פרש"י "ותשחת" הוא לשון גילוי עריות ועבודת כוכבים, ואעפ"כ לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, שנא' (ו' י"ג) "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".

ובכלי יקר כתב וכן הוא בבראשית רבה פרשה ל"א, שבני נח היו גוזלים פחות פחות משוה פרוטה כדי שלא יתחייבו בדין תשלומי הגזילה, וזה שאמר הכתוב "ותשחת הארץ לפני האלקים", פי' דנשחתה הארץ לפני האלוקים, ואלוקים הוא כינוי לבי"ד, (וכמש"כ "אלקים לא תקלל" (שמות כ"ב כ"ז)) דנשחתה הארץ משום שלא יכלו בי"ד להעמידם בדין לפי שגזלו פחות פחות משו"פ. (והוסיף שם ע"ד הדרש לפרש מש"כ בתהלים (פרק א') "לא כן הרשעים" שהרשעים אינם כנים במעשיהם, "כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח" שהיו גוזלים דברים שאין בהם שו"פ, דא"א להעמידם בדין, וכמוץ שתדפנו רוח הדיין, "על כן לא יקומו רשעים במשפט" שא"א להעמידם בדין על גזילה זו לפי שהיא פחות משו"פ, "וחטאים בעדת צדיקים" שלא היה חשוב בעיניהם כגזל, והעמידו עצמם בעדת צדיקים וכאילו לא גזלו מעולם, אבל "יודע ה' דרך צדיקים", ולכך "ודרך רשעים תאבד").

כתב הרמב"ם בהלכות גניבה (פ"א ה"א – ב'):

"כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנ' לא תגנבו וכו'. אסור לגנוב כל שהוא דין תורה".

ומשמע לכאורה מלשונו הזהב דאף שאינו עובר בלאו אלא משו"פ ומעלה, מ"מ אסור מה"ת לגנוב כלשהו, ולא פירש את טעם האיסור ושרשו.

וכתב שם במגיד משנה (ה"ב) "ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין".

וכן כתב הרמב"ם גם בהל' גזילה ואבידה (פ"א ה"א):

"כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנ' לא תגזול וכו'".

וגם שם הוסיף (ה"ב):

"ואסור לגזול כל שהוא דין תורה". והמ"מ שם סתם ולא פירש מה איסור יש בפחות משו"פ וכנראה שסמך על מה שכתב בריש הל' גניבה.

וכדברי הרמב"ם מצינו גם בשו"ע בחו"מ בהל' גניבה (סימן שמ"ח) דבסעיף א' כתב "אסור לגנוב, אפילו כל שהוא, דין תורה". ובסעיף ב' כתב "כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו".

והסמ"ע (שם סק"א) הלך בעקבות המ"מ וכתב:

"דכמו שחצי שיעורין לענין איסור חלב ודם אסור מן התורה אף על גב דאין לוקין עליו… כן חצי שיעור לענין ממון ג"כ אסור מן התורה אף על גב דאין לוקין עליו".

וכך מצינו גם בריש הלכות גזילה ואבידה (חו"מ סימן שנ"ט ובסמ"ע סק"ב), עי"ש. וכבר הקדים אותם בספר החינוך (מצוה רכ"ט) שכתב:

"מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נ"ז ע"א) שאיסור דאורייתא לגזול אפילו כל שהוא, אבל לאו דלא תגזול אינו חל אלא בשוה פרוטה, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון, אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שיעור שאין לוקין עליו והוא איסור דאורייתא". ועיין מש"כ במנחת אשר בראשית (סימן ט').

אך דרך אחרת כתב בזה בכנסת הגדולה (חו"מ סימן שנ"ט הגה"ט סק"א) ודייק מדברי הרמב"ם בהל' גזילה (פ"א ה"ו):

"הגוזל פחות משוה פרוטה אף על פי שעבר אינו בתורת השב גזלה", וכ"כ בחו"מ (סימן ש"ס ס"ב), ומלשון הזה משמע שעבר בלאו דלא תגזול. ומשו"כ כתב דמש"כ הרמב"ם דאסור לגנוב פחות משו"פ דין תורה, כונתו ללאו גמור דלא תגנוב, עי"ש. וכדבריו האריך גם ביד המלך על הרמב"ם (הל' גניבה שם).

ולענ"ד הדיוק שדקדק המגיד משנה מלשון הרמב"ם דקדוק עצום היא, ואי אפשר להמלט ממנו, ובשתי המקומות דקדק הרמב"ם לחלק בין הלאו שאינו עובר עליו אלא גנב וגזל משו"פ ולמעלה לעבירה בעלמא שעובר גם בכל שהוא. וגם בשו"ע הלך בזה בעקבות הרמב"ם כדרכו בקודש.

וע"כ צריך לומר דכאשר כתבו הרמב"ם והשו"ע בהגוזל משו"פ פטור מהשבה אעפ"י שעבר אין כוונתם אלא שעבר באיסור תורה ולא שעבר בלאו.

ועוד כתב ביד המלך דבשלמא במאכלות אסורות צריך לימוד לרבות חצי שיעור משום דאין אכילה פחות מכזית, אבל בממון אין שום סברא לחלק בין שו"פ לפחות ממנה, ומהי"ת לומר דאין איסור גניבה וגזילה בפחות משו"פ.

ותמיהני הלא פשוט לכל אורכה ורחבה של הש"ס דאין דין ממון בפחות משו"פ, אין האשה מתקדשת בפחות משו"פ, ואין קנין כסף בפחות משו"פ, ואין בי"ד נזקקין לפחות משו"פ, ואין השבת אבידה בפחות משו"פ, ואין השבת גזילה בפחות משו"פ, והנחה זו פשוטה בתכלית.

ואף שיש מקום לפלפל בכל הסוגיות הנ"ל במקורותיהן וטעמיהן, מ"מ מילתא דפשיטא היא בכל הש"ס דשאני שו"פ מפמשו"פ, וא"כ פשוט הדבר כביעתא בכותחא לומר דאין לאו בגניבה וגזילה אלא בשו"פ, והאיסור בפחות משו"פ אינו אלא מדין חצי שיעור.

ב

אמנם באמת יש לעיין בכונת המ"מ מטעם אחר, ומטעם אחר קשה לומר דהאיסור לגנוב ולגזול פחות משו"פ היא משום דחצי שיעור אסור מה"ת, מחדא ותרי טעמי:

א. הלא ממונא מאיסורא לא ילפינן, וכיון דאין חצי שיעור אסור מה"ת אלא מגזה"כ דילפינן מיתורא ד"כל חלב" וכמבואר במס' יומא (ע"ד ע"א) מהי"ת ללמוד ממון מאיסור.

ואף שאמרו שם גם סברא דחזיא לאיצטרופי כבר ביארתי בכמ"ק דמבואר בתוס' ובר"ן שם ביומא דאין זה עיקר טעם הלכה זו, אלא דלולי הסברא היו דורשים הייתור למילתא אחריתי (שיטת התוס') או דמסברא ידענו דחצ"ש אסור מגזה"כ בכל האיסורין ולא בחלב בלבד (שיטת הר"ן), עי"ש.

ב. כבר ידוע דלא אמרינן חצ"ש אסור מה"ת אלא כאשר אין כל ריעותא ומגרעת בעצם מעשה העבירה אלא בשיעור בלבד, משא"כ כשיש חסר בעצם מעשה העבירה ומהותה, ועיין בזה באריכות במנחת אשר ויקרא (סימן ו').

ויתירא מזו כתבתי במק"א (מנחת אשר שבת סימן ס"ז) דאין חצ"ש אסור מה"ת אלא בשיעור שהוא הלכה לממ"ס ולא בשיעורים שנקבעו ע"י חז"ל בסברא, עי"ש.

ולגבי שיעור פרוטה בממון נראה עיקר דאין זה הלממ"ס, דסתימת חז"ל והראשונים מעידה כמאה עדים דאין זה מהלכתא, וכבר כתבתי במק"א (מנחת אשר ויקרא סימן ו' ובמנח"א לב"ק סימן ס"א) דנראה עיקר דשיעור שו"פ בממון נגזר ממה שדרכן של בני אדם למחול על פחות משו"פ, וכל שדרכן של בנ"א למחול, ואינם מקפידין עליו כולי האי (אף אם לכתחלה יש בו צערא) אין בו דין ממון.

ומ"מ נראה לכאורה דכיון דבמהות הענין וגדרו שאני פחות משו"פ משו"פ אין לומר בו חצי שיעור אסור מה"ת.

ג. ועוד יש להעיר, דאטו נאמר דלר"ל דס"ל דאין חצי שיעור אסור מה"ת, אין איסור לגנוב ולגזול פחות משו"פ, ולדידי תימה לומר דלר"ל מותר לגזול פחות משו"פ.

והנה בשואל ומשיב (תנינא ח"ג סימן מ"ה) כתב לפי דברי החכם צבי (סימן פ"ו) דחצ"ש אסור משום דאחשביה, א"כ גם בגזל צריך להיות חצ"ש אסור מה"ת מצד דאחשביה כשגוזלו. אמנם כתב הר"ן בקידושין (ח' ע"ב) דלא אמרינן על פחות משו"פ לדידי שוה לי, ובהכרח שאין זה משום דין חצי שיעור אסור מה"ת, עי"ש.

ומשום כל זה נראה לבאר דברי המ"מ, דאין כונת הדברים דאסור לגנוב ולגזול פחות משו"פ משום דין חצי שיעור אסור מה"ת, אלא דהוי כעין חצ"ש דאסור מה"ת. ובאיסור והיתר חצ"ש אסור מה"ת מגזה"כ דכל חלב, אבל בגניבה וגזילה חצ"ש אסור מה"ת מסברא.

ויסוד הדבר דשוני יסודי יש בין איסורים שבין אדם למקום להני דבין אדם לחבירו, דבכל הנוגע למאכ"א, לחילול שבת וכדו' שאין לנו בהם אלא פרטיהן ודקדוקיהן שחידשה תורה מן הסברא הוי אמינא דשיעוריהן ניתנו לא רק לענין עונשין אלא גם לעיקר האיסור ובפחות משיעור אין איסור כלל.

אבל בגניבה וגזילה דהוי בין אדם לחבירו מסברא ידענו דאף אם אין לאו ומ"ע דהשבה אלא בשו"פ, מ"מ גם בפחות משו"פ מסתבר דאסור, דמשאסרה תורה לקפח את חבירו ע"י גניבה וגזילה ואסור לאדם לפשוט ידו בממון שאינו שלו מסתבר דגם בפחות משו"פ יש איסור דהלא אף אם אין בו דין ממון מ"מ יש בו בעלות והוי ממון חבירו.

וכיון דכל מהות וגדר חצ"ש דאסור מה"ת שורשו בהבנה היסודית דלעולם אין עצם האיסור תלוי בשיעור אלא במהות האיסור ולא ניתנה השיעור אלא לגבי עונשין, מסתבר כך גם לגבי גניבה וגזילה, דגם אם אין לאו אלא בשו"פ שיש בו דין ממון, וגם אין חיוב השבה בפחות משו"פ (ולשיטת רש"י בסנהדרין נ"ז ע"א הא בהא תליא ואיתקש לאו דגזילה לחיוב השבה ובפחות משו"פ שאין בו חיוב השבה גם לאו דגזילה אין בו), מ"מ פשוט דאסור לגזול אף פחות משו"פ כיון דמ"מ הוי ממון זולתו כמבואר.

וביסוד הדברים, גם מלשון ספר החינוך (מצוה רכ"ט) וגם מלשון המ"מ לא מצינו אלא שגניבה וגזילה פחות משו"פ אסור כדין חצי שיעור באיסורין שאסור מה"ת, אבל לא כתבו דגניבה וגזילה אסורין פחות משו"פ משום דהוי חצי שיעור או מדין חצי שיעור.

ודו"ק היטב בכל זה.

ג

ויש מן האחרונים שכתבו לחלק בין גניבה לגזילה בגדר איסור פחות משו"פ. ויסוד דבריהם לחלק ביסוד האיסור בין גנב וגזלן. ובעוד בגזילה אין מהות העבירה במעשה אלא בתוצאה במה שהזיק ממון חבירו, בגניבה לעומת זאת הוי האיסור בעצם מעשה הגניבה.

ובשיעורי הגר"ש רוזבסקי עמ"ס מכות (אות תל"א) כתב בשם הגרי"ז דאיסור גניבה משום עצם המעשה הוא אין בין הגונב פרוטה או מאה מנה לעולם אינו עובר אלא בלאו אחד, ומשו"כ כתב הרמב"ם דעובר בלאו בגונב משו"פ ומעלה, אבל בגזילה שאיסורו משום התוצאה דהיינו הפסד ממון חבירו עובר בכל פרוטה ופרוטה ומשו"כ לא כתב אלא הגוזל שו"פ עובר, עי"ש. (ועיין עוד באבן האזל ריש הל' גניבה ובחזון יחזקאל ב"מ פ"ג ה"ו, עי"ש).

אך לדידי כ"ז אינו מתיישב על הלב, וברור לענ"ד דאין בין גניבה לגזילה כמלוא נימא ביסוד גדרם, ולא אמרו חז"ל אלא שהתורה החמירה יותר בגניבה משום שיש עליו מורא בשר ודם ולא מורא שמים, אך ביסוד גדרם דומים הם לחלוטין, בזה ובזה יש הפסד לממון חבירו, ובזה וגם בזה יש מעשה עול ואון, ואין כל סברא לחלק ביניהם בענין חצי שיעור.

ומה שכתב המ"מ דוקא בגניבה פחות משו"פ דהוי כחצי שיעור באיסורין ולא כתב כן לגבי גזילה, פשוט שבא זה ולימד על זה וכיון שהלכות גניבה קודמים להל' גזו"א לא ראה טעם וצורך לחזור על הדברים. תדע דאל"כ, למה באמת אסור מדין תורה לגזול פחות משו"פ אם לא דהוי כחצי שיעור באיסורין. ואם דעת המ"מ דבגניבה אסרו רק משום דהוי כחצ"ש למה לא האיר עינינו למה יש איסור גם בגזילת פחות משו"פ.

ומה שכתב הרמב"ם בריש הל' גניבה דהגונב משו"פ ומעלה עובר בל"ת, ובהל' גזילה כתב דהגוזל שו"פ עובר בל"ת, לענ"ד אין דרך הרמב"ם לדקדק להשוות לשונו בכל מקום ומקום, ואין לדייק ייתור לשונות אלא כאשר הדברים זרים ומיותרים, אבל כל שהרצאת הדברים מתיישבים על הלב ועל הדעת ונעימות הלשון, אין לדייק כלל במה שהאריך במקום אחד וקיצר במקום אחר, כנלענ"ד, והארכתי בכ"ז במק"א.

ב

התוקף ההלכתי של פטנט רשום

ר"ח ניסן תשס"ה

כבוד ידידי הרה"ח

איש אשר רוח בו

ר' נפתלי פקטר הי"ו

אב"י בבית וגן

בדבר ההמצאה שנרשם על ידו אצל רשם הפטנטים ושאל לדעתי אם יש תוקף הלכתי לזה ואם לפי דין תורה אכן יש איסור על אחרים לעשות כמתכונתו.

ברור הדבר שאכן יש תוקף הלכתי לרישום זה, דהנה כבר נחלקו גדולי הדורות אם יש כח ביד מחבר ספר או יורש של מחבר ספר וכדו' לאסור פרסום הספר או העתקתו שלא ברשות, והדברים נשנו במחלוקת בין שני גדולי גליציה, בשואל ומשיב מהדורא א' חלק א' סימן מ"ד כתב בתוקף רב דיש כח בידו ואיסור גמור להעתיק או להדפיס ספר של אדם שלא ברשותו, והסתמך על הסברא הפשוטה שמקורה באובנתא דלבא דכל שיצר אדם וחידש שלו הוא וכמ"ש "שאם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלי רשותו, והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין כל ימיו קיבל שכרו מהקירא בווארשא, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם, וזה דבר שהשכל מכחישו" הרי שחידש סברא דכל שחידש האדם שלו הוא אך הוסיף לבסס את שיטתו על חוקות הגויים, ולא רק משום דינא דמלכותא אלא אף מסברא "ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם" כלשונו, ובמאת טענה זו שחידש גדול הדורות ועמוד ההוראה הגרי"ש נטנזון, לענ"ד גדולה וחזקה היא, דאף אם לא יהיה בזה גזל גמור, הלא בהכרח כך הוא מדת הצדק והיושר, והסכמת כל האומות כולן מוכיחה שע"כ כך הוא שורת הצדק, ואין לך חילול ה' גדול מזה שרק אנו בני א-ל חי שנצטוינו ללכת בדרך הישר והטוב וניתן לנו "ספר הישר" בחורב, רק אנו נלך בדרכים עקלקלות בכחש ובעושק, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם. ועיין עוד בשו"ת התעוררות תשובה סי' רל"ב שכתב כעין דברי השו"מ וסמך דבריו על מ"ש ועשית הישר והטוב, עי"ש.

אך באמת נראה לענ"ד דזה סברא פשוטה דיש לאדם אף זכות ממונית בפרי רוחו ויצירתו ולא גרע מה שהוליד ממה שקנה, וכשם שפירות דקל של בעל הדקל הם אף שלא קנאם בדרכי הקנין כך פרי רוחו שלו הם ולא צריך בזה קנין, וזה יסוד הדין דאומן קונה בשבח כלי, תא ושמע חידוש גדול שכתב הגרשש"ק בחידושיו לב"ק סי' א' דחיוב החופר בור לשלם נזקיו יסודו "כמו שבדברים הנוגעים לזכות האדם מוסכם על פי דין תורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות", הרי לן דפשוט ליה לשר הסברא הישרה דמוסכם על פי דיני התורה "שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא בעלים עליו לכל דבר זכות".

והנה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ע"ה חלק על השואל ומשיב בנוגע לדברי תורה ונקט דכיון שנצטוינו ללמד תורה בחנם אין זכות יוצרים על ספרי קודש וד"ת, ופקפק גם על יסוד דבריו של השואל ומשיב, אך מ"מ נקט דבהלכה זו יש תוקף לדינא דמלכותא, והביא את דברי החת"ס בשו"ת חו"מ סי' מ"ד דכל שהוא לטובת בעלי אומניות וכיוצ"ב דינא דמלכותא דינא וה"ה בני"ד, ומ"מ לא נחלק הבית יצחק עם השו"מ אלא בענין דברי תורה אבל בני"ד אף לשיטתו ודאי שיש איסור גמור להעתיק יצירת חבירו ולקפח פרנסתו.

ב

במקום אחר ביארתי עוד את הנלענ"ד בענין העתקת קלטות ודיסקים ותוכנות מחשב וכדו', ולענ"ד יש בזה גזל גמור, דביד הבעלים לשייר בעצם הקנין ולקבוע דהרוכש דברים אלה אין לו זכות אלא להנות מהם אבל לא לשכפל אותם, וכבר הארכתי להוכיח דשיור בקנין מהני לא רק בזכות שהוא משייר לעצמו, אלא אף בזכות שהוא מונע מן הקונה, עיין שם.

ונראה עוד לענ"ד דיסוד גדול יש בתורת הצדק והמשפט, דכל מעשה שאילו יעשוהו רבים יש בו עול ואון, אף ליחיד אסור לעשותו, ואין היחיד יכול להצדק ולומר, במעשה שלי אין נזק כלל, ופחות משו"פ אני נוטל ודבר שאין בו קפידא הוא, דאם כל אחד ואחד יאמר כן נמצא מחריב עולם ומלואו, ע"כ דכל דהוי רשע לרבים הוי רשע גם ליחיד, ויחיד הנוהג כן הוי מדת סדום ומנהג דור המבול.

ודבר זה למדנו מן הבבלי, והירושלמי, והמדרש.

דהנה בסנהדרין ק"ט ע"ב אמרו דמדת סדום "דהוי שדי תומי או שמכי, אתי כל חד וחד שקיל חדא, א"ל אנא חדא שקלי" ועי"ש ברש"י דכל אחד ואחד אמר, הרי לא לקחתי אלא דבר מועט, אך בין כולם גזלו את כל אשר לו, ובירושלמי ב"מ ט"ו ע"א אמרו כן על אנשי דור המבול ופירשו כן את כונת הכתוב "כי מלאה הארץ חמס" וכ"ה בב"ר פרשה ל"א עי"ש, ומדברי קדשם למדים יסוד פשוט במשפט הצדק דכל דבר שאם יעשוהו רבים יש בו רשע ועון אסור אף ליחיד לעשותו.

וכן הוא בהעתקת קלטות ותוכנות, כל אחד ואחד אומר מה הפסד יש לו מן ההעתקה שלי, ובסוף כולם מעתיקים והבעלים יוצא קרח מכאן ומכאן ואין בידו כלום.

אמנם מה דמסתפקנא בענין העתקת קלטות, משום ששמעתי מהבקיאים בתחום קלטות נגינה וכדו' דאחרי שנפרץ הדבר מאוד שוב ניחא להם ליוצרים, שיעתיקו גם את שלהם כדי שיזכו לפרסום ולנתח בשוק, והו"ל כאילו הסכמה שבשתיקה מתוך הנחה שאם לא יעתיקו שלהם אלא של זולתם גזירה עליהם שישתכחו מן הלב ויצא שכרם בהפסדם, ומכיון שכך אין אני מוחה בתוקף בענין זה אף שלדעתי ראוי לכל יר"ש לנהוג בנקיון כפים ולהמנע מהעתקה.

אמנם בני"ד דפטנט רשום, ברור שאסור לפי דין תורה לאחרים לעשות כמתכונתו.

דו"ק בכ"ז כי הדברים ברורים למוצא דעת.

בידידות עמוקה

והוקרה מרובה

אשר וייס

---

על עתה באתי

הנה אמרו חז"ל שבימי מלחמת יהושע הופיע שר צבא ה' לפני יהושע והוכיחו על פניו. "אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה מהן באת אמר לו על עתה באתי, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה" (מגילה ג' ע"א).

ולכאורה יפלא, והלא שעת מלחמה היתה זו, ותשושים היו מן המלחמה, ועוד דהלא מלחמת מצוה היתה זו והעוסק במצוה פטור מן המצוה, (כמבואר בסוטה מ"ב) וא"כ מה התרעומת על יהושע בן נון שחיילי ישראל לא עסקו בתורה בלילה.

ונראה בזה, דהנה מצינו בדברי חז"ל שעמידת ישראל במלחמה בזכות התורה היא, דכן אמרו חז"ל "עומדות היו רגלינו במלחמה בזכות שערי ירושלים שעוסקים בתורה". וכן אמרו בתנא דבי אליהו רבא פ"י "אשרי מי שמתחדש ד"ת על פיו וכל מי שמתחדש דברי תורה על פיו דומה כמי שמשמיעין אותו מן השמים ואומר לו כך אמר הקב"ה בני בנה לי בית המדרש ששכר גדול שיש לי באוצרי שלך היא ובשבילך אני מציל את ישראל שנאמר אח"כ יבחר אלקים חדשים אז לחם שערים מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל מכאן אמרו ארבעים אלפים מישראל שנתקבצו יחד ויצאו למלחמה ויש ביניהם זוג אחד תלמידי חכמים דומה להם כאילו אחזו מגן ותריס וחרב פיפיות בידם לכך נאמר מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל". (וכעי"ז בבעל הטורים דברים א' ג' "אם יהיה ת"ח אחד בין ארבעים אלף לא צריך לא רמח ולא מגן כי הת"ח מגן עליהם מאויביהם" עי"ש). הרי לן דתלמוד תורה ועמלה, הן המה סגולה בדוקה לנצחון במלחמה ולמפלת האויב.

והנה בתורת המלחמה ידוע, שדרכי המאבק שנים הם, כח תוקף, וכח מגן, אנשי החיל מלומדי המלחמה עליהם להגן על העם היושב בעיר ובכפר, מאידך עליהם לתקוף את האויב במחנים ובמבצרים להכניעו ולשבור את כחו, המגן והרומח שנים הם, מגן להגן על הלוחם, ורומח לתקוף את האויב.

וכנגד שני אלה סגולת התורה אף היא כפולה, וכדברי הכתוב "מגן אם יראה, ורומח בארבעים אלף בישראל". המקשן והתרצן, זה שמקשה תוקף וזה שמתרץ מגן, הן הם המגן והרומח במלחמתה של תורה ורק ע"י שניהם ד"ת מתחדשים ומתלבנים. וזה שמצינו (ב"מ פ"ה) שביכה רבי יוחנן את ריש לקיש שהיה מקשה "כ"ד קושיתא והוי מפריקנא כ"ד פירוקא וממילא רווחא שמעתתא" כך היא דרכה של תורה רק ע"י פלפולא דאורייתא הקושיות והתירוצים תיובתא ופירוקא, המגן והרומח, מתחדשים דברי תורה.

המגן והרומח כרוכים ירדו מן השמים, והצלחת שניהם בתורה תליא, באותן הזוגות של תלמידי חכמים המקשים ומתרצים תיובתא ופירוקא וממילא רווחא שמעתתא, ובאלה שדברי תורה מתחדשים על ידם, תלוי נצחון מלחמות ישראל.

ב

בא וראה נפלאות דברי חז"ל בירושלמי (מסכת תענית כ"ד ע"א) "א"ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע שלחו לו חכמים ואמרו לו עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים אמר להם וכי היאך אפשר לבדקן אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן הלבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך היה לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר רבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר והוה ר' אלעזר המודעי ישוב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום ואומר רבון העולמים אל תשב בדין היום אל תשב בדין היום בעא אדריינוס מיזל ליה אמר ליה חד כותיי לא תיזיל לך דאנא חמי מה מעבד ומשלים לך מדינתא עאל ליה מן ביבא דמדינתא אעל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא אמרון ליה חמינן ההן סבא משתעי לחביבך אמר ליה מה אמרת ליה ומה אמר לך אמר ליה אנא אמר לך מלכא קטל לי ואי לא אנא אמר לך את קטל יתי טב לי מלכא קטל יתי ולא את אמר ליה אמר לי דאננא משלים מדינתאי אתא גבי רב אלעזר המודעי אמר ליה מה אמר לך הדין כותייא אמר ליה לא כלום מה אמרת ליה א"ל לא כלום יהב ליה חד בעוט וקטליה מיד יצאת בת קול ואמרה הוי רעי האליל עזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען של כל ישראל ועין ימינם לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא".

לא גבורי החיל של בן כוזיבא הם שהגנו על עם ישראל, לא מטיפי האצבע ולא עוקרי הארזים שבלבנון, אלא אותו תנא קדוש ר' אלעזר המודעי על השק והאפר, על התורה ועל העבודה, הוא שהגן על העם בקדושת תורתו ותפלותיו, ומשנהרג הוא, נפלה ביתר ונהרג בן כוזיבה.

והוא שתובע מלאך ה' את יהושע בן נון "אמש בטלתם תמיד של בה"ע, והיום בטלתם מן התורה", אפשר שפטורים אתם מן התורה, אך עת צרה היא ליעקב, שעת מלחמה היא, ואיך נעמוד בקשרי מלחמה אם נבטל מן התורה, היא הנותנת, משום שהמלחמה משתוללת בשער, ביותר צריך ללחום מלחמתה של תורה, כי התורה היא המגן והיא הרומח. ומה עשה יהושע, וילן בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה, מלחמתה של תורה היא שתעמוד לנו, והמגן והרומח של בית מדרש הם שיבטיחו שחיילי ישראל יחזרו ועטרת נצחון על ראשם.

ואפשר דמטעם זה הופיע המלאך בדמות שר צבא ולא בדמות ראש ישיבה, לרמוז לו שלא את עלבון התורה הוא בא לתבוע אלא את עלבון המלחמה, דכדי לנצח במלחמה עליהם לנצח במלחמת התורה על המגן והרומח שלה.

חזקו ונתאמץ ביתר שאת וביתר עוז במלחמתה של תורה למען אחינו ולמען ערי אלוקינו, ויעזור ה' ויושיע לכל החוסים בו, בישועת עולמים ובפקודת ישועה ורחמים בב"א.

עת מלחמה ועת שלום

הנה עוד עומדים אנו בעת מלחמה ולצערנו עדיין לא נושענו, עוד אנו עומדים באימה ובחרדה גדולה על המלחמה שהרתחשה עלינו בימים קשים אלה של צער ואבילות על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, הלא ימי מדת הדין הן אלה. ימים שבהן על בן ישראל להשתמט מלעמוד בדין עם הנכרים (שו"ע או"ח סימן תקנ"א סעיף א'), ואוי לנו שבימים אלה נאבקים אנו מול רשעים ארורים האומרים "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד".

ועוד אנו מתבוננים בחובתנו לעת כזאת, אוהבי סגולות אנו, לכל צרה ולכל צוקה יש באמתחתנו סגולות שונות ומשונות, אך עלינו לזכור כי דברי חז"ל הן הם הסגולה הבדוקה ביותר, הן הם אמת הבנין שעליה אנו עומדים, הן הם יסודות קיומנו, ובהם אנו צריכים לחפש ולדעת מה חובתנו בשעה הרת גורל זו.

ומדברי חז"ל למדנו ששלשה הם סגולות המלחמה, שלשה דרכים יש לעורר רחמי שמים בעת הזה של שפיכת דמים אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם.

תלמוד תורה: כבר דברנו באריכות על סגולת התורה בשעת מלחמה, ועוד זאת מצאנו במדרשי חז"ל (תהלים כ"ז) "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, זאת התורה אדם כי ימות באהל", דבזכות התורה עומדים אנו במלחמה, תורתנו הקדושה היא המגינה עלינו בשעת צרה וצוקה.

תפלה: הנה אמרו חז"ל (במדבר ל"א, ילקוט שמעוני מטות רמז ק"ח) "אלף למטה, יש אומרים שני אלפים מכל שבט ושבט שלח, וי"א שלשת אלפים שנים עשר אלף חלוצי צבא, שנים עשר אלף שהיו משמרים כליהם ושנים עשר אלף לתפלה, שנאמר אלף למטה אלף למטה".

הרי שכנגד כל אחד מחלוצי הצבא, וכנגד כל אחד משומרי הכלים, עמד אחד בתפלה לפני רבון העולם לבקש את נפשו בשאלתו ואת עמו בבקשתו.

אחדות ושלום: הנה אמרו חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א וכ"ה ויק"ר פרשה כ"ו) "דורו של דוד שהיו בו תינוקות יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין… אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודה זרה היו וע"י שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין".

"וזה שאמרו חכמים בזמן שכל ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן".

הרי לן שלש סגולות שעל ידן בני ישראל יוצאין למלחמה וידם על העליונה, בהם ורק בהם נזכה שהקב"ה ידבר אויבנו תחתינו, ובאלה חייבים אנו להתחזק בימים קשים אלה.

יה"ר שלא ישמע שוד ושבר ברחובותינו, ונזכה לישועת עולמים בקרוב בימינו אמן.