“כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלקינו” (ל”ב ג’)

הנה בפמ”ג תרפ”ה מש”ז ס”ק ב’ כתב דהקורא קריאת זכור ללא ברכת התורה אפשר דלא יצא יד”ח לפי המבואר בברכות ט”ו ע”א דרק משום שברכות מדרבנן לא מעכבי במצוות הרי דאילו היו ברכות מה”ת הוי מעכבי וברכת התורה הרי הוא דאורייתא (עיין משנ”ב מ”ז סק”א) בדין היא שתעכב במצות הקריאה עי”ש.

וחזינן דפשיטא ליה דמצוה זו מחייבת לברך ברכת התורה אף כשאין מתכוין למצות ת”ת אלא למצות זכירת מעשה עמלק, הרי דס”ל דכיון דמ”מ אופן קיום המצוה ע”י קריאת פרשה בתורה צריך לברך עליה בה”ת, ולכאורה ה”ה בקר”ש אך לפי המבואר לעיל סימן י’ יש לחלק דלשיטת הירושלמי קריאת שמע עדיפא דכל ענינה קריאת פרשה בתורה ושינון היא משא”כ פרשת זכור שענינה זכירה בעלמא, ולשיטת הבבלי אדרבא פרשת זכור עדיפא דקר”ש מיסוד העבודה היא וענינה קבלת עול מלכות שמים משא”כ קריאת הזכור דמ”מ ענינה קריאת הפרשה, ודו”ק כי קצרתי.

ב

ובעצם הנחת הפמ”ג דברכת התורה מעכבת כיון דמה”ת היא, באמת כך מבואר בתוס’ הרא”ש לברכות שם דאילו היו ברכות המצוות מה”ת היו מעכבות, אך הפנ”י שם העיר גם הוא בדברי הגמ’ וכתב דלרווחא דמילתא אמרו ברכות מדרבנן ולא מעכבי, כיון דבאמת הוי מדרבנן, אבל באמת אף אילו היו הברכות מה”ת לא היו מעכבות דברכות מילתא אחריתי הן ומהי”ת יעכבו בקיום המצוה, עי”ש.

ובשו”ת דבר אברהם ח”א סי’ ט”ז כתב בשם הגר”א וסרמן להעיר, למה אסור ללמוד לפני ברכות התורה והלא כיון דברכה זו דאורייתא נמצא שאם לא בירך לא קיים מצות ת”ת וממילא לא נתחייב לברך שהרי לא נצטוינו לברך אלא על תורה וא”כ לא ביטל מצות ברה”ת, ותירץ דע”כ צ”ל דאין ברכה זו על מצות ת”ת אלא ברכת השבח על עצם התלמוד. (ועיין מה שנתבאר לעיל סימן ס”א בעיקר שאלה זו בגדר ברכת התורה אם הוי כברכת המצוה או כברכת השבח, ובחי’ הגרי”ז סוף הל’ ברכות כתב בשם הגר”ח דאין ברכה”ת על המצוה אלא על עצם החפצא דת”ת עי”ש).

אלא שאת גוף קושית הגרא”ו לא הבנתי דמ”מ הוי מצות עשה לברך על התורה וא”כ ע”כ צ”ל דזה גופא המצוה, לברך לפני תלמודו ובכך לקיים מצות ת”ת והתלמוד והברכה באין כאחד והלומד ללא ברכה ביטל מצ”ע זו, וז”פ ודו”ק.

ומ”מ נראה פשוט דאם צריך לברך ברכה”ת על קריאת פרשת זכור ע”כ דאין זו ברכת המצוה דהלא אינו מתכוין לשם מצות ת”ת אלא ע”כ ברכת השבח היא, וא”כ נראה דבודאי אין הברכה מעכבת בקיום המצוה דרק בברכת המצוה יש סברא לומר דהוי כחלק מן המצוה ומעכב ולא בברכת השבח, וא”כ יש לפקפק על הנחת הפמ”ג הנ”ל, וצ”ע.

ג

וכ”ק מו”ר מצאנז זצוק”ל אמר בדרך הנ”ל ליישב ההלכה התמוהה שהביאו הראשונים בריש חולין מספר הלכות ארץ ישראל דשחט ולא בירך שחיטתו פסולה והרא”ש שם כתב להוכיח מזה דחכם זה שכתב הלכות א”י כתב הלכות מדעתו דהלא אין הברכות מעכבות, ואמר מו”ר דאפשר דהלכות ארץ ישראל מושתתת על התלמוד הירושלמי תורתן של בני א”י, והלא שיטת הירושלמי בריש כיצד מברכין דילפינן ברכות המצוה מברכות התורה וא”כ ברכת המצוה מדאורייתא ובתוס’ הרא”ש מבואר דאילו היו ברכות מה”ת היו מעכבות, ובדין הוא דמי ששחט ללא ברכה שחיטתו פסולה.

אך אף שהדברים נחמדים ונעימים בדרך הפלפול יש לפקפק בהם שהרי גם בירושלמי נחלקו אמוראי בסוף ר”ה ובסוף פסחים במצוות אם צריכות כוונה ונחלקו בתוקע לשיר ובמי שהיה עובר אחורי ביהכ”נ ושמע קול שופר וכדו’ ואת”ל דברכות המצוות מעכבות, תיפ”ל דלא יצא יד”ח משום שלא בירך, אלא ע”כ דגם אליבא דירושלמי אין ברכת המצוה מעכבת, ובטעם הדבר צ”ל או דגם הירושלמי מודה דברכת המצוות מדרבנן וההיקש לתורה אסמכתא בעלמא היא, או דלא ס”ל כהבנת הרא”ש והפמ”ג בדברי הגמ’ בברכות אלא כהבנת הפנ”י דאף אילו ברכות היו מה”ת אין סיבה שיעכבו בקיום המצוה.

ד

ברכת התורה לפני קיום מצוות

הנה כתב הבכורי יעקב בסי’ תרמ”ד סק”א דיש לברך בה”ת לפני נטילת לולב ולא ביאר בזה טעמו ונימוקו, והגר”י מקוטנא בספרו יבין דעת מעשי אבות סי’ י”ג תמה עליו דמה ענין ברכת התורה לקיום מצוה, ועיין במשנ”ב מ”ז סק”ז שכתב דמותר לעשות מצוה לפני בה”ת.

ונראה ליתן בזה טעם ותבלין, דהנה דעת השו”ע בסעיף ה’ דמברך “על דברי תורה”, אך מנהג בני אשכנז לברך “לעסוק בדברי תורה” כמבואר שם בט”ז ובמשנזה וז”פ, ודו”ק כי קצרתי.