ונח מצא חן בעיני ה

“ונח מצא חן בעיני ה'” (ו’ ח’).

בא וראה כמה גדול שכרה של מציאת החן. הקב”ה ניחם שעשה את האדם, ונמלך להחריב עולם ומלואו. ולמה לא עשה כן, למה השאיר לנו שם ושארית בארץ לדורות עולם. משום שאדם אחד, נח, מצא חן בעיני ה’. ובמצאו חן בעיני ה’ זכה לו, לדורו, לדורות וכל בני עולם חבים לו את חייהם שהרי בזכות החן שמצא חיים הם בבטחה.

שומה עלינו אפוא להתבונן מה סודו של החן, וכיצד ימצא האדם חן וחסד בעיני אלקים ואדם.

ובהתבונני במקראי הקודש ובדברי חכמינו ז”ל מצאתי ארבעה סגולות למציאת החן, ונפרטם:

א. תלמוד תורה. כך שנינו במסכת אבות (פ”ו מ”ז) “גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה… ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך”. ועוד אמרו בכתובות (ע”ז ע”ב) “מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה. ריב”ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר אילת אהבים ויעלת חן – אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא”.

ב. יראת שמים, שהרי אמרו בסוכה (מ”ט ע”ב) “כל שיש בו חן בידוע שיש בו יראת שמים, שנאמר ‘וחסד ה’ על יראיו מעולם ועד עולם'”.

ג. ענוה. דהלא כתיב (משלי ג’ ל”ד) “לענוים יתן חן”.

ד. תמימות. שהרי כך כתוב בספר תהלים (פ”ד י”ב) “חן וכבוד יתן ה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים”.

הרי לן ארבע סגולות למציאת החן- תורה, יראת שמים, ענוה ותמימות. והן הם התכונות הנאצלות שכל המתעטר בהן מוצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

ונח איש צדיק שלם היה בכולם. אם תורה, הרי כתב רש”י בפרשתנו (ז’ ח’) דכיון שנח הבחין בין המינים הטהורים והטמאים “מכאן שנח למד תורה”.

ואם יראה, הלא אונקלוס תרגם את הכתוב “את האלקים התהלך נח, בדחלתא דה’ הליך נח”. הרי לן שנח גדול היה ביראת אלקים.

ואם תמימות, הלא מקרא מלא דבר הכתוב “צדיק תמים היה בדורותיו”.

וכך גם במדת הענוה, דכך אמרו חז”ל (עבו”ז ו’ ע”א) “תמים בדרכיו צדיק במעשיו” ופרש”י תמים בדרכיו “עניו ושפל רוח”, וכ”כ עוד בזבחים (קט”ז ע”א) “עניו וסבלן”.

וכך מצינו גם במשה רבינו דכאשר אמר לו הקב”ה (כי תשא, שמות ל”ב י’) “ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול”. אמר משרע”ה (שם ל”ב ל”ב) “ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת”.

הרי שמשה רבינו מסר נפשו כדי לעורר רחמי שמים ולכפר על עם ה’.

וכבר כתב האריה”ק (שער הפסוקים סימן ו’) דמשה רבינו הוא נח, ובאמרו מחני נא מספרך תיקן את הפגם של נח שלא התפלל על בני דורו, עי”ש.

ונראה בדרך רמז דהנה אותיות מחני הן הם אותיות מי נח, רמז לדבר דבאמירה זו של מסירת נפש לכפר עון ולנקות אף את החוטאים לפני ה’ תיקן משרע”ה את מה שפגם נח במי המבול.

מתוך שיעור על פרשת נח תשעז