חרש בתקיעת שופר

סימן ח

חרש בתקיעת שופר

איתא בר"ה כ"ט ע"א במשנה "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן, זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן".

ולא נתבאר במשנה אם מדובר בחרש שאינו שומע ואינו מדבר שדינו כשוטה לכל דבר ופטור מכל המצוות או אף בחרש המדבר ואינו שומע שדינו כפקח וחייב במצוות ומ"מ פטור משופר משום שאינו שומע. ובשלחן ערוך סימן תקפ"ט ס"ב כתב המחבר דהשומע תקיעת שופר אף מחרש המדבר ואינו שומע לא יצא ידי חובתו דכיון שאינו שומע לא הוי בר חיובא, ובבית יוסף כתב בשם התשב"ץ והכל בו דכיון דמצות תק"ש בשמיעה תליא ואינו שומע לא הוי בר חיובא.

ואף שאמרו בריש חגיגה דחרש דומיא דשוטה וקטן שאינו שומע ואינו מדבר דלא הוי בר דעת, צריך לומר דאין דיוק זה אלא במה שבאנו לפטור את החרש משום חסרון דעת אבל אין זה כלל גמור דבכל מקום שנקטו חז"ל חרש בהדי שוטה וקטן מיירי רק באינו שומע ואינו מדבר, וראיה לזה מהמשנה בחגיגה י"ט ע"ב דחרש שוטה וקטן אינן מוציאין אחרים יד"ח במקרא מגילה, הרי דמיירי בחרש המדבר ונקטוהו עם שוטה וקטן בחדא מחתא.

ומשום כך יש לתמוה על תמיהתו של הערוך השלחן שם (סעיף ב') בדברי המחבר מנין לו לפטור חרש המדבר לגמרי ולעשותו אינו בר חיובא מאחר שסתם חרש בכל מקום הוא שאינו שומע ואינו מדבר כמבואר בחגיגה, וכתב דמש"כ הרמב"ם בפ"ב ה"א משופר "הכל חייבין לשמוע קול שופר" אין כונתו לחדש דהמצוה היא שמיעה אלא להשמיענו דאין כל אחד ואחד חייב לתקוע בעצמו אלא יוצא יד"ח גם בשמיעה מחבירו. והסיק להלכה דגם חרש שאינו שומע חייב לתקוע והוי בר חיובא אלא שלא יברך כיון שלדעת הבית יוסף פטור הוא.

ודבריו תמוהין דבאמת פשוט בדעת הרמב"ם דהגדרת מצות השופר שמיעה היא, ואף אם יש לדחוק בלשון הרמב"ם בפ"ב כדברי הערה"ש ולהעמיס כונה זו בדבריו, יש ללמוד מלשון הרמב"ם במנין המצוות ובספר המצוות מצוה ק"ע שעצם הגדרת המצוה היא לשמוע קול שופר וכ"כ גם בפרטי המצוות בריש הלכות שופר ובכל הלין מקומות עוסק הרמב"ם בהגדרת המצוה ולא בפרטי דיניה להלכה.

ויתירה מזו מצינו בדברי הרמב"ם בפאר הדור סימן נ"א שם ביאר הרמב"ם את נוסח הברכה לשמוע קול שופר דאין המצוה בתקיעה אלא בשמיעה ואין התקיעה אלא כבנין הסוכה שאין מברכין עליו אלא על מצות הישיבה בסוכה. הרי לן להדיא שאין המצוה תלויה בתקיעה אלא בשמיעה וכדבריו כתב הטור בסימן תקפ"ה, ועיין עוד ברמב"ם בפ"א ה"ג דיוצא יד"ח בשופר גזול כיון שאין המצוה בתקיעה אלא בשמיעה, וכ"כ רש"י בספר הפרדס (בפסקי ברכות לרבינו יוסף בן פלט, עמוד ר"ו). ומכל זה מוכח ללא ספק דעיקר מצות שופר שמיעה היא וכנוסח ברכתה המבואר בשו"ע סימן תקפ"ה, ופשוט א"כ מה שכתב המחבר בסימן תקפ"ט דחרש שאינו שומע פטור ממצוה זו ואינו מוציא אחרים.

ב

אך מטעם אחר פקפק על סברת המחבר בשו"ת אבני נזר או"ח ח"ב סימן תל"ט שטען בתוקף דגם חרש שאינו שומע נחשב בר חיובא במצות שופר אלא שאינו יכול לקיים את המצוה מחמת אונסו שאינו שומע אבל משום כך לא יצא מכלל בר חיובא, ומה שאין אחרים יוצאין ידי חובתן בשמיעה ממנו טעם אחר יש בו, והוא דלעולם אין אדם מוציא אחרים ידי חובתן אלא באופן הראוי שהוא עצמו יצא במצותו וכיון שאין החרש שומע תקיעתו ואינו יכול לצאת בו אין בידו להוציא אחרים ידי חובתן.

ומתוך כך פסק האבנ"ז להלכה דתוקע שסתם אזניו בצמר גפן ואינו שומע תקיעתו או שכבד שמיעה הוא או מכל סיבה שאינו שומע תקיעת עצמו גם אחרים לא יצאו יד"ח בשמיעה ממנו. אך כיון שדבריו נסתרים מדברי המחבר שכתב להדיא דאין החרש בר חיובא כיון שאינו שומע ובב"י הביא כך מדברי הראשונים כמבואר מצווין אנו ליישב דבריהם מן הראיות שהביא האבנ"ז לדרכו. ועיין עוד במשנה ברורה סימן תקפ"ז סק"י שהביא מהפרמ"ג דהעומד חוץ לבור ותוקע לתוכו העומדים בתוך הבור יוצאים ידי חובתן אבל התוקע אינו יוצא כיון שהוא עומד חוץ לבור ושומע קול הברה, וכך מבואר להדיא בגמ' ר"ה כ"ז ע"ב. הרי לן גמ' מפורשת דאחרים יוצאין יד"ח אף שהתוקע עצמו אינו שומע תקיעתו ודלא כאבנ"ז. 

והנה האבנ"ז השתית את דבריו על ראיות דכאשר האדם הוא ממין החייב אלא שנמנע ממנו לקיים מצותו משום פגם בגופו עדיין בר חיובא הוא, ונדון בשורש הדברים.

ביבמות מ"ד ע"א הקשו התוס' במה שאמרו שם כל שאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום מאי שנא מחרש וחרשת שחליצתן פסולה ואעפ"כ חרש מייבם כמבואר ביבמות קי"ב ע"א, ותירצו "דהתם בני חליצה נינהו אלא פומייהו הוא דכאיב להו", הרי דמשום שהם חרשים ואינם בני קרייה לא נפקע מהם כל תורת ייבום וחליצה ובכלל עולה לייבום הם, וה"נ בני חיובא הם להוציא אחרים יד"ח בתק"ש.

אך נראה דאין הנידון דומה לראיה, דכבר כתב הבית מאיר בסימן קס"ט לבאר את סברת התוס' דכלל זה דכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה לא נאמר אלא כאשר הסיבה שאין היבמה עולה לייבום הוא משום שנפקעה זיקת יבמין ולאחר שנפקעה זיקת יבמין גם חליצה לא שייך בה וכהא דאם בא על אחת מן היבמות שנפטרו כולן גם מן החליצה, אבל כשנפלה לפני חרש ואין ריעותא בעצם הזיקה אלא שאינו יכול לחלוץ משום שאינו בר דעת או משום שאינו בר קריאה כמבואר ביבמות ק"ד ע"ב אין סיבה שלא תעלה לחליצה, ואין זה ענין כלל למה שצריך להיות בר חיובא להוציא אחרים יד"ח, והשומע צריך לשמוע קול שופר של מצוה ומי שאינו בר חיובא אין מצותו מצות חובה הראויה לצאת בו יד"ח, ובזה הבינו הפוסקים שצריך להיות בר חיובא בפועל ולא די במה שהוא במין החייב דכיון שנתחרש ושוב אין מצות שופר נוהגת בו אין תקיעתו מצוה להוציא אחרים יד"ח.

ובדרך זה נראה לדחות גם ראית האבנ"ז מדברי המגן אברהם בסי' ל"ט ס"ק ה' דמי שנקטעה ידו השמאלית כשר עדיין לכתוב תפילין דבאמת ישנו בקשירה אלא דפומא הוא דכאיב ליה וכיון דישנו בקשירה ישנו בכתיבה. דנראה אף בזה דשאני הלכה זו דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה מדין בר חיובא דבאמת אין כתיבת הפרשיות בתפילין אלא הכשר מצוה בלבד ולא מסברא אמרו דמי שאינו בקשירה אינו בכתיבה אלא גזה"כ הוא, דמי שאינו במצות קשירה אינו ראוי לכתיבת תפילין, ולפיכך מסתבר דלא נתמעט אלא מי שלא נכנס לכלל החיוב כלל, כאשה, ולא מי שנתחייב אלא שהוא פטור בפועל משום שאינו יכול לקיים את המצוה. אבל מה שצריך לשמוע מבר חיובא אינו גזה"כ אלא סברא שקבעו חז"ל דצריך לשמוע תקיעת מצוה (וכן בברכות ובכל מצוה שבדיבור) ובזה חזינן מדברי הפוסקים דצריך שיהא בר חיובא בפועל כדי שיהיה שם מצוה גמורה על תקיעתו.

(ובגוף דברי המג"א צ"ע לכאורה למה לא כתב טעם פשוט דכיון דעדיין חייב בתפילין של ראש חשיב ישנו בקשירה, ודוחק לומר דכיון דתפילין של ראש ותש"י שתי מצוות הן חשיב אינו בקשירה במה דפטור מתפילין ש"י. וגם לא מסתבר לומר דרק בתפילין של יד יש מצות קשירה וכדכתיב "וקשרתם לאות על ידך" אבל בתש"ר כתוב "והיו לטוטפת בין עיניך" ואין מצותה אלא בהנחה ולא בקשירה וא"כ ההיקש דקשירה לכתיבה רק בשל יד תליא ולא בשל ראש, דכבר כתבתי במק"א דאף דבפרטי המצוות בריש הלכות תפילין באמת משמע כן דלגבי מצות של ראש כתב הרמב"ם "להיות תפילין על ראשו" וגבי ש"י כתב "לקשרם על היד" מ"מ מלשונו בסהמ"צ ובמנין המצוות מצוה י"ב – י"ג מבואר שאינו מחלק ביסוד גדר המצות בין ש"י לש"ר. ואפשר דגם טעם זה נכון וחדא מתרי טעמי נקט המג"א וצ"ע).

ועוד בה שלישיה, האבנ"ז הביא ראיה ממש"כ המשנה למלך בפ"ג' מהל' ביכורים הלכה ד' דאלם אינו מביא ביכורים כיון שאינו ראוי לקריאה וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ולא כאשה שמביאה ואינה קורא, דכיון דאשה פטורה מוידוי ביכורים לגמרי כמבואר בפ"א מביכורים משנה ה' משום שאינה יכולה לומר "מן האדמה אשר נתתה לי" מביאה ואינה קורא, ואת"ל דחרש אינו בר חיובא בשופר משום שאינו שומע מסתבר דאלם חשיב כמי שלא נצטווה כלל בקריאה כיון שאינו מדבר, וע"כ דאלם הוי בכלל החיוב בוידוי ביכורים וה"ה חרש בשופר.

אך גם בזה נראה דאין הנידון דומה לראיה דהנה כל עיקר גדר זה דכל הראוי לבילה, ביאר הרשב"ם בב"ב פ"א ע"ב במשל נפלא וכתב דהמביא מנחה שאינו ראוי לבילה כמביא מנחה מן הקטניות, דאין לנו במצוות ובדיני התורה אלא תבניתם ומתכונתם וכל דין כללי בתורה צריך להיות ראוי שיתקיימו בו כל פרטי דיניו וכבר הארכתי בזה בכמ"ק (ועיין במנחת אשר מכות סימן א' בענין עשאי"ל).

ולפי"ז מובן דאשה מביאה ואינה קורא דכיון דהתורה פטרה את האשה ממקרא ביכורים ולא פטרתה מהבאת ביכורים הרי דבביכורי אשה אין כלל מצוה ודין של מקרא ביכורים דרק איש נצטווה גם בקריאה ואם אינו ראוי לקריאה בילה מעכבת בו דהמביא ביכורים שאינם ראויים לקריאה כמביא ביכורים מן הקטניות, וד"ק בזה.

ונראה לפי"ז דגם בהלכתא זו מסתבר דאלם אין דינו כאשה דלא פטרה תורה אלם אלא ממקרא ביכורים וממין החייב הוא אלא שהוא פטור בפועל משום שאין בידו לקיים את המצוה ובכה"ג בילה מעכבת כמבואר, אבל לענין גדר בר חיובא להוציא אחרים כבר נתבאר דכיון שאינו בר חיובא בפועל אין תקיעתו ראויה להוציא אחרים יד"ח. ודו"ק בכ"ז כי ברור הוא לענ"ד בביאור שיטת מרן הב"י וכל הפוסקים.