו לעולם הזה נכשלו בחטא כדמצינו “ויחזו בני האלהים את בנות האדם” (בראשית ו‘ ב‘ ובפרש“י שם), ועיין במשך חכמה (במדבר כ“ח ט‘) שהמלאכים אין להם בחירה שהם מוכרחים מהשגתם יתברך שמו תמיד וכו‘, (ועיין בדברי הרמח“ל בדרך עץ חיים).
ולכאורה נראה דאף אם אין להם בחירה לבחור בטוב או ברע מכל טעם שהוא, ובחירה זו לא ניתנה אלא לבני האדם, מ“מ יש להם דעת ובחירה לנוח או לנוע, לעמוד או לעוף, וכן לברך או להימנע מלברך, וכל כיוצא בזה.
ובגוף השאלה אם יש בחירה למלאכים, לכאורה מפורש בגמ‘ (יומא ע“ז ע“א) באריכות בסוגיא לגבי המלאכים גבריאל מיכאל ודניאל, עי“ש, וצ“ע.
אך באמת יש לשאול איך מותר לבקש ממלאכי השרת אף אם בידם לברך, הלא אין לבקש דבר מזולתו כמבואר, ואף שמותר למלאכים להתפלל עבורנו או להכניס תפילותינו לפני הקב“ה דזה תפקידם, אין לבקש מהם לעזור ולהושיע, וא“כ צ“ע אין מבקשים מהם ברכות.
וראיתי שכבר העיר בזה בסידור הגר“י עמדין, והעיד שאביו לא אמר שום דבר לפני קידוש בליל שבת עי“ש. ועוד יש להעיר מיעקב אבינו שביקש מן המלאך, שרו של עשו, “לא אשלחך כי אם ברכתני” (בראשית ל“ב כ“ז), ואף שכתב שם רש“י שביקש ממנו שיודה לו על ברכות יצחק אביו, מ“מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובמדרש משמע שביקש לברכו כפשוטו.
אמנם כתב שם הרמב“ן (פסוק ל‘) דהמלאך אכן השיבו “למה זה תשאל לשמי, אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה‘ לבדו, אם תקראני לא אענך, וגם מצרתך לא אושיעך“, מ“מ יש ללמוד מיעקב שמותר לבקש ברכה מן המלאכים.
ויש לעיין בזה בדברי יעקב אבינו (בראשית מ“ח ט“ז) “המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יברך את הנערים“, אך עי“ש באור החיים ש“מאמר ה‘ לידידיו קרוי מלאך” ואין כונת יעקב אבינו אלא להקב“ה עי“ש.
ועוד דבפסוק זה אין הכרח שבקש מן המלאך לברכו אלא ביקש מהקב“ה שהמלאך יברכנו, ודו“ק כי קצרתי.
ובאמת יש לעיין גם במה שנהוג לבקש ברכות מצדיקים, ולכאורה אין זה דומה למה שאנו מבקשים מהם שיתפללו שכבר נתבאר לעיל דזו מצוותם. אך מה כחם של צדיקים לברך ולמה מותר לבקש מהם לעשות כן.
ולכאורה היה נראה דהברכות ביסודן כתפילות הן, וכל המברך את חבירו אינו אלא כמתפלל שהקב“ה יעזור ויושיע וכך כונת המברך, וכעין ברכת הכהנים שכתבו בהם “ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם” (עיין סוטה ל“ח).
אמנם נראה עוד עפ“י המבואר במדרש והביאו רש“י סו“פ חיי שרה (כ“ה ה‘) “ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, שאמר לו הקב“ה לאברהם, והיה ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרן ליצחק“. ועיין עוד ברבינו בחיי ריש פרשת ברכה (דברים ל“ג) “עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו והיה ברכה… וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים וכו‘”. והדברים חידוש.
אך באמת יש לעיין דהלא אמרו (ברכות ז‘ ע“א ומגילה ט“ו ע“א) “אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך“. הרי דגם להדיוט יש כח לברך, ולכאורה נראה דכשם שיש כח באדם לקלל, ק“ו שבידו לברך.
ועוד צ“ע במה שיש במחזורים תפלה לפני תקיעת שופר ובו מבקשים מן המלאכים היוצאים מן התקיעות.
ומכל זה היה נלענ“ד עיקר כמו שנתבאר לעיל דאין בזה איסור אלא בדרך עבודה ותפילה שיש בו פולחן והכנעה, ולא בבקשה בעלמא שהמלאכים ימלאו את תפקידם שהקב“ה צוה אותם, והרי זה בקשה שאינה בדרך עבודה ותפלה ודו“ק.
ובענין ברכוני לשלום בליל שבת קודש לענ“ד הדברים פשוטים וכמו שכתבתי בזמירות לשבת מנחת אשר עפ“י דברי הגמ‘ בשבת (קי“ט ע“ב):
“תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו ואם לאו, מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו“.
ולמלאכים אלה פונים אנו לעשות שליחותם לברך אותנו ברכה שלימה “יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך“.
ובכל עיקר הפניה למלאכים בין סדרי התקיעות, בסידור הגר“י עמדין העיזו המדפיסים לאחר הסתלקותו מן העולם להכניס דברים זרים שבודאי לא היתה דעתו נוחה מהם, כגון “לשם יחוד” לפני כמה מצות אף שהגרי“ע התנגד לכך מפורשות, וכתב שגם אביו לא נהג לומר לשם יחוד.
וכך גם בתפילות ויהי רצון שבין תשר“ת תש“ת תר“ת שהדפיסו בסידור הגרי“ע ואינם בסידור המקורי וגרמו בכך מכשול, דמרן המשנה ברורה (תקצ“ב ס“ק ט“ו) כתב דכיון שלדעת הגר“י עמדין מותר לומר בפיו תפילות אלה אין למחות בידי הנוהגין כן, ובאמת אין זה דעת הגרי“ע כלל.
ועיין עוד באגרות משה (אורח חיים ח“ה סי‘ מ“ג אות ו‘) שהביא נוסחאות שונות בפרקי הסליחות הנ“ל, כגון לומר מדת הרחמים עלינו נגלגלה, ועי“ש עוד כיוצא בזה. ולענ“ד אין מקום לשנות בזה כלל ממסורת הקדומה וממנהג אבותינו בידינו, ותקיפי קמאי תיקנו ואמרו פרקים אלה, ויש בדברינו הנ“ל כדי יישוב בשופי.
ועוד ראיתי בשו“ת מהר“י אסאד (ח“א או“ח סי‘ כ“א) דאף שתקף בביטויים חריפים את מי שפקפק באמירת סליחות אלה, רמז בתוך דבריו שזקנינו רשכבה“ג מוהר“מ בנעט אמר נוסח אחר בפרקים אלה, וסתם ולא פירש עי“ש בדבריו, ומ“מ יש בזה מקור שיש מקום לומר בנוסח שלא ישתמע ממנו בקשה ממלאכים, אך גם מהר“י אסאד כתב שהגר“מ בנעט אמר בנוסח אחר לעצמו אך לא שינה כלום מן הנוסח המקובל בציבור, עי“ש.
ומ“מ עובדא ידענא בת“ח ששאל את מרן הגר“מ פיינשטיין אם לשנות סליחות אלה וענה לו בתקיפות שאין לשנות שום מנהג ממנהגי אבות. וכך נראה עיקר לענ“ד.
ב
אם עדיף לומר סליחות בכונה או לאומרן בציבור
במה ששאל לדעתי היות ובמקום מושבו אומרים את הסליחות במהירות ואיננו יכול לכוין כראוי אם נכון טפי לאומרם במתינות ביחידות.
לענ“ד נראה, דאף אם מותר לומר סליחות ביחידות וכמבואר במשנ“ב (סי‘ תקפ“א ס“ק ד‘), מ“מ אף אם לא יוכל לכוין כראוי עדיף לומר סליחות בציבור מחדא ותרי טעמי:
א. הרי אמרו חז“ל שתפילת הציבור לעולם אינה נמאסת וכמ“ש “הן א–ל כביר לא ימאס תפילת רבים” (ברכות ח‘ ע“א). ואם בכל ימות השנה ראוי להקפיד על תפילה בציבור, בימי הסליחות והרחמים על אחת כמה וכמה. אמנם ידעתי שעיקר דין תפילה בציבור לא נאמר אלא בתפילת העמידה, אך נראה פשוט דגם בתחנונים ובסליחות יש מעלה יתירה בתפילת הציבור שאינה חוזרת ריקם.
ועוד דהרי כתב הלבוש (סימן תקפ“א סעיף א‘) “קדיש שלם עם תתקבל. אף על גב שבכל ימות השנה אין אומרים תתקבל אלא אחר תפלת שמונה עשרה, שכן הוא משמעות לשון צלותהון שפירושו תפלה, וסתם תפלה רצה לומר תפלת שמונה עשרה, שאני סדר הסליחות שנתקנו כולם על סדר התפלה של כל היום, כי הפסוקים שקודם הסליחות הם כנגד פסוקי דזמרה, והסליחות עם הי“ג מדות שאומרין בין כל אחת ואחת הם במקום תפלת י“ח, שעיקר התפלה הוא י“ג מדות, ואח“כ נופלין על פניהם כמו אחר כל התפילות ומסיימין ואנחנו לא נדע, לכך אומרים אחריהם קדיש שלם עם תתקבל כמו אחר גמר כל תפלות השנה“.
הרי דהסליחות תיקנו כנגד סדר התפילה ומשו“כ אומרים קדיש תתקבל אחריהן דהוי בכלל צלותהון וא“כ ודאי מסתבר דיש מעלה יתירה באמירתן בציבור.
וכבו‘ כתב דכיון שבציבור אומרים במהירות קשה לו לכוין. אך בתענית (ח‘ ע“א) אמרו דתפילת הציבור נשמעת אף אם אינו מכוין כראוי ואינו משים לבו בכפו, ודוקא משום שקשה לנו לכוין כראוי בזמנינו, ראוי להקפיד להתפלל בציבור.
ב. עיקר הסליחות אינם אלא י“ג מידות של רחמים שאינן חוזרות ריקם ופיוטי הסליחות אינם אלא השלמת דברים, וכן כתב הלבוש שם “שעיקר התפילה הוא י“ג מידות“. וכיון שיחיד אינו אומר י“ג מידות של רחמים כמבואר בשו“ע (סי‘ תקס“ה ס“ה), ודאי ראוי לומר סליחות עם הציבור כדאי לזכות לומר י“ג מידות שהם עיקר ועליהם אמרו חז“ל (ר“ה י“ז ע“ב) שנתעטף הקב“ה כשליח ציבור ולימד את משה רבינו סדר תפלה וא“ל כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל לעונותיהם, ועוד אמרו שם דברית כרותה שאינה חוזרת ריקם.
ואף דמבואר בשו“ע שם דאף יחיד יכול לומר י“ג מידות של רחמים בדרך קריאה ובלבד שלא יאמר דרך תחנון ובקשה, באמת נראה פשוט דכשאומר דרך קריאה אינו אלא כקורא בתורה ואין בו מעלת י“ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ולענ“ד ז“פ.
אמנם יש לעורר את הציבור כמה חשוב לומר את הסליחות במתינות גדולה ובכונה ראויה, ראה מה שהביא המגן אברהם בסימן ס“ח בשם ספר חסידים (סימן רנ“ו) להזהיר שלא לומר את פסוקי הקרובץ במהירות, ובמחצית השקל שם כתב דה“ה לגבי הפסוקים שבסליחות, עי“ש.
ואביע את צערי במה שראיתי רבים, אף שמדקדקים לומר את הסליחות בנעימה ובמתינות, אך כאשר מגיעים לפרקי התפילה שאומרים בסוף הסליחות, דהיינו, מי שענה לאברהם אבינו, עננו וכו‘ אומרים פרקים אלה במרוצה וללא כונה כלל, וזה שיבוש גדול, דבאמת פרקים אלה הם החשובים ביותר מכל פיוטי הסליחות משום שכבר נוסחו ותוקנו ע“י חז“ל. תפילת מי שענה כבר מצינו במשנה בתענית (ט“ו ע“א) וגם תפילת עננו מצינו שם בגמ‘ (י“ד ע“א). ומשו“כ נראה פשוט דדוקא תפילות אלה צריך לומר במתינות ובכונה.
ולכשנבוא לדקדק בסדר הקדימה והחשיבות באמירת הסליחות נראה דביותר יש להקפיד באמירת י“ג מידות ש“ר, ולאחר מכן בתפלת מי שענה ועננו שמצינו במשנה ובגמרא, ולאחר מכן יש להקפיד באמירת הפסוקים כגון אשרי, לך ה‘ הצדקה, ושמע קולנו וכדו‘, ורק לאחר מכן באמירת פיוטי הסליחות שהרי בסדר רב עמרם גאון (סימן קי“ז) לאחר שסידר את כל פרקי הסליחות כתב “ואם רצה לומר סליחות ופסוקים הרבה ממה שתקנו ראשונים כמלאכים וממה שתקנו פייטנים אומר“. ומשמע דאין הם עיקר כ“כ.
ועוד יש להעיר, דהפסוקים המעטים המקדימים כל פיוט ופיוט חשובים יותר מעצם הפיוטים, דהנה המגן אברהם שם הביא מספר חסידים שיש לנגן את הפסוקים כמו שמנגנים את הקרוב“ץ, וסתם ולא פירש, אך בספ“ח (סעיף רנ“ו) מפורש שהפסוקים חשובים עוד יותר מהקרוב“ץ, וז“ל:
“ושמע החכם שהי‘ סביביו אומרים הקרובץ במשך והפסוקים היו ממהרים אמר להם הפסוקים הם יסוד הקרובץ שמהם נתייסדו כשם שאתם מנגנים את הקרובץ במשך כך תעשו להפסוקים שלא יהיו הפיוטים עיקר ואשר ברוח הקודש טפל לא שימהרו פסוק כאשר קצים בו ולטורח עליהם וכתיב (משלי ג‘ י“א) ואל תקוץ בתוכחתו“.
הרי לן שאמירת הפסוקים עיקר לגבי הפיוטים, אלא שברוב ספרי הסליחות הפסוקים נדפסו באותיות קטנות ורבים מדלגים עליהם ולא אומרים אותם כלל, וזו טעות גדולה ויש ללמד זאת את העם.
ומשו“כ נראה דעדיף לו להתפלל בציבור, ואם אינו יכול לכוין כראוי יאמר במתינות, ואפילו אם לא יגמור פרק מן הפיוטים לית לן בה, ויאמר י“ג מידות של רחמים וימשיך עם הציבור ואינו צריך להשלים. אך יותר טוב שיקדים את הציבור ויאמר חלק מן הפיוטים במתינות, ואח“כ יכול לומר את שאר הסדר וי“ג מידות עם הציבור.
לשמוע אל הרינה ואל התפילה
הן טעמים רבים נאמרו בביאור מנהגנו להתחיל באמירת הסליחות במוצאי שבת קודש בין אם ימי הסליחות מעטים או רבים. וטעם מחודש כתב בזה בלקט יושר (עמוד 114):
“לכך טוב להתחיל מיד ביום א’ כי העם שמחים מחמת מצות התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת עונג שבת ואמרינן בגמרא (שבת ל’ ע”ב) שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה של מצוה, לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וגם הפייט התחיל במוצאי מנוחה“.
ודבריו חידוש לכאורה, דהלא בעומק תודעתנו נחרתו הסליחות בצפורן שמיר של אימת יום הדין, ביראה ופחד אומרים אנו סליחות אלה. והנה חידש הלקט יושר שצריך לומר את הסליחות בשמחה ומשו“כ מתחילים אנו במוצאי שבת כיון שעדיין שמחת השבת אופפת אותנו.
אך באמת נאים הדברים ומתיישבים על הלב, דכבר כתב רבינו יונה החסיד בפירושו למסכת ברכות (כ“א ע“א מדפי הרי“ף):
“וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על הקו הממוצע ופשטיה דקרא כך הוא שאע”פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו שבשעה שהאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג אבל הקב”ה איננו כן אדרבה כשהאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות ושש ונעלה בקיומה שיודע כי שכרו אתו ופעולתו לפניו ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה’ ביראה וגו’ ובפסוק אחר עבדו את ה’ בשמחה ר”ל תעבדו את ה’ ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו ואע”פ ששמחה אחרת אסורה כמו שהוזכר למעלה שמחה זו מותרת ומחוייבת כענין שנא’ תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו’“.
הרי דאין כל סתירה בין יראה לשמחה אלא משלימים הן זו את זו וכגודל היראה גודל השמחה, והוא שאמר הכתוב (תהלים ב‘ י“א) “עבדו את ה‘ ביראה וגילו ברעדה“.
וזה שמצינו בדברי הנביא (נחמיה ח‘ י‘) “לכו אכלו משמנים שתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, אל תעצבו, חדות ה‘ היא מעוזכם“. על אף שיום זה יום הדין הוא חדות ה‘ היא מעוזכם, והשמחה מלווה את היראה.
וכבר נתבאר במק“א (עיין מנחת אשר שיחות על המועדים ח“א מאמר כ“ב) דזה ענין התקיעה והתרועה. התקיעה מבטאת שמחה, וכדמצינו בחצוצרות “וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם” (במדבר י‘ י‘), בעוד התרועה היא קול של דאגה, פחד ושברון לב, וכדכתיב “והיה כי תבא מלחמה על ארצכם והרעותם” (שם י‘ ט‘), עי“ש.
והוא שאומרים אנו בסליחות דיום ראשון “במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה… לשמוע אל הרינה ואל התפלה“. רינה לשון שיר של שמחה היא וכמבואר בזכריה (פרק ב‘ י“ד) “רני ושמחי בת ציון“. הרינה והתפילה, השמחה והחרדה כרוכות ירדו מן השמים בימי הדין והרחמים.
Har Nof - (Shaulzon 22) 
