מנחת אשר | ביסוד מצות ד' כוסות ובדיני הסיבה

"לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (פרק ו' פסוק ו' – ח'). "וכוס פרעה בידי מכאן קבעו חכמים ארבע כוסות של לילי פסח, אמר ר' הונא בשם ר' בניה כנגד ארבע גאולות שנאמר במצרים (שמות ו') 'והוצאתי' 'והצלתי' 'וגאלתי' 'ולקחתי', רבי שמואל בר נחמן אמר כנגד ארבע כוסות שנאמרו כאן, 'וכוס פרעה בידי וגו' 'ונתת כוס פרעה וגו', רבי לוי אמר כנגד ארבע מלכויות, רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהקדוש ברוך הוא משקה את העובדי כוכבים, הדא הוא דכתיב (ירמיה כ"ה) 'כי כה אמר ה' אלקי ישראל אלי קח את כוס היין החמה' 'כוס זהב בבל ביד ה' וגו' 'ימטר על רשעים וגו" (תהלים י"א) וכנגדן הקדוש ברוך הוא משקה את ישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא שנאמר (שם ט"ז) 'ה' מנת חלקי וגו" 'כוס ישועות אשא' (שם כ"ג) 'תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה' כוס ישועה אין כתיב כאן אלא 'כוס ישועות' אחד לימות המשיח ואחד לימות גוג" (בר"ר פ"ח ה').

כתבו רבותינו הראשונים לפרש כמה טעמים למצוה זו דד' כוסות, אם בדרך רמז (הנה ברש"י וברשב"ם (פסחים צ"ט ע"ב וכ"ה ברשב"ם ב"ב נ"ח ע"ב) פירשו דד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה הן, אולם במק"א (שם ק"ח ע"א) פרש"י בדרך אחר, דג' כוסות תיקנו כנגד ג' כוסות שנאמרו בקראי ד'כוס פרעה בידי' והרביעי לברכת המזון, וצ"ע בדבריו הסותרין אלו את אלו). אם משום ברכה שנתקנה על כל אחת מהן עיין ר"ן ריש פרק ערבי פסחים, וכ"ה בתוס' סוכה (ל"ח ע"א ד"ה מי) וז"ל "ומסתמא לא תקינו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה". וכבר נודע בשערים מה שכתב הגרי"ז (פ"ז מהל' חו"מ) לחדש דפליגי רבוותא ביסוד מצוה זו דד' כוסות, אם עיקרה בשתיית הכוסות ומשום חרות, או דילמא אין מצוותן אלא בסיפור הנס ושירת הלל והודאה על הכוסות. וזהו שנסתפקו התוס' בריש ערבי פסחים (ד"ה לא) אם נותנין כוס לפני כל אחד מבני הבית או"ד אין נותנין אלא לפני בעל הבית והוא מוציא את כולם בשלו, דאם נימא דמצות ד' כוסות בשתייתן א"כ יש ליתן ד' כוסות לכל אחד מבני הבית, אולם אם נימא דעיקר מצות ד' כוסות לברך על הכוס א"כ הוו כשאר כוסות של ברכה דאמרינן בהו שומע כעונה ויוציא האב לבני ביתו. (ואפשר דאף דמסקנת התוס' דיש ליתן כוס לפני כל אחד מן המסובין מ"מ לא אמרו הכי אלא משום ספיקא ולחומרא בעלמא ולא בדרך החלט כמבואר בלשונם וצ"ע). ובדעת הרמב"ם נראה להדיא דס"ל דמצות ד' כוסות בשתיה היא, וכמש"כ (חמץ ומצה פ"ז ה"ז) "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם", וכ"כ (שם ה"ח) "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו" ש"מ ד' כוסות משום שתייתן נתקנו. ומעודי נתקשיתי בדברי הגרי"ז, דהיאך אפשר שתהא מצות ד' כוסות בסיפור יצי"מ על הכוס בלבד, הא כמה פעמים אמרו בערבי פסחים (עי"ש ק"ט ע"ב, קי"ז ע"ב ובדף ק"ח ע"ב) "ד' כוסות תיקנו חכמים דרך חירות" ולכאורה אין גדר החירות כי אם בשתיה בלבד, ואין באמירה הנהגת חירות. ועוד, דלכאורה אם אין ענין ד' כוסות בשתיה מה זה שאמרו שתהא הסיבה מעכבת בהם, הא להדיא כתב הרמב"ם שם גבי שאר אכילות אותו הלילה ד"אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך" ש"מ אין ההסיבה מעכבת אלא באותן שמצותן באכילה או בשתייה. ועוד, דהא לישנא דגמרא הכי משמע וכדתניא (שם קי"ז ע"ב) "ארבע כסי תקינו חכמים דרך חירות וכל חד וחד נעביד ביה מצוה" הרי שעיקר תקנת ד' כוסות בשתייתן היא אלא שתיקנו בהם חכמים עוד לומר עליהם הגדה והלל, וא"כ קשה לומר שתהא מצותן באמירת הגדה והלל וכשאר כוס של ברכה בלבד. ומריש אמרתי לפרש דברי התוס' דהא דמספק"ל אם נותנין כוס לפני כ"א מן המסובין אם לפני בעה"ב לבדו היינו משום דשני דינים יש בד' כוסות, האחד בשתייה ונוסף עליה שתהא אמירת הלל והגדה וברכהמ"ז טעונה כוס, ונסתפקו התוס' למה תקנו חכמים והחמירו בד' כוסות טפי מבשאר מצות שיהא העני מוכר כסותו ושואל על הפתחים (מה שלא אמרו אף במצות אכילת מצה וכדאיתא ברמ"א סימן תרנ"ו דאין האדם חייב לבזבז הון רב על המצות), אם משום מצות השתיה בדרך חירות או שמא משום סיפור יציאת מצרים ושירת ההלל שיש לאומרם על הכוס. ונראה עוד, דאף דפשיטא להתוס' דעיקר מצות ד' כוסות בשתייה, מ"מ אין נותנין לעניים מן התמחוי לצורך קיום מצותיהם כי אם לדברים שיש בהם חיי נפש, וזהו שנתקשו התוס' מה נשתנה מצות ד' כוסות שמחלקין לעניים מן התמחוי משאר מצות. ומשום כך נקטו דשמא משום פרסום הנס הוא לומר הגדה והלל על הכוס וזהו שהחמירו הכא טפי כדינא דנר חנוכה דחייב העני למכור כסותו מטעם פירסום הנס, דלא מצינו חומרא זו שיהא העני מוכר כסותו אלא גבי פרסומי ניסא וכדתנינן גבי נר חנוכה שאף העני שואל על הפתחים, ובד' כוסות עיקר פרסום הנס אינו בשתיית הכוס גרידא אלא בקריאת ההגדה ואמירת ההלל על הכוס. (ולמסקנא כתבו דמ"מ נכון להחמיר שיהא כ"א מן המסובין כוסו לפניו), אולם זאת פשיטא ואין ספק בדבר, דמצות ד' כוסות בשתייה היא. אך האמת יורה דרכו דאין דרך זה עולה יפה בלשון התוס' ומשמע טפי דדברים כפשוטן, ומספק"ל אם מצות ד' כוסות לבעה"ב נתקנה וייצאו הכל יד"ח על ידו דקי"ל שומע כעונה, או"ד הכל חייבין בד' כוסות ואין האחד מוציא חבירו, ודוחק להעמיס בלשון התוס' את הדרך הנ"ל. ונראה בביאור דברי התוס', דזו פשיטא דשתיית ד' כוסות מצוה, אולם זאת נסתפקו התוס', דמאחר שידענו שתקנו מצות הגדה והלל אף הן על הכוס, א"כ יל"ע עיקר תקנתם מה היא ומה נוסף על עיקר מצוה זו, האם עיקר ד' כוסות לשתייה דרך חרות נתקנו אלא שחכמים הוסיפו עלה שיהיו מסדרין הגדה והלל על הכוסות ומברכין עליהם, או שמא עיקר תקנת ד' כוסות לסדר עליהם אמירת הגדה והלל ובאו חכמים וקבעו דמצוה לשתות ד' כוסות אלה שנאמרו הלל והגדה עליהם. והנה אי נימא דעיקר תקנת ד' כוסות לשתייתן נתקנה א"כ פשיטא שחייב כל אחד ואחד מבני הבית לשתותן ולא יוציא בעה"ב לבני ביתו כשם שלא יוציאם יד"ח מצה ומרור, אולם אם עיקר תקנת ד' כוסות לסדר השבח על הכוס ולקרות עליו הלל והגדה מסתברא דאין כ"א מבני הבית מחויב בשתיית ד' כוסות ודי בזה שבעה"ב ישתה את הכוסות ועליו הוטלה חובה זו, אך שאר בני הבית שלא קיימו בעצמם עיקר מצות הד' כוסות היינו שלא אמרו ההגדה והלל על הכוס אלא שמעו מן הבעה"ב שהיה כוסו לפניו, שוב אינם טעונים לשתות ד' כוסות. ומ"מ זו פשיטא להתוס' דאין דין כוסות הללו כשאר כוסות של ברכה, וטעונים הם שתייה והסיבה דרך חירות, אלא דשורש הספק הוא אם עיקר התקנה לומר ולסדר השבח וההלל על הכוס, וכשם שכתבו (סוכה ל"ח ע"א) "ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה" או שמא עיקר המצוה בשתיה וכלשון הגמ' (פסחים קי"ז) "ארבע כסי תיקנו חכמים דרך חירות וכל חד וחד נעביד ביה מצוה", וזהו שעוררו אם נתחייב בה בעה"ב לבדו או כל אחד. ואפשר עוד דספיקת התוס' בריש ערבי פסחים הוא הספק שם בדבריהם בסוכה, דגם שם כתבו "דמסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה", כמבואר.

ועוד הלכתא גבורתא כתב שם הגרי"ז, דהנה כתב הרמ"א (סימן תפ"ג ס"א) דיוצאין בדיעבד מצות ד' כוסות בשתיית חמר מדינה, ולכאורה משמע דיוצאין בזה ידי חובת המצוה דד' כוסות, אולם הגרי"ז חידש דאין יוצאין בחמר מדינה אלא במה שקבעו חכמים לומר הגדה והלל על הכוס, אולם ידי מצות שתיית ד' כוסות אין יוצאין כל שאין שם יין עליו. וכבר נחלקו בזה הגאונים בני מרן הגר"ח ה"ה הגרי"ז ואחיו הגר"מ מה יעשו הבאין בדרך שאין בידם מעות אלא כדי ד' כוסות של יין לאחד מהם, אם ישתה האחד מהם ד' כוסות של יין ויוציא האחרים ידי חובתן בברכות או ישתו כולם ד' כוסות חמר מדינה ויצאו ידי חובתן דיעבד. ונטה הגר"מ דישתו כולם חמר מדינה ותתקיים המצוה אף כי בדיעבד הוא, דעכ"פ אם לא ישתה אלא אחד בטלה מצות חבירו. אולם צידד הגרי"ז להלכתא דישתה זה שבידו ד' כוסות של יין ואל ישתו כולם ד' כוסות חמר מדינה, והוא לשיטתו דמאחר שאין יוצאין ידי חובת השתיה בשתיית חמר מדינה אלא ידי חובת הסיפור וההלל על הכוס, א"כ עדיף שישתה זה ד' כוסות של יין ויקיים מצותו כתיקונה ובהידורה, ולגבי מצות הסיפור וההגדה על הכוס בלא"ה הא קי"ל שומע כעונה, ונמצא זה מוציא חבירו במצות הסיפור על הכוס וכשם שייצאו הם אם ישתו הד' כוסות מחמר מדינה, ומצות השתיה יקיים זה כדינו. אך באמת נראה מלשון הרמ"א דיוצא לגמרי בחמר מדינה, וכך נראה לדרכינו דבאמת אין בזה שני דינים חלוקים.

מי שאין לו די יין לד' כוסות נחלקו האחרונים האם יש מצוה במקצתן או שמא ד"כ מעכבות זו את זו. ולכאורה מבואר להדיא בפסחים (ק"ט ע"א) דאין הם מעכבות זא"ז שהרי אמרו "ד' כוסות תיקנו חכמים דרך חירות כל אחד ואחד מצוה באפי נפשה היא" ולכן אין בד"כ חשש זוגות. וכך כתב שם בהגהות הרש"ש עי"ש. וגם מדברי המג"א יש להוכיח כדברי הרש"ש שהרי כתב (סימן תע"ב ס"ק י"ד) דמי שאין לו אלא ד' כוסות יקח כולן ללילה הראשון ולא יחלקן בין שני ימים טובים "דיומא קמא עיקר", הרי דאילולי כן היה מחלקן בין שתי הלילות עי"ש. אך המהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ט כתב דבאמת מצוה אחת הן ומעכבות זא"ז וכשאין לו ד"כ אינו מצוה כלל על מקצתן עי"ש. אמנם כבר עמד על זה בחידושי רבינו דוד שם וכתב כדברינו הנ"ל דיש ב' דינים בד"כ ואף דלגבי מצות השתיה, כל הד"כ מצוה אחת וענין אחד הם, מ"מ כל אחד מצוה בפנ"ע היא לענין הנאמר על הכוסות עי"ש. ודבר חידוש מצינו בדברי המרדכי (ערבי פסחים סימן תרי"א) דהא דמחלקינן אמירת ההלל בליל הפסח לאמרה חציה על כוס שני וחציה על כוס רביעי משום דראוי להדר הד' כוסות, והידורן הלא הוא לאמר עליהם הקידוש וההלל וברכת המזון ואידך פלגא דהלל, אולם אמירת ההגדה אין בה הידור כוס "כי אינו כי אם סיפור דברים בעלמא", נתבאר בדבריו דס"ל דד' כוסות עיקרן בשתייה אלא שהחמירו חכמים להדר את הכוס ולומר עליו קידוש הלל וברכת המזון, וזו שיטה מחודשת בענין ד' כוסות.

ארבע לשונות של גאולה

"לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו' ז'). כתבו רש"י והרשב"ם בר"פ ערבי פסחים (צ"ט ע"ב) ד' כוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות י' ו'-ז'), והנה בין כוס ראשון לשני מותר לשתות, וכן בין שני לשלישי, אך בין שלישי לרביעי אסור להפסיק באכילה או בשתיה, ויש בזה רמז, רבים האנשים החושבים שעיקר הגאולה גאולת הגוף הוא חרות וחופש ופריקת עול זרים, לדידם די בשלש לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי, על הלשון הרביעית "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" הם מוכנים לוותר. באו חז"ל ללמדנו, דוקא בין שלשת הראשונים אפשר להפסיק אבל בין השלישי לרביעי אין להפסיק! כי עיקר הגאולה גאולת הנפש היא, על גאולתנו ועל פדות נפשנו אנו חודים ומהללים, גאולת הנפש וקרבת אלקים, בית המקדש והשראת השכינה, הן הם הגאולה המיוחלת "עד אשר אל מעלת אבותם ישובון" (לשון הרמב"ן בפתיחה לספר שמות).

הוציאנו מעבדות לחרות

"לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ו' – ז'). הנה העבדות חויה קשה היא, אך דרגות רבות יש בה, עבד שיש לו אדון רשע רע לב הרודה בו ללא רחם, נתון לסבל קשה, פיזי ונפשי, אך אף עבד שאדונו טוב לב הוא, מ"מ עובד הוא עבודת פרך ואין לו מנוחה, אמנם יש לך עבד שאדונו איננו מעביד אותו הרבה, אך מ"מ משועבד הוא לעבודה ולשרת כרצון אדוניו ואינו בן חורין לכלכל את דרכיו וצעדיו כרצונו הוא. פרעה מלך מצרים רשע גדול היה ובני ישראל סבלו תחתיו סבל נורא בגזירות קשות והרג ואבדון, מלבד העבודה שכבדה עליהם. וזה כונת הכתוב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ושוב לא יסבלו ישראל מגזירותיו של פרעה, אך לא רק זאת אלא אף והצלתי אתכם מעבודתם ושוב לא יצטרכו לעבוד להם, זאת ועוד אחרת, וגאלתי אתכם מתחת עול מצרים ושוב לא יהיו משועבדים אלא בני חורין איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ומעל כל אלה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים"!

על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים

והנה זה תימה דבזמן שנצטוינו להראות הנהגות של חירות וגאולה אנו מזכירין ומדגישין גם את העבדות והשיעבוד, אלא טעמו של דבר הוא כדי להשריש בלבנו דגם מה שנראה בעינינו כרע באמת יש בו טוב דכל מדותיו ית"ש רחמים וכל דעביד רחמנא לטב עביד. ראו נא מה שכתב האבן עזרא עה"פ (דברים י"ד א') "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, והוא אוהב אתכם יותר מאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם". וזה היה דרכו של רבי עקיבא שאמר על כל צרה "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס' ע"ב) וגם בשעה שנתפס ר"ע על דברי תורה והוציאוהו ליהרג היה משחק (ירושלמי ברכות פ"ט הלכה ה' וסוטה פ"ה הלכה ה') ולא רק ביסורי עצמו ראה ר"ע טוב וחסד אלא אף בחליו ויסוריו של רבו הגדול רבי אליעזר בן הורקנוס (כמבואר בסנהדרין ק"א ע"א) וכן בגלות ישראל וחורבן בית מקדשנו ראה ר"ע מידת החסד (כמובא במכות כ"ד ע"א) וראה בפתיחה לחומש שמות מאמר דרך אמונה אות ד' שהארכנו בביאור הענין. ושמעתי ממו"ר מרן אדמו"ר מצאנז זצ"ל דמטעם זה יש לאדם להעביר ידיו על עיניו בשעה שמקבל עול מלכות שמים (כמבואר בברכות י"ג ע"א) דבקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע אומרים "ה' אלקינו ה' אחד" דהיינו שמדות הרחמים והדין המרומזים כידוע בשמות הוי' ואלקים – אחד הם, וגם מדת הדין כלולה ברחמים ואף שלמראה עינינו נראה דמידת הדין יש כאן, אנו מכסים את עינינו ומכריזים ה' אלקינו ה' אחד, דכל דעביד רחמנא לטב עביד. ובקול אריה בפתיחה במאמר פתח טוב אות ז' פירש באופן נפלא מאי דכתיב "אל תירא מרדה מצרימה… ויוסף ישית ידו על עיניך" (בראשית מ"ו ג' – ד') דחשש יעקב אבינו מהירידה למצרים ואמר לו הקב"ה דאף אם נראה מתחילה שהירידה למצרים היא גזירה קשה, לבסוף יתברר ויתגלה שהיה לטובה, וכעין מעשה דמכירת יוסף דהיה נראה מתחילה שמידת הדין פגעה ביעקב כשנזרק בנו לבור ונמכר לישמעאלים, אך הוברר לבסוף שלמחיה שלחו אלוקים, וזה שאמר הכתוב "ויוסף ישית ידו על עיניך" כהא דמעביר ידו על עיניו בקריאת שמע לרמז שאנו בטוחים באמונתנו שבמידת הדין יש רחמים גדולים אלא שאנו לא זכינו עדיין לראות, וזה מה שאמר בזוהר הקדוש על האי פסוקא "דא היא רזא דקריאת שמע" דפרשת יוסף וירידתו למצרים היא סודה של קריאת שמע, ודו"ק כי הדברים נפלאים. והביא שם מהחתם סופר לפרש את הפסוק "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג, כ"ג), דאין בכוחנו לראות את פנימיות חסדי ה' המוסתרים במדת הדין בראיית פנים דהיינו לפני המקרה, אבל "אחורי" כלומר לאחר זמן מתברר לנו ולדורות הבאים את מדת טובו, וזהו "וראית את אחורי". ואמרתי לפי"ז בביאור מאמרם (מנחות כ"ט ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחוריך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור לאחורך חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני". כאשר משה התרעם על מיתת רבי עקיבא א"ל הקב"ה הלא כבר אמרתי לך וראית את אחורי אך פני לא יראו, גזירה זו של מיתת רבי עקיבא מלפני היא חזור לאחריך! והשתא דאתינא להכי תחזינה עינינו במה שכתב בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קל"ב להמליץ על מיני המרור השונים דכמו שיש רמז בחסה "דחס רחמנא עלן", יש רמז אף בתמכא הנמנה במשנה (פסחים ל"ט ע"א) דהוא ראשי תיבות "תמיד מספרים כבוד א-ל" ועוד הוסיף וכתב שם ומו"ר רבי נתן אדלר טרח לדעת איזהו ירק הנקרא כרפס ונפיק מפומא דגברא רבה המהרי"ל דהוא ירק הנקרא ברוב לשונות אפי"א, וסימן אפי"א ראשי תיבות "א-ל פועל ישועות אתה", עי"ש. נראה דאין כונתו לדרוש ר"ת בלבד, אלא דזה באמת תכלית אכילת המרור, כדי שתמיד נספר כבוד א-ל אף בימים קשים כאשר החשך יכסה ארץ, אף שאין אנו רואים את חסדיו באתגליא, מ"מ נאמין שהוא לעולם בכל עת ובכל שעה א-ל פועל ישועות וממכה עצמה מתקן הרטיה.