The Status of a Mumar in Halacha

“ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד” (בראשית כ“ז ג‘).

“שא נא – לשון השחזה כאותה ששנינו (ביצה כח א) אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה, חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה” (רש“י שם).

“ורחים יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל ורבקה רחימת ית יעקב” (תרגום אונקלוס בראשית כ“ה כ“ח)

הרי מבואר שיצחק היה אוכל מן הצייד שעשו היה צד ושוחט למענו, ולכאורה יש לתמוה, דהלא שחיטת מומר פסולה כמבואר בחולין (ה‘ ע“א), ועשו ישראל מומר היה כמבואר במס‘ קידושין (י“ח ע“א). ואת“ל שיצחק לא ידע שעשו רשע הוא וחשב שהוא צדיק, מ“מ בהמתן של צדיקים אין הקב“ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן כמבואר בכמ“ק בש“ס (יבמות צ“ט ע“ב, כתובות כ“ח ע“ב, גיטין ז‘ ע“א, חולין ה‘ ע“ב, שם ו‘ ע“א, שם ז‘ ע“א).

וכבר עמדו על שאלה זו החיד“א בספרו פתח עינים (חולין שם) ובספר ישמח משה (פרשת תולדות). החיד“א כתב דאפשר דמה שיצחק אכל מצידו של עשו היה לפני שפרש ונעשה מומר. ודוחק גדול הוא, ובפרט לפי דברי חז“ל ורש“י בתחילת הפרשה שעשו היה מתרוצץ לצאת על פתחי עבודה זרה עוד טרם צאתו לאויר העולם.

והישמח משה כתב בזה דבר נפלא, דעל אף שעשו רשע ומומר היה, מ“מ היה מקפיד במצות כיבוד אב ובודאי ששחיטתו פסולה ולא רצה להכשיל את אביו באכילת נבילה, ומשו“כ היה מבקש מיעקב שישחוט לו את כל בעלי החיים אשר צד, ואכן עשו היה צד ויעקב היה שוחט.

והוסיף לפי דרכו עפ“י הידוע מהמקובלים שצדיק יכול להרגיש באכילת בשר את מעלת צדקתו של השוחט, וכיון שיצחק לפי תומו חשב שעשו הוא זה שהיה שוחט בשבילו, לכן היה אוהב את עשו אהבת נפש, וכאשר רבקה היתה מלינה עליו שרשע הוא, הוסיף יצחק אהבה על אהבתו, והערצה על הערצתו בחשבו שעשו צדיק נסתר הוא, שהרי מתוך שחיטתו ידע שצדיק הוא. ועי“ש עוד מש“כ לפי דרכו.

ולפי פשוטן של דברים שתי תשובות בעיקר שאלה זו.

א. בכל עיקר פסול מומר לשחיטה מבואר במס‘ חולין דמומר לעבו“ז או מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ופסול משום דלא הוי בר זביחה. ונראה לכאורה דרק לאחר שניתנה תורה ונצטווינו על השחיטה שייך פסול במי שאינו בר זביחה, אבל לפני שנצטוו על הזביחה מה שייך בר זביחה.

ולא מיבעיא למ“ד דהאבות וזרעם לפני מתן תורה היה להם דין בן נח (עיין מנחת אשר בראשית סימן ט“ז, סימן כ‘, סימן ס“ד, סימן ס“ה אות ג‘, סימן ע“ב וסימן ע“ד), אלא אף אם דין ישראל להם, מ“מ כל שלא נצטוו על השחיטה, לא שייך בר זביחה, וממילא אין פסול במי שאינו בר זביחה. (ועיין מנחת אשר בראשית סימן כ“ב אות ג‘, סימן מ‘ אות ז‘ וסימן ע“ג אות ב‘ מה שכתבתי עוד בזה).

ב. וכעין זה נראה לדון לגבי מה שאמרו שאין הקב“ה מביא תקלה על ידי צדיקים, דאפשר שאין זה אלא לאחר שנצטוו במצוות, דהקב“ה רגלי חסידיו ישמור למנוע מהם חטא ועון, משא“כ לפני מתן תורה דאף שקיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה, מ“מ אין בזה אלא  מדת חסידית ולא עבירה, וכל כהאי גוונא לא אמרו שאין הקב“ה מביא תקלה על ידן.

ואף שאמרו חז“ל דאף בהמתן של צדיקים אין הקב“ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן, והרי בבהמה לא שייך כלל שמץ חטא ועון, ולכאורה הוא הדין לצדיקים לפני מתן תורה, עדיין יש לדון לפי מה שכתבו התוס‘ (בגיטין ובחולין שם) דלא אמרו כן אלא במאכלות אסורות ולא בשאר עבירות, ואף באכילה ביוה“כ מצינו שנכשלו בשוגג, דמ“מ אין כאן מאכלות אסורות אלא איסור אכילה התלוי בזמן, ולפי זה נראה דכל דהוי מאכלות אסורות אף בהמתן של צדיקים אין הקב“ה מביא תקלה על ידם, אבל לפני שניתנה תורה אין כאן מאכלות אסורות ואין כאן תקלה, ועדיין יש לעיין בזה.

והנה בחתם סופר (פר‘ וישלח) העיר אף לגבי המבואר במדרש רבה (וישלח פרשה ע“ח סימן י“ב):

“חד עמא דארעא א“ל לר‘ הושעיה אין אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי, א“ל מה היא, א“ל כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא, מאי טעמיה (תהלים ע“ב) מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן אלא ישיבו א“ל חייך מלה טבא אמרת ומן שמך אנא אומר לה“.

והביא מה שכתב ביפה תואר שלעתיד לבא עתידין האומות להחזיר דרונות אלה בכל יום ויום, ועל דעת כן נתן יעקב את המתנות, והקשה דא“כ הוי ליה רבית, ואיך יעקב הלוה לעשו ברבית, דהלא אף בשעת ההלוואה עובר בלאו ולא רק בשעת הפרעון. וכתב ליישב לפי שיטת רש“י (ב“י וד“מ יו“ד סימן ש“ס סעיף ט“ז) דרבית ע“י שליח אין בו איסור, ועי“ש מה שפלפל בזה עוד.

ונבאר דין רבית במומר וכותי, ודינם לגבי מצוות התורה.

ב

דין רבית במומר וכותי

הנה איתא בשו“ע (יו“ד סימן קנ“ט סעיף ב‘):

“מומר מותר להלוותו ברבית, ואסור ללוות ממנו ברבית. הגה: ויש מחמירין אף במומר להלוותו. (המרדכי והגהות מיימוני בשם ראבי“ה ורש“י וסמ“ג ומהרי“ל). וטוב להחמיר אם אפשר להשמט ממנו“.

הרי דעת השו“ע שמומר מותר להלוותו ברבית משום שאין אנו מצווים להחיותו אבל אסור ללוות ממנו ברבית, דאעפ“י שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ“ג ע“ב) ואף שפרק עול ועובד עבו“ז מצווה הוא בכל המצוות קלה כחמורה, והלוה ממנו ברבית עובר בלפני עור לא תתן מכשול, מלבד איסור רבית שגם הלוה מצווה בה ולא רק המלוה.

והט“ז (סק“ג) ביאר דכיון שמותר להלוות לו ברבית, אף המומר אינו עובר בעבירה כשהוא משלם רבית, דעיקר מצות רבית אמלוה רמיא, וכל שמותר למלוה להלוות אין איסור על הלוה לפרוע, וכבר הארכתי בזה במק“א (מנחת אשר דברים סימן ס“א), ואכמ“ל.

והרמ“א כתב דיש אוסרים אף להלוות לו ברבית וראוי להחמיר כדבריהם.

ודעת הרמב“ן (ב“מ ע“א ע“ב ד“ה אבל בירושלמי) שדין מומר לעבו“ז כדין גוי ולאו אחיך הוא ומותר אף ללוות ממנו ברבית, עי“ש. ונמצא שלש מחלוקות בדבר

וביו“ד (שם סעיף ג‘) איתא:

“כותים, יש להם דין מומר לעבודת כוכבים. הקראים, אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית, ואין צריך לומר שאסור ללוות מהם ברבית. הגה: וע“ל סימן קנ“ז וקכ“ד דין אנוסין. תינוק שנשבה לבין העובד כוכבים ואין יודע מתורת ישראל כלל, דינו כקראים ואסור להלוות לו ברבית. (כך משמע מב“י לדעת הרמב“ם). ולכן מומרת לעבודת כוכבים שיש לה בן מן העובד כוכבים שהבן הרי הוא כמוה ונקרא מומר, אסור להלוות לו ברבית, (מרדכי פ‘ החולץ), דהוי כתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים“.

הרי שדין כותי כדין מומר, ומשמע מדבריו דכשם שאסור ללוות ברבית ממומר כך גם בכותי.

אך הש“ך (סק“ה) דחה דבריהם ונקט דכיון שאמרו בגמ‘ שבדקו ומצאו להם כדמות יונה בהר גריזים וקלקלו מעשיהם, ועשאום כגויים גמורים, דין כותי כדין גוי בין לחומרא ובין לקולא. והביא ראיה מגט שחתומים בו עדים כותים שפסול ומתירין אשת איש לעלמא, עי“ש.

ובחות דעת (סק“ד) דחה ראיתו מהא דגט פסול, דהלא פסלו כותי לעדות עוד לפני שקלקלו מעשיהם, דכל מומר פסול לעדות ואין זה דוקא משום שעשאום כגויים גמורים, אך לגופן של דברים הסכים לדעת הש“ך, וכתב ליישב ראייתו, אלא שתמה דהלא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ומשו“ה הסיק שאין דינם כגויים אלא מדרבנן ואף גט שחתום עליו כותי אינו פסול אלא מדרבנן, עי“ש.

אמנם כבר כתבתי במק“א (מנחת אשר דברים סימן מ“ד אות ה‘) לבאר מה שכתבו התוס‘ בכמ“ק (יבמות פ“ח ע“א, שם פ“ט ע“ב, נזיר מ“ג ע“ב, ועיין בגליון הש“ס ביבמות פ“ח) דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אף בקום ועשה, ואין זה עקירת דבר מן התורה. וביארתי דכל שבאו חכמים לתקן ולגזור דבר שדומה לאיסור ולדין של תורה, והשתיתו דבריהם על דמיון דבריהם לדין תורה נמסר הדבר לחכמים לדמות מילתא למילתא, וכיון שנמסר בידם דבריהם כעיקר דין תורה המה. וכל עיקר יסוד זה מושתת על מה שביארתי בכמ“ק (עיין מנחת אשר שם) דיש מקומות שבהם נמסר הדבר ביד לחכמים ודבריהם כדברי תורה, עי“ש.

ונראה לפי“ז בביאור שיטת הש“ך דאכן כשבאו להוציא את הכותים מכלל ישראל ולעשותם כגויים גמורים, דומה הדבר לדין תורה, דהלא באמת הכותים עם נוכרי היו ומלך אשור הביא אותם מארץ נכריה ששמה כותה כדי ליישב את השומרון לאחר שהגלה את עם ה‘ מן הארץ, וכמבואר בספר מלכים (ב‘ י“ז) אלא שנתגיירו. ונחלקו בגמ‘ (קידושין ע“ה ע“ב) אם גרי אמת היו או גרי אריות ולא נתגיירו בלב שלם ודינם כגויים, ואף דקיי“ל להלכה דגרי אמת הם, וכשיטת ר‘ עקיבא שהלכה כמותו, וכמבואר בדברי הרמב“ם (הל‘ עבדים פ“ו ה“ו), מ“מ כיון שמקורם מאומות העולם, ולא בודדים היו אלא כת שבנו להם מקדש בהר גריזים ועשאו שם לעבו“ז כדמות יונה, אכן דומים המה לגויים, ודומה הדבר לעשותם כגויים, וכל כה“ג יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה“ת אף בקום ועשה, ודו“ק בכל זה.

אך לגופן של דברים כבר ציין שם בדגול מרבבה להמבואר בשו“ע אהע“ז (סימן מ“ד סעיף י‘ ובבית שמואל ס“ק י“ג) שקידושי כותי קידושין המה ולא עשאום כגויים אלא לחומרא ולא לקולא, ובגליון הגרעק“א שם ציין לדברי הש“ך דידן, עי“ש.

והנה בשו“ע (סימן קנ“ט ס“ג) איתא דשאני קראים מכותים, ואף דכותי יש לו דין מומר ומותר להלוותן ברבית, בקראים אסור להלוותן. והש“ך (סק“ו) כתב דהקראים דינם כמומרים ומותר להלוותן ברבית. אך לכו“ע אסור ללוות מהם ברבית ואין דינם כדין הקראים. ובטעמא דמילתא כתב החות דעת (סק“ה) דאת הכותים הוציאו מכלל ישראל בימי התנאים וכמבואר במס‘ חולין שם דרבי מאיר גזר עליהם ועשאום כגויים גמורים, אך לגבי הקראים לא מצינו ואין כח בידינו לתקן ולגזור כהאי גוונא, וז“פ.

וכבר כתבו התוס‘ (חגיגה כ“ה ע“א) דכל מה שמצינו בחז“ל שהקילו בכותים ודינם כישראל לגבי כמה הלכות אין זה אלא לפני שבדקו אחריהם ועשאום כגויים, אבל לאחר גזירה זו דינם כגויים לכל דבר.

וכך כתב הרמב“ם בפירוש המשנה (ברכות פ“ח מ“ח):

“ובכאן אפרש לך ענין הכותים העם שהביא סנחריב מכותה והושיבם בערי שומרון העיד הכתוב בהם את ה‘ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, אבל באורך הימים למדו התורה וקבלוה על פשוטה והמצות אשר החזיקו בהן היו קפידים עליהם וישימו לבם עליהם מאוד והוחזקו שהיו מאמינים בדתינו ומיחדים ולא יעבדו ע“א עד אשר חקרו עליהם חכמים ומצאום מכבדים הר גריזים וחקרו על הדבר ההוא ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה וידעו שהם עובדים ע“א אז החזיקום בחזקת עכו“ם גמורים לכל דבריהם ולכל מה שתמצא במשנה מן הדברים מענין הכותיים אשר תבין מהם שהכותים נכבדים מן העכו“ם ופחותים מישראל כמו שאמרו מזמנין עם הכותי, וכותי המברך וזולתו לא אמרו זה אלא קודם שחקרו עליהם, אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו אשר זכרנו הם פחותים מן העכו“ם מאד ועל כן דע אותו ולא נצטרך לשנות לך זה העיקר בכל מקום שנזכר כותי“.

אמנם חידוש עצום כתב החתם סופר (הגהות או“ח סימן ל“ט מג“א סק“ד) במה דמבואר בשו“ע (שם סעיף א‘) דמוסר פסול לכתוב תפילין משום שאינו בקשירה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, והבית יוסף תמה בהלכה זו למה אינו בקשירה. והחת“ס הביא גם מדברי התוס‘ יו“ט (נדה פ“ז מ“ד) שתמה לגבי כותים למ“ד גרי אמת הם, איך עשאום כגויים לטהר בהם טומאת נדה וטומאת אהל דאורייתא.

וכתב החתם סופר:

“ונראה לפענ“ד שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה ויחזרו לגוים גמורים אף להקל. וזכר לדבר, ראה ויתר גוים [חבקוק ג, ו] שהתיר להם ז‘ מצות [בבא קמא לח, ב] אף על גב דלאו ראיה גמורה היא, מכל מקום כן נראה לי. והם נמנו וגמרו להוציאם מברית ישראל לגמרי. ובגיטין [מה, ב] פירש רש“י [ד“ה מומר] שהמסור פרק עול תורה. יש לומר כיון שמוסר לתוא מכמר [ישעיה נא, כ] הרי מסר חבירו גם להעבירו על דת משה וישראל, ואי לא דפריק עול תורה כולה לא עביד הכי. ומצינו בעזרא [י, ח] יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה, משמע שהוציאם מכלל ישראל, וכנזכר לעיל“.

וכל דבריו חידוש, ואדון בהם בקצרה.

במה שהביא בדכתיב ראה ויתיר גויים (חבקוק ג‘ ו‘) שהתירו להם שבע מצוות בני נח, הלא בגמ‘ (עבו“ז ב‘ ע“ב) אמרו דאין זה אלא שלא יקבלו שכר כמצווה ועושה, אך ודאי לא פטרו אותם ממצוותיהם. וכבר כתב החת“ס שאין בזה ראיה גמורה.

אך באמת נראה ליישב דכל קושיית הגמ‘ שם אינו אלא דלא מסתבר שיהיה חוטא נשכר דבגלל שעברו על שבע מצוות התירו להם, ומשמע שעצם ההתרה אין בו תימה ולא הקשו אלא שלא יהא חוטא נשכר, הרי שבאמת יש כח ביד ישראל לפטור את החיוב.

אך באמת אין זה ענין כלל לני“ד, דהלא בגויים עסקינן ולא בבני ישראל, ובדברי הנביא חבקוק המנבא בשם ה‘, ומה ראיה מכאן שיש כח לדורות להוציא יהודי מכלל ישראל, אתמהה. (ובכל עיקר דין שבע מצוות בני נח בזמן הזה עיין מנחת אשר בראשית סימן י“ב אות ג‘ – ה‘).

ומה שהביא מקרא בעזרא (פ“י ח‘), לא מצינו לאחד מרבותינו הראשונים מפרשי המקרא והגמרא שיפרש כך את הכתוב, ותימה לומר שכל מי שלא עלה לא“י עם עזרא ונחמיה יצא מכלל ישראל ודינם כגויים גמורים.

ועיקר התימה שבדברי החת“ס, דעד כאן לא מצינו אלא בכת שלימה כגון הכותים, וכעין זה מצינו עוד ביבמות (י“ז ע“א) לגבי עשרת השבטים שאבדו, ועבדו עבו“ז “לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים, שנאמר בה‘ בגדו כי בנים זרים ילדו“, אבל תימה לומר כן על כל מוסר יחידי.

אך כבר כתב בשו“ת מהרשד“ם (אהע“ז סימן י‘) שנחלקו הגאונים הרס“ג ורבינו חננאל אם קידושי מומר קידושין, ולדעת הרס“ג מומר לעבו“ז דינו כגוי ואין קידושיו קידושין, ולדעת ר“ח קידושיו קידושין דאעפ“י שחטא ישראל הוא. אך אף לשיטתו אין זה אלא במומר שעזב את דרך עץ החיים, אבל צאצאיו שלא היה להם שעת הכושר ולידתן שלא בקדושה אף לשיטתו הוי כגוי ואין קידושיו קידושין, עי“ש.

ולכאורה יש בדבריו בית אב לדברי החתם סופר.

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך

“ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך” (כ”ז ל”ה).

הרי זה ברור ופשוט דפרשה זו של ברכותיו של יצחק עומדת ברומו של עולם ושורשיה בכבשונו של עולם. סתומה ועמומה היא וסוד ה‘ ליראיו.

ואעפ“כ אמרתי בלבי לפרש סוגיא עמוקה זו בדרך השוה לכל נפש והמתיישבת על הלב.

הלא ידוע מש“כ בזוה“ק (ח“א קמ“ו ע“א) דברכות אלה לא לצרכיו ולתועלתו של יעקב אבינו היו, אלא כל כונתו של אבינו יעקב להאציל ברכות אלה לזרעו בני ישראל לאורך הגלות ולהבטיח את גאולת ישראל באחרית הימים.

והלא גלוי וידוע לפני צופה הדורות מראש שבאורך הגלות ובקץ הימים לא תמיד בני ישראל יהיו ראויים לגאולה, ואפשר שקשה יהיה להבחין בין בני ישראל ובני עשו. וכבר מצינו בקריעת ים סוף ששרו של ים טען הללו עובדי עבו“ז והללו עובדי עבודה זרה, ומה נשתנו אלה מאלה (זוה“ק ח“ב ק“ע ע“ב).

אלא שהקב“ה אומר בפי הנביא מלאכי (א‘ ב‘-ג‘):

“אהבתי אתכם אמר ה’, ואמרתם במה אהבתנו, הלוא אח עשו לעקב נאום ה’ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי“.

יעקב ועשו שני אחים המה, ודומים הם זה לזה, ואעפ“כ אמר הקב“ה “ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי“.

וכדי לא לתת פתחון פה למקטרג ולסתום את פיהם של שרו של עשו וכת דיליה, נתגלגלו הדברים מן השמים שאת הברכות של יצחק, הברכות שרק בזכותן נגיע לקץ הימין ולגאולת עולם, ינתנו ליעקב כאשר נראה הוא כעשו אחיו, וכאשר אביו יצחק חושב שלא יעקב הוא זה שעומד לפניו ומבקש להתברך אלא עשו ועל מנת כן בירכו יצחק.

ומה מאוד שמחתי בראותי שוב כעין דברינו בדברי השפ“א (תולדות שנת תרל“ב):

“גם נראה שבוודאי הי’ ברכת יצחק לעשו באופן שהי’ עשו מרוחק מהקדושה שעכ”ז יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק. רק שסבור שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ”ל“.

וזו תקוותנו ותפילתנו בעיקבתא דמשיחא, דאף אם העם לא ראוי ולא כדאי ואף אם נראים אנו כעשו, מ“מ ראויים אנו לברכת ה‘.

ב

אלא שעדיין יש לתהות, למה גזרה ההשגחה העליונה שברכות נשגבות אלה יפלו לחלקו של יעקב אבינו איש תם דוקא בדרך מרמה.

ולבי אומר לי דהצופה דורות מראש ידע שבקץ הימין יבואו ימים שבהם יאמר המקטרג שהללו עובדי עבו“ז והללו עובדי עבו“ז, וכלל לא ברור מי הוא יעקב ומי הוא עשו, ולפיכך גזרה השגחה העליונה שדוקא ברכות אלה שרק על ידם נזכה לישעת עולמים יפלו בחלקו של יעקב כאשר היה נראה לגמרי כעשו, ויצחק המאציל ברכות אלה חשב שהוא מברך את עשו והחליף את יעקב בעשו.

וכל זאת לסתום פי המקטרגים והמשטינים, וכן אמר הנביא (מלאכי א‘ ב‘ – ג‘):

“אהבתי אתכם אמר ה’, ואמרתם במה אהבתנו, הלוא אח עשו לעקב נאום ה’ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי“.