אבינו מלכנו

א

פונים אנו בימי הדין והרחמים להקב”ה בבקשות ובתפלות “אבינו מלכנו”, שהרי אנו קרויים בנים וקרויים עבדים, וכך אנו מתפללים להקב”ה אבינו אתה שהרי בנים אנו ומלכנו אתה שהרי עבדים אנחנו.

אך לכאורה סוגיא ארוכה טופחת על פנינו, הרי נחלקו ר’ מאיר ור’ יהודה בקידושין (דף ל”ו ע”א) בענין זה. לדעת רבי יהודה “בזמן שנוהגים מנהג בנים קרויין בנים ובזמן שאין נוהגים מנהג בנים קרויים עבדים”. ולדעת רבי מאיר בין כך ובין כך קרויים בנים, והלא קיי”ל בכל מקום דר”י ור”מ הלכה כר’ יהודה, וא”כ כשאין אנו נוהגים מנהג בנים אין אנו קרויים בנים, ובאיזה זכות אומרים אנו אבינו מלכנו.

אלא שכבר כתב הרשב”א (בשו”ת ח”א סימן קצ”ד ושוב בסימן רמ”ב) דאף דבכל מקום הלכה כר’ יהודה, כאן הלכה כר”מ דדייק קרא עי”ש, והדברים מחודשים מאד.[1]

ולול”ד היה נראה עפ”י מה דאיתא בספרי (דברים פרשת האזינו פיסקא ג’) “שחת לו לא בניו מומם, אעפ”י שהם מלאים מומים קרוים בנים לפי דברי רבי מאיר, וכן היה רבי יהודה אומר אין בהם מומים שנאמר ‘לא בניו מומם’ ונאמר ‘זרע מרעים בנים משחיתים’ אם כשמשחיתים קרויים בנים אילו לא היו משחיתים על אחת כמה וכמה”.

הרי לן בדברי הספרי שרבי יהודה מוסיף על דברי רבי מאיר ומסכים לשיטתו, וזה שלא כדברי הגמ’ בקידושין. (ועיין בכס”מ פ”ח ה”א מטומאת צרעת שהספרא סמכא טפי מן התוספתא ומסתמא ה”ה לספרי).

אמנם באמת יש בזה סתירה בדברי הספרי דבפיסקא צ”ו איתא ממש כפי שהובא במס’ קידושין ושם בגליון צויין שהספרי הוא מקור מחלוקת זו, ואפשר דמשום כך שינה הגר”א את הגירסא וגרס “וכן היה ר’ מאיר אומר” (במקום וכן היה ר’ יהודה אומר) עי”ש.

ונראה עוד דמטעם אחר אין הלכה בזה כר’ יהודה דהנה בב”ב (י’ ע”א) איתא:

“שאל טורנסרופוס הרשע את רבי עקיבא אם אלקיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן… אמר לו ר”ע אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ולא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון הוא משגר לו, ואנן קרויין בנים דכתיב ‘בנים אתם לה’ אלקיכם'”.

ואף שטורנסרופוס חזר והקשה דבזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויים עבדים ולא בנים, לא מצינו שם שר”ע חזר בו, הרי לן דגם ר”ע נקט דבין כך ובין כך קרויים בנים, ואם אמרו הלכה כרע”ק מחבירו (עירובין מ”ו ע”ב) ק”ו שהלכה כמותו מתלמידיו והרי ר”מ ור”י שניהם תלמידי רע”ק היו מרבותינו שבדרום.

ומשום כ”ז נראה דאף כשאין אנו נוהגים כבנים מ”מ רשאים אנו לומר אבינו מלכנו.

ב

ומאז אמרתי כונה פשוטה שיש לכוין באמרנו “אבינו מלכנו”. אין בעולם כולו מי שרוצה להטיב עם זולתו כמו אב שרחמיו על בנו אהובו. הלא אין רחמים כמו רחמי אב וכל אשר לו ירצה לתת לבנו, אלא שהאב בטבעו מוגבל ביכלתו ולא תמיד ביכלתו לתת את אשר עם לבו.

מאידך, אין בעולם מי שיכול להטיב עם זולתו כמו מלך. כל אוצרות המלוכה בידו, לו הכסף ולו הזהב, ולו מלכות ומלואה. אלא שלא תמיד יש לו ענין ורצון לתת, ולמה יתן אוצרותיו לכל דורש.

ובכונה זו פונים אנו ומבקשים מהקב”ה, הלא אבינו אתה ורוצה אתה להטיב עמנו, ומלכנו אתה והכל בידך, תבל ומלואה שלך המה, חננו ועננו.

אלא שלרגע יש לנו להתבונן אם אכן אבינו הוא ורצונו להטיב ומלכנו הוא ובידו להטיב, מי מעכב? אנו מעכבים, כי כך גזרה חכמתו ית”ש שעל החוטא לשוב בתשובה שלימה ורק כך יכופר עון, וכשנשוב אליו ונדבוק בו יחוננו ויברכנו ברכות שמים מעל עד בלי די.

אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים

עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו


[1] אך כבר הבאתי במק”א (מנחת אשר מועדים ח”א סימן ל”ט) מה שלמדתי מדברי רבינו הרמב”ם בג’ מקומות דכל כללי הפסק נאמרו רק כאשר נחלקו תנאי ואמוראי בהלכתא פסוקתא ולא במה שנחלקו בעניני מוסר, עבודת ה’ וביאור המקראות.

כך כתב בפירוש המשנה במס’ סוטה (פ”ג מ”ג) “וכבר אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני “.

וכך כתב עוד במס’ סנהדרין (פ”י מ”ג) “כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם”.

ועוד בה שלישיה במס’ שבועות (פ”א מ”ד) “וכבר ביארנו שכל סברא מן הסברות שאין בה מעשה מן המעשים שנחלקו בה חכמים לא נאמר בה הלכה כפלוני”.

הרי לן דקביעת ההלכה אינה באה אלא במחלוקת בעניני המעשים והמצוות ולא כשנחלקו בעניני אמונה וכדו’. ודו”ק בזה.

מתוך שיעור על פרשת נצבים תשעז

Published June 24, 2020 - 8:09