שלא נהגו כבוד זה בזה

א

אני בריה וחברי בריה

"אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות ס"ב ע"ב).

הן ידוע דיום ל"ג בעומר נוהגין בו שמחה משום שבו ביום פסקה המגיפה וכמבואר בשו"ע סימן תצ"ג ס"א.

ואמרתי כמ"פ בעבר לבאר למה דוקא ביום הזה פסקה המגיפה, דידוע בשם מרן הגרי"ס דמ"ט ימי הספירה מכוונים כנגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ובכל יום ויום מימי הספירה יש להתבונן ולעבוד עבודת עבודה ועבודת משא על אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם.

והנה לכשנמנה את קניני התורה אחד לאחד נמצא שיום ל"ב מימי הספירה הוא כנגד "אוהב את הבריות", ואחרי שעמלו תלמידי רבי עקיבא על מדה זו והשלימו את נפשם באהבת ישראל, וכל אחד מהם אהב את רעהו כמותו באהבה גמורה ונפשו קשורה בנפשו, ותיקנו בכך את העון שהביא לגזירה נוראה זו של מיתת תלמידי רע"ק, ביום ל"ג פסקה המגיפה.

ונראה לבאר את לשון חז"ל (אבות פ"ו מ"ו) "אוהב את הבריות". הלא פשוט וברור דלא נצטוינו לאהוב אלא את אחינו בנ"י ולא את חית השדה, עוף השמים ודגי הים, ומה זה שנקטו חז"ל בלשונים "אוהב את הבריות". ונראה בזה דהנה ידועים דברי התנא הגדול רבינו עקיבא בן יוסף במסכת אבות פ"ג משנה י"ד "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירא נודעת לו שנברא בצלם אלקים". הרי לן תורתו של המורה הגדול שחיבתו של כל אדם משום שנברא בצלם ומשו"כ יש לכבד כל אדם, והלא יציר כפיו של הקב"ה הוא ונברא בדמותו ובצלמו. ולפיכך יש לכבד כל אדם בין גדול הוא בחכמה ובין אם מקטני הדעת הוא, שהרי כולם בצלם אלקים נבראו.

והוא שאמרו חז"ל בכל מקום (ברכות י"ט ע"ב) גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, וכן אמרו "אוהב את הבריות". וכך למדנו מתורתו של רבי עקיבא "חביב אדם שנברא בצלם".

הצדיק מלכוביץ זצ"ל היה מספר, מרגלא בפומיה דר' מאנלע אחד מזקני החסידים, כשאני אומר בתפלת השבת "בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל" אין אני רואה את עצמי, וכי קדוש אני או חסיד או צדיק? והלא אפילו ישר אינני! אך כאשר שוב אני אומר "ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל" שם גם אני נמצא! והוסיף הר"מ מלכוביץ ואני גם שם לא מוצא את עצמי, אך כשאני אומר שכן חובת כל היצורים גם אני בכלל. כולנו יצוריו ברואיו של הקב"ה, וזה חיבה יתירה שנודעת לנו.

וכמה נפלאים דברי חז"ל במעלת ענותנותו של אדם (ברכות י"ז ע"א) "מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני איני מתגדר במלאכה שלו והוא אינו מתגדר במלאכה שלי, שמא תאמר אני עושה הרבה והוא עושה מעט, שנינו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים".

איש איש ויעודו, איש איש וכשרונותיו, איש איש וחולשותיו ונסיונותיו, איש איש ויצרו, לעולם לא ידע איש מה בלב חבירו ומי גדול ממי, עליונים למטה ותחתונים למעלה, דבר אחד נדע "אני בריה והוא בריה" כולם נבראו בצלם אלקים… אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים.

ב

אוהב את המקום ואוהב את הבריות

ונראה בזה עוד התבוננות.

הנה זאת הנחה פשוטה דאלפי תלמידיו של התנא הגדול רבי עקיבא לא פגעו זה בכבודו של זה על הבלי עולם הזה כבצע כסף וכבוד המדומה, הלא תלמידי רע"ק היו. אלא ודאי לא נהגו כבוד זה בזה משום שחלוקים היו בדעותיהם והשקפותיהם בעניני התורה והמצוות, ומרוב קנאת ה' שבערה בלבם לא נהגו כבוד זב"ז.

וכך משמע מלשונם בקהלת רבה (י"א) "שהיתה עינם צרה בתורה זמ"ז". הרי שבתורה נחלקו דעותיהם, ומ"מ נגזרה גזירה וכולם מתו בין פסח לעצרת על עבירה זו שלא נהגו כבוד זה בזה, ואף שודאי היתה כונתם לשם שמים ורוח קנאת ה' צבאות פיעמה בלבם, אך תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם אמרו, ולא ריב ומחלוקת.

ועיין בדבריו הנמלצים של רבינו הנצי"ב בהקדמה לפירושו עה"ת העמק דבר. "בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובא עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית… שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלה".

יש שאהבת המקום מביאה לשנאת הבריות, ואין זה רצון ה'.

וזהו סדר העבודה שקבעו חז"ל בקנין תורה, "אוהב את המקום" ומתוך כך "אוהב את הבריות". אהבת המקום צריכה להביא לידי אהבת הבריות, שהרי האוהב את האב עליו לאהוב גם את בניו, בני בכורי ישראל אמר הקב"ה והאב אינו סובל מי שכביכול אוהב אותו ושונא את בניו, אלא כל האוהב את המקום בהכרח יאהב את ישראל, שהרי כולם נבראו בצלם אלקים בדמותו ובצלמו.