נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים

"היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית ל"ח כ"ה).

וכבר אמרו חז"ל ג' פעמים בש"ס, ברכות (מ"ג ע"ב), ב"מ (נ"ט ע"א), וסוטה (דף י' ע"ב), "נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", ולמדו זאת מתמר שמסרה נפשה לשריפה ולא הלבינה את פניו של יהודה.

א
הנה יש לדון האם יש בזה מדת חסידות בלבד או שמא יש איסור ממש בהלבנת פני חבירו, ומה מקורו.
בדברי הראשונים מצינו ב' מקורות לאיסור זה.
א. הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת ש"ג) כתב שיש לאו שלא להלבין פני אדם מישראל בפרשת התוכחה "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" וכוונת הפסוק דכאשר אתה מוכיח את עמיתך אין להוכיח אותו בדרך שיהיה בו הלבנת פנים, עי"ש. וכ"כ גם בהלכות דעות (פ"ו ה"ח), והוסיף שם דהדברים ק"ו הם, ומה חוטא בשעה שמוכיחין אותו אסור להלבין את פניו, ק"ו אדם כשר מישראל שלא בשעת תוכחה עד כמה צריך להזהר שלא לגרום לו הלבנת פנים. וכ"כ הסמ"ג לאוין ו' ובספר היראים מצוה קצ"ה.
ב. בספר החינוך (מצוה של"ח) כתב שהאיסור להלבין פני אדם מישראל נובע מן האיסור של אונאת דברים, דבכלל אונאת דברים גם יש איסור לגרום צער בדרך כל שהוא לאדם מישראל, והלא הלבנת פנים היא אופן מסויים של צער.
הצד השוה שביניהם שמדובר באיסור המוגדר כאחד מן הלאוים שבתורה.
ב
אמנם במקורות הנ"ל עדיין אין כדי לתת טעם לחומרא היתירה שאמרו חז"ל "נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", וא"כ יש להסתפק האם גם זו הלכה פסוקה, או שמא אין זאת אלא מדת חסידות והפלגה יתירה.
בפשטות הלשון של חז"ל "נח לו לאדם", משמע שלא מדובר בהלכתא פסיקתא אלא במדת חסידות, [בעירובין (י"ג ע"ב) מצינו לשון זה "נח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו'" וגם שם לא מדובר בהלכה אלא ברעיון והנהגה, וכיוצא בזה הלשון מצינו בקידושין (מ' ע"א) "נח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" וכ"ה בשבת (נ"ו ע"ב) "נח לו לאותו צדיק שיהא שמש לדבר אחר" ודו"ק].
ואכן כך מבואר במאירי, דבברכות מ"ג כתב "דרך צחות אמרו נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", ועיין במאירי (פסחים מ"ט ע"ב) "דרך צחות והפלגת דברים אמרו דע"ה מותר לשחטו". וע"ע בדבריו ביומא (כ"ב ע"ב) "דרך צחות ודרך הפלגה אמרו אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לאחריו". וכך נראה כוונתו גם בסוגיין שכתב דמאמר זה נאמר דרך צחות.
וגם בסוטה (י' ע"ב) כתב "דרך הערה אמרו חז"ל נח לו לאדם וכו'", וכך כתב המאירי בשבת (קל"ג ע"א) בסוגיא של הידור מצוה "דרך הערה אמרו שראוי לו לאדם להדר במצוות". וכונת לשון זה שאין בזה חיוב גמור אלא נאמר בדרך צחות והערה, ולהלכה אינו חייב ליהרג שלא להלבין פני חבירו.
אבל מאידך גיסא יש מקורות מדברי הראשונים שמשמע מהם שאכן הלכה גמורה יש כאן, יעויין בדברי התוס' שם בסוטה ששאלו למה חז"ל לא אמרו גם הלכה זו בהדי ג' עבירות חמורות שדינם יהרג ואל יעבור, ותירצו "משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות", וכל האחרונים הבינו בדעת התוס' שאכן הלבנת פנים יש בה דין של יהרג ואל יעבור.
וכך משמע לכאורה גם בדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קל"ז קל"ט), שם כתב דגם אביזרייהו דע"ז וגילוי עריות דינם יהרג ואל יעבור, ושם (אות קל"ח), דן באביזרייהו דרציחה וכולל בה הלבנת פנים דכשם שאמרו יהרג ואל יעבור כך אמרו נח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
אך מכיון שלענ"ד קשה עד למאד לומר דהלבנת פנים יש בה דין יהרג ואל יעבור, נראה לדחוק במה דמשמע מפשטות לשונם, ונראה בדעת התוס' דמכיון שאין איסור זה מפורש בקרא לכן אין דינו יהרג ואל יעבור, וכשאמרו דלא נקטו הלבנת פנים בהדי ג' עבירות חמורות כונתם דאכן אין מקומה בהדייהו דבאמת אין דינה יהרג ואל יעבור.
ויש מקום לפירוש זה לפי המבואר ברמב"ם בהל' עבו"ז (פ"ג ה"ו) דהמפורש בתורה חמור מעבירה שאינה מפורשת בתורה, וכ"כ המבי"ט בהקדמה לקרית ספר על הרמב"ם, וכ"ה בר"ן נדרים (ח' ע"א), וכך נראה בכונת התוס'.
וגם בדברי רבינו יונה נראה דעל אף אריכות לשונו לא כתב להדיא (באות קל"ט) שיש דין יהרג ואל יעבור ממש בהלבנת פנים, ואפשר דיש גדר אבוזרייהו שאין דינו יהרג וא"י, דו"ק היטב בלשונו שם.
אמנם במגן אבות לרשב"ץ על אבות (פ"ג מי"א) כתב "וכמו שיש בעבו"ז וגלוי עריות שהם ביהרג ואל יעבור תולדות כיוצ"ב וכו' כן תולדות רציחה שהיא ביהרג ואל יעבור היא ההלבנה" הרי להדיא דס"ל דהוי ביהרג ואל יעבור ממש וצ"ע.
ובאמת קשה מאוד לענ"ד לומר דיש דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים דאם המלבין הוי כרוצח יהא לו גם דין רודף ואטו חייבין להרוג את הבא להלבין פני חבירו ברבים, והלא כל האומר כן למשוגע יחשב. ואטו מותר לחלל שבת להציל אדם מהלבנת אדם כגון המלבין פני חבירו ברבים וכי מותר לכבות את הנר כדי שלא יתבזה לעין הרואה, ועוד דהרי שם בב"מ אמרו גם "נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים" ואטו גם זו הלכה פסוקה שספק ערוה הותרה כדי למנוע הלבנת פנים, וע"כ שבדרך הפלגה אמרו כן ולא להלכה, וכמו שמצינו שלשון הרע שקול כנגד ג' עבירות חמורות שבתורה ואפ"ה אין בלשון הרע דין של יהרג ואל יעבור.
ולכן תמה אני על מה שכתב בשו"ת בנין ציון לבעל הערוך לנר (ח"א סי' קע"ב-ג') שיש דין של יהרג ואל יעבור ממש בהלבנת פנים, ויש לתמוה דהרי אפילו אם יהיבנא ליה שכך משמע מדברי התוס' הנ"ל, מ"מ לא מצינו הלכה זו ברמב"ם שדרכו להעתיק כל ההלכות שבש"ס, ואין לו שום סמך בדברי הפוסקים, אך באמת נלענ"ד דגם אין זה כונת התוס' כמבואר.
וראיתי בקובץ הר המור ז' נדפס מכת"י של הגאון האדר"ת ששאלו את הגאון ר' יהושע ליב דיסקין זצ"ל אם יש דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים, וענה בפשיטות שלא יתכן דבר כזה, ואע"פ שחז"ל אמרו דהוי כשפיכת דמים, מ"מ לא שייך בזה הסברא דיהרג ואל יעבור ד"מאי חזית דדמי דידך סומק טפי דלמא דמי דידיה סומק טפי" שהרי אותו אדם שמלבינים את פניו ישאר בחיים משא"כ זה שיהרג, ומה דחז"ל אמרו נח לו לאדם וכו' אין זה אלא בדרך הפלגה ולגוזמא אמרו, ותמר נהגה לפנים משורת הדין במסרה נפשה שלא להלבין פני יהודה, ושוב הראו לגריל"ד את דברי התוס' בסוטה שם והשתומם איך נעלמו מעיניו דברי התוס' המפורשים ואעפ"כ עמד על שלו שלא יתכן לומר כן, ושוב שאלו גם להגרש"ז מלובלין וגם הוא לא ידע פשר דברי התוס' עי"ש, והנלענ"ד כתבתי.
ובאמת שאלת המהרי"ל דיסקין שאלה גדולה היא, דמה שייך לומר מאי חזית לגבי הלבנת פנים, ואף שהארכתי לבאר במנחת אשר (פסחים סי' כ"ח) מכמה מקורות וגם מן הסברא, דגם כשאין הסברא של מאי חזית אדם לא צריך למסור את נפשו כדי להציל חיי חבירו, דוגמא לדבר, הנה כתב המנ"ח (מצוה רצ"ו) לגבי סיעה של בנ"א שאמרו להם תנו א' מכם ונהרגנו וכו' שאם אחד מהם טריפה מוציאין אותו כדי להציל את השאר משום שבטריפה לא שייך מאי חזית, דבאמת דמי דידיה סומק טפי מדמי דידך, כי טרפה הוא ולא בר קיימא, וא"כ הטריפה צריך למסור את עצמו כדי להציל את אחרים, ואף שכדבריו מבואר במאירי סנהדרין (דף ע"ב), לענ"ד נראה דלאו פשיטותא היא ובאמת אין הורגין טריפה להציל שלם כי אמנם בנ"א שלמים יש להם יותר חיות ממנו אבל מבחינתו זה כל החיים שלו, וגדולה מזו מצינו בשו"ת הרדב"ז (סי' אלף נ"ב) שנשאל בגוי שאומר ליהודי הנח שיקטעו לך יד ואם לא נהרוג את פלוני, האם הוא צריך להפקיר אבר כדי להציל אחרים או לא, וכתב שאינו חייב וביאר שם כמה טעמים, א' שלפעמים קטיעת יד יכולה להיות סכנה גמורה משום איבוד דם, ועוד דאף לולי סכנה אין אדם צריך לתת אבר כדי להציל חבירו משום שבתורה כתיב "דרכיה דרכי נועם", עי"ש. ונחזי אנן וכי על אבר אפשר לומר הסברא של מאי חזית, ודאי שלא, וא"כ אם אינו צריך להפסיד אבר כדי להציל נפש, אטו טריפה יצטרך לתת כל החיים שלו, וכי החיים שלו פחותים מאבר של אדם. ומ"מ מוכח מדברי הרדב"ז דאף שליכא סברת מאי חזית אין האדם חייב ליהרג כדי להציל חבירו. ואף החולקים על הרדב"ז נראה דיודו בטריפה ואכמ"ל.
אמנם מאידך יש לטעון דאם אינו מצוה ליתן אבר כדי להציל חבירו ק"ו בן בנו של ק"ו דאין האדם חייב ליהרג שלא להלבין פני חבירו.
ואף דבנידון דרדב"ז אין הוא עושה מעשה להרוג חבירו אלא נמנע מלהצילו בנפשו משא"כ במלבין פני חבירו מ"מ נראה פשוט דהלבנת פנים נדחית מפני איבוד נפש ממש שאין לה תמורה.
וכבר הארכנו לדחות את חידושו הגדול של ר' שלמה קלוגר (חו"מ סי' תכ"ו) שזקן ואינו לפי כבודו פטור מלהציל את הנפש, (עיין מנחת אשר ויקרא סימן מ"ד) וברור כשמש דאף ברבים אין לו פטור מלהציל חבירו, ואם חייב אדם להלבין פני עצמו להציל את חבירו איך יתחייב להמית את עצמו כדי לא להלבין פני חבירו והרי זה תרתי דסתרי, אלא ע"כ מכל הטעמים הנ"ל נראה שרחוק לומר שהלבנת פנים יש בה דין יהרג ואל יעבור.
והנה לאח"ז הגיע לידי כתי"ק של מהריל"ד וראיתי דברים שכתב בענין זה והנני מעתיק לשונו "סוטה יו"ד ע"ב. קושיית התוס' למה ל"ח בהדי ג' עבירות דיהרג ואל יעבור ועי' מה שתי' ורבינו יונה בש"ת כתב שזהו באמת אבק ש"ד דאזיל סומקא ואתי חיורא. ושיטת תוס' נ"ל כיון דקיי"ל שלהי יומא לענין פקוח נפש דדחינן חיי שעה משום ספק פ"נ דחיי עולם, וכיון דעיקר דינא דש"ד דיהרג וא"י מסברא הוא דידעינן דמאי חזית וכו', משא"כ שזה שמלבין פניו מיתתו לשעה ואח"כ הוא חוזר וחי, וזה השני אין לו תקוה כ"א שיושלך לכבשן, א"כ ודאי סברא הוא שילבין פני חבירו ולא ישרפהו אלא ע"כ חומרא בעלמא היא שהחמירו בהלבנת פנים, וה"ל למחשבי' וז"ב".
ותמצית כונתו דע"כ הלכה זו דנח לו וכו' אינה משום שפ"ד אלא דין בפנ"ע דאי משום שפכ"ד מיתה לשעה נדחית מפני מיתת עולם, ולכן הקשו דהו"ל למיחשב כאיסור נוסף שדוחה פקו"נ, והדברים שונים ממה שהביא בשמו בעל האדרת, ומ"מ את הנלענ"ד כתבתי.
ג
אך לפי"ז צריך ביאור במעשה דתמר איך מסרה נפשה להריגה כדי לא להלבין פניו של יהודה, דהלא רש"י ותוס' בב"מ ובברכות כתבו דתמר כבר היתה קרובה לאש ואם יהודה לא היה מודה היתה נשרפת ממש, ואיך הותר לה לעשות כן. ומש"כ שם בשם הגריל"ד שתמר החמירה על עצמה כדרך החסידים, תמוה והלא נחלקו הראשונים אם מותר להחמיר וליהרג כשאין הדין יהרג ואל יעבור, לשיטת הרמב"ם (פ"ה מיסוה"ת) אסור לעשות כן אבל לשיטת התוס' והרא"ש בעבו"ז (כ"ז ע"א) מותר, וא"כ איך יפרש הרמב"ם סוגיא דיהודה ותמר. ועוד דהלכה פשוטה דרק כשכופין את האדם להעבירו על הדת ניתנה רשות להחמיר וליהרג אף כאשר הדין הוא יעבור ואל יהרג אבל כשאין העברה על הדת אסור להחמיר וכמ"ש הרדב"ז (ח"ג סי' תמ"ד). ואף שמצינו במשך הדורות צדיקים מופלגים שמסרו נפשם אפי' על דברים שמעיקר הדין אסור להם למסור את הנפש וכמ"ש בשערי העבודה לרבינו יונה ועיין מה שנתבאר בזה במנחת אשר שמות סי' י"ג, אבל כאן תמר מסרה גם ב' עוברים שבמעיה ומי התיר לה זאת, וכי מותר להחמיר לפנים משורת הדין ולסכן ב' נפשות ובפרט בב"נ שנהרגין על העוברין ועיין בחלקת יואב בקבא דקשייתא (קושיא י"ט) שמקשה באמת דהלא מדובר בבני נח לפני מתן תורה, ובני נח נהרגים על העוברים, ויש בהם איסור של לא תרצח ומיתת בי"ד, וא"כ איך תמר סיכנה את ב' עוברים שבמעיה, הרי הריגת עובר אצל בני נח דינה מיתה.
אלא נראה ביאור הדבר לענ"ד, דיש לחסידים וצדיקים ההולכים תמיד בצלא דמהימנותא לסמוך על הקב"ה שלא יאונה להם כל און ולהתפלל אליו להצילם מן הנסיון ומן המכשול והקב"ה מקבל תפלתם ומצילם בדרך פלאי, וכך עשתה תמר, והתפללה אל הקב"ה וכמבואר בתרגום יונתן (ל"ח כ"ה) "תלא עינהא לשמי מרומא וכן אמרת בבעו ברחמין מן קדמך ה' עני יתי בהדא שעתא" וכו' והשליכה יהבה אל ה' וסמכה על יושר לבבו של יהודה שיודה על האמת ולא יוציאנה להורג.
וכעי"ז כתב החזון איש בחושן משפט (סי' כ"ה) בסוגיא של שבע בן בכרי דמסופר בירושלמי (פ"ח מתרומות ה"ד) שר' יהושע בן לוי נדרש להוציא את עולא בר קשבי שברח לתוך העיר כדי להציל את עצמו והגויים דרשו מבני העיר להוציא אותו ואם לא יהרגו את כולם ור' יהושע בן לוי הוציא אותו, ואליהו הנביא לא דיבר אתו שלושים יום והקשו שם "והלא, משנה היא" ותירצו "וכי משנת חסידים היא, ותמה החזו"א בסנהדרין (סימן כ"ה) מה השאלה וכי משנת חסידים היא, הרי מה היה עליו לעשות וכי היה עדיף להרוג את כולם כאשר ההלכה הפסוקה שמוציאין אחד, ומבאר החזו"א "שאין הקב"ה מזמין דבר כזה לחסידיו ואם נזדמן לחסיד דבר כזה, צריך להתפלל שיצילהו ה', ותפלתו ודאי תקובל" והדברים מתוקים וראויים למי שאמרם, וכך נראה גם בני"ד כמבואר.
והנראה עיקר בזה דבאמת עשתה תמר השתדלות להעביר את רוע הגזירה דהלא שלחה ליהודה הכר נא למי החותמת והפסילים ואפשר שביודעה ומכירה בצדקותו שיודה על האמת ויחוס על נפשה סמכה שלא להלבין פניו, וכל כה"ג מותר לאדם להכניס עצמו לסכנה מסויימת למנוע הלבנת פנים, וכשאמרו נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, אין כונתו ליהרג בעליל אלא ליכנס לסכנה מסויימת, ודו"ק בכ"ז.
וע"כ צ"ל כדברנו דאל"ה קשה דהלא יהודה לכאורה היה רודף כיון שהוא בא להרוג את תמר שלא כדין וניתן להצילו בנפשו דאף רודף בשגגה ניתן להצילו בנפשו דכשאי אפשר להתרותו רודף אין צריך התראה וגם קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו כמבואר בסנהדרין (ע"ב ע"ב), ואם חייבין להרגו ק"ו שחייבין להלבין פניו כדי להציל את הנרדף, וע"כ צ"ל דתמר התפללה להקב"ה וסמכה על צדקת הצדיק גור אריה יהודה שהקב"ה רגלי חסידיו ישמור כמבואר.
(והנה שיטה פלאית מצינו בפי' הטור ובספר מושב זקנים בשם רבי יהודה החסיד דיהודה כלל לא התכוין לשרוף את תמר אלא לשרוף לה בין עיניה לסימן, ולשיטתם צריך לומר דלאו דוקא אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש וכו').
ד
והנה נשאלתי בעובד שנחשד ע"י בעל מפעל שגנב, האם מותר לפשפש בכליו אף שעלול הוא להתבזות בכך, ורב אחד אמר שעדיף לפטרו ללא הסבר ולא להלבין פניו ע"י חיפוש בכליו.
ולענ"ד ברור דטעות הוא ופשוט דעדיף לבדוק בכליו של אדם ולא לשבור את מטה לחמו ולקפח פרנסתו לגמרי דנראה פשוט דכשיש חשש סביר לגניבה אין איסור כלל במלבין פני חבירו, דכי אסור לעצור גנב ברה"ר ולהציל עשוק מידי עושקו, כדי שלא להלבין פניו, וכי הצלת ממון דוחה שפיכ"ד והלא הלבנת פנים כשפיכ"ד היא, וע"כ דכל החיוני לעשיית הצדק אין בו שמץ עוון דהלבנת פנים וכל הנתבע לדין יש בו הלבנת פנים והתירתו תורה ומותר לתובעו לדין אפי' בטענת שמא אף שהוא מתבייש בכך. וק"ו בני"ד דאם נקי הוא ולא ימצאו כלום בכליו הלא אין כאן הלבנת פנים ורק אם אכן במחתרת ימצא הגנב יש כאן הלבנת פנים. וכל כה"ג פשוט דמותר להלבין פני גנב להוציא בלעו מפיו. (ובמק"א הארכתי לבאר דגם איסור לפנ"ע ליכא כשאדם מציל ממונו וזכויותיו מיד עושקו ולכן מותר להשביע אדם אף אם הוא יודע שישבע לשקר), סו"ד נראה פשוט דכשיש חשד מבוסס מותר לבדוק בכליו של אדם, אך צריך לדקדק למעט בושתו, כגון לבדוק בכליהם של כל העובדים, ולעשותו בצנעא וכדו', אך כשא"א אין בזה חטא כלל, ולכן פשוט דעדיף לעשות כן מלקפח פרנסתו ולפטרו מעבודתו.
וראיה לדבר מב"מ (כ"ד ע"א) במר זוטרא שנגנב לו כסא דכספא מאושפיזיה והתבונן באורחים שנמצאים שם, וראה אחד שנגב את ידיו בבגד של חבירו, אמר מר זוטרא שמי שיכול לנגב ידיו בבגד של חבירו הוא הגנב, וכפתו אותו עד שהודה שהוא אכן גנב את הכסא דכספא.
ומוכח מזה דאע"פ שלא היה לו ראיה ברורה דהרי לא היו שם עדים מ"מ כפתו אותו, וברא"ש כתב דהכהו עד שהודה ומן הסתם התבזה ומשמע שאכן מותר לגרום הלבנת פנים כאשר יש אומדנא חזקה שפלוני הוא הגנב.
והנה בדברי רש"י שם מבואר דהכוס נגנב מאחד מבני האושפיזי דהיינו אחד מן האורחים, והעיר המהר"ץ חיות מנין לקח רש"י שהכוס נגנב מאחד האורחים ולא ממר זוטרא ומבאר דאם אכן נגנב ממנו היה הוא נוגע בדבר ולא היה לו לכפות אדם ע"פ אומדנא, אבל מכיון שלא נגנב ממנו היה הוא הדיין ובתור דיין יש סמכות בידו לדון גם ע"פ אומדנא.
והגר"י עמדין בהגהותיו שם כתב קצת בסגנון אחר, דאילו היה זה נגנב ממנו ממדת חסידות היה מוותר כדי שלא להלבין פנים, אבל מכיון שזה לא נגנב ממנו לא ניתן לו רשות לנהוג במדת חסידות, ומ"מ למדנו מדבריהם שהם הבינו שאכן היה במעשיו צער והלבנת פנים ואעפ"כ מותר היה מכח האומדנא וכדברינו.
ויעויין עוד בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קנ"ה) שנשאל במקרה שיש אומדנא דמוכח שאחד ממשרתי הבית גנב האם מותר למסרו לערכאות ולענותו עד שיודה וכתב דאין למסרו לנכרים מחשש שיהרגוהו אך מותר לענותו וליסרו אם יש אומדנא חזקה והביא מעשה שהש"ך הפקיד ביד הג"ר העשיל שלשלת זהב וחשדו במשרת שבבית שגנבו ומסרו אותו וזה מעשה רב עי"ש באריכות דבריו, וק"ו דכשיש אומדנא דמותר לפשפש בכליו של עובד וז"פ וברור.
ונתישבתי עוד לגבי שאלה זו האם עדיף לפטרו מעבודתו או לפשפש בכליו דבאמת נחלקו בגמ' אם צערא דגופיה עדיף או בזיון, דהנה בב"ב (ט' ע"א) א"ר הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות דהמחוסר בגדים מתבזה ובזיון עדיף מצער ור' יהודה סבר בודקין לכסות ולא למזונות דהחסר מזון מצטער וצערא עדיף, והלכה כר"י כמבואר ביו"ד (סי' רנ"א סעיף י') הרי דצערא עדיפא וא"כ פשוט דעדיף לפשפש בכליו (ובאמת אין בזה בזיון כ"כ בהכרח) ולא לפגוע בפרנסתו כמבואר.
ובסנהדרין (מ"ה ע"א) נחלקו תנאי אם אשה נסקלת ערומה ובגמ' שם אמרו ברור לו מיתה יפה" מר סבר בזיונא דאיניש ניח"ל טפי מניחא דגופא (ואינה נסקלת ערומה כדי שלא תתבזה אף שאינה מתה מהר) ומר סבר ניחא דגופא עדיפא מבזיונא (ונסקלת ערומה) ובזה קיי"ל כר' יהודה דבזיונא עדיפא ואינה נסקלת ערומה כמבואר ברמב"ם (פט"ו מהלכות סנהדרין ה"א) ולכאורה יש בזה סתירה ויש לחלק בזה טובא בין צער מיתה לצער רעב ובין בזיון לבזיון ועיין בזה באור שמח בהל' סנהדרין שם, ומ"מ סוגיא דב"ב קרוב יותר לעניננו ודו"ק כי קצרתי.
ושו"ר שכבר דן בשאלה זו הגרשז"א זצ"ל במנחת שלמה (ח"ב סימן קל"ג ובהוצאה אחרת ח"ג סימן ק"ה) ולא קבע בזה מסמרות נטועים, והנלענ"ד כתבתי והבוחר יבחר.
וביסוד הדבר נראה עפ"י מה שביארתי במנחת אשר (ויקרא סימן מ"א) דאף דלשון הרע ורכילות הוי ל"ת, מ"מ אין גדר האיסור כגדרי איסור והיתר אלא בגדרי המידות הרעות. וכל חומרת העון ביסודו של דבר אין לה"ר ורכילות אלא מדה רעה, וביארתי שם כמה ענינים עפ"י הבנה זו.
וכך נראה גם לגבי הלבנת פני חבירו, דעל אף חומרת העון מ"מ כל מהות ענין הלבנת פנים מדה רעה היא, ומשו"כ כאשר אין מגמת הענין לפגוע באדם ולהציק לו אלא עשיית הצדק ומניעת העולה והאון אין בזה איסור כלל.
ויתירא מזו כתבתי במקום אחר דכלל גדול הוא בכל העבירות שבין אדם לחבירו, ואף בגניבה וגזילה ומזיק ממון חבירו דשאני מהמצוות שבין אדם למקום, ובמצות שבין אדם לחבירו יסוד העבירה אינה אלא הפגיעה בחבירו, וכאשר הדברים נעשים למען מטרה נעלה וצודקת והכונה זכה וטהורה, הותרה הקצועה ואיסור נהפך להיתר, והבאתי לזה מקורות רבים וביאורי סוגיות מפורשות.
וכן גם בנידון דידן, התירו חז"ל להלבין פני חבירו במי שאינו זן בניו ובנותיו הקטנים מתוך רחמים וחמלה על עוללים ויונקים והתירו עוד כדי למנוע גניבה ועושק, וכן גם לענ"ד בשאלות הנ"ל לגבי עובד שנחשד בגניבה והנהגת ועד בית, (עיין לקמן אות ב').
ב
מלבין פני חבירו
[מתוך כתבי מרן שליט"א בענין יסוד גדר מצוות שבין אדם לחבירו]
הנה עבירה זו מן החמורות שבתורה עד שאמרו חכמים (ברכות מ"ג ע"ב) נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. וכבר כתבו התוס' בסוטה (י' ע"ב) דעבירה זו דינה יהרג ואל יעבור. (ועיין מה שנתבאר בזה לעיל אות א').
ואעפ"כ כתב בשו"ת הראנ"ח (סימן קי"א) באריכות גדולה במה שנשאל אודות שני בני אדם שהעליבו זא"ז ברבים והטיחו דברים קשים זב"ז, והאריך לדון בקנסות שביניהם, אך בתו"ד כתב דכיון שזה התחיל מותר היה לחבירו להחזיר לו כדרכו, וישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד, וכעין דברי הרא"ש לגבי מכה את חבירו להתגונן בפניו.
ובאמת כבר חידש כן בספר החינוך (מצוה של"ח) ומשום תפארת לשונו ובהירות דעתו נעתיק דבריו.
"ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין. ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם.
"ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
"ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה (שבת פ"ח ע"ב) הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה', ל"א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
הרי לן דמחד גיסא קבע נחרצות דמסברא ידענו דודאי אין האדם חייב לשתוק למחרפיו, אך מאידך הביא את שבח החסידים המקיימים בעצמם מה שאמרו הנעלבים ואינם עולבין וכו'.
ועוד מצינו שמותר להעליב את האדם ולהלבין פניו בתוכחה על דבר עבירה, וכמבואר בערכין (ט"ז ע"ב). אמנם בדברי הרמב"ם בהלכה זו נתקשו האחרונים.
וכך כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"ח).
"המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל".
והקשה הלחם משנה דמצד א' בא הרמב"ם לחלק בין תוכחה במצוות שבאל"מ למצוות שבאל"ח, אך מאידך לא מובן מה בין זה לזה, דהלא גם בבין אדם לחבירו פתח הרמב"ם "המוכיח חבירו תחלה וכו'". הרי שגם בבין אל"ח רק בתחילה צריך לפנות אליו בדרכי נועם ואם אינו מקבל מותר אף להעליבו, והרי גם בבאל"מ כתב הרמב"ם בהמשך דבריו דמתחילה יש להוכיחו בנועם שיח בינו ובין עצמו וא"כ מה בין זל"ז.
וכתב הלח"מ דשמא חידש הרמב"ם מסברת ליבו דרק באל"מ מותר אף להלבין פניו ברבים, אבל באל"ח אף כשאינו מקבל אסור להלבין פניו ברבים, עי"ש.
ועוד מצינו שמותר לאב המחנך את בנו ולרב המלמד את תלמידו להכותם ולהכלימם. לגבי הכאה מבואר במכות ח' ע"א דהוי הכאה של מצוה. וכך כתב הרמב"ם בהלכות ת"ת (פ"ד ה"ה) שאם תלמידיו מתרשלים בתלמודם מותר לרב להכלימם, עי"ש.
ונראה דהלכות אלה מושתתות על סברא ולא על הלכתא, ומה שהביאו במסכת מכות את הפסוק במשלי (כ"ט י"ז) "יסר בנך ויניחך", אינו אלא להוכיח שאכן כך היא דרך נאותה לחנך את הבנים והתלמידים, אך זה פשוט הוא דכל הנצרך והמקובל והראוי בחינוך הבנים והתלמידים אין בו איסור, לא בחובל בחבירו ולא במלבין פני חבירו.
ורואה אני בזה את חכמתו העמוקה של מרן הכסף משנה שבהלכה זו בהלכות ת"ת כתב על דברי הרמב"ם שמותר להכלים תלמיד המתרשל בתלמודו "פשוט הוא". וכן כתב גם בהלכות דעות (שם) במש"כ הרמב"ם דמותר לבייש את החוטא ברבים אם לא קיבל בסתר "פשוט הוא", דבאמת פשוט בסברא דכל הנצרך והראוי לחנך בנים ותלמידים לתורה וליראה ולהוכיח עוברי עבירה בהכרח אין בו כל איסור דבין אדם לחבירו כמבואר.
ובשו"ת שער אפרים סימן ס"ה האריך במעשה שהיה שרב אחד דרש דרשות של דופי והבל, ורב אחר דחה דבריו ברבים ופגע בכבודו בדרשה בבית הכנסת. וכתב השע"א דאף שאכן דברי הדורש בטלים ומבוטלים ועליו לחזור בו מן הדברים, מ"מ שלא כדין נהג המוחה והיה עליו לדבר אל לבו ביחידות ובדרכי נועם לפני שיצא כנגדו והלבין פניו ברבים, עי"ש.
ומ"מ גם בסוגיא זו חזינן שגדולי החכמים קבעו מסמרות מסברת לבם כדי למצוא את הדרך הישרה שיבור לו המוכיח בתוכחתו מצד אחד לקיים מצות התוכחה, כי פשוט היה בעיניהם דבמקום שיש צורך להעמיד את הדת על תילה וא"א בלאו הכי מותר לפגוע בכבוד החוטא, ומאידך גיסא לשמור על כבודו של אדם ולמנוע ממנו הלבנת פנים כשאין בדבר צורך גמור.
ועיין עוד בכתובות מ"ט ע"ב.
"באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה, תא שמע כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה, אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא. כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה".
הרי שהתירו להלבין פניו של מי שאינו מפרנס בניו ובנותיו הקטנים.
ובכל אלה נראה כנ"ל דשאני מצוות שבאל"ח ביסודן מן המצוות שבאל"מ, ובכל ענין שיש בזה צורך וא"א בענין אחר והדעת נותנת שהצורך להושיט יד לחסר הישע גדול מחשש הפגיעה במי שאינו נוהג כדין, מותר לפגוע בו ובכבודו במדת הצורך לתיקון העול. ומשו"כ התירו להלבין פניו של מי שאינו מפרנס בניו הקטנים החסרים ישע ועליו מוטל לדאוג לצרכיהם.
וראיתי מובא שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל סמך על גמרא זו והתיר לועד בית לפרסם על לוח מודעות של הבית המשותף את שמותיהם של אלה מבין השכנים שלא שילמו את המוטל עליהם, אף שבכך מלבינים את פניהם.
ואף שודאי יש מקום לחלק בין אב המפקיר את בניו ובנותיו הקטנים ונוהג מדת אכזריות ואינו מרחם עליהם למי שלא שילם תשלומי ועד הבית, וכיון שבדברים המסורים ללב עסקינן שאין בהם כללים מוחלטים כמבואר, איך נלמד זה מזה ואיך נלמד קל מחמור, מ"מ נראה שאכן כך היא אמיתתה של תורה. דכיון שאין אנו אלא מודיעים לשכנים את מציאות הדברים ששכנים אלה לא שילמו את המוטל עליהם, ולא באנו לביישם ולהכלימם ולהטיח בהם דברים (כהא בכתובות מ"ט), איהו דעוית אנפשייהו ובידם לשלם ולהציל כבודם, ונראה פשוט בסברא דאכן מותר לעשות כן.
והרבה פעמים בש"ס מצינו שגדולי החכמים תנאים ואמוראים היו מטיחים דברים קשים זב"ז בריתחא דאורייתא (ועיין בחידושי חת"ס עמ"ס סוכה דף מ"ב שליקט בזה הרבה מקורות, ועי"ש מש"כ).
וגם בזה נראה שברוח קדשם ועומק בינתם קבעו דבתלמודה של תורה בדיבוק חברים ובריתחא דאורייתא אין בזה איסור, וכך היא דרכה של תורה.
והנה בסנהדרין י"א ע"א איתא "מעשה ברבן גמליאל שאמר השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר מי הוא שעלה שלא ברשות ירד. עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד. כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה אתה הוא שציערת לאבא, אמר לו לא תהא כזאת בישראל, ורבי חייא מהיכא גמיר לה, מרבי מאיר. דתניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכא גמיר לה, משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה משכניה בן יחיאל. דכתיב ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת. ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה, מיהושע".
הרי שנחלקו רבי ור' חייא אם ראוי היה לגעור בפרהסיא בזה שאכל שום ולהוציאו מבית המדרש אף אם עי"כ יגרמו לו הלבנת פנים, ולא לבטל ת"ת דרבים. ור' חייא סבור דראוי היה לבטל ת"ת דרבים ולא לבייש את מי שאכל שום. ולא פירשו בגמ' ובראשונים במאי פליגי.
והנראה לפי דרכנו שנחלקו בדקות הענין, דרבי ס"ל דכיון שאין כאן כונה לפגוע בכבודו ולתועלת אמר רבי מי שאכל שום יצא כדי שלא לבטל ת"ת אין בזה כל איסור, ור"ח ס"ל דעדיף היה לבטל ת"ת לשעה ולא לבייש את מי שאכל שום. ואפשר דאף לר"ח אין בזה איסור מעיקר הדין אלא שלהפלגת חסידותם  סבור היה שעדיף להמנע היה מלהלבין פניו.
ולרוב דקות השאלה וחומר הענין שאלו חז"ל "רב חייא מנין", אף שר' חייא גדול הדור היה וחידש הלכות רבות מדעתו הרחבה, מ"מ שאלו זו מנין לו ותלו בתנא הגדול רבי מאיר בעל הנס שלא היה בדורו כמותו (עירובין י"ג ע"א ונ"ג ע"א), וגם עליו שאלו מנין לו וכך למעשה בקודש עד שלמדו הנהגה זו מקוב"ה.
והדברים הפלא ופלא מפלאי מסורת חכמינו וחכמתם.
ושו"ר בקובץ הערות סימן ע' שכתב דכל הלאוין שבין אדם לחבירו הותרו לצורך ולתועלת וכמו שמצינו שמותר להלבין פנים דרך תוכחה כמבואר ברמב"ם. וכתב בזה ליישב קושית התוס' במו"ק (י"ד ע"ב ד"ה מהו) איך נידוי דוחה לאו דלא תקלל והלא כל עיקר דין נידוי אינו אלא מדברי קבלה, והתוס' כתבו דשמא מסוטה ילפינן לה, ובקה"ע כתב דכיון דהוי לתועלת אין איסור מקלל חבירו, עי"ש.
ואפשר דזה אף כונת התוס' דמסוטה ילפינן דאין בזה איסור כלל.
אך נראה טפי לענ"ד דאפשר דשאני מקלל חבירו משאר איסורים שבין אדם לחבירו שהרי אין חיוב אלא במקלל חבירו בשם, וי"ל בזה.
ודו"ק בכ"ז.
והנה שאל נשאלתי באדם שאחד מעמיתיו העובד עמו קינא בהצלחתו והשחיר את פניו בפני המנהל בדברי שוא ושקר והוציא עליו שם רע. איש זה שהוציאו עליו שם רע בשקר משוכנע שהדרך היחידה שיש לו לשמור על שמו הטוב ועל פרנסתו ולמנוע פיטוריו היא להאשים את המוציא ש"ר בהאשמות שוא ולהשחיר את פניו בשקר, ובדרך שאדם מודד מודדין לו, ונפשו בשאלתו אם מותר לו לעשות כן.
והשבותי לו, אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר, אילו ידענו בבירור שכך פני הדברים, מורים היינו בבירור שמותר לו לעשות כן, ובדרך שכתבו רבותינו שמותר להכות את המכה ומותר להעליב את העולב כדי להציל את העשוק מיד עושקו. אך עצה טובה קמ"ל להיות מאוהביו כצאת השמש בגבורתו ולבטוח בהקב"ה שיעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו.



כבוד חברים
"כי חפץ הקב"ה יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם למקום" (רא"ש פאה פ"א מ"א).
אחד היסודות העיקריים במדות שבין אדם לחבירו הוא כבוד חברים ואהבת רעים, הלא למדנו "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פ"ט מ"ד).
אמנם באמת אהבת רעים וכבודם שתי מדות שונות המה. יש האוהב חבירו ואינו מכבדו ויש המכבדו אף שאינו אוהבו, אך מצווים אנו גם לכבד וגם לאהוב.
אמנם נצטווינו לאהוב כל אדם שהרי "ואהבת לרעך כמוך" אמרה תורה, אך עבודה זו קשה שבמקדש היא, ולפעמים קשה לנו לאהוב אדם מסיבות רבות. אך שומה עלינו לדעת שמצווים אנו לכבד אף את מי שאין אנו אוהבים.
הרי כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא לא מתו משום שלא אהבו זא"ז אלא משום שלא נהגו כבוד זה בזה. הרי שמי שאינו מכבד את רעהו עונשו כבד לאין ערוך ממי שאינו אוהבו, פוק חזי מה שאמרו חז"ל (ב"מ נ"ט ע"א) נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. והנזהר לכבדו ומעולם לא הלבין פני אדם שכרו הרבה מאד.
ראה מה שאמרו בירושלמי (דמאי ד' ע"א) על רבי פנחס בן יאיר שקרע את הנהר ועבר בתוכו בחרבה "אמרו לו תלמידיו יכלין אנן עברין, אמר להן מאן דידע בנפשיה דלא אקיל לבר נש מישראל מן יומוי יעבור" (כל מי שיודע בנפשו שמעולם לא הלבין פני אדם מישראל יכול לעבור).
עד כמה גדולה ונשגבה היא מדה זו יש ללמוד ממעשיו של ר' חנינא בר חמא אחרי אשכבתי' דרבי, דהנה בכתובות ק"ג ע"א מתואר המחזה הנשגב והמעמד נורא ההוד של אשכבתי' דרבי כאשר אראלים ומצוקים אחזו בארון, וכל דבריו של רבינו הקדוש בצוואותיו האחרונות נאמרו ברוח הקודש וכשכינה המדברת מתוך גרונו, וכמבואר במה שאמר "יוסף חפני ושמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי הם ישמשוני במותי, סבור מינה בהדין עלמא הוא דקאמר כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה אמרי ש"מ בההוא עלמא הוא דקאמר", ושוב אמר רבי "לחכמי ישראל אני צריך". וכשנכנסו חכמי ישראל ציווה להם "שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא חנינא בר חמא ישב בראש". ואעפ"כ מבואר שם שר"ח בר חמא לא ישב בראש מפני כבודו של ר' אפס שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה יעו"ש.
ולכאורה תמיהה עצומה היא על ר' חנינא והלא צוואתו האחרונה של רבינו הקדוש היתה זאת, צוואה קדושה שנאמרה ברוח הקודש, חנינא בר חמא ישב בראש! ואיך עלה על דעתו ולבו של רחב"ח להמרות את פיו של רבו הגדול והקדוש שהיה רחב"ח קשור אליו בכל נימי נפשו, וכדחזינן בירושלמי (נדה ב' ז') שהעיד רחב"ח על עצמו שמעולם לא הורה הלכה אלא א"כ שמעה מפי רבי כמנין שערות ראשו, עד כדי כך היה רחב"ח קשור ברבו הגדול, ועוד דהרי ר' חנינא ב"ח הוא זה שאמר (שבת קנ"ג ע"א) "איזהו בן העולם הבא כל שרוח רבותיו נוחה הימנו", וא"כ תגדל התמיהה שבעתיים כיצד מלאו לבו לא לקיים את צוואת קדשו של רבי. אלא נראה מזה לימוד נשגב ונורא עד כמה גדולה מצוה זו של כבוד חברים וחכמים. רחב"ח לא מילא אחרי צוואת רבו ובודאי היה בזה מסי"נ ובלבד שלא יפגע כבודו של ר' אפס (ואפשר שראה ברוח קדשו שסופו לישב בראש אחרי מותו של ר' אפס וכמו שהיה באמת כמבואר שם בכתובות).
אמנם, באמת הקושיא במקומה עומדת דאף אם נאמר דרחב"ח עשה כן משום מדותיו התרומיות שבין אדם לחבירו באמת אין בזה ישוב מספיק, וכי עלה על דעתו שרבי בשעה נשגבה זו של הסתלקותו לא היה רגיש כמותו לכבודו של ר' אפס, ועוד דהלא כל מה שאמר רבי שיוסף חפני ושמעון אפרתי ישמשוהו במותו היה ביטוי לגודל קדושת מדותיו שבין אדם לחבירו כמבואר שם שכונתו היתה שלא יאמרו עליהם שהיה בהם חטא וחיו בזכותו של רבי כל ימי חייו, וא"כ בודאי היה רבי נותן לבו לכבודו של ר' אפס, ואעפ"כ אמר שרחב"ח ישב בראש, ובודאי צריך ביאור במה שלא עשה רחב"ח כמצוות רבו לישב בראש הישיבה.
אמנם לא על רבי חנינא בר חמא לבד תלונתו, דהלא כך מצינו גם במשה רבינו גדול הנביאים ואב לחכמים.
דהלא כתב רש"י (שמות ד' י'):
"גם מתמול וגו' – למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה, שנאמר (שמואל א' ב' כ"ז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, הוא אהרן. וכן ביחזקאל (כ' ה') ואודע להם בארץ מצרים וגו', (שם ז') ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה".
הלא תימה עצמוה היא, הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש ומצווה על משה לשוב למצרים ולגאול את ישראל מגלותם, ומשה רבינו מסרב משום כבודו של אהרן אחיו שגדול ממנו בשתי שנים, וכי צדיק הוא יותר מקוב"ה, ואטו אין הקב"ה רגיש לכבודו של אהרן כמו משה. ולכאורה אין לך תימה גדולה מזו.
והנראה ברור בזה שאין משה רבינו אומר "איני רוצה" אלא הוא אומר איני יכול, מתחנן הוא להקב"ה ואומר יודע אני שעלי לעשות את רצון ה' ויודע אני שאין לך זכות גדול מזה, אבל מה אעשה ואנוס אני, וכשם שלא יכול אדם לעלות השמימה או לדלג מעל הים הגדול לא אוכל לתפוס את הגה ההנהגה ולפגוע בכבודו של אהרן אחי הגדול ממנו.
וכאשר לו הקב"ה "וראך ושמח בלבו" נתרצה משה תיכף ומיד ונתרם בדחילו ורחימו ללכת בשליחותו של הקב"ה ולקיים מצוותו.
ואפשר דבאמת רצה רחב"ח לישב בראש הישיבה כמצות רבו אלא שהרגיש בנפשו שאינו מסוגל לכך משום כבודו של ר' אפס וכיון שאונס רחמנא פטריה מכל מצוות התורה ואף ממצוות דאורייתא היה פטור אף ממצוה זו, רחב"ח לא היה יכול לעמוד בראש הישיבה מפני כבודו של ר' אפס הגדול ממנו שתי שנים ומחצה, על אף צוואת רבינו הקדוש וזה לימוד גדול ונשגב במדת כבוד חברים.
וכמה גדולה היתה מדה זו בעיניו של רחב"ח עד שמצאנו בירושלמי (תענית ד' ב') ששאלו את רחב"ח במה הארכת ימים ואמר בזכות זו שלא ישב בראש משום כבודו של ר' אפס (ומבואר שם שאמר עוד דאפשר שהאריך ימים משום שבלכתו מציפורי לטבריה עיקם דרכו כדי לבקר את ר' שמעון בן חלפתא, וגם מעשה זה מדת כבוד חברים וכבוד התורה הוא).
להודיענו כמה גדולה מדה זו של כבוד חברים וכבוד חכמים וכמה גדולה חובתנו להתאמץ בה בעוז ובתעצומות.
ומדה קדושה ונשגבה זו מלבד גודל מצותה יש בה גם סגולה לתורה, דהנה זכה רבא למה שלא זכו שאר אמוראי שהלכה כמותו בכל מקום ועוד זכה להיות ראש הישיבה בכל מדינת בבל וכל תלמידי דורו תלמידיו היו, ובימיו נסגרו כל ישיבות בבל מלבד ישיבתו הגדולה במחוזא כמבואר באגרת ר' שרירא גאון, ובמה זכה רבא לגדולה זו שלא זכו בה אחרים, במושכל ראשון נעלה על לבנו שרבא קנה מעלות רמות אלו בדמו, וכמבואר בשבת (פ"ח ע"א) "דקא מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא". כ"כ גדולה היתה דביקותו בתורה ובאהבתה שלא הרגיש כלל שאצבעותיו נובעות דם, והיה נראה לכאורה שדם זה זיכה את רבא במעלות הנשגבות, אך באמת לימדונו חז"ל שלא משום דם ידיו זכה רבא למה שזכה אלא בזכות דם רגליו, כמבואר ביומא (נ"ג ע"א) "רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה עד דמנגפין כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא אמרו ליה לר' יוסף הכי עביד רבא אמר ליה יהא רעוא דתרום רישא אכולא כרכא", ופרש"י "תהיה ראש ישיבת הכרך", ובר"ח פירש "שתהי' בכל הלכה כרבא". הרי שלא רק בזכות כח תורתו ועמלו זכה רבא להיות ראש הישיבה ושיקבע הלכה כמותו אלא בכח מדותיו הגדולות בכבוד חכמים וזכות הדם שנבעו רגליו ביוצאו לאחוריו מביתו של ר' יוסף (אף שר' יוסף סגי נהור היה ולא ראה מעשי רבא כמבואר שם ברש"י).
ומוסר נשגב ונורא יש ללמוד בתורת המדות מתלמידי ר' עקיבא וקורותיהם. דהנה מבואר ביבמות (ס"ב ע"ב) שהיו לו לר"ע כ"ד אלף תלמידים וכולם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ומי היו רבותינו שבדרום תלמידיו האחרונים של ר"ע, ר' מאיר ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע.
ונתקשו חכמי לב להבין את העונש הנורא הזה של מיתת כל אותם אלפי תלמידים על מה שלא נהגו כבוד זה בזה, וכי עונש כרת או מיתה יש בכבוד חברים. אלא נראה פשוט דרק משום שהיו תלמידיו של האדם הגדול בענקים ר' עקיבא, דקדק עמהם הקב"ה כחוט השערה במדות שבין אדם לחבירו ובכבוד חברים, דהלא ר' עקיבא הוא זה שלימדנו (אבות פ"ג מי"ד) "חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים", ובתו"כ פר' קדושים אמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ומכל זה חזינן שיטת ר"ע שאהבת רעים וכבוד חברים הם מיסודות התורה וחיבת האדם ענף הוא מאהבת ה' "כי בצלם אלקים עשה אותו" (בראשית ט' ו') ולפיכך נענשו תלמידיו כשלא נהגו כבוד זה בזה.
ובקהלת רבה (י"א) איתא דכשבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ללמדם תורה אמר להם כ"ד אלף תלמידים היו לי וכולם מתו "על שהיתה עיניהם צרה בתורה זה בזה, אתם אל תהיו כמותם". ועוד מבואר שם שגם ר' נחמיה היה בין תלמידיו האחרונים של ר"ע עי"ש.
וכמה נפלאים הדברים, הלא רוב התורה שבע"פ תורתן של תלמידי ר' עקיבא האחרונים היא דהלא אמרו בסנהדרין (פ"ו ע"א) "סתם מתניתין ר' מאיר סתם ספרא ר' יהודא סתם ספרי ר' שמעון סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע". הרי שכמעט כל התורה שבע"פ היא נחלת תלמידי ר"ע האחרונים שקיימו מצוות רבם ונהגו כבוד זה בזה ומכל אלפי תלמידיו הראשונים שלא נהגו כבוד זב"ז כמעט שלא נשאר יד ושם בין כותלי בית המדרש.
ובאמת מצינו מאמרים נפלאים ויקרים בשבח מדות שבין אדם לחבירו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים ואף הם כמותו ראו באדם צלם אלקים ומרכבה לשכינה, ר' מאיר אומר (תנחומא ויחי ב') "כל המברך את ישראל כאילו מברך את השכינה", ועוד ציוה לנו ר' מאיר (אבות ד' י') "הוי שפל רוח בפני כל אדם", ר' יהודה אמר (שיר השירים רבא ב' ט"ו) "כל המקבל פני חברים כאילו מקבל פני השכינה", ר' יוסי בן חלפתא שאף הוא היה מתלמידי ר"ע האחרונים העיד על עצמו (שבת קי"ח ע"א) "מימי לא עברתי על דברי חברי", ובב"מ ל"ג ע"א אמר דאפילו לא האיר (חבירו) עיניו אלא במשנה אחת הוא רבו, וגם ר' שמעון האיר עינינו בעוצם החיוב בכבוד חבירו (ברכות מ"ג ע"ב) "נוח לו לאדם שיפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". ור' אלעזר בן שמוע אחרון תלמידיו של ר' עקיבא השאיר לנו צוואה לדורות ברוחו של רבו הגדול ר"ע ואף הוא דימה כבוד ישראל לכבוד הקב"ה (אבות ד' ט"ו) "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים".
תלמידיו האחרונים של ר' עקיבא שתורתם היתה מיוסדת על יסודות עצומים ואיתנים של תיקון המדות הם שהנחילו תורה לדורות עולם והיא שעמדה להם שלא תמוש התורה מפינו לעולם ועד. בעמדנו על פתחי תורה ושערי הלכה עלינו לקבל על עצמנו "התקן עצמך ללמוד תורה" בעבודה ובעמל של תיקון המדות למען טהר נפשותינו ורוחנו להיות ראויים שתשכון השכינה בקרבנו מעתה ועד עולם.

פורסם דצמבר 6, 2017 - 12:44