The Mitzvah of Tzitzis

“דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת” (ט“ו ל“ח).

הנה הרבה קולמסים נשברו על השאלה הגדולה על איזה מצוות מברכים ועל איזה מצוות לא מברכים ברכת המצוה. ואף אני הקטן הארכתי בזה בכמ“ק (עיין מנחת אשר כללי המצוות סימן כ“ב אות ה‘ ומנחת אשר דברים סימן ע“א) , ואכמ“ל.

אך מלבד מה שהארכנו בזה, יש לעיין ביסוד הדברים, אם מברכים על קיום מצוה או על מעשה מצוה, ולענ“ד נראה דלעולם אין מברכים אלא על מעשה המצוה, ואבאר.

הנה הקשה המגן אברהם (סימן י“ט ס“ק א‘) מה בין ציצית למזוזה, דבציצית מברכים על לבישת הציצית ובמזוזה על קביעת המזוזה, ואם באנו להשוות בין שתי מצוות אלה הוי לן לברך על קשירת הציציות כשם שמברכים על קביעות המזוזה, או לחילופין שנברך על הדירה בבית כשם שמברכים על לבישת הבגד.

וכתב ליישב שאין בין זה לזה ולא כלום במהות המצוה והברכה אלא קביעת נוסח הברכה ע“י המציאות בלבד, דלעולם קושרים את הציציות לפני לבישת הבגד וקיום המצוה ומשו“כ אינו מברך אלא בשעת קיום המצוה דהיינו להתעטף בציצית, אבל את המזוזה קובעים לאחר שנכנס לדור בבית ומקיים את המצוה בשעת קביעת המזוזה ומשו“כ מברכים על קביעת המזוזה.

ולפי זה חידש המגן אברהם דאם קובע מזוזה טרם נכנס לגור בבית אינו מברך על קביעות מזוזה, אלא יברך “אקב“ו לדור בבית שיש בו מזוזה” כאשר יכנס לביתו, עי“ש.

ובשו“ת הגרעק“א (קמא סימן ט‘) כתב לחדש תרי הלכתא חדתא בהלכות מזוזה:

א. “ההולך מביתו לעסקיו בשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים” כאשר הוא חוזר לבית צריך לחזור לברך על מצות מזוזה כיון שהיא חובת הדר.

ב. הנכנס לדור בבית שיש בו מזוזה שנקבעה ע“י מי שגר שם לפניו, צריך לברך כיון שהוא מקיים מצותו כשהוא נכנס לדור בבית.

והגאון לא דן בשאלה איזה נוסח יברך, ולכאורה פשוט שאינו מברך “לקבוע מזוזה” שהרי אינו קובע,  וע“כ יברך בנוסח שקבע המגן אברהם “לדור בבית שיש בו מזוזה“.

אך אף שבדרך כלל נקטינן הלכתא כדברי המגן אברהם, מעולם לא שמענו מי שינהג כמנהג הזה, ולא מצינו ברכה זו בדברי הפוסקים. ובאמת כבר כתב הגרעק“א בסוף התשובה לאחר חתימת יד קדשו, שלאחר זמן רב בא לידו ספר ברכי יוסף וכתב בפשיטות דהשוכר בית שיש בו מזוזה אינו צריך לברך דלא תיקנו ברכה אלא על קביעת המזוזה, וכן גם במי שנוסע מביתו לזמן מה, וסיים דבריו שלדינא צ“ע.

וכבר דחו האחרונים את דברי הגרע“א מטעם אחר, ונקטו דאף היוצא מביתו לזמן מה עדיין חייב במזוזה ועדיין הוי חובת הדר, עיין שו“ת עין יצחק (ח“א יו“ד סימן ל“א), ושו“ת דבר אברהם (ח“א סימן ל“ז), ושו“ת תועפות ראם (סימן מ“ג), ואכמ“ל.

ועיין עוד בהעמק שאלה (שאילתא קכ“ו אות ז‘) במה האריך בדברי המג“א ורעק“א.

ובשו“ת אבני נזר (יו“ד סימן שפ“א) כתב דאכן מעיקר הדין יש לקבוע מזוזה תיכף כשהוא מחליט לדור בבית אף לפני שנכנס לדור בו בפועל, משא“כ בציצית שאינו מקיים מצוה עד שיתעטף בו. והביא בשם בנו הגדול השם משמואל סמך מדברי הגמ‘, ודבריו חידוש ואין בהם הכרח, ופשטות ההבנה בחובת הדר דכל עוד אינו דר בבית אין עליו כל חיוב וכל מצוה לקבוע מזוזה, ובכך דומה מזוזה לציצית, דרק הלובש בגד חייב בציצית.

ובקרן אורה (מנחות ל“ו ע“א) כתב דאין הכניסה לבית מעשה מצוה, “דהא בכניסתו אינו ניכר אם יש בו מזוזה אי לא, וצ“ע בזה בדברי האחרונים ז“ל“.

ואכן כתב הברכי יוסף (סימן י“ט ס“ק ב‘):

“אינו מברך על עשיית הציצית וכו‘. הרב מגן אברהם (סק“א) הוקשה לו מאי שנא ציצית ממזוזה, דאף דחובת הדר מברך כשקובע מזוזה בבית. ומתוך כך חידוש הוא שחידשה תורה דיליה לברך ברכות מחודשות, ע“ש באורך. וזו היא שקשה לחדש ברכה שלא נזכרה בש“ס ובפוסקים. וק“ק על הרב בני חיי בהלכות מזוזה שהביא דברי הרב מגן אברהם. עיין שם. וחזיתיה להרב יד אהרן תריץ יתיב, דכתיבת המזוזה היינו כעשיית ציצית, וקביעותה כלבישת טלית, ודחה דברי הרב מגן אברהם, עש“ב. ואין זה מספיק, דהרי מזוזה חובת הדר, וכשיכנס לדור דומה למתעטף בציצית, והו“ל לברך כשידור, ולא על קביעותה בבית. כי טויית הציצית ושזירתו דומה לכתיבת המזוזה, וקביעות חוטי הציצית בבגד, הוא כקביעות המזוזה בבית, ולבישת הטלית בציצית דומה לבא לדור בבית שנקבע בו מזוזה. והדרא חקירת הרב מגן אברהם למקומה, דאמאי מברך בקביעות המזוזה בבית הו“ל לברך כשידור.

“אכן נראה דהחילוק ברור, דבשלמא בציצית דבגמר הדבר, דהיינו בלבישת ציצית, אדם מתעסק בגוף המצוה ומתעטף בו, שבקוה לברכה עד התכלית האחרון, כיון דגם בגומרו של דבר והיה בהעטי‘ף עסיק ואתי בגוף המצוה. משא“כ במזוזה דגמר העסק במצוה הוא קביעותה, ואחר זה לא נשאר שום עסק בה כשיבא לדור, ולא רצו לקבוע הברכה מבלי התעסק במצוה, לכן הם אמרו לברך בקביעותה, דהוא סוף המעשה את העוס‘ק אשר עסק בגוף המצוה. דכשידור אף דבו בפרק הוא חובתו, מכל מקום תו לא עסיק בגוף המצוה אם המזוזה כבר מונחת וקבועה במקומה. ואם בא לדור ועדיין לא קבעה דאף דחובת הדר היא, ובארץ ישראל חייב מיד, מ“מ לא איתרמי ליה בה שעתא. ואחר שכבר נכנס לדור, כשמוצאה וקובעה, מברך בקביעותה שפיר. וכן אם הבית יש בו מזוזה ויצא השוכר הראשון והניחה שם, ובא רעהו השוכר השני וכבר יש שם מזוזה אף דבא לדור בבית שיש בו מזוזה, אין לשוכר שני מקום לברך, דהוא לא נתעסק בה כלל, וכבר בירך השוכר שלפניו, שנתעסק בה וקבעה, אף דהשני שפיר מקיים המצוה שדר בבית שיש בו מזוזה ואיהו לא עביד מידי. לכן קבעו הברכה בעת קביעותה דהוא גמר עשיית המצוה. וכל זה מבואר בלשון הזהב של הרמב“ם פי“א דברכות דין ח‘ שכתב וז“ל, כל מצוה שעשייתה גמר חיובה מברך בשעת עשיה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון, כיצד העושה סוכה וכו‘ או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשיה וכו‘ מפני שיש אחר עשייתו ציווי אחר ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה וכו‘ או כשיתעטף וכו‘ ובשעת קביעת מזוזה. וכונתו שעושה הציווי האחרון בגוף המצוה כמו שכתבנו, ודוק. לפי מ“ש הרב תורת חסד סימן ג“ן, דאין לברך בקובע מזוזה תוך שלשים. נראה דמכ“ש שלא יקבע מזוזה קודם שיבא לדור בבית אלא תכף שבא לדור או אח“כ. ומאחר שכן הוא דומה לציצית דמברך בעטיפה. ומדברי הרב מגן אברהם נראה קצת דפשיטא ליה דיכול לברך כשקובעה אף אם עדיין לא בא לדור בבית. וצריך להתיישב בדבר“.

ונראה כונתו דבמצות מזוזה אין הכניסה לבית מתפרשת כמעשה מצוה אלא כמעשה של רשות, ומשו“כ תיקנו לברך על המזוזה בשעת קביעתה שהיא גמר התעסקותו במצוה זו, משא“כ בציצית שלבישת הבגד נחשבת מעשה מצוה ומשו“כ מברך על הלבישה. (וכעין זה כתב בקרן אורה כנ“ל).

אך באמת נראה לענ“ד דלא סברא מסויימת במצוות מזוזה וציצית יש כאן אלא כלל גדול בהלכה, דלעולם אין מברכים ברכת המצוה אלא על מעשה המצוה ולא על קיום המצוה שלא ע“י מעשה, וכיון שאין במזוזה מעשה מצוה מלבד קביעת המזוזה מברכין לקבוע מזוזה, אף שעדיין אינו מקיים את המצוה עד שידור בבית, משא“כ בציצית שהלבישה היא מעשה המצוה.

ובאמת נראה עוד, שדין מזוזה כדין ציצית, דהלא כתבו התוס‘ ביבמות (צ‘ ע“ב ד“ה כולהו) דאין אדם מקיים מצות ציצית בשעת לבישת הבגד אלא לאחר שהוא מלובש בבגד בניגוד לאיסור שעטנז שעובר בשעת לבישה, ובמנחת אשר (במדבר סימן ל“ד) הבאתי את קושיית השאגת אריה (סימן ל“ב) דא“כ איך ילפינן עשה דוחה ל“ת מכלאים בציצית דהלא הוי שלא בעידנא, דהלא הלאו עובר בשעת לבישה ואינו מקיים את העשה אלא אחרי הלבישה. וכתבתי ליישב דלא קיום המצוה דוחה את הלא תעשה אלא מעשה המצוה דוחה את הלא תעשה, ולבישת הציצית היא מעשה המצוה אף שאינו מקיים את המצוה אלא לאחר הלבישה.

ונמצא לפי” שגם בציצית אינו מברך להתעטף על קיום המצוה אלא על המעשה, וכךך גם במזוזה שמברך על קביעת המזוזה שהיא מעשה המצוה.

ויסוד הדברים חידוש גדול, דאכן לבישת הציצית מקבילה לקביעת המזוזה, המגורים בבית מקבילה להיותו לבוש בציצית.

ודו“ק בעומק הדברים.

וכן נראה לבאר את מה ששנינו (או“ח סימן תל“ב סעיף א‘) דהעושה שליח לבדיקת חמץ, אם אין בעל הבית בודק כלל אלא השליח, השליח הוא שמברך ולא בעל הבית. והמגן אברהם (שם סק“ו) התחבט שם כיצד יברך השליח כיון שאין זה מצוה דידיה, ועי“ש בדגול מרבבה ובמשנה ברורה (ס“ק י‘). אך כולם נקטו כדבר פשוט שאין בעל הבית מברך ולא פלפלו אלא במה שהשליח מברך אף שאיננו מצוה כלל לבדוק בית של אחרים.

ונראה כנ“ל דזה כלל גדול בברכת המצות דלא המקיים מצוה מברך אלא העושה מצוה, ואף אם אין זה מצוה דידיה כיון דמ“מ הוא זה שעושה את המצוה עליו הטילו את חובת הברכה ולא על זה שמצותו מתקיימת.

וכך מעשים בכל יום במצות שאדם מקיים ע“י שליח שלעולם השליח מברך, כגון במוהל שמברך אקב“ו על המילה, אף שהאב עומד שם והוא זה שמקיים מצותו על ידי שליחו, (ונראה פשוט דכאשר האב בפנינו אין כל מצוה מוטלת על הבית דין ואין ברכת השליח מטעם מצות הבית דין, ולא כדברי הדגו“מ שם).

וכן נוהגים מעשים בכל יום שמכבדים אנשים חשובים לקבוע מזוזה בבית ואף שבעל הבית הדר בו נוכח, לעולם מברך השליח הקובע את המזוזה, וכ“ז ברור ופשוט.

וזה גם טעם הבית יוסף (בשו“ע או“ח סימן מ“ז) דהמהרהר בדברי תורה אינו מברך ברכת התורה, ותמה עליו בביאור הגר“א דהלא אף המהרהר בדברי תורה מקיים מצוה, ולמה לא יתחייב לברך. והנראה בזה כנ“ל, דכל שאינו עושה מעשה מצוה אינו מברך. וכמ“ש הבית יוסף (סימן תל“ב) שמברך על ביעור חמץ בשעת הבדיקה ולא בשעה שמבטלו בלבו דאינו מברך על המחשבה, עי“ש.

וידעתי שיש מקום לדחות דשאני ברכת התורה דהוי מצוה דאורייתא ושאני מברכת המצוה דהוי דרבנן, ומהיכי תיתי לפטור את המהרהר בתורה מחיוב דאורייתא לברך.

אך באמת נראה, דכיון שכך נראה לחכמים שורת הסברא בברכות דרבנן, אף בברכה דאורייתא תיקנו כן, דהלא אף דברכת התורה דאורייתא, פשוט שנמסר הדבר לחכמים לפרש ולתקן מה יברך וכיצד יברך ועל מה לברך, והם אמרו שאין מברכים אלא על המעשה והדיבור ולא על המחשבה וכתקנתם בכל ברכות המצוה.

ובמק“א ביארתי בדרך אחר שיטת הבית יוסף, ויסוד הדברים דכל הברכות אשר יברך האדם על דבר או על מעשה צריך שיהיה היכר לעיני הרואה או השומע על מה הוא מברך, ומשו“כ תיקנו שאין לברך עובר דעובר, ולאחר שיעור עיכול, ועוד הלכות רבות בהלכות ברכות, ומשו“כ אין לברך על הרהור הלב, כיון שאין ניכר ונראה על מה יצאה הברכה.

ובמק“א נסתפקתי במי שמפריש תרומה במחשבה האם יברך, ואפשר דכיון שעיקר דרך הפרשת תרו“מ במעשה ומפריש בידו את המעשרות, לא פלוג ומברך אף כשמפריש במחשבה, ואכמ“ל.

(אמנם בלשון הבית יוסף (שם) ובמקור דבריו בספר האגור (הלכות תפילה סימן ב‘) משמע דיסוד הסברא לפטור את המהרהר בד“ת מברכת התורה הינו מצד דהרהור לאו כדיבור דמי ולא מצד שאין כאן מעשה מצוה, וי“ל).

תמצית דברינו, עיקר תקנת ברכת המצוה שתיקנו חז“ל לא תיקנו אלא למי שעושה מעשה מצוה, ולא במי שמקיים מצוה שלא ע“י מעשה, ויסוד זה יוצא לכמה פנים וכפטיש יפוצץ סלע:

א. אינו מברך על מצוה שאופן קיומה שלא במעשה, ולפיכך מברך על קביעת מזוזה ולא על הדירה בבית שאינו מעשה מצוה לכשעצמה אלא מעשה הרשות אף שעל ידה ובשעתה מתקיימת מצות מזוזה על ידו.

ב. המקיים מצוה בשליחות חבירו, השליח מברך ולא המשלח שהוא זה המקיים מצותו ע“י השליח ויוצא ידי חובתו.

ג. אינו מברך על מצוה שמתקיים בהרהור הלב שלא ע“י מעשה כגון המהרהר בדברי תורה והמבטל חמץ בלבו.

ודו“ק בכל זה כי נראה נכון וברור. 

ועיין מה שהארכתי במנחת אשר (בראשית סימן מ“ב) לענין ברכת אירוסין ע“י שליח, ובמנחת אשר כללי המצוות (סימן כ“ב אות ה‘) ומנחת אשר (דברים סימן ע“א) בענין באיזה מצוות מברכים ברכת המצוה, ושם (סימן ע“ב) בענין ברכת המצוה לפני הגעת זמן חיוב המצוה, ועיין עוד במנחת אשר כללי המצוות (סימן כ“ז) בענין שיטת הירושלמי דמברכים ברכת המצוה גם בהכשר מצוה, ואכמ“ל. 

ב

ונראה עוד ביישוב קושיית המגן אברהם עפ“י מה שכתבתי במנחת אשר (במדבר סימן ל“ה אות ב‘) לחלק בין ציצית למזוזה ביסוד גדרן, מצות ציצית רובצת על הגברא, אדם מישראל חייב לעשות ציציות למען יזכור את כל מצות ה‘, ואין הבגד אלא היכי תמצא היכן ישים את ציציותיו, אך מצות מזוזה רובצת על הבית, דבית ישראל צריך מזוזה בפתחו וחובת הדר אינו אלא היכי תמצא מתי המצוה רובצת על הבית.

ונראה לפי“ז שאכן ראוי לברך להתעטף בציצית כיון שעיקר המצוה על הגברא ועטיפת האדם בציצית היא מהות המצוה, אבל במזוזה ראוי לברך על קביעת המזוזה בפתח הבית כיון שזה גדר המצוה ומהותה.

“חותם של טיט“

“תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא” (מנחות מ“ג ע“ב).

וכתבו התוס‘ שם “מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב“ה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ“ז ע“ב) כבלא דעבדא תנן“.

הנה זה עידן ועידנים שהייתי תמה והולך, הלא שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה (דברים כ“ה ע“א), ומשום כך מקדימים אנו להתעטף בציצית לפני הנחת התפילין, דגדולה מצות ציצית אף ממצות התפילין (כך ביאר הבית יוסף בריש סימן כ“ה), וא“כ למה אין מצוה זו מצוה חיובית ולא הוטלה חובה על צוארנו כמו מצות התפילין, ורק מי שמתעטף בבגד ד‘ כנפות הוא המחוייב בציצית, ואם יחפוץ האדם לא ללבוש בגד ד‘ כנפות אף ציצית לא ילבש.

ונראה בזה בהקדם דברי הגמ‘ דהציצית חותם של טיט הן, חותם של טיט וסמל של עבדות, כל עוד לבוש האדם בטלית שיש ציצית בכנפיו זכר הוא לו שעבד הוא לאדונו אדון העולמים ולא בן חורין.

וכל עצם טבעה של עבדות זו, כל עצם חשיבותה ושגב ענינה, רק בקבלת עול העבדות בשמחה ובאהבה, וכבר הארכנו במקום אחר (עיין לעיל פרשת יתרו במאמר “הקדימו נעשה לנשמע“) לבאר בדרך זו את אמרם (שבת פ“ז) מלמד שכפה עליהם הר כגיגית.

דהנה בעת טבילת עבד לעבדותו “בהדי דדלי רישא ממיא אנחו ליה זולטא דטינא ארישא” (יבמות מ“ו ע“א) מיד כשמוציא העבד ראשו מן המים מניחין כלי על ראשו, ובהנחת כלי זה נעשית טבילתו טבילת עבדות דמעשה זה מציין ומסמל את מהות העבדות, כלי של טיט על ראשו ורחיים על צוארו. וכן בשעה שקיבלו ישראל את התורה כפה הר כגיגית על ראשם ללמדך דלא שררה אני נותן לכם אלא עבדות, ואף על פי כן הקדימו ישראל נעשה לנשמע בשמחה ובטוב לבב דאין חפצם אלא בעבדות, כדרך שתמהו התוס‘ (גיטין י“א ע“ב) בשם הירושלמי על הא דאמרו התם זכות היא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות, “הגע בעצמך היה עבדו של קצין זכות הוא לו?”, כך הרגישו ישראל בנפשם כמה גדולה ונשגבה מעלת עבדות זו, להיות עבדו של קצין, עבד למלך מלכי המלכים.

והנה בקידושין (כ‘ ע“א) אמרו דעבד נרצע כאשר לא יחפוץ לצאת לחפשי לאחר שש שנות עבדותו יירצע, ובענין רציעת אזנו אמרו חז“ל “אוזן זו ששמעה בהר סיני ‘כי לי בני ישראל עבדים‘ עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו ירצע“, והנה לכאורה מטעם זה היה לנו לרוצעו מיד בשעה שמכר עצמו לעבדות ומה טעם נמתין עד כלות ששת השנים?

אלא, דהמוכר עצמו מדוחק הממון עשה כן כדכתיב “וכי ימוך אחיך” ועבדות כזו אין בה סתירה לעבדות מלכו של עולם.

אבל אחר שחלפו להם ששת השנים, ואין העבד זוכה מכאן ואילך לתמורה על עבדותו, ואף על פי כן אומר הוא אהבתי את אדוני ורוצה אני בעבדות מאהבה בדין הוא שירצע דהלא עבדות מתוך שמחה של הקב“ה הוא ועליה נאמר “כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים“. וכאשר המליכו ישראל את הקב“ה מתוך אהבה ושמחה והקדימו נעשה לנשמע זכו אף הם מדה כנגד מדה לכתרי מלכות, ומלאכי השרת הלבישו לכל אחד מהם שני כתרים.

וזו גדלותו ותפארתו של אדם מישראל בהיותו עבד נאמן לאלקיו כדרך שזכה משה ונקרא עבד ה‘, דכתיב “לא כן עבדי משה” (במדבר י“ב ז‘) “וימת שם משה עבד ה‘” (דברים ל“ד ה‘) ולא עוד אלא ששמח בהיותו עבד ה‘ “ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו“, גדלותו של משה בהיותו שש ושמח בעבדותו ואף הוא זכה לכתר מלכות, “כליל תפארת בראשו נתת לו“, וכשיזכה האדם למדריגה עילאה זו אין שמחה למעלה הימנה.

והנה מבואר באבות דר‘ נתן פ“א, (וכעי“ז ברמב“ם בפיה“מ למסכת אבות פ“א מ“ג ועיין עוד ברמב“ם פ“י מהלכות תשובה) דצדוק ובייתוס היו מתלמידיו של אנטיגונוס איש סוכו, וכאשר אמר ‘הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס‘ אמרו “אפשר פועל עושה מלאכתו מבקר עד ערב ולא יקבל שכר“, צדוק ובייתוס לא ידעו את סוד העבדות של בני ישראל, הם לא השכילו להבין את הסוד הגדול של “נעשה ונשמע” חשבו הם שפועלים אנחנו ובצדק שאלו “אפשר פועל עושה במלאכתו מבוקר ועד ערב ולא יטול שכרו“, אך באמת אין אנו “פועלים” אלא “עבדי אהבה” עבדים מתוך רצון ושמחה המשמשים את הרב שלא ע“מ לקבל פרס.

וכשם שצדוק ובייתוס לא הבינו ענין זה כך גם ממשיכי דרכם אף אחרי מאות שנים לא הבינו, דהלא כך שנינו בשבת (פ“ח ע“א) “ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא א“ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפזיזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א“ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם“.

מאות בשנים לא פקחו את עיניו של הצדוקי, אנן בדידן ואינהו בדידהו, רבא עושה מאהבה במסורת אבותיו של “נעשה ונשמע” והצדוקי בשלו “עדיין בפזיזותייכו קיימיתו“.

רבא האמורא הגדול רבא דעמיה הולך בדרכי אבותיו שהקדימו נעשה לנשמע, אך גם צדוקי זה הולך בדרכם הקלוקלה של צדוק ובייתוס ואינו מבין את סוד העבדות ואהבתה.

וזכורני ששמעתי מכ“ק האדמו“ר מגור הלב שמחה זצ“ל שסיפר מה ששמע מאביו האמרי אמת מעשה שהיה בבית מדרשו של זקינו השפת אמת, דבאחד מימי חג הסוכות אמר לחסידיו דבשעת אמירת ההלל כשאומרים “אנא ה‘” אפשר לפעול גדולות ונצורות, סתם ולא פירש. ונחלקו להן זקני החסידים, הללו צועקין מריעין ומכוונין בלבת אש בעת אמרם “אנא ה‘ הושיעה נא“, והללו בעת אמרם “אנא ה‘ הצליחה נא“, אבל אני, אמר האמרי אמת לא נשתתפתי עמהם, לפי שהבנתי דלא לאלו ואף לא לאלו כיוון הרבי, אלא… ל“אנה ה‘ כי אני עבדך“!

ורגיל אני לומר בטעמו של דבר, לפי שאין לך זמן שמחה כחג הסוכות שהיתה בו שמחה יתירה כדרך שכתב הרמב“ם: (הל‘ לולב פ“ח הי“ב) “אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה‘ אלקיכם שבעת ימים“. ושוב מצינו בדברי הרמב“ם דאף אמירת ההלל שמחה יתירה היא, ולכך אין קורין את ההלל בר“ה ויוהכ“פ (הל‘ חנוכה פ“ג ה“ו), וא“כ בימים שהשמחה יתירה בהן ובעת שמתווספת שמחה לשמחה בעת אמירת ההלל ובשעה נשגבה זו עומד לו אדם מישראל ובכיסופין וערגה קורא הוא ממעמקי לבו “אנא ה‘ כי אני עבדך” וכי חידוש הוא שאפשר לפעול גדולות ונצורות!

וכיון דהציצית “חותם של טיט“, חותם של עבדות הן, חפץ האדון מלך מלכי המלכים שמצוה זו נקיים בנדבת לב מתוך אהבה ורצון ושמחת העבדות ולא מכפיה ואונס, ומשו“כ אין מצוה זו נוהגת אלא במי שמקבלה על עצמו באהבה ומתעטף בטלית שחותם של עבדות טבוע בו.

שקולה מצות ציצית

“שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה” (נדרים כ“ה ע“א).

מעודי תמהתי במצוה נשגבה זו שעליה אמרו חז“ל שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, א“כ למה היא תלויה ברצוננו הטוב, ואם ירצה אדם שלא ללבוש ד‘ כנפות פטור הוא ממצוה זו, ולא כמצות תפילין שהוטלה חובה גמורה על צוארנו ונכפתה עלינו הר כגיגית.

והנראה בזה, לפי התבוננות במהות מצוה זו וענינה, דהנה אמרו חכמינו ז“ל “תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא” (מנחות מ“ג ע“ב) ובתוס‘ שם כתבו “מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב“ה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ“ז ע“ב) כבלא דעבדא תנן“.

הרי לן דמצות ציצית יסודה וענינה חותם של עבדות, ויש להבין עבדות זו מהי ומה ענינה.

הרי ברור דתמצית העבדות היא קבלת עול, וכשם שעבד מקבל עול אדונו, כך איש ישראל מקבל במצות ציצית עול אלוקיו מלך מלכי המלכים הקב“ה, וכאשר בא האדם לקבל עול מלכותו למדונו חז“ל (ברכות י“ג ע“א) “למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח“כ מקבל עליו עול מצוות“.

וגם במצות ציצית נראה דתרתי אית בה, קבל עול מלכות שמים בתכלת, המזכירה לנו כסא הכבוד כמ“ש (חולין פ“ט ע“א) “תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע דומה לכסא הכבוד“, וכסא הכבוד הוא מרכבת קדשו שעליו יושב השופט כל הארץ, וענין תכלת רומז לקבלת עומ“ש.

ומאידך מבואר דציצית רומזת לתרי“ג מצוות וביאר החינוך דציצית בצרוף ח‘ חוטין וה‘ קשרים בגימ‘ תרי“ג, הרי לן אף קבלת עול מצוות.

וכך נחשבים הציצית כחותם של טיט וכבלא דעבדא ועל ידם מקבל האדם על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות, וממליך על עצמו את מלכו של עולם.

וכבר ביארנו דעיקר עבודת העבדות ומעלתה היתירה היא בעבדות מתוך שמחה ורצון (עיין לעיל מאמר “חותם של טיט” וע“ע הגדה של פסח מנחת אשר בכמ“ק), ומזה הטעם לא ניתנה מצות ציצית כחובה גמורה, אלא נתלתה ברצון האדם, כדי שנקבל עול העבדות ברצון בשמחה ובאהבה.

“ר‘ שמעון בר יוחאי אומר כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה“