מצות נר חנוכה נר שבת ואכסנאי

 

הנה שתי מצות מצינו בנר, נר שבת ונר חנוכה. ויש לעיין בדמיון שביניהם ובשוני שבהם. דמחד גיסא חזינן שלמדו הלכות נר שבת ממה שמצינו במצות חנוכה ומאידך נראה ברור דשונות שתי מצוות אלה ביסוד גדרן.

 

מצות נר חנוכה גדרה היסודי פרסומי ניסא, ואף שביארתי בכמ"ק (עי' מנחת אשר למס' שבת, סימן ל"ב, אות ו') דאדם יוצא ידי חובתו אף שלא בשעת הסכנה כשהוא מדליק בפנים, מ"מ אין זה אלא משום שיש פרסומי ניסא לבני ביתו או משום דאין עיכוב אלא אם לא עשה זכר לנס, אבל מכיון שעשה זכר לנס יצא יד"ח, אך מ"מ פשוט דיסוד גדר מצוה זו משום זכר ופרסומי ניסא. ומצות נר שבת לעומתה אין בו לא זכר לנס ולא פרסומו, אלא כל מצותה משום כבוד שבת (רש"י שבת כ"ה ע"ב ורמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ב) ומשום עונג שבת (רמבם שם פ"ה ה"א ושו"ע רס"ג ס"ב ובמשנ"ב סק"א), ויש מן הפוסקים שנקטו דמצות נר שבת משום שלום בית היא (עי' שו"ע הרב רס"ג ס"א ובקו"א שם).

ולא רק ביסוד גדר חיובו שונה נר שבת מנר חנוכה אלא גם בכל פרטי הלכותיו, הלא זה בפנים וזה בחוץ, זה אסור להשתמש לאורה וזה מצוה להשתמש לאורה.

אך דין אכסנאי לא נשנה בגמ' אלא בנר חנוכה ואעפ"כ מצינו (סימן רס"ג סעיף ז') שגם בנר שבת נוהגת הלכה זו, דאכסנאי שמדליקין עליו בביתו פטור, ואם אין מדליקין עליו בבית צריך להשתתף בפרוטה. הרי שלמדנו נר שבת מנר חנוכה, וצריך ביאור איך למדו שתי הלכות אלה זו מזו.

א

ונקדים לבאר יסוד דין אכסנאי בנר חנוכה.

 

 

הנה יסוד הלכה זו בעצם ההגדרה ד"נר איש וביתו", דהלא כשמדליקין עליו בבית פטור האכסנאי משום שיצא יד"ח במה שמדליקין עליו בביתו כאילו היה בביתו ובנר איש וביתו סגי.

וכבר תמה הפני יהושע בשבת (כ"א ע"ב) מאי שנא נר חנוכה מכל שאר מצוות החג והמועד שכולם חובת הפרט הם וכל אחד ואחד חייב בהם (בין במצוות דאורייתא כמו מצה ולולב ובין דרבנן כגון ד' כוסות ומגילה), משא"כ בנ"ח שאמרו בו נר איש וביתו, ותירץ:

"נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד, דקיימא לן נמי (קדושין מ"א ע"א) מצוה בו יותר מבשלוחו, אלא דשאני הכא שאין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית. ועדיין צ"ע".

הרי שחידש הפנ"י דמשום גדר פרסומי ניסא הוי כחובת הבית והמצוה רובצת על הבית ולא על הגברא.

וכך נראה מדברי החכם צבי בתשובות הנוספות שבסוף ספרו (סימן י"ג) שכתב לבאר מה שנפסק בשו"ע (תרע"ז ס"ב) דקטן שהגיע לחינוך יכול להדליק נ"ח בבית ולפטור את כל יושבי הבית אף דקיי"ל דקטן שהגיע לחינוך אינו מוציא את הגדול יד"ח אף במצוות דרבנן, דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן וביאר "ס"ל דבחנוכה כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה, אלא א' מכל בני הבית מדליק בפתח החצר, ושוב אין שום חיוב על שום א' מכל בני הבית, אע"פ שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה כו' אבל בקריאת המגילה המוטל על כל או"א לקרות או לשמוע המגילה אין קטן אף שהגיע לחינוך מוציא את הרבים וחילוק זה מתקבל על הדעת הנ"ל".

ולכאורה נראה כונתו דבנ"ח אי"צ שהמדליק יוציא את שאר בני הבית יד"ח אלא שהנר ידלק בבית וכיון שנ"ח דולק בבית ממילא יצאו יד"ח ואף בקטן שהגיע לחינוך יש חפצא דנ"ח משא"כ בקטן שלא הגיע לחינוך שאינו לא בר חיובא ולא בר דעת אין זה כלל נ"ח ולכן לא מהני.

והשפת אמת הפליג לדמות מצוות נר חנוכה למצוות מזוזה רובצת על הבית ולא על היחיד, וכיון שנקבע מזוזה על פתח הבית, כל דיירי הבית יצאו ידי חובתן, עיין שפ"א (שבת כ"א ע"ב ד"ה ת"ר מצות חנוכה):

"ויש לעיין אי המצוה נר א' בבית כמו מזוזה וכמו נר שבת דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שיהי' די ולפ"ז אפשר דגם ב' בעלי בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד והא דאושפיזא משתתף בפריטי י"ל שהוא כדי לעשות המצוה בממונו אבל מדינא יוצא או נימא דהמצוה על כל אדם אלא דבעה"ב מוציא כל ב"ב". ועי"ש שהאריך בזה.

אמנם לכאורה צ"ע לפי דרכם דאם כל המצוה על הבית רובצת ולא על הגברא למה אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו צריך להדליק או להשתתף בפרוטה, והלא בביתו אינו מדליק, ובבית שבו הוא מתאכסן בעל הבית מדליק ועליו המצוה ולא על האכסנאי ומה מצותו של האכסנאי.

ומש"כ השפת אמת דמדינא שפיר יוצא אלא שצריך להשתתף כדי המצוה בממונו אין לו פשר, דאם צריך להדליק דוקא בממונו באמת לא יצא, ואם אכן יצא בלא"ה למה צריך להשתתף, ועיין לקמן אות ב' אם צריך להדליק דוקא בשלו.

ומשום שאלה זו חידשו רבים מן האחרונים דשני דינים יש בנ"ח. חובת הבית וחובת הפרט, ואף שאין על האכסנאי חובת הבית כנ"ל, מ"מ כשאין לו בית יש עליו חובת הפרט המוטלת על הגברא. ובדרך זו נקט הגאון רבי ברוך פרנקל בעל ברוך טעם (מובא בשער הציון סימן תרע"א ס"ק נ"ב) שחידש דאף שאין אדם יוצא יד"ח בהדלקה בבית הכנסת וצריך לחזור ולהדליק בביתו, מ"מ אם אכסנאי הדליק בבית הכנסת אי"צ לחזור ולהדליק בבית (אף אם אין מדליקין עליו בביתו), דבאכסנאי אין עליו חובת הבית אלא חובת גברא בלבד, וחובה זו כבר קיים בהדלקה בבית הכנסת, הרי דנקט דיש שני דינים בנ"ח.

אמנם לדברי הגרב"פ יתחדש עוד דמי שהדליק בביהכ"נ שוב לא יוכל להדליק בבית נר לכל אחד ואחד דמאחר והודלק נר אחד בבית הרי חובת הבית קוימה והמהדרין שמדליקין כל אחד נר אין זה אלא משום חובת הפרט, וכיון שכבר יצא יד"ח זו בביהכ"נ שוב אינו חוזר ומדליק. ואף שאין סתירה להלכה זו, אין נראה כך למעשה.

ולול"ד הגאון היה נראה יותר דאף אם נקבל את הנחת היסוד דיש חובת הפרט מלבד חובת הבית, נראה דבביהכ"נ אינו יוצא יד"ח אף בחובת הפרט, דכשקבעו חכמים מקום להדלקת הנר על פתח ביתו מבחוץ הלכה זו נאמרה אף לגבי חובת הפרט, דשני הדינים שבמצוה זו כרוכים ירדו מן השמים ושלא במקום הראוי אף חובת הגוף אינו מקיים, ואין בהדלקה בביהכ"נ אלא משום מנהג בלבד, ועיין במנחת אשר מועדים ח"ב סימן י"ד בביאור הלכה זו.

אך עצם ההנחה דיש שני דינים בנר חנוכה רחוקה היא ויותר נראה בזה בד"א כפי שיבואר לקמן.

ב

ועוד חידוש מצינו במצוה זו, ואף הוא מבוסס על ההנחה שיש שני דינים בנ"ח.

דהנה אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו צריך להשתתף בפרוטה, ורבים הבינו מתוך הלכה זו דצריך לקנות את השמן כדי לצאת יד"ח נ"ח, כ"כ באליהו רבא סימן תרנ"ו (ועי' תרע"ז סק"ב), פמ"ג (סימן תרע"ט א"א סק"א), ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת חנוכה סימן ט"ו) הפליג לדון אם בנ"ח בעינן לכם, ועי"ש מה שהביא מדברי רבים מן האחרונים שכך אכן הבינו.

ובית אב לדבריהם יש מדברי הב"ח (סימן תרע"ז) "ומדינא יוצא אפילו אינו עומד אצלו דעיקר החיוב על ממונו להדליק נרות לפרסומי ניסא". הרי דנקט לא רק שהשמן צריך להיות שלו אף דזה עיקר המצוה.

ומלבד מהא דאכסנאי צריך להשתתף בפרוטה, הוכיחו האחרונים יסוד זה אף מדברי הרמב"ן והראשונים בפסחים (דף ז') שם הקשו על מה שחידשו מקצת ראשונים דכל מצוה שאי אפשר לקיימה ע"י אחרים מברכים עליה בל', כגון "לשמוע קול שופר", ומצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים מברכין עליה בעל, כגון "על המילה". והקשו ממה דמברכין "להדליק נר חנוכה" אף שאכסנאי יוצא יד"ח ע"י הדלקת בעה"ב. ותירץ הרמב"ן "יש לנו לומר שאני התם שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה, ואתמר בפ' במה מדליקין (כ"ג ע"א) דצריך לאישתתופי בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו". וכעין דבריו כתבו גם הר"ן, רבינו דוד, אבודרהם ורבים מן הראשונים. ולכאורה צ"ב דמ"מ את עצם המצוה שהיא הדלקת הנר מקיים ע"י אחרים, וכתבו האחרונים דעיקר המצוה שהנר ידלק ויתפרסם הנס בממונו, וכיון שהוא משתתף בפרוטה נמצא שקיים מצוה זו בעצמו.

ולענ"ד מלבד הקושי בעצם ההנחה דצריך שיהיה השמן שלו, דמה סברא יש בזה וכי יש יותר פרסומי ניסא כשמדליק משלו מבשל חבירו, והלא פשוט דמצוה היא להדליק, דהלא כך מברכינן להדליק נר של חנוכה, וא"כ מהי"ת דצריך גם שיהיה השמן שלו (ופשוט דא"א כלל לומר דאין המצוה אלא שהשמן שלו יודלק דפשוט דמצוה להדליק את הנר, כנ"ל).

ובאמת קשה עוד דאם כל ענין השתתפות בפרוטה זו משום שהשמן שלו צריך לעשות פרסומי ניסא, מה זה ענין לנר שבת שאף בו צריך להשתתף בפרוטה, והלא נ"ש אין בו פרסומי ניסא ואין למדוהו מנ"ח, וכך קשה גם בעצם הגדרת "נר איש וביתו" בנר שבת לדברי הפנ"י הנ"ל, דאם בנ"ח תיקנו כן משום פרסומי ניסא ומשום שצריך להדליק על פתח הבית למה מצינו כן גם בנ"ש.

ומדברי הרמב"ן וסייעתי' לכאורה אין הכרח כלל, דבאמת צ"ב למה הקשו הראשונים רק ממה דאכסנאי יוצא בהדלקת בעה"ב ולא מעצם דין נר איש וביתו, הרי דאין צריך להדליק בעצמו ויוצא בהדלקת אחרים, ובזה לא יהני תירוצם דצריך להשתתף בפרוטה דבני הבית הלא אינם צריכים להשתתף בפרוטה.

ונראה בזה דבאמת לק"מ מדין נר איש וביתו דאין אחד מהם מוציא את האחרים, אלא כך עיקר מצותם דכולם חייבים ואחראים שאחד מבני הבית ידליק את הנר, ומצוה זו רובצת במשותף על בני הבית כולם (וכמבואר לקמן אות ג'), וכעין מצות הקרבנות שרובצת על כל כהני המשמר אך הרוצה לקיים מצות ההקרבה צריך שיקריב בעצמו ואינו עושה שליח וכן בנ"ח, ואין זו מצוה שאפשר לקיימה ע"י אחרים.

אך בדין אכסנאי הוי אמינא שהאכסנאי מקיים מצותו ע"י בעל הבית שמוציאו בהדלקתו, שהרי באמת אין האכסנאי אחד מבני הבית וחיוב ההדלקה רובץ עליו, ובעה"ב מוציאו. הרי שאפשר לקיים מצוה זו ע"י אחרים. ותירצו דכיון דצריך להשתתף בפרוטה אף הוא נחשב ונכלל בדין איש וביתו (כפי שיבואר לקמן אות ד'). וממילא אין בעה"ב מוציאו אלא הוא נפטר בהדלקת בעה"ב ככל שאר בני הבית, כנ"ל.

והנה שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ראיה נחמדת שאי"צ להדליק דווקא בשלו, דהלא בשבת (י"ח ע"ב) איתא דלשיטת בית שמאי דאית להו שביתת כלים מה"ת, הקשו בגמ' "גיגית ונר וקדרה ושפוד מאי טעמא שרו בית שמאי", ותירצו "דמפקר להו אפקורי", ועדיין תקשה מנר חנוכה בשבת. וע"כ דגם נר זה מפקיר, הרי דאין צריך שידליק משלו.

ולכאורה יש לדחות דלא מצינו איסור אלא בשביתת כלים ולא בדברי אוכלין, ושמן אינו כלי והנר שפיר אפשר להפקיר שאין הנר מגוף המצוה. אך באמת נראה שאין זו פירכא דהפתילה אכן כלי הוא, ואם בשמן בעינן שיהא שלו כך גם הפתילה דשניהם גוף המצוה, דהשלהבת נאחזת בפתילה ואוכלת את השמן.

אלא שעדיין יש לדון דכיון דהדלקה עושה מצוה וכתבה אין זקוק לה, שמא אין צריך שיהיה משלו אלא בשעת הדלקה ולאחר שהפקיר יכול להפקיר את הכל, ודו"ק בכ"ז.

ג

ומשום כ"ז נראה לבאר כל דין נר איש וביתו ודין השתתפות בפרוטה בד"א.

ויסוד הדברים דאף דכל מצוות השבת והמועדים מוטלות על כל יחיד ויחיד, שאני מצוות נ"ש ונ"ח, שיסוד מצותן אינו בעצם המעשה אלא בתוצאה. נר שבת משום כבוד ועונג ומשום שלום בית, ושלושת אלה ענינם שיהיה נר דלוק במקום סעודתו (כלשון הרמ"א רס"ג ס"י) ובשאר חדרי ביתו, ונר חנוכה משום פרסומי ניסא שיהיו נרות דולקים על פתח ביתו מבחוץ. וכיון שעיקר מצוות אלה שיהיו נרות דולקים ולא בעצם מעשה הדלקת הנר, אין כאן חובת גברא והטילו מצוות אלה על כל בני הבית שמי מהם ידליק את הנר, ונמצא לפי"ז שאין כאן שני דינים אחד על הבית ואחד על הגברא, אלא גדר אחד מורכב, דמצוה זו מוטלת על האדם גופו כשהוא לבדו, ועל איש וביתו כאשר הם ביחד.

וזה שאמרו נר איש וביתו, ולא כהבנת הפני יהושע והשפת אמת דהכוונה על גוף הבית וכמו שחייב על פתח הבית כך חייב בנר מחוץ לפתח הבית, אלא הכוונה לחובה משותפת של בני הבית, וכשאמרו איש וביתו כוונתם לכעין הכתוב "איש וביתו באו" (שמות א' א'). ולפי דברינו מובן שבגדר הזה שווים נר שבת ונר חנוכה ואין סברא לחלק ביניהם כלל. וכבר הארכתי במק"א לבאר שכיוצא בגדר זה מצינו בכמ"ק כגון במצוות הקרבת הקרבנות ואכילת קדשים, ואכמ"ל.

ד

ודין אכסנאי שצריך להשתתף בפרוטה אינו משום קנין, שהרי אין הכסף קונה מטלטלין כלל, ואיך יקנה את השמן בפרוטה, ואף שידעתי שהאחרונים כתבו ליישב קושיא זו לפי המבואר בחשן משפט (סימן קצ"ט סעיף ג') ברמ"א דבקונה לשם מצוה כגון יין לקידוש קונה בכסף לחוד דלא העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה, עי"ש.

אך לענ"ד אין זה מספיק כלל דהלא רבים חלקו על דברי הרמ"א, עיין שם בבהגר"א, ובהגהות הגרעק"א גם פקפק בדברי הרמ"א, והביאו מדברי רמב"ם (בפ"י מעירובין הלכה כ') דאף דבר מצוה אינו קונה בכסף, עי"ש. ולשיטתם קשה, ובאמת אף לשי' הרמ"א לא מסתבר דזה ביאור דין אכסנאי שמשתתף בפרוטה דא"כ גמ' מפורשת היא, והרמ"א ותרומת הדשן שהוא מקור הלכה זו לא השתיתו דבריהם על סוגיא זו.

ויש שתירצו דכל השתתפות בפרוטה דאכסנאי הו"ל כאילו התנו לקנות בכסף וכבר כתב הרמ"א (סימן קצ"ח ס"ה) דאם התנה לקנות בכסף מהני, אך גם תירוץ זה דחוק, דא"כ נאמר דכל הקונה דבר מצוה הו"ל כאילו התנה לקנות בכסף, ולכה"פ דבר מצוה שצריך לכם, אך ביותר נראה תי' זה דחוק, שהרי גם בהלכה זו חלק הש"ך שם בסק"י ולשיטתו הדרה קושיא לדוכתא.

וראיתי במכתבי תורה להאדמו"ר מרן רא"מ מגור (סימן י"ב) שכתב דהקונה שותפות בשל המוכר בכסף שפיר קונה דכיון דגם למוכר יש חלק בד"ז אין חשש שיאמר נשרפו חטיך בעלייה והביא כן גם בשם השפת אמת, עי"ש.

אך באמת מסתבר טפי לומר דלא פלוג וכ"כ להדיא בשער משפט (סימן קצ"ח סק"ג) וכ"כ השפת אמת בעירובין (פ"א ע"ב).

ולענ"ד נראה דצריך להשתתף אמרו ולא שצריך לקנות, ובאמת ל"צ בזה קנין כלל, אלא כל דין ההשתתפות בפרוטה אינו אלא ענף מסויים מן השרש הכללי דנר איש וביתו, וכך תיקנו חכמים דע"י השתתפות האכסנאי בהוצאות נ"ח נכלל הוא בכלל איש וביתו דכיון דאכסנאי הוא מ"מ אף שאינו סמוך על שלחן בעה"ב בקביעות (עיין משנה ברורה סימן תרמ"ז סק"ד) מ"מ כיון שהוא משתתף בפרוטה הוי בכלל איש וביתו, וזו תקנה מיוחדת. ובד"ז מובן שלמדו נ"ש מנ"ח דכמו שדומים הם ביסוד דין נר איש וביתו, מסתבר דגם חידוש זה דע"י השתתפות האכסנאי בפרוטה הוי בכלל איש וביתו שייך בנ"ש כמו בנ"ח, ודו"ק.

(וראיתי בשו"ע הרב סימן רס"ג סעיף ט' שכתב לגבי נר שבת דאינו יוצא אלא בשלו ולא בשל חבירו (כמו שמצינו בנ"ח). אך לענ"ד אף בנ"ח קשה לומר דצריך בעלות והדברים קשים שבעתיים בנר שבת, ואכמ"ל).

ואין לדחות דברינו ממה שכתב הרשב"א בשו"ת (ח"א סימן תקמ"ב) לגבי נ"ח דלא צריך דוקא השתתפות בפרוטה וה"ה אם יקנה בשאר קנינים וכתבו האחרונים דבכל קנין שיקנה מהני ועיין בסימן תרע"ז בשעה"צ (ס"ק ט'), הרי דצריך קנין, דבאמת נראה דאי"צ קנין אלא השתתפות, אך מ"מ כשקונה חלק מן השמן אין לך השתתפות גדולה מזו, שהרי תורם הוא חלק מן השמן להדלקת הנר ואין לך השתתפות גדולה מזו, ומשו"כ מהני בכל דרך שיקנה חלק בשמן.

אמנם לא אכחד דאף שכל הנ"ל נראה עד למאוד לענ"ד, מ"מ הרמב"ן והר"ן בפסחים (ז' ע"א) כתבו להדיא בביאור דין אכסנאי שצריך להשתתף בפרוטה "שאינו יוצא אלא בשל עצמו". הרי שפירשו דאכן מדובר בקנין וקשה לדחוק בלשונם.

אך מ"מ נראה דאין זה משום דבעצם מצות נר חנוכה צריך להדליק בשמן שלו וכמ"ש האחרונים הנ"ל, אלא משום שפירשו את הדין של אכסנאי, ובאכסנאי בלבד הדברים אמורים, ואף לשיטתם אין זה אלא דע"י ההשתתפות נחשב אף האכסנאי לאיש וביתו, אלא דמ"מ נקטו שצריך לקנות חלק בהשמן ורק משום שהשמן אף שלו הוי בכלל איש וביתו.

ודו"ק בכ"ז היטב כי הדברים עמוקים וברורים.

אור הגנוז

"וכן רמז ל"ו שעות שמשה האורה במעשי בראשית את האור כי טוב ד' תגין על ט' כי ד' פעמים ט' הם ל"ו כנגד ל"ו שעות ול"ו נרות" (ספר הרוקח הלכות חנוכה סימן רכ"ה).

והנה דברי הרוקח מושתתים על המבואר בירושלמי ברכות (נ"ד ע"א):

"רבי לוי בשם רבי בזירה שלשים ושש שעות שימשה אותה האורה שנבראת ביום הראשון וכו'".

וכוונתם ברורה דאמנם אורה זו נבראה ביום הראשון אך לא זכה האדם ליהנות ממנה אלא ל"ו שעות משנברא האדם ביום השישי עד שגנזוה במוצאי שבת.

ודברי הרוקח דל"ו נרות דמהדרין מן המהדרין כנגד ל"ו שעות ששימש האור הגנוז בעולם טרם נגנז יסוד מוסד המה, והובאו ברבים מספרי החסידות לדורותיהם.

ויש לעיין במהות הדברים, מהו אור זה שנגנז, היכן נגנז, לשם מה נגנז ולמי גנזו הקב"ה, ומה ענין אור הגנוז למנורת המאור שבמקדש בכלל ולימי חנוכה בפרט.

וכבר הבאנו את מה דמבואר במדרש תנחומא (פרשת נח) דהאור נגנז בתורה, ונגנז לעמלי תורה שבעל פה ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד.

ויסוד זה הביאו תלמידי הבעש"ט בשמו שחידש כן מדעתא דנפשיה (עיין אמרי פנחס שער ד' שבת ומועדים אות ז'). וכך כתב גם בנפש החיים (סוף שער א' בהג"ה).

ועיין מש"כ הגר"ח מולוז'ין בהקדמה לשנות אליהו לרבינו הגאון:

"כי נגנז האור בתורה החתומה אשר בידינו, שם בללו וגנזו כל המאורות להתגלות לצדיקים הזוכים בכל דור ודור ליהנות מאורם".

ואף שאמרו חכמים שאור זה נגנז לצדיקים לעתיד לבא, צריך לומר דמ"מ יש צדיקים נשגבים שזוכים להנות מאור נשגב זה גם בכל דור ודור.

ובאמת כל זה מבואר בזוה"ק (פר' תרומה קמ"ח ע"ב):

"אמר רבי יוסי ההוא אור אתגניז ואיהו אזדמן לגבי צדיקיא לעלמא דאתי, רבי יהודה אמר אלמלא אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא, ובכל אתר ואתר דלעאן באורייתא בליליא חד חוטא נפיק מההוא אור גנוז ואתמשיך על אינון דלעאן בה".

הרי לן דאור זה נגנז לעתיד לבא, אך עמלי התורה בלילה זוכים וקרן אור מאור הגנוז מאירה עליהם בתורתן, ואילולי אור זה השופע על עמלי התורה לא היה העולם מתקיים.

ויסוד הדברים ועומקן למדתי מדברי רבינו בחיי בכד הקמח (ערך נר חנוכה) שביאר מה שאמרו חז"ל בלידת משה רבינו "ותרא אותו כי טוב" שנמלא כל הבית אורה, ואור זה היה מאור הגנוז כי משה רבינו נותן התורה האיר באור הגנוז, וגם כשירד מהר סיני וקרן עור פניו, כי קרני אורה אלה היו מאור הגנוז. ועוד ביאר שם:

"תחלה האיר את כל העולם במעשה המשכן שהיה דוגמת ביהמ"ק וידעת כי בהמ"ק הוא אור של עולם שנא' (ישעיה ח') והלכו גוים לאורך. אחרי כן האיר את העולם במעשה הארון שבו היו לוחות הברית התורה והמצוה שהם אורו של עולם שנאמר (משלי יו) כי נר מצוה ותורה אור מצוה זו תורה שבעל פה כאדם המצוה לשלוחו שיאמר דברים שבעל פה למי שמשתלח… וכשם שאור הנר נאצל מאור השמש כך תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב".

ולמדנו מדבריו דאור זה לא רק נגנז בתורה, אלא שהוא נובע מן התורה ומקורו מן התורה. תושב"כ ותושבע"פ נמשלו לשמש ולנר וכשם שאור הנר נאצל מאור השמש כך אור הגנוז בתושבע"פ נאלצת מתורה שבכתב.

ומשו"כ קרני אורה של אור הגנוז מאירים על עמלי תורה שבע"פ שהיא עיקר אורה של תורה שמחתה ושעשוה.

וזה היחס שבין הארון למנורה. ארון העדות ובו לוחות הברית שהם תורה שבכתב הוא אורו של עולם, אך מנורת המאור הרומזת לאורה של תורה חדוותה ושמחתה כנגד תורה שבע"פ היא.

ולפיכך מאיר אור הגנוז בימי החנוכה בהדלקת נרות חנוכה שהם מעין מנורת המאור שבמקדש. (וכבר הארכתי במאמר ז' לבאר דהלכות רבות נקבעו בהלכות חנוכה שיסודן בדמיון שבין נרות חנוכה לנרות המקדש, ואכמ"ל).

והדברים שמחים ומאירים.