ספירת העומר בין השמשות

א

ספירת העומר ביה"ש

"אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר חוזרים לספור כשתחשך והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות" (תפ"ט ס"ב).

הנה מקור הלכה זו בתשובת הרשב"א (ח"א סימן קנ"ד) שכתב שהמדקדקים אין סופרין עד צאת הכוכבים. ולשון זה מעין פשרה הוא במה שנחלקו הרא"ש והר"ן בהלכה זו.

וראשי המדברים בכל מקום הלא המה בעלי התוספות, ובדבריהם (מנחות ס"ו ע"א ד"ה זכר) מבואר דאף לכתחלה מותר לספור לעומר בין השמשות ואף לברך כיון דספירת העומר בזמה"ז דרבנן וספד"ר לקולא וכ"כ הרא"ש (פסחים פ"י סי' מ'). לעומתם כתב הר"ן (פסחים כ"ח ע"א מדה"ר) שאין מקילין בספיקא דרבנן לכתחלה ומשו"כ אין לספור לכתחלה ביה"ש, עי"ש.

ולשון השו"ע בעקבות הרשב"א שהמדקדקין אין סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות משמע שאין בזה קפידא מעיקר הדין אלא גדר הידור מסויים הראוי למדקדקין במצוות.

וכבר נחלקו בכיוצא בדבר במקומות רבים, ונדון במקצתן.

 

ב

טומטום בתקיעת שופר

הנה מבואר בר"ה (כ"ט ע"א) שטומטום אינו מוציא אחרים יד"ח בתק"ש כיון שהוא ספק זכר ספק נקיבה ונשים פטורות מתק"ש.

ואף שבש"ס לא מצינו הלכה זו אלא לגבי תקיעת שופר בלבד, בשו"ע מצינו הלכה זו אף לגבי מקרא מגילה (סימן תרפ"ט סעיף ג'). ובאמת כך מבואר בתוספתא (פ"ק דמגילה).

והקשה רבינו אליהו מזרחי (בחידושיו על הסמ"ג הלכות מגילה) דהלא מקרא מגילה אינו אלא מצוה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ותירץ:

"י"ל כיון דמגילה תקנא דרבנן היא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אי נמי הא דאמרינן ספק דרבנן לקולא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא ולפי זה אפילו ספק ספקא נמי לכתחלה לא".

הרי לן דלא אמרו להקל בספיקא דרבנן אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה, וכך כתב גם לגבי הא דס"ס לקולא.

ובפרי חדש (יו"ד סימן ק"י כללי ספק ספיקא אות ד') הביא דבריו וחלק עליהם ונקט דאף לכתחלה מותר להקל בספיקא דרבנן ובספק ספיקא.

ורבים מן האחרונים כתבו דגם המזרחי לא כתב להחמיר אלא במצוות עשה דרבנן אבל לגבי ספק איסור דרבנן, מעיקרא לא אסרו חכמים את הספיקות, ויש להקל בספד"ר אף לכתחלה. כך כתב במכתם לדוד (הגר"ד פראדו או"ח סימן י"ז), וכ"כ בלימודי ה' (לימוד קפ"ד) בשם הגאון בעל מוצל מאש, והאריך בזה בשדי חמד (מערכת ס' כלל ל' אות ג', ובכלל ל"א ד"ה ולמדנו). ועיין עוד בספר דברי אמת להגר"י בכר דוד (קונטרס ט' סימן ד').

אך באמת מצינו רבים שהחמירו לכתחלה אף באיסורים ולא רק במצוות, וכדלקמן, ולעומתם מצינו שאכן באיסורים הקילו לכתחלה, ועיין עוד לקמן אות ח'.

ג

איסור דרבנן אם מותר למכרו לגוי

"ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא, שריא רבא לזבוני לנכרים. איתיביה רבה בר ליואי לרבא: בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי, ולא יעשה בו מרדעת לחמור, אבל עושין אותו תכריכין למת. לנכרי מאי טעמא לא, לאו משום דהדר מזבין לישראל הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל, כי היכי דכליא קמי פיסחא".

הקשה בשו"ת מהרי"ט (ח"ב סימן ב' ד"ה תשובה זו) דלכאורה יש להתיר משום ספק ספיקא, ספק אם נתחמצו בחיטה, וספק אם הגוי ימכרנה לישראל. ועוד דחיטין אלה אין בהם אלא איסור דרבנן ונימא ספיקא דרבנן לקולא. ותירץ דמ"מ אין עושין ס"ס לכתחילה שהרי ס"ס מטעם רוב וגם ברוב אמרו אין מבטלין איסור לכתחילה.

וכן כתב גם לגבי דין זב דספיקא דרבנן לקולא דאין עושין ספד"ר לכתחילה ומשו"כ אין למכור איסור דרבנן לגוי משום ספק שמא ימכרנו לישראל, עי"ש.

ד

יציאה לכרמלית בשבת בטלית מצוייצת משום ספק

הנה איתא בשו"ע (או"ח סימן י' סעיף ז'):

"מלבושים שהם פתוחים מן הצדדין למטה ויש להם ד' כנפות לצד מטה ולמעלה הם סתומים, אם רובו סתום פטור, ואם רובו פתוח חייב, ואם חציו סתום וחציו פתוח מטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת".

וכתב שם המגן אברהם (ס"ק י"א) דאף לכרמלית אסור לצאת עם טלית זו אף דהוי ספיקא דרבנן דאסור להיכנס לכתחלה לספיקא דרבנן, ודלא כעולת תמיד שהקל, עי"ש.

אך רבים מן האחרונים פסקו כעולת התמיד שבכרמלית מותר לצאת בטלית המצוייצת משום ספק, כ"כ באליהו רבא, כך פסק בחיי אדם (כלל י"א נשמת אדם סק"ב) וכך הסיק המשנ"ב ס"ק כ"ז, עי"ש. (הרי שהמג"א החמיר בזה אף בספק איסור, ולא רק בספק מצות עשה. ודוחק לומר דכיון דיסוד הספק במצות עשה דציצית הוי כספק מצוה, דלמעשה דנים אנו בספק באיסור הוצאה לכרמלית).

אך נתקשיתי בכל עיקר ענין זה דכבר כתב הרמב"ם (הל' שבת פי"ט ה"כ) דהטעם שמותר לצאת בשבת בטלית מצוייצת כהלכתה אינו משום קיום מצות ציצית אלא משום שהציצית הן "מנויי הבגד ומטכסיסיו" ומשו"כ מותר לצאת בהן אף בליל שבת אף דלילה לאו זמן ציצית הוא. ולכאורה פשוט לפי דבריו דכיון דמצווה הוא להטיל ציציות בבגד זה משום ספק אף זה הוי נוי וטכסיס לבגד ובטלית הציצית לגבי הבגד.

וראיתי שאכן כן כתב החזון איש (או"ח סימן ג' אות כ"ח בקיצור).

ה

אם צריך למשמש בכיסיו ערב שבת בזמה"ז

הנה מבואר בגמרא (שבת י"ב ע"א) דבערב שבת חייב אדם למשמש בכיסיו כדי שלא יוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים. ויש לעיין אם הלכה זו נאמרה אף במקום שאין לו רשות הרבים אלא כרמלית דרבנן.

ובשלחן ערוך הגרש"ז (סימן רנ"ב סעיף כ') כתב להחמיר אף בזמה"ז ובקונטרס אחרון (ס"ק י"ד) ביאר שיטתו לפי דברי המג"א הנ"ל דאין להקל לכתחלה בספד"ר, עי"ש.

ובאמת כתב שם טעם נוסף להחמיר כיון שספק זה יכול להתברר מיד, ובשער הציון (שם ס"ק ל"ט) הביא בשמו רק טעם זה, והוסיף עוד לבאר דקרוב הדבר שיש דברים בכיסיו והרגילו בכל ימות החול, והשמיט מש"כ בשוע"ה עפי"ד המג"א, וכפי הנראה נהג בזה לשיטתו דבסימן י' פסק לקולא ושלא כדברי המג"א.

ו

קר"ש בספק בית הכסא

כתב הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פ"ג ה"ג):

"בית הכסא החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות קריאת שמע לנגדו אבל לא בתוכו, מרחץ החדש מותר לקרות בתוכו, היו שני בתים זימן אחד מהם לבית הכסא ואמר על השני וזה, הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא, לפיכך אין קורין בו לכתחלה ואם קרא יצא, אמר גם זה הרי שניהם מזומנין ואין קוראין בהן, חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין מותר לקרות בו קריאת שמע".

והשיג הראב"ד דכיון דשאלה זו אם יש הזמנה לבית הכסא הוי בעי' דלא איפשטא בברכות (כ"ו ע"א). וכך גם בענין דברי הרמב"ם לגבי השאלה אם יש יד לביה"כ, וגם זה הוי בעי' דלא איפשטא בנדרים (ז' ע"א) כתב הרמב"ם דלכתחלה לא יקרא, ולכאורה קשה דהלא הוי ספיקא דרבנן כיון דמה"ת הזמנה לאו מילתא היא.

וכתב בזה הבית יוסף (או"ח סימן פ"ג) דאין להקל לכתחלה בספיקא דרבנן, עי"ש.

אמנם הגנת ורדים (גן המלך אות כ"ב) כתב דלא החמיר בזה הרמב"ם אלא בדבר שיש בו סרך קדושה, אבל לא בספק אחר, עי"ש.

 

ז

קר"ש בספק מי רגלים

הנה איתא בשו"ע (או"ח סימן ע"ו ס"ז):

"ספק אם צואה בבית מותר לקרות דחזקת בית שאין בה צואה ספק אם צואה באשפה אסור משום דחזקת אשפה שיש בה צואה אבל ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קלוח ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן ובספיקן לא גזרו".

הרי לן דאף לכתחלה הקילו בספיקא דרבנן, ולא כדעת המחמירים הנ"ל. ולפי"ד האחרונים הנ"ל דבספק איסור מקילין לכתחלה ורק בספק קיום מצוה החמירו לכתחלה, אפשר דספק זה דנינן בו כספק איסור דמשום דכתיב והיה מחנך קדש אסור להזכיר ש"ש במקומות המטונפים וכנגד הצואה וכדו', ומשו"כ גם אינו יוצא יד"ח קר"ש, אבל תחילת הענין באיסור ולא במצוה, ודו"ק.

ח

ספק באיסור דם שבישלו

הנה איתא בחולין (קי"ב ע"א):

"אמר רב נחמן אמר שמואל: אין מניחין כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו, מנא ידעינן, מר זוטרא משמיה דרב פפא אמר משתעלה תימרתו, מתקיף לה רב אשי ודלמא תתאה מטא עילאה לא מטא, אלא אמר רב אשי לית ליה תקנתא אלא משדא ביה תרתי גללי מלחא, ומשפייה".

וכתב שם הרשב"א:

"ומנא נמי נראה דלא מיתסר משום דדם שבשלו הוא מדרבנן דאסור כדאיתא במנחות בפרק הקומץ רבה (כ"א ע"א) דדם שמלחו או שבשלו אינו עובר עליו וכיון דספיקא הוא אי מטא ואי לא מטא דהא דילמא לא מטא קאמר ספיקו להקל, ואפי' רב אשי נמי דאמר דאית ליה תקנתא בגללי דמלחא תרתי בעי משיעלה תמרתו ואח"כ למיהב ביה גללי דמלחא אבל לשווי בי דוגי מקמי דתכלה אדמימות דהיינו משיעלה תמרתו לא דאז איכא דם, ומיהו אפ"ה לכתחלה לא שרי' בלא גללי דמלחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן והלכך מספקא דרבנן לא אסרינן לה למנא".

הרי לן דאף דהוי ספיקא דרבנן ומשו"כ מקילים לגבי הכלים, מ"מ מחמרינן לכתחלה דכל היכי שיש לצאת מידי ספק כך יש לנהוג.

ומלשון הרשב"א משמע דמעיקר הדין מחמירין בזה, ולכאורה זה סותר את שיטתו בספה"ע ביה"ש דרק המדקדקין אין סופרים עד צאה"כ ואין זה מעיקר הדין.

אך באמת נראה דלא ברירא ליה לרשב"א חומרא זו שכתב בחולין שהרי כתב בתורת הבית (משמרת הבית בית שלישי שער שלישי, ע"ח ע"א):

"ודם שבשלו דקאמר דשרי מדאורייתא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה דשרי איכא מאן דאמר דלא אמרו אלא בקדשים ואיכא מ"ד אפילו בחולין, ולא למישרי דאורייתא אלא שאין לוקין עליו… מידי דהוי אחצי שיעור… ואי נמי ת"ל דכל שבשלו מותר לגמרי דאורייתא, כיון דעיקר דם דאורייתא החמירו בו כדאורייתא ואפילו בספיקותיו. ודחיישינן בי דוגי דאמרינן ודילמא עילא המטא תתאה לא מטא, ולא אמרינן כיון דבשלו הו"ל דרבנן וספיקו לקולא".

הרי לן שכתב לבאר סוגיא זו גופא בדרכים אחרות, דהחמירו בספק זה דדם שבישלו משום דעיקרו מה"ת, או משום חשש דבאמת אסור מה"ת, ודו"ק בכ"ז.

ט

בספיקות באיסורים

הנה כתב הרמ"א (יו"ד סימן קי"ד ס"י) דמותר לקנות מגוי דבר שיש בו ספק איסור דרבנן דספיקא דרבנן לקולא. וכ"כ הש"ך (סימן קי"ב ס"ק כ').

ועיין עוד כיוצ"ב ביו"ד (סימן פ"ג ס"ה):

"ציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן לפיכך מותר לקנות מהעובד גלולים דגים מלוחים טהורים אף על פי שמונחים עם הטמאים בכלי אחד שמא לא נמלחו יחד".

הרי לן מכל זה דבספק איסור דרבנן מקילי ואף לכתחלה ולא רק בדיעבד. ולכאורה יש מכ"ז ראיה לדברי האחרונים שחילקו בין מצות עשה דרבנן שלכתחלה צריך לקיימה על צד הודאי ורק בדיעבד הקילו בה, לאיסורים דרבנן שכלל לא אסרו את הספיקות.

י

בביאור שרש הענין

והנה יש לעיין ביסוד הדברים במה נחלקו גדולי הראשונים והפוסקים אם ספיקא דרבנן לקולא אף לכתחלה או רק בדיעבד.

ויש לעיין בזה בכמה דרכים:

א. כתב הפרי מגדים (יו"ד סימן ק"י שפתי דעת ס"ק ס"ו ז') דאין להקל לכתחלה בספד"ר כשם שאין מבטלין איסור לכתחלה. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן רט"ו)

וסברא זו מחודשת, ולול"ד היה נראה דלא אמרו כן אלא בביטול ברוב שבו אוכלים ונהנים מגוף האיסור שנהפך להיות מותר, ואין זה ענין לדין הספק שבו תלינן לקולא שאין כאן איסור כלל.

וכבר קדמם בסברא זו במבי"ט שכתב דאין עושין ס"ס לכתחלה כשם שאין מבטלין איסור לכתחלה כמבואר לעיל.

אך באמת אין דברי המבי"ט ראיה לדבריהם, דמר אמר חדא ומר אמר חדא, בעוד האחרונים הנ"ל דיברו במה שחידשו הפוסקים דאין להקל לכתחלה בספד"ר, חידש מהרי"ט דאין ליצור ספד"ר או ס"ס, כגון במכירת איסור דרבנן לגוי ולסמוך על ספק אם ימכרנו לישראל. ומציאות זו של יצירת ספק כדי להקל דומה טפי למה שאמרו אין מבטלין איסור לכתחילה, ודו"ק בזה.

ב. יש לדון בזה לפי דברי אדוננו הרמב"ן בסהמ"צ שורש א' שכתב ליישב שיטת הרמב"ם דכל דברי סופרים הוי בכלל לאו דלא תסור, ותמה דא"כ למה אמרו ספיקא דרבנן לקולא, הלא בכל ספיקא דרבנן יש ספיקא דאורייתא משום לאו דלא תסור. וכתב הרמב"ן דאפשר דכך תיקנו חכמים מעיקרא דדינא להקל בספיקא דדבריהם.

ולפי"ז ודאי מסתבר דאף לכתחלה ספד"ר לקולא שהרי ספיקות אלה כלל לא נכנסים לכלל האיסור ומהי"ת להחמיר בהן לכתחלה.

ויש עוד לעיין בזה לפי מה שנחלקו הרמב"ם והרשב"א בהא דספיקא דאורייתא לחומרא, דלדעת הרמב"ם כל עיקר הלכה זו אינה אלא מדרבנן דמה"ת אין לחוש לספיקות כלל, אך הרשב"א (סופ"ק דקידושין) חלק על הרמב"ם ונקט דמה"ת אמרו ספיקא דאורייתא לחומרא.

ויש מקום לומר בסברא דאם כל עיקר דין ספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מסתבר דבספיקא דרבנן לא החמירו כלל ואפילו לכתחלה הקילו בדבריהם, אך אם ספק דאורייתא מה"ת לחומרא מסתבר יותר לומר דאף בספק דרבנן החמירו לכתחלה.

אך באמת אין כל אלה אלא דברי פלפול שאין בהם הכרח. והנראה עיקר דלא נחלקו אלא בגדר המסויים דספיקא דרבנן לקולא האם זה משום שכך תיקנו להדיא, ומתחלה כשתיקנו מצוותיהם וגזרו גזירותיהם כך תיקנו וכך גזרו, שגם ספק קיום מצוה די בו ויוצא יד"ח בספק, וכך לגבי איסורים כך גזרו מתחלה דרק ודאי איסור אסור אבל אין איסור בספק ולפי"ז אף לכתחלה יש להקל.

או שמא אין כאן אלא סברא כללית דכיון שאין כאן אלא איסור דרבנן יש להקל בספיקו אף שאין הלכה זו חלק מעיקר דבריהם. ולפי דרך זו יש מקום לומר דאין זה אלא בדיעבד אבל לכתחלה יש להחמיר.

ודו"ק בכ"ז כי הדברים ברורים ופשוטים.

יא

ובעצם ההלכה דספיקא דרבנן לקולא מצינו באחרונים שתי סברות מחודשות עד למאד בדרכי הפלפול.

א. בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ד' ח"ב סימן נ"ז כתב לפי דברי הנתיבות בסימן רל"ד דאיסור דרבנן בשוגג אין בו חטא כלל ואין צריך כפרה, ולפי"ד יש להקל בספיקא דרבנן דכל שספק יש בדבר אין בו הזדה דתולה הוא בספק והוי כשוגג, עי"ש.

אך מלבד מה שכבר תמהו האחרונים בדברי הנתיבות ואף אני הקטן הארכתי בזה במק"א, גם עצם הסברא דדין הספק כדין שוגג אין בו כל הכרח ויש לפקפק בו ואכמ"ל.

ב. כתב הקובץ שיעורים בכתובות כ"ו ע"ב (אות ע"א) דספק דרבנן לקולא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כיון דמה"ת ודאי מותר וספק אם נאסר על ידי חכמים ואין ספק מוציא מידי ודאי, עי"ש.

וגם סברא זו מחודשת ורחוקה, ויותר נראה דכלל זה דאין ספק מוציא מידי ודאי לא נאמר אלא על צד המקרה וככל הני סוגיות בש"ס ולא בשרשי ההלכה, ועיין מה שהארכתי בכל עצם מושג זה במנחת אשר בראשית סימן נ"ח ואכמ"ל.

מה שפגמתי בספירה

הנה מנהג החסידים להזכיר בכל יום ממ"ט ימי הספירה את הקשר של יום מסוים זה עם שבע הספירות ומקורו טהור בכתבי האר"י החי דשבע שבועות מכוונות לשבע הספירות חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות. ובכל אחד משבע הספירות יש מכל שבע הנ"ל ומשו"כ סופרים אנו שבע שבועות שהם מ"ט יום.

ונבאר פשוטן של דברים לאנשים פשוטים כערכנו.

הנה בהשתלשלות הבריאה ידוע מה שאמרו המקובלים בהתבססם על הכתוב (ישעיהו מ"ג ז') "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" דיש ד' עולמות מלמעלה למטה, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כבוד אלקים הסתר דבר, באצילות הוא, ולמטה ממנו עולמות דבריאה, יצירה ועשייה. אנו וכל אשר לנו בעולם העשיה שרינן. אך מעשי האדם נוגעים ומשפיעים אף בעולמות העליונים, והוא שאמרו "ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם… ולהפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם" (אבות פ"ה מ"א).

עשר ספירות שהן מדותיו של הקב"ה ודרכי ההנהגה והשפע שהוא משפיע בעולמות קשורים לד' עולמות, כתר חכמה ובינה לאצילות, והן גבוה מעל גבוה, חסד גבורה ותפארת לבריאה, נצח הוד ויסוד ליצירה ומלכות לעשיה. דכל ענין עולם העשיה להמליך את הקב"ה בכך שאנו עבדיו משרתיו והוא מלכנו, והקב"ה חפץ בדירה בתחתונים והוא ענין המלכות.

וכשם שספירות אלה, ובעיקר שבע הספירות מחסד ומטה, שהרי באצילות אין לנו נגיעה, הן מדותיו שהקב"ה משפיע בעולמו, כך נתן בנפש האדם צלם אלקים, כוחות אלה שעל ידם גם הוא בונה עולמות ומחריבן. ומדות אלה כוללות את כל הכוחות שבנפש האדם, ועליו לתקנם ולהשתמש בהם לעשות רצונו ית"ש.

(ועיין באגרא דכלה (פ"ז א') בשם כ"ק החוזה מלובלין במהות שבע הספירות בצד החיובי והשלילי שבהן, ואכמ"ל).

וכאשר האדם מתקן מדות אלה בנפשו מתקן הוא את אשר פגם בספירות הנ"ל בעליונים שעליהם ובהם בנויים כל העולמות. וזו עבודת ימי הספירה, לתקן בנפשנו מדות אלה ובכך לתקן מה שפגמנו בספירות העליונות.

והנה אמרו חכמים דשבע הספירות הנ"ל מכוונות כנגד שבעת הרועים, אברהם יצחק ויעקב הם חסד גבורה ותפארת, משה אהרן ויוסף הלא הם נצח הוד ויסוד, ומדת המלכות היא מדתו של דוד מלך ישראל. ללמדך שאבות העולם, כל אחד מהם נחון בכח מיוחד בספירות הנ"ל ואף שבודאי כל אחד מהם היה שלם בכל המדות, המעלות והספירות, מ"מ אין כמו אברהם למדת החסד ואין כמו פחד יצחק בגבורה וכך בכולם.

ומכך אנו שואבים חיזוק ועידוד בעבודת ה'. הלא אף האבות הקדושים לא הרי זה כהרי זה, ולכל אחד מהם מדתו וספירתו המיוחדת, ואף אנו יתמי דיתמי על כל אחד ואחד להכיר ולתקן את מדותיו הוא, ולהשתדל להיות שלם בכל המידות הטובות.

קצרתי בכל הנ"ל משום פשיטות הדברים, הפוך בה והפוך בה דכולה בה.