מנחת אשר | תורת המנהג

"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים" (פרק כ"ד פסוק ב').

מקור תורת המנהג

נתתי אל לבי לבאר את תורת המנהג, שורשה, פרטיה ודקדוקיה.

הנה המקור שעליו השתיתו חז"ל את תוקף המנהג והחיוב לנהוג בו הוא הפסוק בספר משלי (א' ח') "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". וכמבואר בשני מקומות בש"ס. א: "בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בניהו קמי לרבי יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (פסחים נ' ע"ב).

ב: "ביעי חשילתא רב אמי ורב אסי חד אסר וחד שרי… א"ל רבי יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תכול משום אל תטוש תורת אמך" (חולין צ"ג ע"ב).

(ועיין עוד בשאילתות דר' אחאי ויקהל ס"ז "מנ"ל דמנהגא מילתא היא… שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך").

אמנם מצינו מקור נוסף בדברי הטור (חו"מ סימן שס"ח) בשם רב שרירא גאון (בתשובות הגאונים שערי צדק דף ל"ב סי' כ') שדן לגבי מי שקנה מטלטלין מגוי והתברר שגנובים הם מיהודי והנגזל תובע מן הלוקח להחזירם, וכתב הגאון דאם מנהג המקום להחזיר כך יעשו וכתב בסו"ד "מנ"ל דמנהגא מילתא שנאמר לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים".

ומדברי הגאון משמע שהוא מצטט מדברי חז"ל אך באמת לא מצינו דרשה זו בשום מקום בענין מנהג, אלא שבמס' שבת (פ"ה ע"א) אמרו כן לגבי קביעת חז"ל ביניקת הירק לגבי איסור כלאים "מנ"ל דהא דקי"ל לחכמים מילתא היא, שנאמר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים" הרי שדרשו כן לתת תוקף ותעצומות למה שקבעו חכמים בענינים הטבעיים, אבל לא מיירי לגבי תוקף המנהג. אך רב שרירא מן הגאונים כתב כן גם לגבי תורת המנהג.

(וכ"כ בספר חסידים אות קי"ד "המשנה מנהג ראשונים כמו פיוטים וקרובץ שהנהיגו לומר אין צור חלף קרובץ הקליר וזהו המנהג ואמר קרובץ אחרות, עובר משום אל תשיג גבול עולם אשר עשו אבותיך (משלי כ"ב כ"ח) לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים (דברים י"ט י"ד)").

ויש לעיין בדברי הגאון בתרתי. א: הלא בגמ' לא הביאו אלא מקור מדברי קבלה מספר משלי, ואם איתא דיש ללמוד תוקף המנהג מתורת משה ודאי היו חז"ל לומדים מפסוק זה. ב: למה לא הביא הגאון מהמפורש בגמ' פעמיים בש"ס ויצא לחפש מקור אחר.

ונראה בזה לכאורה דבאמת אין ללמוד מקרא ד"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" אלא על מנהג אבות. אבל אין לנו שיש תוקף למנהג המקום ודבר זה לא למדנו אלא מקרא ד"אל תסיג גבול שגבלו ראשונים". והדברים מתיישבים בלשונות, דבגמ' בפסחים אמרו בני ביישן אבהתין אפשר להו והשיב להם רבי יוחנן אבותיכם קיבלו עליהם. אבל רבינו שרירא גאון דן במנהג המקום כמבואר בלשונו.

אך באמת אין זה נכון דהלא בהני ביעי דחשילתא בחולין לא מדובר במנהג אבות אלא במנהג המקום כמבואר שם בגמ' דמנהג בבל היה להחמיר וכ"כ רש"י בד"ה אל תטוש "מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסור" וכ"כ התוס' שם ד"ה משום. וגם בהא דבני ביישן מסתבר טפי דהוי מנהג המקום וכ"כ שם הר"ן להדיא. וגם הרמב"ם בפרק ל' הי"ג מהלכות שבת הביא הלכה זו וכתב "ומצור לצידון וכיוצ"ב מותר להפליג ובמקום שנהגו שלא יפליגו בערב שבת כלל אין מפליגין". הרי שגם הלכה זו במנהג המקום תלויה.

ובאמת אין מסתבר לחלק כלל בין מנהג אבות למנהג המקום, ועיין במג"א (רי"ס ס"ח) שהביא בשם שער הכוונות שאין לשנות בנוסח התפילה ממנהג מקומו, אף שבשער הכוונות "ענין נוסח התפילה" כתוב שלא לשנות ממנהג אבותיו, הרי שאין בין זה לזה ולא כלום. וכבר כתבו הפוסקים דבאמת מנהג אבות אינו מחייב אא"כ מנהג המקום הוא, ונתקבל בעיר או במדינה וכדו'.

ומשו"כ נראה בדעתם דרק מנהגי איסור והיתר למדנו מ"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך", אבל אין ללמוד מפסוק זה מנהגי הממון, ורק מקרא דלא תסיג גבול שכל עיקרו בעניני הממון נאמר למדנו שיש תוקף למנהג אף בענינים שבממון, ודו"ק בכ"ז. (וכבר נתקשה בקובץ שיעורים ב"ב אות מ' מה המקור והטעם שהמנהג מחייב בענייני ממונות ונקט בפשיטות דאין זה משום "שמע בני מוסר אביך" וכו' עי"ש. והארכתי בזה במק"א).

ועוד מצינו מקור נוסף מדברי רבותינו הראשונים למנהג והוא מוזכר ברש"י בברכות נ"ד ע"א "ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם". ובדברי המאירי בספרו מגן אבות (הקדמה עמ' ו' ד"ה וכבר ידעת) הדברים מפורשים יותר וז"ל:

"והוא מה שאמרו בירושלמי ואל תבוז כי זקנה אמך אלו המנהגות. ואחר שכן, ראוי לכל חכם ולכל בן מעלה להעמיד מנהג מקומו על מתכונתו, לבלתי השיג גבול האבות הקדומים והחכמים הראשונים לשנות מנהג מקומו ללא צורך ולא סבה. וגם אם יזדמן לו חולק עליהם, ראוי לו להשתדל בהעמדתו, אחר שלא יתבאר סתרו בראיה, וכ"ש בהיות יד האמת אתו לעזור ולהועיל".

אם יש לא תסור במנהג

בסוכה (מ"ד ע"א) נחלקו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי במנהג ערבה אם הוי יסוד נביאים או מנהג נביאים ונפ"מ לענין ברכה, וכתב רש"י שם דאם הוי תקנה מברכין עליו אבל אם אין זה אלא מנהג נביאים לא מברכינן דאין בו לא תסור עי"ש.

והנה יש מן הראשונים הסבורים דיש לברך על המנהג כמבואר בדברי התוס' שם (ע"ב) ובברכות (י"ד ע"א), וחילקו בין מנהג ערבה שאינה אלא טלטול בעלמא ומנהג הלל בר"ח וכדו'. ויש לעיין האם זה משום דחולקים על רש"י וסברו דגם המנהגים הם בכלל לא תסור ומשו"כ יש לומר גם בהם וצוונו, או שמא אין זה אלא משום דלשיטתם די במה דילפינן מ"שמע בני" כדי לברך.

ולכאורה נראה ברור מתוך מה שלא הביאו בגמ' לביסוס תורת המנהג אלא את הפסוק מספר משלי ולא פסוקי התורה דאכן אין במנהג לא תסור.

והנה במק"א ביארתי דרק מצוות עשה דרבנן נלמדו מלא תסור או מ"שאל אביך ויגדך" כמבואר לגבי נר חנוכה בשבת (כ"ג ע"א), ולגבי ל"ת דרבנן שהם הגזירות למדו מ"ושמרתם את משמרתי" כמבואר ביבמות (כ"א ע"א) לגבי שניות דעריות. ולפי"ז עדיין יש מקום לטעון דבמנהג שהוא הרחקה כהני שתי סוגיות בפסחים ובחולין אכן ליכא לאו ד"ושמרתם את משמרתי" ולא הביאו אלא הא דשמע בני, אך במנהג שהוא בקו"ע ולא משום הרחקה באמת יש לא תסור, ויהיה מקום לומר דכל הראשונים שנקטו דמברכים על המנהג, הרי זה משום דסברו דאכן יש בו לא תסור. אך באמת נראה יותר דכשם שאין במנהגי ההרחקה מצות ושמרתם, כך אין במנהגים שהם בקו"ע מצות לא תסור, ודו"ק בזה.

והנה כתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות ממרים הלכה א'- ב') "בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהם הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך… וכל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך… אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה… ואחד דברים שעשו אותן סיג לתורה והם הגזירות והתקנות והמנהגות. בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם".

ולכאורה מבואר מדבריו דיש במנהגים לאו דלא תסור, וכך מבואר בדבריו בהקדמה למשנה תורה וז"ל "וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור, לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

אך יש לתמוה דלכאורה סתר דבריו שהרי בהלכות ברכות (פי"א הלכה ט"ז) כתב דאין מברכין על המנהג ומשו"כ אין לברך על קריאת ההלל בר"ח, וכ"כ בפ"ג מהלכות חנוכה (ה"ז). וכיון דנקט דיש במנהג לאו דלא תסור למה לא יברכו על המנהג.

ואין לומר דרק במנהגים שהנהיגו ביה"ד הגדול שבירושלים שהם עיקר תורה שבע"פ יש לא תסור ולא במנהגים אחרים, דשתי תשובות בדבר. א: מן הסתם לא גרע מנהג הנביאים חגי זכריה ומלאכי ראשי כנסת הגדולה מבית דין שלאחריהם שישבו בלשכת הגזית, והרי להדיא כתב הרמב"ם שם דאף על מנהג נביאים אין לברך. ב: הרי כתב הרמב"ם בהקדמה שם דכל מה שתיקנו ונהגו עד לחתימת התלמוד יש בו לא תסור ודינו כאילו תוקן בביה"ד הגדול שבירושלים, וא"כ אף הלל בר"ח בכלל והדרה קושי' לדוכתא.

ומשו"כ נלענ"ד דאין כונת הרמב"ם בכותבו מנהגות למה שמקובל בלשוננו כמנהג, דהלא לשון הרמב"ם בהל' ממרים שם "הגזירות, התקנות והמנהגות שיורו בהם לרבים ", ומה שייך לשון הוראה במנהג. ועוד דלכאורה התעלם הרמב"ם מכל המצוות דרבנן כגון נר חנוכה, מקרא מגילה, נטילת ידיים, העירוב וכדו', ודוחק לומר דבכלל התקנות הם.

ואף שמצינו בלשון הרמב"ם אף במצוות דרבנן שכתב לשון תקנה, עיין הלכות עירובין פ"א ה"ב, הלכות מגילה פ"א ה"א והלכות חנוכה פ"ג ה"ג, מ"מ נלענ"ד דכאשר כותב הרמב"ם בסוגיין תקנות מסתבר דכונתו לתקנות הרבות שתיקנו חז"ל כדי למסד את חיי הציבור והיחיד, כגון תקנות השוק, הלקוחות, תקנות השבים וכדו'.

ולפיכך נראה דמנהגות שכתב הרמב"ם היינו כל מצוות העשה שתיקנו חז"ל דהיינו המעשה אשר יעשון וכל מה שאמרו שמצוה לנהוג כן בקו"ע. ולפי"ז הגזירות התקנות והמנהגות, כוללים דברי חכמים כולם, הגזירות הלא המה כל הל"ת דרבנן כגון השבותים בשבת, שניות דעריות וכל שאר הגזירות שנועדו להרחיק את האדם מן העבירה. התקנות הלא המה תקנות השוק, תקנות הלוקחין, תקנות השבים, התקנות שבין איש לאשתו כגון כתובה, מעש"י מזונות האשה וכדו'. והמנהגות הלא המה מצוות העשה דרבנן והמנהגים שעליהם ציוו חכמים להדיא כגון יו"ט שני של גלויות שבו אמרו חכמים הזהרו במנהג אבותיכם שבידיכם. ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא.

אמנם אפשר לפי המבואר דתקנות כוללות את המצוות דרבנן, והמנהגות היינו המנהגים שחייבו חכמים כמו יו"ט שני של גלויות ודו"ק. (אמנם המנ"ח (מצוה תצ"ה–ו או"ג) אכן כתב דכונת הרמב"ם גזירות הן סייגים לתורה ותקנות היינו נר חנוכה וג' תפילות בכל יום, עיי"ש).

ולפי"ז מודה הרמב"ם להמבואר ברש"י שהמנהגים שנהגו העם, ולא תוקנו ע"י חכמים, באמת אינם בכלל לא תסור ולפיכך אין מברכים עליהם. וכן מדוייק במ"ש שם הרמב"ם לאח"ז "בי"ד שגזרו גזירה או תיקנו תקנה והנהיגו מנהג", והיינו שהם הנהיגו מנהג זה, אבל מנהג שנהגו העם מעצמם והבי"ד לא דנו על כך אינו בכלל, וכן משמע ג"כ לשון הרמב"ם שהובא לעיל שכתב "והמנהגות שיורו בהם לרבים", דמשמע שהבי"ד הורו לרבים לעשות מנהגים אלו. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח רמ"ט ויו"ד רט"ו או"ה ובסה"מ מצוה תצ"ו או"ג) וז"ל: וצ"ל דאין כל המנהגים שווים דודאי במנהג שנתייסד עפ"י חכז"ל כעין דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם לענין יו"ט שני איכא לא תסור, אבל במנהג שהנהיגו מעצמם גם לרמב"ם ליכא לא תסור עכ"ד.

וע"ע בשו"ת רמ"א סי' ל"ה דהא דמברכין על המנהג היינו דוקא במנהג המוזכר בתלמוד ופשט בכל ישראל אבל בשאר מנהגות לא.

וראיתי בשו"ת חתם סופר יו"ד סימן קצ"א שתמה למה אין מברכין על המנהג הלא נצטווינו בו מדכתיב "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". וכתב לחלק דלא למדנו מפסוק זה אלא מה שנהגו כגזירה בשוא"ת אבל מה שנהגו בקום ועשה אינו בכלל דרשה זו.

ולענ"ד דוחק גדול לומר כן וכי מוסר האב ותורת האם אינם בקו"ע אלא בשוא"ת, ומה סברא יש לחלק בין זה לזה.

אלא נראה דא"א לומר וצוונו אלא על מה שנצטווינו דהיינו מצוות דאורייתא ודרבנן דאף במצוות דרבנן נצטווינו. וזה שכתבו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמר לך, אבל במנהג לא נצטווינו, דאין ציווי במה שנהגו בלבד אלא דמ"מ יש להטות אוזן למוסרי אב ואין לנטוש תורת האם, אך מ"מ על אלה אין לברך וצוונו, וסברא זו פשוטה בעיני. אך דעת ר"ת דגם על המנהג מברכינן ודי במה שנאמר בספר משלי כדי שנברך וצוונו כמבואר.

ועיין לקמן אות ה' מה שהבאתי בשם הגרי"ז בשיטת הרמב"ם.

במהות המנהג

כתב הטור בסימן תר"ע "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן, וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום אין להקל להן משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין אתה רשאי להתירם בפניהם".

והבית יוסף כתב על דבריו "ואינו מוכרח, דאיכא למימר דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה". הרי לן דעת הבית יוסף דכל מנהג שאין בו סייג לתורה וסרך איסור אין בו מצוה ודין מנהג כלל.

והב"ח שם כתב כדברי הטור והוכיח ממנהג התענית בער"ה ובעשי"ת (סימן תקפ"א ס"ב) וכן מהמנהג שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז (סימן תקנ"א ס"ט), דאף שאין בהם סרך איסור מ"מ הוי מנהג וה"ה במה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל היום בחנוכה.

אך לכאורה יש לדחות דבימי התשובה יש ענין להתענית משום תשובה וכן במה שנהגו שלא לאכול בשר מי"ז בתמוז יש ענין אבילות משא"כ במה שנהגו שלא לעשות מלאכה בחנוכה. ויסוד הדבר, אין בין סרך איסור לסרך מצוה ולא כלום ובשניהם שלימות האדם, ורק במנהג שאין בו לא סרך איסור ולא סרך מצוה ועבודה נקט הב"י שאין בו דין מנהג.

והט"ז סק"ב כתב לדמות מנהג זה למבואר בסימן תי"ז דהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש, הרי דגם במניעת המלאכה יש תורת מנהג ומה בין ר"ח לחנוכה. ובשו"ת חכם צבי סימן פ"ט דחה דבריו דשאני ר"ח דאיקרי מועד ויש בה קרבן מוסף (ודומה קצת ליו"ט). ולא הבנתי את דברי החכ"צ דאי משום הא למה לא נהגו כן אלא הנשים ולא האנשים, וע"כ דאין הטעם אלא כמ"ש הט"ז שם דשכר היא להם שלא נתנו נשים צדקניות את נזמיהם לעגל, וא"כ ה"ה בחנוכה שהנס נעשה ע"י יהודית, עי"ש.

ובאמת במור וקציעה לבנו הגרי"ע סו"ס תר"ע כתב דיש מקום למנהג זה בחנוכה גם לאנשים וז"ל: "שאפילו אם נהגו כן גם אנשים… מנהגן מנהג ונאסר אף להם בודאי, והטעם באנשים דכשיהיו טרודים בעבודתם ישתמשו בנרות חנוכה" וכ"כ בסידורו ח"ב עמודי שמים שער ניקנור שער עשירי "והיכא דנהוג נמי גברי לאמנועי ממלאכה שפיר דמי". וכתב שם לדחות את הטעם שדוקא נשים בטלות ממלאכה משום שהנס היה ע"י יהודית אלא לפי שהן קלות הדעת, ויבואו לעשות מלאכתן לאור הנר של מצוה.

אך בלשון הטושו"ע הלשון נהגו הנשים, ובביאור הדבר מדוע דוקא נשים ולא אנשים כתב בפמ"ג א"א סק"א דאנשים אסורים כדי שיהיה היכר שאסור להשתמש לאורה וכמ"ש במהרי"ל, והנשים אסורות כיון שהנס נעשה ע"י אשה. וכ"כ בשלחן גבוה שם סק"ה. ובשו"ת חת"ס או"ח סוס"י קנ"ה כתב לתמוה כנ"ל וז"ל: ומה לנשים בזה יותר מאנשים, מיהו במג"א שם יהיב טעמא משום שע"י היה הנס, ר"ל הוי כמו יו"ט שלהם כמו ר"ח".

והגרי"ע במור וקציעה כתב דמקור מנהג זה במס' מגילה ה' ע"ב שנהגו שלא לעשות מלאכה בפורים וה"ה בחנוכה, ועיין במחזיק ברכה להחיד"א שכתב לחלק, ולכאורה היה נראה פשוט דבפורים יסוד המנהג כדי שיהיו פנויים למצות היום שרבים הם משא"כ בחנוכה אין כל סלסול וסרך מצוה במנהג זה. ובשו"ת חכם צבי הנ"ל כתב גם הוא שאין למנהג הזה כל טעם ויש לבטלו כי הבטלה מביאה לידי שיעמום ויש בה סרך עבירה ולא סרך מצוה, והביאו דבריו בשע"ת ובבאה"ט וכ"ה גם במשנ"ב ס"ק ב'.

ומדברי כולם למדנו דמנהג שאין בו חיזוק לתורה וליראת שמים אין בו דין מנהג כלל ואינו מחייב אלא שנחלקו במהותו של מנהג זה שלא לעשות מלאכה בחנוכה, דלדעת הב"י כיון שאין בו סרך איסור ואין בו להרחיק את האדם מן העבירה אין מנהג זה מחייב. והב"ח נקט דגם מנהג שאין בו סרך איסור, אם יש בו סרך מצוה יש בו תורת מנהג, וה"ה במה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בחנוכה, אך לא ביאר מה מצוה יש בהימנעות ממלאכה בחנוכה, עי"ש.

והנלענ"ד עיקר בביאור שיטת הטור עפי"ד הט"ז, דגם מנהג שכל עניינו זכר ורמז יש בו סרך מצוה וכמו מה שנהגו הנשים לא לעשות מלאכה בר"ח זכר למה שלא נתנו נזמיהן לעגל ונתקדש שם שמים על ידן, כך גם המנהג שלא תעשינה מלאכה כל היום בחנוכה זכר ליהודית שנס חנוכה נעשה על ידה. ועיין בסימן תקנ"א סעיף ח' שם כתב המחבר "נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא (שלא לערוך חוטי שתי) מדעייל אב מנהגא". ומקורו בירושלמי פסחים (כ"ה ע"ב) וטעם המנהג משום שבטלה אבן שתיה וכתיב "כי השתות יהרסון". הרי שלדעת הב"י גופו יש בזה דין מנהג כיון שיש בזה רמז וזכרון. וכך גם מבואר בדברי הרמ"א (סי' תקפ"ג ס"ב) דנהגו שלא לאכול אגוזים בליל ר"ה משום דאגוז בגמ' חטא, עי"ש.

אך צ"ע לפי"ז דהב"י סתר דברי עצמו, דבסימן תר"ע נקט דכל שאין בו צד סרך איסור לית לן בה. ואפשר דבאמת מודה הב"י דאין בין סרך איסור לסרך מצוה אלא שלא ראה שום טעם וענין במנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בחנוכה, ודו"ק.

ואפשר עוד לפי המבואר בב"י (שם בסימן תקנ"א) שיש מן הראשונים שלמדו מדברי הירושלמי שאסור לתקן כלים חדשים משנכנס אב, וכך פסק (שם בשו"ע סעיף ז'). ותמה שם בדרכי משה דלפי טעם הירושלמי שאסרו למשתי ע"ש ביטול אבן השתיה, מה זה ענין לתיקון הבגדים. והנראה בדעת הב"י דאין טעם הירושלמי עיקר אלא יסוד האיסור משום מיעוט שמחה אלא שנהגו להקדים ולהחמיר משעת עריכת חוטי השתי משום זכר לאבן השתיה. אבל רמז וזכר בעלמא אין בו תורת מנהג, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ומ"מ מבואר מכל דבריהם דמנהג שאין בו טעם וענין אין בו מצוה.

וכעי"ז כתב בשו"ת מהרשד"ם או"ח סימן ל"ה דאין קפידה לעבור מנוסח לנוסח בנוסחאות התפילה אף נגד מנהג אבותיו דמה לן נוסח זה או נוסח אחר ובלבד שיכוון לבו לשמים, וכל שאין בו סייג לתורה אין בו דין מנהג עי"ש.

אמנם כבר הבאנו לעיל משער הכוונות וכ"ה במג"א רי"ס ס"ח דאין לשנות ממנהג אבותיו בתפילה משום דכל שבט יש לו שער משלו ואין אדם יודע שבטו ושערו.

וגם עמודי ההלכה חלקו ברובם על דברי מהרשד"ם עיין שו"ת שער אפרים (סימן י"ג), פאת השלחן (הל' ארץ ישראל פ"ג ס"ק ל"א) ושו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"א ס' רמ"ז) ואכמ"ל.

וגם במנהגי הממון מצינו שחילקו בין מנהג למנהג, וכבר כתבו התוס' בב"ב (ב' ע"א) דבכונה אמרו חז"ל הכל כמנהג המדינה לאתויי הוצא ודפנא, אבל אם נהגו בפחות מזה "מנהג הדיוט הוא" והוסיפו התוס' "ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה". אך התוס' לא פירשו מה כלל יש בדבר ומה הם המנהגים שאין לסמוך עליהם. ובמרדכי ב"מ (סימן שס"ו) כתב בשם ר"ת דיש כמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו, והוסיף בזה דיש חשיבות רק במנהג ותיקין עי"ש.

וכך חזינן בכמה מקומות שדנו הפוסקים דהוי מנהג טעות:

א. בב"י יו"ד (סי' צ') כתב וז"ל: "ומ"מ לדברי כולם כל שקרעו שתי וערב וטחו בכותל אפילו לבשלו לכתחילה מותר עם בשר, אא"כ היא גזירת האחרונים…, וגם רבינו ירוחם כתב לפי שראיתי בכמה מקומות נוהגים בו איסור לבשלו עם בשר… וגם מן התלמידים טועים שסבורים שהוא אסור, מנהג בטעות הוא ואין להם על מה שיסמוכו, כי כל הפוסקים כתבו שמותר לכתחילה לבשלו עם בשר בקדירה….ויותר נראה דלעולם אותו מנהג טעות קרי ליה דחומרא יתירה היא בלא טעם" (וכ"ה בתוס' בחולין קי"א ע"א ד"ה תותי וז"ל: מנהג הבל הוא).

ב. בב"י או"ח (סי' תנ"ג) וז"ל: יש אוסרין לאכול אורז ומיני קטנית מבושל בפסח מנהג שטות הוא, זולתי אם הם עושים להחמיר על עצמם ולא ידעתי למה, ובהגהות כתב… אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגים בהם היתר, וקשה מאוד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור. ונראה שלא נהגו בו איסור משום חימוץ…, אלא אסרום משום דדגן מעשה קדירה וכו' ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים" הרי בהדיא דמנהג בטעות אין בו ממש.

ג. הב"י שם (סי' תס"ב) וז"ל: "ואעפ"י שכתב הכלבו נהגו שלא לעשות מצה עשירה כלל בב' ימים ראשונים דלא אתו לאחלופי בה ולמיכל מינה מצת חובה עכ"ל, אין טעם במנהג ההוא לאסור ולגזור גזירה בדבר שלא חששו לו חכמי התלמוד ולא החכמים האחרונים".

מנהג מבטל הלכה

הנה מצאנו פעמיים בדברי הירושלמי "מנהג מבטל הלכה". ומכיון שרבים נשתבשו בלשון זה להבין מתוכו שבכל ענין אזלינן בתר מנהג אף כשהוא סותר הלכה מפורשת, ובודאי אין הדבר כן, שהרי להדיא אמרו בראש השנה (ט"ו ע"ב) "במקום איסורא כי נהגו שבקינן להו", וכך מבואר גם בב"מ (ע' ע"א) דמבטלין מנהג שיש בו איסור, ובאמת פשוט כביעתא בכותחא דאין ביד המנהג שכל עניינו חיזוק הדת וההלכה כדילפינן מ"שמע בני" לבטל הלכה שהיא למעלה הימנו.

ומשו"כ יש לבאר גדר זה מיסודו.

הנה מבואר בירושלמי ב"מ כ"ז ע"ב במה שאמרו לגבי דיני בעה"ב ופועלים "הכל כמנהג המדינה" א"ר הושעיה זאת אמרת המנהג מבטל את ההלכה.

ועוד מצינו בירושלמי יבמות ס"ו ע"א "א"ר בא בר יהודה בשם רב אם יבוא אליהו ויאמר שחולצין במנעל שומעין לו, שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל והמנהג מבטל את ההלכה, רבי זעירא בשם רב אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו, שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו שהרי הרבים נהגו להיות חולצין בסנדל והמנהג מבטל את ההלכה".

ויש לעיין האם הלכה זו דמערבא היא והבבלי חולק עליה או שמא הדברים מוסכמים גם בתלמודא דידן.

וראיתי בשו"ת יכין ובועז (ח"א סימן קי"ח) אשר תמה על דברי הירושלמי הנ"ל ביבמות דבשלמא במה שאמרו בב"מ לגבי שכירות פועלים דהוי דיני ממונות אזלינן בתר מנהג אף נגד ההלכה, אבל במה דאזלינן בתר מנהג לבטל הלכה בחליצה קשה וכי מה משקל יש למנהג בענייני האיסור וההיתר. וכתב דאפשר דהבבלי חולק בזה על הירושלמי עי"ש.

ויש לתמוה על דבריו דהלא מאמר זה ממש מצינו גם בבבלי ביבמות (ק"ב ע"א) "אר"כ אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, ורב יוסף אר"כ אמר רב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל". הרי לן בבבלי ממש כדברי הירושלמי ככתבו וכלשונו ללא יתר וחיסור, אלא שבבבלי לא סיימו "מנהג מבטל הלכה". ובודאי אין לעשות בזה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי.

ועיין עוד בשבלי הלקט (הלכות תפלה סימן כ"ג) שכתב "ואומר הרב מצוה להחזיק מנהג הראשונים בכל מה שהאדם יכול להחזיק שכן מצינו בתלמוד ירושלמי שהמנהג מבטל הלכה וכמו כן מצינו בתלמוד בבלי שלנו דאמרינן בב"ק בהגוזל זוטא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכו' ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרין אלמא מנהג עוקר הלכה". הרי שכתב להדיא להוכיח מן הבבלי כדברי הירושלמי בזה.

ובשו"ת הרשב"ש (סימן תקס"ב) כתב בתוקף דאין מנהג מבטל הלכה אלא בענייני ממונות ולא במידי דאיסורא. ומה שאמרו בירושלמי לגבי חליצה בסנדל כתב לפרש בדרך מחודשת "על כן אני אומר שגמרא דילן לא פליגא אההיא דירושלמי שאמרו גבי סנדל דאי אתא אליהו ואמר דאין חולצין בו אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, אע"ג דהוי באיסורא היינו טעמא לפי שכשאמרה תורה וחלצה נעלו לאו לאפוקי סנדל קאמרה אלא כל דבר שנוהגין בו לנעול ברגליהם, וכיון שנהגו בסנדל הוי כמנעל ואם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין בו אין שומעין לו לפי שכבר נהגו בסנדל והוה ליה כחולץ במנעל שאמרה תורה, אבל באיסורא לא אמרינן מנהג מבטל הלכה, ולא חלק הירושלמי על זה, ועמדו דברי ב' התלמודים והכרעת הרמב"ם ז"ל".

אך אף שפירוש זה נחמד למראה יש לפקפק בו שהרי לא אמרו בירושלמי "שכבר נהגו העם ללבוש סנדל" אלא "שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל", הרי שתוקף המנהג בזה אינו משום שנהגו ללבוש סנדל וממילא הוי סנדל בכלל נעלו דכל שדרך בנ"א לנעול הוי בכלל נעל, אלא משום שנהגו לחלוץ בסנדל, והדרא קושיא לדוכתא. (ולשון הגמ' בבבלי שם "שכבר נהגו העם בסנדל" ובלשון הזה יש להעמיס את פירוש הרשב"ש, אך בבבלי לא אמרו מנהג מבטל הלכה כמבואר לעיל, ולא מצינו שמנהג מבטל הלכה אלא בירושלמי ובגירסת הירושלמי אין להעמיס את פירוש הרשב"ש, וא"כ עדיין צ"ע).

והנראה עיקר לענ"ד בביאור דברי הירושלמי לגבי חליצה בסנדל, דיש עוד יסוד בתורת המנהגים, דיש במנהג כח הכרעה כאשר מסופקים אנו בדין, אם במקום שמצינו מחלוקת ואם במקום שיש ספק בסברא, וכל כה"ג אזלינן בתר מנהג. וגם יסוד זה מצינו בירושלמי בשלשה מקומות (פאה ל"ד ע"ב, מע"ש ל' ע"א, יבמות מ' ע"א) "בכל מקום שהלכה רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג".

הרי לן דיש בכח המנהג להעיד על הכרעת ההלכה אך כאשר נהגו שלא כהלכה יש לבטל את המנהג מכל וכל.

וכ"כ בשו"ת ריב"ש (שפ"ח וש"צ וע"ע שם סי' מ"ד וקכב) "דכל מנהג שיש בו קצת פקפוק, עפ"י הדין ראוי לבטלו, ובעלמא אמרינן אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר, מכלל שאם אינה רופפת לא משגחינן במנהג".

וכ"ה בשו"ת זרע אמת להגאון רבי ישמעאל הכהן ח"ג או"ח סי' ס"א. והרשב"ש בסי' תי"ט חיזק דבריו וכתב שאם מפני המנהג באנו לבטל האיסור, ובטלו כל האיסורין אחד לאחד ונמצאת התורה ח"ו בטילה.

ואף שלא מצינו כלשון הזה "אם הלכה רופפת בידך וכו' בבבלי, מ"מ אמרו לגבי מה שנחלקו ת"ק ור"ט בשתיית מים אם מברך בורא נפשות (ברכות מ"ה ע"א) "פוק חזי מאי עמא דבר". הרי לן גם בבבלי דבמקום ספק דפלוגתא אזלינן בתר המנהג. וכך כתב המגן אברהם (בסימן תר"צ ס"ק כ"ב) בשם מהר"א שטיין בביאור הסמ"ג וז"ל "ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כ' הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג הבנוי על פי הפסיקתא או ספרי' חיצונים אמרי' מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל".

וע"ע בשו"ע או"ח (סימן מ"ו ס"ו) דאין לומר ברכת הנותן ליעף כח וטעמו משום שאין לומר ברכה שלא מצינו בש"ס וכמבואר בשו"ת הרא"ש, אך הרמ"א כתב שהמנהג לאמרו ועי"ש במג"א ס"ק י"ב דכן הוא בכונות האר"י, ועי"ש בבהגר"א ס"ק י"ב דיש לברכה זו מקור במדרשים, ושם בסקי"ד כתב הגר"א דנכון לאמרו ועל כגון דא אמרו מנהג מבטל הלכה. ויסוד דבריו כנ"ל דכיון שיש ספק אם לומר ברכה זו או לא דאין לו זכר בגמ' אך יש לו מקור במדרש ובקבלה, כל כה"ג המנהג מכריע וגם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכה.

ועיין בשו"ת חת"ס (או"ח סימן ל"ו) לגבי גילוי שער באשה שהתבסס על מה שאמרו מנהג מבטל הלכה במקום שיש ספק בהלכה עי"ש. (ועי"ש שכתב דכך מצינו בכמ"ק בש"ס, הרי דס"ל דגם דעת הבבלי כירושלמי בזה).

וזה הנראה בכונת הירושלמי לגבי חליצה בסנדל דכיון שנסתפקו אם חולצין בסנדל (ועיין בבבלי יבמות שם כמה נפ"מ בסוגי הסנדלים ואכמ"ל), אזלינן בתר המנהג ואף אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו כיון שכבר נהגו לחלוץ בסנדל. ודו"ק בזה.

ואף דלשון הירושלמי מנהג מבטל הלכה משמע דהמנהג מבטל ולא שמנהג קובע הלכה, אין בזה תימה כלל. פוק חזי מה דאיתא במסכת סופרים פי"ד הי"ח "שאין הלכה נקבעת עד שיקבע מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה". הרי לן שאמרו בחדא מחתא מנהג מבטל הלכה ושקביעת הלכה ע"י המנהג היא, ויסוד הדברים פשוט עפי"ד המג"א ומוהרא"ש הנ"ל, דאף במקום שהיינו פוסקים הלכה לחומרא אם משום רוב דעות ואם משום שכך נראה בראיות, יש כח במנהג להכריע לקולא, וקביעה זו יש בה מעין ביטול, ודו"ק בכ"ז.

ועיין עוד (בסוס"י תרצ"ו) שם הביא הרמ"א שתי דעות אם מותר בפורים להלביש איש במלבושי נשים או להיפך וכתב שהמנהג להקל, ובמשנ"ב שם ס"ק ל' הביא פוסקים רבים שהחמירו. ואין זו אלא אחת הדוגמאות שיש בכח המנהג להכריע במחלוקת הפוסקים.

ובחזון איש או"ח סימן ל"ט (קונטרס השיעורים) אות ח' כתב "ועיקרו של מנהג שאנו לוקחים אותו למשקל מכריע – להיות הנהגת הציבור מבטחת את האמת והנכוחה, אשר זכות הרבים וזכות אבותם מסיעתם לבלי לתעות ולהכשל– הוא הנהגת הציבור ע"פ הוראה של החכם הממונה על הציבור שזו חובתם של הציבור לשמוע אל הרב שהמחום עליהם, וע"י הנהגת הציבור מתאמתת ההוראה, אבל הנהגת דלת העם שאינם מדקדקים בדיבורם ובמשאם ומתנם ובדקדוקי מצות וכל מעשיהם מצות אנשים מלומדה אינה קובעת מנהג לקחת אותו למכריע, ומנהג זה אינו מבטל הלכה ואינו מקיימה". ולשונו הזהב קילורין לעיניים כמו בכל מקום ומקום ויש בו יסוד גדול בהוראה. אך מ"מ מבואר אף בדבריו דיש בכח המנהג כדי להכריע במקום ספק ומחלוקת כמבואר.

אמנם ישנם מגדולי הדורות שאכן נקטו שמנהג מבטל הלכה אף במידי דאיסורא ולא רק בדיני ממונות. עיין שו"ת מהרי"ק שורש ט' שהאריך להצדיק את המנהג למכור את העליות בשמחת תורה ואף במקום כהן ולוי ואם יש כהן בביהכ"נ נהגו להוציאו מביהכ"נ כדי למכור את העליה לכל המרבה במחיר. ויצאו עוררין על מנהג זה. והמהרי"ק האריך לקבוע דכיון דיש במנהג זה כבוד התורה וחיזוק התורה כל כה"ג אמרינן מנהג מבטל הלכה. ובתו"ד כתב דאף בדבר שיש בו קצת איסור אמרינן מנהג מבטל הלכה, והמגן אברהם (סימן תר"צ ס"ק כ"ב) הביא דבריו בקיצור עי"ש. (ובפר"ח סי' תצ"ה האריך לחלוק על מהרי"ק).

וכ"כ בשבלי הלקט שהבאנו לעיל לגבי המנהג דכהן אבל שאינו יושב במקומו אינו עולה לדוכן, דאף דמנהג זה אין כל טעם בהלכה, מנהג מבטל הלכה כמבואר בירושלמי והוסיף עוד דכך מצינו גם בבבלי ב"ק (קט"ז ע"ב) "שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות, ולא ישנו ממנהג החמרין". הרי שמנהג מבטל הלכה.

הרי שלמד עניני מצוה מדיני ממונות, ואף בדיני המצות נקט דמנהג מבטל הלכה.

וכ"כ בשו"ת מהר"י ברונא (סימן כ"ג) דאף במידי דאיסורא אמרינן מנהג מבטל הלכה, ואף שצ"ע במקצת הראיות שהביא שם מ"מ מתקיפי קמאי היה ויש משקל גדול ביסוד דבריו.

ואף שלהדיא אמרו בר"ה ט"ו ע"ב דבמקום איסור מבטלינן מנהגא, כבר כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ד בחוט המשולש בטור השלישי סימן ל"ב) דכאשר מדובר באיסור דרבנן גדול כח המנהג, ומשו"כ המליץ לקיים את המנהג לקדש בבית הכנסת בליל שבת אף שלא שתו כלל מן היין ואף לתינוק לא נתנו, דכיון דברכה לבטלה אינה אלא איסור דרבנן, אין לבטל את המנהג, עי"ש. ואף שהתשב"ץ כתב כן רק כשיש חשש מחלוקת בביטול המנהג, לדעת המהרי"ק ה"ה כאשר טעם אחר יש בקיום המנהג כגון כבוד התורה, כמבואר.

והנה מהר"י ברונא כתב בתוך דבריו דאפילו לענין כרת אמרינן דמנהג מבטל הלכה וז"ל "וכן לענין כרת תלוי במנהג כההיא דברינוס פשוי ובשאר מדינות נוהגים כרת", וסתם ולא פירש כונתו דלכאורה הדברים תימה. ונראה ביאור דברים הסתומים עפ"י המבואר בפוסקים שהיו מנהגים שונים לגבי חלב שעל הכרס, די"א דהוי איסור כרת ויש שנהגו בו היתר, עי"ש שפלפל בזה עם גדולי דורו. וכנראה שזה כונת מהר"י ברונא. ואפשר עוד דיש ט"ס בדבריו וצ"ל כרס במקום כרת.

ועיין בספר המנהגים (למהר"י טירנא שהיה א' מהראשונים) כתב בהקדמה "והמנהג עוקר הלכה אפילו באיסור דאורייתא, כגון ברינוס נמצא שאוכלין הכרס שקורין פאנצין עם החלב [שעליו], שלדידן איסור כרת. ואמרו חכמים ז"ל הכל כמנהג המדינה, מקום שנהגו וכו', ואם הלכה רופפת [בידך] תלך אחר המנהג, נהרא נהרא ופשטיה וכהנה רבים בתלמוד". ועיין בהגהות אשר"י חולין פרק אלו טריפות (סימן ל') דגדולי רינוס היו נוהגין לאכול חלב הדבוק לכרס ועיין תשב"ץ (ח"ד חוט המשולש טור א' סי' מ"ח) וכ"ה בשו"ע (יו"ד סי' ס"ד ס"ט) ובאו"ז (ח"א הל' טריפות סי' תי"ג) בארוכה. וביסוד הדבר צ"ל כמבואר לעיל דלפעמים אמרו מנהג מבטל הלכה כאשר הכונה היא, שהמנהג קובע את ההלכה במקום שהיא רופפת, ודו"ק בכ"ז.

אמנם עוד יש לציין דאף בממונות מצינו שאמרו "מנהג מבטל הלכה" ולא משום שמסתמא על מנת כן ועל דעת המנהג נעשו הדברים, אלא משום תוקף המנהג, וזה כונת השו"ע בחו"מ (סימן רל"ב סי"ט) ובבית יוסף שם והארכתי בזה במק"א.

יו"ט שני של גלויות

הנה יש לעיין ביו"ט שני של גלויות, האם מנהג בעלמא הוא או שמא תקנת חכמים ומצוה מדרבנן. ובגמ' ביצה ד' ע"ב אמרו "והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומא, משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי".

הרי דהוי מנהג ביסודו, אך לכאורה אמרו חכמים הזהרו במנהג אבותיכם הרי דהוי חיוב דרבנן וכן כתב רש"י שם "חק קבוע הוא מתקנת חכמים על ישראל הרחוקים לעשותן", עי"ש.

ועיין ברמב"ם (פ"א מהלכות יו"ט הכ"א– כ"ב)

"זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדבריהם שנתחדשו בגלות, ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד, ובהלכות קידוש החודש מספר זה נבאר עיקר מנהג זה ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום. יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני, וכל המחלל יום טוב שני ואפילו של ראש השנה בין בדבר שהוא משום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים, וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני ואין ביניהם הפרש אלא לענין המת בלבד".

הרי דמחד כתב דהוי מנהג ומאידך כתב דהוי מדברי סופרים.

ועיין עוד בדבריו (בפ"ו שם הי"ד) דאין יו"ט שני בזה"ז "להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד". הרי דהוי מנהג וכך משמע מדבריו בפ"ו מת"ת הי"ד ומאידך כתב בפ"ה מקידוש החדש הלכה ה' –ו'

"בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם. לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים ואפילו בזמן הזה כמו שהיו עושים בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה, ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים, נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגליות בזמן הזה מדברי סופרים שתיקנו דבר זה".

הרי דתקנת חכמים הוא שיזהרו במנהג אבותיהם, עי"ש.

וביסוד הדבר נראה פשוט דתיקנו חכמים שיש לנהוג כמנהג אבותינו, וכך נראה גם לגבי המבואר בנדה (ס"ו ע"א)

"א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, א"ל אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור". הרי דהוי מנהגא. אך בברכות ל"א ע"א משמע דהוי תקנה דקרי לה "הלכה פסוקה" עי"ש.

ונראה אף בזה כנ"ל דתיקנו חכמים לנהוג כחומרא שנהגו בנות ישראל מקדם. אך אפשר דכל מנהג שנתקבל ע"י כלל ישראל כולו ממילא נעשה כהלכתא גבירתא, וכבר כתב בשו"ת מהרש"ל סימן ו' דמנהג שפשט בכל ישראל אין לו התרה דהוי כדבר שנאסר במנין, והביאו הש"ך (ביו"ד סימן רי"ד סק"ד) והפר"ח (או"ח סימן תצ"ו) והדברים ידועים.

(ובחק יעקב סי' תפ"ט סק"ו הביא קו' התוס' בכתובות ע"ב ע"א ד"ה וספרה למה אין הנדה והזבה מברכות ברכת המצוות על ספירת ז' נקיים, ותמה עליו ההפלאה שם דהלא בתוס' לא הקשו אלא מזבה שחייבת בספירה, אך הנדה אינה חייבת בספירה, אלא שנהגו לישב ז"נ על כל טיפת דם, וא"כ נדה למה תברך, ובדעת הח"י נראה לפימ"ש דלאחר מנהג בנות ישראל נקבע כחובה וחובה היא למנות ז"נ).

ונראה ביסוד סברתו דדין כל ישראל כדין ביה"ד הגדול שבירושלים. וכך מצינו בדברי הרמב"ם דמחד קבע בריש הלכות ממרים דאין לאו דלא תסור אלא בביה"ד הגדול שבירושלים, ומאידך כתב בהקדמה לפירוש המשנה דכל מה שתיקנו חכמי התלמוד יש בו לא תסור כיון שנתקבלו דבריהם ע"י כל ישראל, הרי דקבלת העדה כולה כוחה וסמכותה כתקנת ביה"ד הגדול שבירושלים, ודו"ק.

אמנם לגבי יו"ט שני ש"ג נראה באמת דנחלקו הראשונים אם הוי מנהג או תקנה דהתוס' בסוכה (מ"ד ע"ב) כתבו דאין להוכיח מיו"ט שש"ג דמברכין על המנהג דכיון שאינו מברך וציונו לית לן בה, ולא נחלקו אלא אם יכול לומר וציונו על המנהג. אך הר"ן תמה שם על דבריהם דהלא מברכינן על אכילת מצה בליל יו"ט שני של פסח הרי לן דמברכינן על המנהג, וכתב מטעם אחר דאין ללמוד מיו"ט שני דהוי תקנה גמורה ומצוה דרבנן ולא מנהג בלבד, עי"ש.

ורבים מן הראשונים קבעו מסמרות בשאלה זו לכאן ולכאן. בעל המאור והראב"ד בריש פרק מקום שנהגו נקטו דהוי מנהג ומאידך דעת הרמב"ן (שבת כ"ג ע"א) והריטב"א (ר"ה י"ח ע"א) דהוי תקנה עי"ש.

ובשו"ת חת"ס (או"ח סימן קמ"ה) כתב דיו"ט שש"ג הוי מה"ת משום בל יחל, אך כבר תמהו רבים עליו דהלא בנדרים (ט"ו ע"א) מבואר להדיא דאין במנהג של מצוה אלא בל יחל דרבנן ולא דאורייתא עי"ש וצ"ע. (ועיין לקמן אות ו').

ומרן הגרי"ז הלוי (בחידושיו על הרמב"ם הל' ברכות ובחידושי הגרי"ז ערכין י' ע"א) כתב בזה דברים נפלאים בשיטת הרמב"ם בסוף הלכות ברכות. ותחילה תמה בשיטת הרמב"ם דמחד גיסא כתב דיש לא תסור במנהגים (בריש הלכות ממרים ובהקדמה לספר המצות) ומאידך גיסא כתב דאין מברכין על המנהג (פ"ג מחנוכה ופי"א מברכות), וקשה דכיון שיש בהם לאו דלא תסור למה לא יברכו על המנהגים. (ועיין מש"כ לעיל אות ב').

וע"כ דשאני מנהג ממצוה ביסוד גדרו, דמנהג לאו מצוה הוא, ואין בו חפצא דמצוה ואף דמצווים אנו לנהוג כמנהגי ישראל וכל העובר על המנהג עובר על לא תסור מ"מ כיון דלא חכמים הם שתיקנו מעשים אלה בתורת מצוה לא מברכים עליהם וציונו.

אמנם האוכל מצה בליל יו"ט שני של פסח ודאי מברך וציונו דבמצות מצה קעסיק ויש בה לא תסור ובכה"ג בודאי יכול הוא לברך וציונו.

ונראה כך גם לגבי הדלקת נר של יו"ט דגם ביו"ט שני מברכים על הדלקת הנר, ולפי דברי הגרי"ז גם זה ניחא דמאחר שדין יו"ט שני דין יו"ט הוא, שוב הוי הדלקת נר של יו"ט מצוה ולא מנהג בלבד, ודו"ק.

מנהג של מצוה

הנה מבואר ביורה דעה (סימן רי"ד ס"א) דיש במנהג של מצוה דין נדר וז"ל:

"דברים המותרים והיודעים בהם שמותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קיבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ר"ה ושבין ר"ה ליוה"כ ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו… צריך ג' שיתירו לו".

ומקור הלכה זו בנדרים (ט"ו ע"א) "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו", עי"ש.

וכבר הבאנו לעיל באות ה' את דברי החתם סופר בתשובותיו (או"ח סימן קמ"ה) שכתב לגבי יו"ט שני של גלויות "וקרוב לי לומר שהוא איסור דאורייתא בנדר שהודר ברבים ונתפשט בכל ישראל, וכל הקולות דמקילינן ביה ובעונשו לנדות כמ"ש הר"ן… היינו שמתחלה כך קבלוהו כאיסור דרבנן, אך מה שקיבלו ובאופן שקיבלו הוא איסור דאורייתא ועובר על בל יחל".

וכ"כ החת"ס עוד בתשובות (יו"ד (סי' ק"ז) לענין חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו שנחלקו הפוסקים אם מותר או אסור וז"ל: "כיון דיש דעה להחמיר כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דיעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא ואין לו התרה… וקרוב בעיני נדר דאורייתא אע"פ שמ"מ קיל ככל איסור דרבנן היינו כך קבלו הנדר שיהיה אסור עלינו כקולא דרבנן אבל לעבור על זה עובר על נדר דאורייתא". וכדברי החת"ס כ"כ בפרי תואר (סי' ל"ט סקל"ב) עיי"ש.

אך בהגהות ברכי יוסף (שיורי ברכה) על השו"ע שם כתב בפשיטות דאין כאן אלא איסור דרבנן ומה שאמרו דעובר ב"בל יחל" אינו אלא אסמכתא, שהרי אין נדר ללא ביטוי שפתיים, וכך הביא מדברי הרא"ש בפסחים פ"ד ס"ד. וכיון דאין במנהג מצוה אלא נדר דרבנן ספיקו לקולא, ואם יש ספק אם יש מנהג או לא יש להקל, וכך הביא בשם הגר"ש עמאר עי"ש.

וכבר כתבנו לעיל שיש לתמוה על החת"ס דמדברי הגמ' בנדרים שם מבואר להדיא דאין בזה אלא בל יחל דרבנן והוכיחו מהלכה זו דיש בל יחל דרבנן עי"ש.

וראיתי מה שכבר תמהו בזה על החת"ס בדעת תורה למהרש"ם (הל' שחיטה סי' כ"ג ס"ק ה') ובשו"ת לבושי מרדכי להגר"מ וינקלר זצ"ל (מהדו"ת יו"ד סוסי' קס"ז).

ונראה לכאורה דכל כונת החת"ס למנהג שנתקבל אצל כל בית ישראל, וכבר כתב בשו"ת המהרש"ל (סימן ו') דמנהג שנתקבל בכל ישראל כהא דר' זירא דבנות ישראל קיבלו על עצמן דאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים, אין לו התרה דהוי כדבר שנאסר במנין והש"ך הביא דבריו (סימן רי"ד סק"ד) וכ"ה בפרי חדש (או"ח סימן תצ"ו במנהגי איסור דין הששי), וכך פסקו הרבה אחרונים לגבי מנהגים שונים. עיין ערוך השלחן (תקנ"א סכ"ג) לגבי מה שנהגו לא לאכול בשר או לשתות יין מר"ח אב, ומקור הלכה זו בדברי הר"ן בנדרים (פ"א ע"ב) עי"ש.

וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קכ"ב) לגבי איסור קטניות בפסח, דכיון שחומרא זו נתפשטה בכל העדות האשכנזיות אין בה היתר חכם. ובודאי שהדברים נכונים לגבי יו"ט שני של גלויות שנתפשט ונתקבל ע"י כל ישראל.

ואפשר לכאורה דגם כונת החת"ס הנ"ל רק למנהג שנתפשט בכל ישראל דחמיר טפי והוי דאורייתא. אך באמת התימה עומדת במקומה דאף האחרונים הנ"ל לא נקטו דבמה שנתפשט בכל ישראל יש בו נדר דאורייתא אלא דהוי כתקנה ודבר שנאסר במנין, אך מהי"ת לומר דיש בו בל יחל מה"ת, והלא כל המקור דיש ב"י במנהג אינו אלא הגמ' בנדרים וכיון דשם הוי דרבנן מהי"ת דיש במנהג כלשהו בל יחל מדאורייתא, וצ"ע.

והנה לעיל (אות ה') דנתי בעיקר דין יו"ט שני של גלויות דודאי חמור טפי ממנהג בעלמא ולא מהני ביה התרה, וידועים דברי החת"ס (בתשובה הנ"ל) במעשה שהיה שבעל יד המלך התיר לכתוב גט ביו"ט שני של גלויות לשכ"מ שרצה לגרש את אשתו כדי שלא תפול לפני יבם. והשכ"מ נפשו היתה עגומה עליו כי היבם גר בארץ רחוקה וכמעט ברור היה לו שאשתו לא תתייבם ולא תחלוץ ועפ"י דברי הזוה"ק אין מנוחה לנפש המת עד שתיחלץ אשתו, והגאון הנ"ל דן דכיון שיו"ט שני לגבי מת שוויהו רבנן כחול, ה"ה בני"ד שהשכ"מ דאג למנוחתו בקבר.

והגר"ש קלוגר חלק עליו ופנה לחת"ס, שדחה בתוקף את הפסק הנ"ל ובתו"ד כתב דיו"ט שש"ג חמור עד למאוד.

והראתי שני פנים בדברי הראשונים בעיקר דין יו"ט שש"ג:

א. המתבאר מדברי הרמב"ם דיו"ט שני של גלויות אינו מנהג אלא תקנת חכמים וככל שאר מצוות דרבנן וכך מבואר בדברי הר"ן סוכה מ"ד ע"ב.

ב. דעת המאור בר"פ מקום שנהגו (פסחים י"ז ע"א מדפי הרי"ף) דחומרת מנהג זה משום שפשט בכל ישראל. וז"ל בעה"מ "והני דנחתי ממערבא אסור להא למעבד עבידתא ביו"ט שני בישוב אפילו דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו".

ולפי המבואר בפוסקים הנ"ל ובראשם המהרש"ל אפשר דאין כאן פלוגתא רחוקה, דכל שנהגו בו כל ישראל דינו כתקנה וכדבר שנאסר במנין, ודו"ק בזה.

והנה יש לעיין ביסוד תורת המנהג דמחד למדוהו מקרא ד"אל תטוש תורת אמך", ומאידך דרשוהו מקרא ד"לא יחל דברו", וצ"ב איך שתי דרשות אלה משתלבות ומשלימות זו את זו.

ונראה לכאורה דכאשר מדובר במנהג המקום או הציבור יסודו מ"אל תטוש תורת אמך", אבל כאשר מדובר במנהג של מצוה שנהג אדם באופן אישי, אסמכוהו על הא ד"לא יחל דברו".

וכך מסתבר דלכאורה פשוט דלא יהני היתר נדרים להשתחרר ממנהג המקום דמה מהני התרת נדרים להמלט ממוסר אב ומתורת אם, אלא ע"כ דכאשר מדובר במנהג אישי שנהג בו האדם אין איסורו אלא משום בל יחל ובזה מהני התרה, משא"כ במנהג המקום והציבור.

ומאידך נראה ברור דבמנהג המקום אין בל יחל כיון שמנהג זה מתורת מנהג הוא ולא משום קבלתו ונדרו הוא, ודו"ק בזה.

וראיתי שכ"כ בשו"ת משיב דבר לנצי"ב ח"ד סי' ד וז"ל: "הן אמת שגם מנהג שנהגו רבים יש איסור גמור לעבור עלה ואף על גב שאין נראה מש"כ הגאון ח"ס דיש בזה משום לא יחל דברו, דזה אינו אלא בנוהג עצמו בדבר מצוה בזה נעשה כנדר, ולא בנוהג מצד מנהג דרבים, מכ"מ אסור מדברי קבלה דכתיב ואל תטוש תורת אמך, כדאיתא בחולין (צ"ג) ולדעת הרבה פוסקים מנדין עלה".

ונראה לחזק סברא זו דהרי היוצא מהעיר לעיר אחרת כדי להשתקע שם הרי"ז נוהג כקולי העיר שנכנס לתוכה, ולכאורה צ"ע דהתינח דמדינא דאל תיטוש ליכא כיון שאינו דר בעיר הזאת, אך מדוע לא יתחייב מדין בל יחל הרי הוא נהג בכך הרבה פעמים, ומבואר מזה דדין בל יחל הוא רק אם הוא עצמו נהג כן בכונת קבלת מנהג זה, אך אם נהג כן רק משום שכך מנהג המקום, אין בכך קבלת נדר לחייבו משום לא יחל דברו.

אמנם באמת נחלקו גדולי הפוסקים אם בנים יכולים להתיר קבלת אביהם. בשו"ת מהרשד"ם (או"ח ל"ה) דקדק מדברי הבית יוסף ביו"ד (סימן רי"ד) דמהני היתר חכם לבנים כדי להתיר להם לבטל מנהג אבות, ומהרשד"ם חלק עליו ונקט דכשם שאין אדם יכול לשאול על נדרי זולתו כך אין הבנים יכולים לשאול על מנהג אבותם, וכ"כ בקרבן נתנאל פסחים (פ"ד ס"ק ח') והפרי תואר ביו"ד (סימן ל"ט ס"ק ל"ב).

ומהרשד"ם הוכיח כשיטתו מהא דבני ביישן שאמר להם רבי יוחנן כבר קיבלו אבותיהם עליהם, ולמה לא התיר להם את הנדר, וע"כ דלא מהני בזה התרת חכם עי"ש.

ולול"ד היה נראה דאין כאן ראיה גמורה, ואפשר דבאמת התיר להם רבי יוחנן בשאלה והתרה, והדברים לא הובאו בגמ', דלא הביאו עובדא זו בגמ' אלא כדי להוכיח את תוקף המנהג והחיוב לקיימו, ואין להוכיח ממה שלא אמרו, אלא ממה שאמרו. (וכעי"ז אמרו "חדא מתרי טעמי נקטו" זבחים צ' ע"א ובירושלמי כלאים ט' ע"א "חכמים עשירים בתשובות" עי"ש).

ובאמת מצינו בירושלמי התייחסות מפורשת לשאלה זו בעובדא זו גופא וז"ל שם (פסחים כ"ו ע"א) "בני מיישא קיבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול, אתון שאלון לרבי אמרון ליה אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול מה אנו, אמר להן מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי הנפש, ואין אדם נשאל על נדרו, תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו, כל שכן יהיו מותרות". ומסקנת הסוגיה דרב ס"ל דמעיקר הדין אסור להפליג, עי"ש.

ומסתבר דבני מיישא הן הם בני ביישן אלא שגירסאות שונות יש בין הבבלי לירושלמי בפרטי הענין. ומ"מ שאלו בירושלמי וכי אין אדם נשאל על נדרו, הרי שהמקשה סבר דיכולים הבנים לשאול על נדר אביהם, והתרצן דחה "תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו" ושיטתו דרק הנודר יכול לישאל ולא בניו.

אלא שצ"ע במה שהקשו "כל שכן יהיו מותרות", והפנ"מ והקה"ע פירשו דאם הנודר יכול לשאול על נדרו כ"ש דמי שלא נדר יכול לשאול. ולענ"ד פירוש זה דחוק דלכאורה פשטות הסברא קובעת דהנודר יכול לשאול על נדרו הוא ולא אחר, ומה ק"ו יש כאן.

ולול"ד היה נראה קושית הגמ' דכמו שאין הבן יכול לשאול משום שאין זה נדר שלו ה"ה שאינו מתחייב כלל במנהג זה כיון שאין זה נדר דידיה ואין מנהג האב מחייב את הבנים. ואין לחייבם מצד מנהג המקום ומכח "אל תטוש תורת אמך", דכבר נתבאר לעיל (אות א) דאם כל הקהילה רוצה להתחרט ולחזור בהם ממנהג האב מחמת אונס וקושי אין בזה דין "אל ישנה אדם". כך נראה כונת הירושלמי לענ"ד.

ומ"מ נחלקו גדולי הפוסקים אם בנים יכולים לשאול על נדר אביהם, ונראה לבאר טעמיהם ולהראות פנים בסברא לכאן ולכאן.

ולכאורה סברא פשוטה דאין אדם נשאל על נדר זולתו דרק הנודר יכול לשאול על נדר שלו לבקש עליו התרה. ואין נראה מש"כ בפרי תואר שם דאין הבן נשאל על נדר האב משום שאינו יודע טעם המנהג וא"כ איך יכול הוא להתחרט על נדר שאינו יודע כלל טעמו ונימוקו. דבאמת אין בזה כלל ספק בטעם התקנה ופשוט שנהגו שלא להפליג מצור לצידון כדי להתרחק מן העבירה, וגם זה פשוט דלא היו נוהגים במנהג זה לקפח פרנסתם, ודברי בני ביישן פתח מעליא הוא, אלא נראה כנ"ל דס"ל דרק הנודר יכול לעקור את נדרו הוא, ואין אדם שואל על נדר שאינו שלו.

אך הבית יוסף ס"ל דבעל הנדר הוא זה שזכאי לשאול על הנדר ולאו דוקא הנודר, וכבר ביארתי במנחת אשר (במדבר סימן כ"ו) ובמנח"א על פסחים (סימן נ"ו) דהעושה שליח להפריש תרו"מ אין השליח יכול לשאול על ההפרשה אף שהוא התורם כיון שאין הוא בעל התרומה (ועי"ש שפלפלנו באריכות בדברי האחרונים בשאלה זו). ועוד ביארתי שם לדרכנו דאף הנודר אינו נשאל אלא כ"ז שהוא בעל הדברים, ומשו"כ אין נשאלין על התרומה אלא כ"ז שלא הגיע ליד כהן, ועל הקדש בדק הבית אלא כ"ז שלא הגיע ליד הגזבר, ועל הקרבן אלא כ"ז שלא נזרק הדם, עי"ש בהרחבה.

וכך נראה בני"ד לדעת הב"י דאף שהבנים לא נדרו ולא הם שהנהיגו מנהג זה, מ"מ מאחר שהן הם בעלי הדברים בעת הזאת, בידם לשאול על הנדר וכאילו נדר שלהם הוא, ודו"ק בכ"ז.

והנה ראיתי בקריינא דאיגרתא למרן הקה"י (ח"א סימן קל"ה) שנסתפק בכל עיקר הלכה זו דמנהג טוב דינו כנדר וצריך התרה, האם זה דוקא במנהג שיש לו מקור בהלכה או שמא אף בהידור בעלמא, וכתב דראוי להחמיר בכל הנהגה טובה לומר בלי נדר עי"ש.

ומסברא נראה פשוט דכל הנהגה טובה והידור יש בו דין נדר, ולולי דמסתפינא היה נראה היפך סברת הקה"י דיותר יש לחשוש לדין נדר בהידור מבחומרא שיש לה מקור בהלכה, דכאשר מחמיר בהלכה אין זה ענין לנדר וקבלה שאינו אלא חושש לעיקר הדין, משא"כ בעניני הידור ומדת חסידות, ודו"ק בזה.

וידוע בשם רבים מגדולי הזמן דבנוגע למנהג של מצוה אף אם לא אמר בל"נ יכול לסמוך על התרת נדרים שבערב ר"ה. ואף שכתב הרמ"א ביו"ד (רי"א א') שאין לסמוך על ההתרה שאומרים בכל נדרי בעריוה"כ מ"מ מנהג בעלמא קיל טפי. כ"כ בשלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (ח"ב סימן ל"ח), כך אמר מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א (בספר אעלה בתמר ענייני יו"ד אות מ"ז) בשם החזו"א. ובהגהות הגרח"ק על ספר זה כתב דכך היה אביו בעל הקה"י מורה ובא, ועיין בדרך אמונה (מתנ"ע פ"ז ציון ההלכה נ"ז), וכבר האריך בזה במנחת שלמה (ח"א סימן צ"א אות כ') עי"ש.

והגאון המהרש"ם עמוד ההוראה כבר הקדים בזה את הגדולים הנ"ל בדעת תורה ליו"ד (סימן רי"א ס"ב) עי"ש בדבריו הבהירים, וכך יש להורות להלכה.

מה טובו אהליך יעקב

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" (כ"ד ה').

"אמר רב אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו בקש לומר לא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר מה טובו אהליך יעקב" (ילקוט רמז ש"ע).

ולכאורה הדברים פלא וכי לקח בלק את בלעם להלחם בכוללים, או לפגוע בישיבות, והלא בלק מצפה מבלעם שיקלל את ישראל, את העם כולו אנשים נשים וטף מזקן ושבע ימים עד לעולל ויונק, וא"כ מה נטפל בלעם לבתי כנסיות ובתי מדרשות.

אלא שידע בלעם בחכמת נבואתו דכל עוד בתי הכנסיות ובתי המדרשות עומדים על תלם, כל עוד קול התורה בוקע ועולה, אין כל כח בעולם שיכול לקעקע ביצתם של ישראל, רק אם יצליח לבטל מהם בתי מדרשות ובתי כנסיות יוכל גם לשארית הפליטה.

ראה נא מה שאמרו (ברכות ס"א ע"ב) במשלו של רבי עקיבא שאמר לפפוס בן יהודה:

"למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות אתה לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתייראים במקום חיותנו על אחת כמה וכמה".

התנא הגדול רבי עקיבא מאיר את עינינו להבין ולהשכיל דאין לנו קיום אלא כל עוד עוסקים אנו בתורת ה', ואם חלילה נפרוש ממנה הרי אנו כדגים שעלו ליבשה ובזמן קצר נהיה כדג שיבש בו כסלע שאבדה תקותו ולא ישוב ויראה את ארץ מולדתו.

אלא שלכאורה יש לתמוה בזה, והלא מה זה שאומר השועל לדגים תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, והלא מעולם לא דרו אבות השועל ואבות הדגים ביחד ביבשה, ולכאורה שועל זה לא זו בלבד שטפש הוא אלא אף שקרן הוא.

ונראה באמת דאכן כך, שקרן הוא, וזו תמצית המשל, אף אנו עם התורה הדבקים בתלמודה בכל עוז, שומעים תביעה – בקשה זו בכל דור ודור, למה משונים אתם מכל עם ולשון, למה דתיהם שונות מכל עם, למה אתם דבקים בתורה ותלמודה יומם ולילה, "תעלו ליבשה ונדור ביחד כשם שדרו אבותי עם אבותיכם". ותשובתנו לכל אלה, מעולם לא דרו אבותנו ואבותיכם ביחד, אתם חיות יבשה ואנו דגים שבים, בים התלמוד נולדנו ובו נחיה את חיינו, בתורה שכתוב בה "כי היא חייכם ואורך ימיכם".

וכך ראינו בתולדות ימי עולם של עם עולם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, וכל רשעי האומות שרצו להרוג ולהשמיד ולאבד, עוד טרם טבחו בישראל שפכו חמתם על העצים ועל האבנים, על בתי הכנסיות ובתי המדרשות, עוד טרם החלו הנאצים ימ"ש להרוג בישראל, ראש פרעות אויב היה "ליל הבדולח" שבו החריבו ושרפו מאות בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכך בכל דור ודור כל המיצר לישראל נלחם בתורתו, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, שאלה הן הם נשמת ישראל ורוח אפיו ורק באובדנם יאבד ישראל.

וכבר סיפרתי כמה פעמים על אבי מורי הגה"ח הכ"מ שזכה לשמש את כ"ק מרן אדמו"ר בעל הדברי יציב זצ"ל ולהיות יד ימינו עשרות בשנים. רוצה אני לספר לכם על המפגש הראשון ביניהם. אבי מורי הגיע לאושוויץ עם הוריו וכל המשפחה בחג השבועות תש"ד. בו ביום נשלחו אביו ואמו וחמשה הילדים לתאי הגזים ונרצחו, למחרת היום הגיע כ"ק האדמו"ר זצ"ל. כאשר שמע אבי מורי שכ"ק האדמו"ר נמצא בצריף הסמוך אליו התאמץ תוך כדי סיכון ועבר לשם להיות קרוב לאדמו"ר.

הוא ניגש לאדמו"ר ואמר לו כמה התאמץ וכמה שמח הוא להיות לידו. גער בו האדמו"ר ואמר לו "די מיינסט ס'וועט דיר העלפען, ס'וועט דיר גארניש העלפען" (אתה חושב שזה יעזור לך, זה לא יעזור לך במאומה), הגיב אבי מורי ואמר ודאי שזה יעזור לי יהיה לי עם מי לדבר בלימוד. כ"ק האדמו"ר חזר ושאל, "בחור ביסט אין אוישוויץ אין די ווילסט רעדן אין לערנען" (בחור אתה באוישוויץ ואתה רוצה לדבר בלימוד), והשיב אבי מורי, "אויב מען וועט נישט רעדן אין לערנען ווי אזוי וועט מען דאס איבער לעבן" (אם לא נדבר בלימוד איך נשרוד). כ"ק האדמו"ר התרגש לראות בחור צעיר בעמק הבכא שזה עתה איבד את בני משפחתו והוא רוצה לדבר בלימוד, ואכן התחילו לפלפל בסוגיא דמצוות צריכות כוונה. כ"ק האדמו"ר חיבקו באהבה, ולא זזה ידו מתוך ידו כל תקופת השואה, ושימש כיד ימינו והמשיכו לדבר בלימוד קרוב לחמישים שנה.