אמירת פרשת הקרבנות בכל יום

"ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה. ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל" (ט"ו ח' – ט').

"אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה אמר אברהם רבש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה. א"ל לאו, אמר לפניו רבש"ע הודיעני במה אירשנה, א"ל קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם" (תענית כ"ז ע"ב, מגילה ל"א ע"ב).

"אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם אמר רבא האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה. אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות ק"י ע"א).

הרי לן דמצינו בשני מקורות בש"ס שהפליגו חז"ל בחשיבות העיסוק בתורת הקרבנות ואמירתה. מחד אמרו כל העוסק בתורת הקרבנות מעלין עליו כאילו הקריבן, ומאידך אמרו דהקב"ה הבטיח לאבינו אברהם שבכל פעם שיקראו ישראל את פרשת הקרבות הקב"ה מוחל לעוונותיהם כאילו הקריבו קרבנות אלה בשעה שבית המקדש עמד על תילו.

ויש לעיין בשני מאמרים אלה האם דבר אחד הם ומשמעות דורשים איכא בייניהו או שמא שני גדרים המה ומשלימים הם זא"ז. ובאמת נלענ"ד דתרי מילי הן ובמנחות אמרו דע"י לימוד הלכות הקרבנות נחשב כאילו הקריב קרבנות אלה, וזו כונתם "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכדו' בשאר הקרבנות. דהעוסק בתורת חטאת משמעו שלומד הלכות החטאת ומתעמק בהן, וכלשון הברכה לעסוק בדברי תורה, וידועים דברי הב"ח בסימן מ"ז דמשמעות לשון זה לעמל וטורח בדברי תורה. ומשו"כ נחלקו שם במס' מנחות ויש מי שאומר דכל העוסק בתורה אינו צריך קרבנות, הרי לן דבתלמוד תורה עסקינן.

אך כשאמרו במסכת תענית דכאשר ישראל קוראין פרשת הקרבנות הקב"ה מכפר עליהם הכונה לקריאת פרשת הקרבנות ולא לליבון הלכותיהן, וזה שנהגו לקרוא בכל יום פרשיות אלה.

ונראה עוד דבאמת מנהגנו מושתת על הבחנה זו שבין שתי הסוגיות, דבאמת אין אנו נוהגין לומר אלא פרשת התמיד ולא פרשיות הקרבנות, אלא שלגבי שאר הקרבנות קוראים את המשניות בזבחים פרק ה'. ונראה דאת פסוקי התמיד קוראים כדי לקיים את המבואר במסכת תענית דע"י קריאת סדר הקרבנות יעלה הקב"ה בידנו כאילו הקרבנום, ובדיני החטאת והאשם וכו' עוסקים אנו כדי לקיים את מה שאמרו במנחות כל העוסק בתורת הקרבנות הוי כאילו הקריבו, ודו"ק בזה.

אך הבית יוסף בסימן א' הביא את שתי הסוגיות גם יחד לבאר מה שנהגו לקרוא בכל יום את פרשת הקרבנות. ומשמע מדבריו שגדר אחד הם.

הנה בשני מקומות מצינו בשולחן ערוך מנהג לומר בכל יום פרשיות הקרבנות.

בסימן א' (סעיף ה') כתוב "טוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם". ועד סוף הסימן (סעיף ט') כתב השו"ע מנהגים והלכות באמירת פרשיות אלה.

בסימן מ"ח (סעיף א') כתב הרמ"א דאומרים בכל יום פרשת התמיד וי"א גם סדר המערכה.

ויש לעיין בכל עיקר אמירת פרשיות אלה אם הוי חובה או רשות ומנהג בעלמא. ועוד יש לברר אם כל הקרבנות בחדא מחתא מחתינן להו או שמא יש בזה מוקדם ומאוחר בסדר החשיבות.

והנה בשוע"ה (סימן א' סעיף ט') לאחר שכתב דטוב לומר בכל יום פרשת העקידה ופרשת המן וכו' כתב "ויתר על כן טוב מאוד לומר פרשת הקרבנות… ומ"מ מי שיש לו לב ללמוד ולהבין אין לומר אפילו פרשת הקרבנות בכל יום אלא לפרקים, ודי לו באמירת איזהו מקומן, כי גדול תלמוד המביא לידי מעשה ולידי ידיעת התורה".

הרי לן שיטתו דתלמיד חכם העוסק בתורה טוב לו ללמוד מאשר לומר פרשיות הקרבנות.

אך בסימן מ"ח (סעיף א') כתב "נהגו כל ישראל וקבעו על עצמן חובה לקרות פרשת התמיד בכל יום קודם התפילה, שע"י קריאה זו מעלה הקב"ה עליהם כאילו הקריבו קרבן תמיד במועדו".

הרי לן שלגבי קרבן התמיד החמיר עד שכתב שקבעו עליהם חובה, ולכאורה נראה שכך הבין את לשון הטור שם "וקבעו לקרות פרשת התמיד וכו'".

הרי לן מבואר בדברי שוע"ה דפרשת התמיד הוי כחובה אבל שאר הקרבנות אינם אלא מנהג ראוי אבל ת"ח עדיף לו לעסוק בתורה מלקוראן. ויש לזה ג' מקורות מדברי הפוסקים והראשונים:

א. הנה בסימן תקנ"ד (סעיף ד') איתא "ומותר לקרות כל סדר היום פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן". אך במשנ"ב שם ס"ק ז' כתב דאין הכונה אלא לפרשת התמיד בלבד, אבל שאר הקרבנות אינם מסדר היום. ומקור הדברים במגן אברהם בסימן תקנ"ט סק"ז על מה שכתוב שם ברמ"א (ס"ד) דאין אומרים פטום הקטורת שאינו מסדר היום, וכתב במג"א דכ"ש שאין אומרים שאר הקרבנות דכיון שלא כל אדם אומרן אינם מסדר היום.

הרי לן גם מדברי המג"א והמשנ"ב דשאר הקרבנות אינם חובה אלא תמיד בלבד.

ב. וכך כתוב גם בשבלי הלקט סימן ה' בשם אחיו הר"ר בנימין "קריאת פרשת תמיד חובה, תדע לך שהוא כן שהרי אין מזכירין פרשת תמיד בתפלה כמו שמזכירין פסוקי המוספין בתפלת מוסף". אמנם מלשון שבה"ל וגם מעצם הסברא שלו משמע דהוי חובה מעצם הדין ומשו"כ לא תיקנו לומר פסוקי התמיד בתפילה כיון שאומרים פסוקים אלה לפני התפילה, אך אם כל החיוב הוי משום שקבעו על עצמם חובה עדיין הקושיא במקומה עומדת, למה לא מצינו שתיקנו לומר פסוקי התמיד בתפילה. ואפשר שכבר קיבלו על עצמם חובה בימי קדם עוד לפני שאנשי כנה"ג תיקנו את מטבע התפלה, וזה דבר רחוק.

ויותר מזה לא הבנתי דאם אכן הוי חובה מעיקר הדין יותר מסתבר דאף אם נהגו לומר פסוקים אלה לפני התפלה דיש להם לבטל מנהג זה ולומר פסוקי התמיד בתפילת השחר כמו שאומרים פסוקי המוסף בתפילת המוסף. ולול"ד שבה"ל היה נראה דרק בתפלת המוסף שכל ענינה כנגד קרבן המוסף יש להזכיר פסוקי המוסף, משא"כ בתפלת השחרית בכל יום שאינו משום קרבן התמיד כלל, וז"פ לכאורה.

ג. ולכאורה יש להוכיח גם מדברי הרמב"ם דאמירת פרשת התמיד קודמת לכל שאר פרשיות הקרבנות דבריש סדר התפלות שבספר האהבה כתב "נהגו העם לקרות בכל יום פרשת צו וברכת כהנים וכו'. והרי בפרשת צו אין לנו אלא סדר התמיד, ולא מצינו ברמב"ם שנהגו לומר שאר הקרבנות, ודו"ק בזה.

ועוד טעם יש באמירת פרשת התמיד כמבואר בטושו"ע סימן נ' כדי לשלש בתורה משנה וגמ' נהגו לומר פרשת התמיד, משנה באיזהו מקומן וברייתא ברבי ישמעאל כידוע.

אמנם כבר הקשו האחרונים דכיון דאין הנשים חייבות בתפלה אלא משום דרחמי היא (כמבואר בברכות כ' ע"ב) ודאי פטורות הן מאמירת פרשת הקרבנות. כ"כ שם במור וקציעה, וכ"ה בתהלה לדוד (ס"ק ט').

ואי משום הא יש ליישב דכיון שכל ענין אמירת פרשת הקרבנות לכפר עון ופשע גם הן בכלל רחמי הן ונשי בעי חיי וכפרת עון.

אך באמת אפשר דאין כונת הראשונים והבית יוסף לחיוב ממש אלא דכיון דחייבות בתפלה וממילא נהגו לומר אף פרשת הקרבנות ומשו"כ חייבות הן בברכת התורה, ודוחק.

ועוד כתב הבית יוסף בסימן מ"ט בשם רבינו יונה דמותר לומר פרשת הקרבנות בעל פה, דכל דהוי חובה לא אמרינן ביה דברים שבכתב אי אתה ראשי לאמרן בע"פ. אך בתוס' ישנים יומא (ע' ע"א) אכן נקטו דאסור לומר פרשה זו בע"פ, עי"ש.

ולכאורה נחלקו ראשונים אלה אם אמירת פרשיות הקרבנות אכן הוי חובה או מדת חסידות בעלמא. ואף בדבריהם לא מצינו לחלק בין תמיד לשאר הקרבנות.

ועיין עוד בשו"ת לב חייב למוהר"ח פלאג'י סימן י"א שגם הוא כתב דאין אמירת הקרבנות חיוב גמור ותלמיד חכם עדיף שיעסוק בתורה משיאמר פרשיות אלה, עי"ש. ולא כתב לחלק בין פרשת התמיד לשאר הפרשיות, וצ"ע.

באיזו מדה נחשב כאילו הקריב קרבן

ויש בזה כמה נפ"מ להלכה, ואבאר:

א. הנה מבואר שם בסימן א' סעיף ו' דאין לומר פרשת הקרבנות אלא ביום כיון שאין מקריבין קרבנות בלילה, וכ"כ בסימן מ"ז סעיף י"ג דמי שקם משנתו בעוד ליל לא יאמר פרשת התמיד עד שיאור היום, ומקור ההלכה בטור מדברי הרא"ש דכיון דהוי כאילו הקריב קרבן אין לומר בלילה.

אך בסימן א' לשון הטור "אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום שהם במקום הקרבת הקרבן שזמנו ביום". ומלשונו משמע דאין בזה עיכוב אלא מעלה בעלמא, ולכן כתב שם במשנ"ב סק"ו דאם אין לו פנאי לומר ביום יכול לומר אף בלילה.

ובספר שלחן גבוה תמה על לשון הטור, דכיון דהוי כאילו הקריב קרבן איך יאמר פרשה זו בלילה, וכתב דאף מלשון הרא"ש ודברי הטור בסימן מ"ז משמע דאף בשעה"ד אין לאומרה בלילה.

אך באמת נראה כנ"ל דמעיקר הדין אין עצם האמירה כהקרבת הקרבן כלל אלא שמכפר כאילו הקריב קרבן כמבואר.

ב. הנה כתב המגן אברהם (בריש סימן מ"ח) "פרשת הקרבנות יאמר בעמידה דוגמת הקרבנות שהיו בעמידה". ומקור הלכה זו בספר עמק הברכה.

ובשערי תשובה סק"א הביא מספר בכור שור שחלק על המג"א וכתב שמעולם לא ראה מי שחש בזה לדברי המגן אברהם. וכך הביא גם מהגר"י עמדין במור וקציעה והחיד"א במחזיק ברכה.

ולכאורה היה נראה דנחלקו בסברא הנ"ל, דאם עצם האמירה נחשב כהקרבת הקרבן יש טעם בדברי המגן אברהם, אך אם אין כאן אלא סגולת הכפרה ואין האמירה נחשבת כהקרבה מסתבר כדברי האחרונים הנ"ל דאין צריך לומר בעמידה.

ובפרי מגדים שם כתב מעין פשרה דפרשת התמיד יאמר בעמידה, עי"ש. ובשלחן ערוך הרב סימן א' סעיף ט' כתב דאין צריך לעמוד כיון "שאיננו כהן העובד אלא שבקריאתו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבו הכהן". וכונתו לומר דאף אם נקבל את דברי הרא"ש והטור שיש לומר פרשה זו רק ביום, מ"מ אין צריך לעמוד דמי שאומר פרשת הקרבנות אינו משול לכהן המקריב אלא לבעלים המביאים את הקרבן והכהן מקריב להם.

וחידוש כתב בזה הערוך השלחן סעיף כ"ו דכהן ראוי לו שיעמוד בשעת אמירת פרשיות הקרבנות, משא"כ ישראל. וצ"ע דמה לן אם האומר כהן הוא או ישראל, דאין השאלה אלא אם האומר משול לכהן המקריב או לבעלים שהכהנים מקריבים לו קרבנו, ודו"ק בזה.

ובכף החיים סימן א' ס"ק ל"ג הביא בשם עולת התמיד שכתב שבכתבי האר"י כתוב דיש לומר בעמידה ודחה דבריו והביא שעפ"י קבלה יש לומר דוקא בישיבה וכן עמא דבר, עי"ש.

סו"ד יש לפרש דבריהם בג' דרכים: א. דהוי כמקריב ממש. ב. דהוי כמביא קרבן למקדש והכהן מקריב לו קרבנו. ג. דאינו כמקריב כלל אלא שהאמירה מכפרת כמו ההקרבה.

ג. והנה בסימן א' סעיף ז' איתא "כשיסיים פרשת העולה יאמר יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי עולה, וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים כיון שהם באים בנדבה".

ובט"ז סק"ז הביא משו"ת המהרש"ל דגם בחטאת יכול לומר כן אלא שיכוון על תנאי שאם נתחייב להביא חטאת ייחשב כאילו הקריב חטאת ואם לא נתחייב להביא חאטת לא יהיה כאילו הקריב. והט"ז דחה דבריו וכתב דכיון דאין החטאת בא נדבה אי אפשר לומר בקשה זו.

ולא הבנתי דחייתו, דלכאורה כונת המהרש"ל פשוטה, דאם לא נתחייב חטאת לא תהיה קריאתו כלל כאילו הקריב חטאת אלא כקורא בתורה, ולמה לא יוכל להתנות בעצם קריאתו. ומדברי הט"ז נראה שהבין שכונת הרש"ל להתנות שאם אינו חייב חטאת יהיה כאילו הקריב נדבה, ולפי הבנה זו שפיר דחה את דברי הרש"ל, אך באמת נראה פשוט דאינו אלא מתנה בעצם קריאתו שאם אינו חייב חטאת יהיה כקורא בתורה ונוטל שכר קריאתו.

ושו"ר שכבר כתב כן באגרות משה או"ח ח"ד סימן א', עי"ש.

אך מלבד זאת נראה דאין הכונה כאילו הקריב ממש, אלא שמתכפר לו כאילו הקריב וא"כ אף בחטאת יכול לומר כן, ודו"ק כי ז"פ.

והנה בסימן מ"ח ס"א איתא בשו"ע שבשבת יש לומר גם פסוקי דמוסף, אך בר"ח וביו"ט אין צריך כיון דקורא במוסף את פרשת קרבנות היום.

ולמדנו מדבריו דקריאת התורה עולה לו לכל אחד ואחד כאילו קרא פרשיות אלה. ולכאורה יש ללמוד מכאן שאין סגולת אמירה זו תלויה בכונת האדם ואין צריך לכוון בקריאתו שיהא מרוצה כאילו הקריב קרבן, דהלא לא מצינו שכל אחד צריך לכוון בקריאת התורה במוסף דיו"ט ודר"ח כונה זו ואעפ"כ מהני כאילו קרא פרשיות אלה.

ויש לעיין ביחיד שמתפלל ביו"ט ואינו שומע קריאת התורה, לכאורה צריך לקרוא פרשת קרבנות המועד, אך אפשר דכיון שלא תיקנו לא תיקנו, וצ"ע.

והנה כתב הבית יוסף בסימן תרכ"א שבנוסח סדר העבודה שאומרים הספרדים ביוה"כ "אתה כוננת" יש כמה דברים שנכתבו שלא כהלכתא ואין להקפיד בכך, עי"ש.

ולכאורה מוכח מדבריו דאין אמירה זו נחשבת כאילו עשה את העבודה ממש, דא"כ איך יאמר שלא כהלכה, אלא ע"כ דאין זה ממש כאילו הקריב, עי"ש.

הנה הבאתי לעיל את דברי שוע"ה שת"ח עדיף שילמד בתורה משיקרא פרשת הקרבנות. וכדבריו כתב גם הגר"ח פלאג'י בסגנון אחר.

בשו"ת לב חיים סימן י"א כתב דת"ח פטור מאמירת הקרבנות כיון דבמנחות שם (ק"י ע"א) אמר רבא דכל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה וכו', יש להקל לת"ח שאינו צריך לומר פרשיות אלה אלא יעסוק בתורה.

ובאמת נראה דכיון שנחלקו שם ריש לקיש ורבא ור"ל הוא זה שאמר דהוי כאילו הקריב עולה, הלכה כבתראי דהיינו רבא שאמר דת"ח אין צריך קרבנות.

ומקור שיטת שוע"ה מדברי חמודות עמ"ס ברכות פ"ט אות פ"ד, אך ראיתי בספר מקור חיים לבעל חות יאיר סימן א' סעיף ד' שהסתייג מדבריו וכתב "והרב בל"ח נאה דורש לעצמו ולשקועים בהתמדה כמוהו שאינם מבטלים בשום פנים לימודם, משא"כ רוב הלומדים בדורותינו המבטלים ופוסקים מלמודם בשביל שיחה בטלה וטיול ועסק וסעודת הרשות", ועדיין צ"ע.

ז

ויש לעיין בזה, דלגבי אמירת פרשת התמיד בבוקר נתבאר לעיל דקרוב לחובה גמורה הוא, אך לגבי אמירתה לפני מנחה לא כתב הרמ"א אלא דמנהג יפה הוא. ולכאורה נראה מזה דבאמת אין האמירה נחשבת כהקרבה ממש, דבאמת לאחר שחרב בית המקדש ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בשירתו, פטורים אנו מהקרבת הקרבנות, דאמירה זו אינה כדי שיחשב כאילו קיימנו מצות התמיד. אלא שנהגו לומר פרשיות אלה לסגולה ולכפרה, ובפעם אחת ביום סגי.

ובערוך השלחן (רל"ד ס"ז) כתב לבאר למה יש שלא נהגו לומר פרשת התמיד לפני תפלת מנחה כיון שבמקדש הקריבו את התמיד לאחר תפלת מנחה, עי"ש. ובמקור חיים לבעל חות יאיר כתב שם דכיון דבספר יחזקאל משמע דלעתיד לבא לא יביאו תמיד בבין הערביים יש נוהגים לא לומר פרשה זו במנחה, עי"ש. והדברים חידוש.

וחידוש ראיתי בסידור בית יעקב למרנא הגר"י עמדין בתפלת מנחה בהלכות (אות י"ז) שאביו הגדול עמד באמירת פרשת התמיד בבוקר ולפני מנחה אמר בישיבה ואמר שכך נכון לעשות לפי הסוד, עי"ש.

מעשי אבות יצירה לבנים

כתב הרמב"ן בפתיחה לספר שמות שספר זה קרוי ספר היצירה משום שתחילתו עוסק בבריאת העולם והמשכו במעשי אבות שכולם יצירה לבנים, וז"ל "השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם". ודבר גדול למדנו מדבריו, מעשי אבות הם לא רק סימן לבנים אלא אף יצירה לבנים, מעשיהם הגדולים של אבותינו הקדושים לא היו מכוונים למקומם ושעתם בלבד אלא לדורות עולם, והן הם אשר נתנו עוז ותעצומות לבני ישראל לאורך הדורות לעמוד בכל הנסיונות במסירת נפש ובכוחות עילאיים.

כמה גדולים מעשי האבות, לשבט ולחסד, הלא כל פגם במעשיהם ואף קל שבקלים השפיע השפעה עצומה לדורות רבים, וכדחזינן בדברי חז"ל בפרשת וירא (כ"א כ"ז) בב"ר (נ"ד ד') "'ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויאמר אבימלך לאברהם מה הנה שבע כבשת' אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני חייך כנגד כן הם הורגים מבניך שבעה צדיקים ואלו הן חפני ופנחס ושמשון ושאול ושלשת בניו. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות, ואלו הן אהל מועד וגלגל נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין".

וכמה מבהילים הדברים. דבשעה שכרת אברהם אבינו ברית עם אבימלך ונתן לו שבע כבשות צאן נגזרה גזירה ונדחתה מתן תורה שבעה דורות דראויה היתה תורה שתינתן ע"י אברהם אבינו ונתאחרה שבעה דורות וניתנה ביד משה, ועוד דשבע מקדשות חרבו בעון ז' כבשות הצאן, והדברים מבהילים בחומרתן. תכלית כל הבריאה הלא היא מתן תורה דלא נברא העולם אלא בשביל תורה שנקראת ראשית, ומתן תורה נדחה שבעה דורות בעון בריתו של אברהם אבינו עם אבימלך, וגם השראת השכינה בישראל בבית המקדש שהוא צורך גבוה כמ"ש הרמב"ן (שמות כ"ט מ"ו) נדחתה אף היא בעון זה.

ועיין עוד בתנא דבי אליהו רבא פרק ז' י"ט "דאין לך אומה בעולם שאינה משעבדת ומענים את ישראל יותר מכמה מאות שנה אלא בשביל שכרת אברהם ברית עם גוי" והדברים מבהילים בחומרתם. ועיין עוד במה שכתב הרמב"ן (בראשית ט"ז י') דאברהם אבינו חטא בהגר כשנתנה תחת יד שרה, ונתן בכך כח לבני ישמעאל לצער את ישראל.

וכמה נוראים הדברים, הלא במעשים אלו ודאי לא היה חטא ועון כלל אלא לפום רום מעלת אבוה"ק הגדולים בענקים ואנחנו לא ידענו מה חטאו ומה פשעו, אלא שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואעפ"כ סבלו בנ"י סבל נורא משמץ חטא שהיה במעשי האבות, ועלינו ללמוד מזה ק"ו בן בנו של ק"ו הלא אמרו חז"ל (סוטה י"א ע"א וסנהדרין ק' ע"ב) דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים, והלא מעשיהם הטובים של אבוה"ק הרמים והנשגבים עד שמי רום וכוכביהם היו לאין שיעור גדולים יותר מן הפגם הקל והדק שהיה בחטאם וא"כ הרי ברור שהטובה והחסד הנשפע לדורות עולם ממעשי האבות אין לה ערך וקץ, ומכחן של האבות כל הכוחות והתעצומות הנפש של הבנים לדורות עולם.

ויסוד זה שכל כוחו של כלל ישראל כח האבות הוא למדנו במקומות רבים בדברי חז"ל, יעויין במדרש (שיר השירים ז' א' י') בשעה שמסרו חנניה מישאל ועזריה עצמן לתוך כבשן האש אמר הקב"ה למלאכי השרת "רדו ונשקו שפתותיהם של אבותיהם של אלו שכשם שפעלו הם לפני באש, כך פעלו בניהם לפני באש" הרי שע"י מסי"נ של האבות באור כשדים ובעקידת יצחק השרישו בנפש האומה כולה תכונת מסירות הנפש להקב"ה, ואמרתי בדרך זה לפרש את דברי הגמ' (גיטין נ"ז ע"ב) במעשה דחנה ושבעת בניה שמסרו את נפשם על קדושת השם וכאשר קטן בניה הוצא להורג אמרה לו "לך ואמור לאברהם אבינו, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות", ולכאורה תימה היא, וכי באתה להתגרות באברהם אבינו או להגדיל את עצמה יותר ממנו ומה כוונתה באמירה זו, אלא נראה לפרש "אתה עקדת מזבח אחד" ומכחך הגדול נתת לי כח לעקוד שבעה מזבחות! דכל כוחם של בני ישראל לדורותם ולאורך גלותם כחם של אבות הוא, והן הם אשר השרישו בלב בני ישראל את כוחות הנפש לעמוד בנסיונות הגלות ולדבוק בתמימותם ובאמונתם.