שמחה בר"ה ויוה"כ

סימן ב

שמחה בר"ה ויוה"כ

הנה נחלקו הראשונים אם מותר להתענות בר"ה כמבואר ברא"ש סוף מס' ר"ה (סימן י"ד) ובמרדכי שם (סימן תש"ח), יש אומרים דמצוה להתענות בר"ה, וכ"כ הכל בו בסי' ס"ה, וי"א דאסור להתענות בו כמ"ש הרא"ש שם. ובאמת בטעם הדבר שאסור להתענות כתב המרדכי שם שני טעמים, משום דכתיב בר"ה מקרא קודש ודרשו חז"ל לאכילה ושתיה, ומשום דר"ה איקרי חג דכתיב "בכסא ליום חגנו" וכיון דהוי חג יש בו מצות שמחה דכתיב "ושמחת בחגך", עי"ש.

והנה בשו"ע סי' תקצ"ז סעיף א' כתב "אוכלין ושותין ושמחים ואין מתענין בר"ה", אך הרמ"א בסעיף ג' שם הביא די"א דמצוה להתענות בר"ה. הרי ששתי השיטות שבראשונים הם דברי המחבר והרמ"א, ומלשון המחבר משמע דס"ל דיש מצות שמחה בראש השנה ולא רק שאין להתענות בו דכתב אוכלין ושותין ושמחים בר"ה. ולכאורה יש לתמוה לפי"ז על מש"כ המג"א שם בריש הסימן בשם המגיד מישרים (בסוף פרשת נצבים) דיש להמנע מאכילת בשר ושתיית יין בר"ה, ותימה הלא כיון דיש בו מצות שמחה כמו בשלש רגלים איך יבטל עיקר מצות השמחה והלא אין שמחה אלא בבשר ויין כמבואר בפסחים ק"ט ע"א וברמב"ם פ"ו מהל' יו"ט הלכה י"ח. ובשלמא מה שהביא שם דהמרש"ל לא היה אוכל בר"ה דגים החביבים עליו כדי למעט תאוותו מובן כיון דאין מצוה דוקא באכילת דגים אבל איך ימנע מאכילת בשר ויין שהם עיקר מצות השמחה ביו"ט וכל הסיבה דאסור להתענות משום דיש בר"ה מצות שמחה.

ולכאורה צריך לומר דס"ל למג"א כטעם הראשון שכתב המרדכי דמה שאין מתענין בר"ה אינו משום מצות שמחה אלא משום דכתיב ביה מקרא קודש, אבל באמת אין מצות שמחה אלא בשלש רגלים בלבד, ומשום מקרא קודש אין מצוה דוקא בבשר ויין אלא איסור תענית בלבד דצריך לקדשו באכילה ושתיה. ולפי"ז נראה דלשיטת השו"ע דגם מצות שמחה יש בו באמת אין להמנע מבשר ויין. אמנם אם כנים דברינו לכאורה הו"ל למג"א להעיר שדבריו אינם נכונים לפי דברי השו"ע ולא לסתום דבריו. ועוד דלפי"ז סותר הבית יוסף דברי עצמו דבשלחנו הערוך נקט דיש מצות שמחה בר"ה ובמגיד מישרים נקט דאין מצות שמחה.

אמנם באמת נראה דאין הכרח מלשון המחבר דס"ל דיש מצות שמחה בראש השנה ואפשר דמצות שמחה לשיטתו ליכא אלא בשלש רגלים ואין מתענין בר"ה משום דמקרא קודש כתיב בו ומש"כ "ושמחים" בר"ה אין זה מדין שמחה דיום טוב אלא משום דכתיב "אכלו מעדנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וכו' חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח' י') וכמו שכתב שם הטור, עיין בדבריו.

ושוב בא לידי ספר מגיד מישרים וראיתי שכתב שם דאף דכתיב אכלו משמנים ושתו ממתקים היינו לכלל כולו אבל יחידים בעלי נפש יש להם להמנע מבשר ויין ועוד דאפשר דמשמנים אינו בשר אלא חלב וחמאה ושמן עי"ש. הרי מבואר בדבריו דלא נתקשה אלא מדברי הנביא ולא ממצות שמחת החג, ובאמת אילו היה מצות שמחה בר"ה לא היה די בתירוציו דבודאי מצות התורה לכולם נאמרו לאזרח ולגר ולצדיק יסוד עולם עד חוטב עציך ושואב מימיך ואין שמחה אלא בבשר ויין ולא בחלב וחמאה, ומבואר בדבריו דבאמת אין בר"ה מצות שמחה אלא דשמחין בו משום דברי הנביא "חדות ה' היא מעוזכם" כנ"ל.

ושו"ר בשדה חמד אסיפת דינים מערכת ראש השנה סימן ב' אות ג' שהאריך בשאלה זו אם יש מצות שמחה בר"ה והביא מכמה אחרונים שתמהו על המגן אברהם כנ"ל איך ימנע מבשר ויין ויבטל מצות שמחה ולא ראו את דברי המגיד מישרים המבאר דבריו, עי"ש.

אמנם נראה להוכיח מדברי הרמב"ם דיש מצות שמחה ממש אף בראש השנה דהנה בפ"ו מהל' יו"ט הי"ז כתב "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו".

ולכאורה צ"ע מה כונתו במש"כ עם שאר ימים טובים דאם כונתו רק לשלש רגלים הלא לא חיסר אלא חג השבועות בלבד ולמה לא כתב ובחג העצרת ותחת זאת האריך בלשונו וכתב עם שאר ימים טובים. ועוד דכתב "שאר ימים טובים" בלשון רבים וליכא אלא שבועות, וע"כ נראה כונתו גם לראש השנה, דיש מצוות שמחה אף בר"ה דאיקרי חג כנ"ל.

ויש לעיין אף ביום הכיפורים אם יש בו מצות שמחה ואף דעינוי כתיב בה וחייב כרת על אכילה ושתיה בו ולא שייך בו שמחה בבשר ויין מ"מ אפשר דיש בו מצות שמחה בלב. דהרי כתב הרמב"ם בהל' יו"ט שם דמלבד החיוב במעשים של שמחה כגון בשר ויין ובגדי צבעונים וקליות לתינוקות יש גם מצוה להיות שמח וטוב לב, ואפשר דגם ביוה"כ יש מצוה מסויימת להיות שמח בבחינת "וגילו ברעדה". וקצת משמע כן מלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' חנוכה הלכה ו' "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרים בהן את ההלל. ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל ואלו הן. שמונת ימי החג. ושמונת ימי חנוכה. וראשון של פסח ויום עצרת. אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה. ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל". הרי דאין ימים אלו ימים של שמחה יתירה אבל מצות שמחה יש בהם אלא שאין אומרים את ההלל אלא מתוך שמחה יתירה.

אך באמת אפשר דמשום ר"ה נקט לשון זה אבל ביוה"כ אין מצות שמחה כלל וכמ"ש בספר יראים סימן רכ"ז "ויוה"כ אע"פ שהוא בכלל המועדים אינו בכלל שמחה דהא כתיב ביה ועניתם את נפשותיכם". וע"ע במסכת סופרים פרק י"ט ה"ו "ביום הכיפורים אין מזכירין בו יום טוב שאין יום טוב ביום צום", ומשמע דביוה"כ אין מצות שמחה ולא איקרי יום טוב ושאני מראש השנה דאינו יום צום ואיקרי חג, ודו"ק בכ"ז.

ובגוף הסברא הנ"ל דאין מתענין בר"ה משום דהוי מקרא קודש ביארו האחרונים למה אסור להתענות מה"ת בשבת אף דמצוות עונג שבת אינו אלא מדברי קבלה. וכבר הוכיח הרשב"א בשו"ת ח"א סימן תרי"ד דאסור מה"ת להתענות בשבת ממה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבועות ה"ו דהנשבע שלא לאכול בשבת הוי שבועת שוא דאין השבועה חלה לבטל את המצוה הרי דמצוה לאכול בשבת, אך הרשב"א לא כתב בזה טעם ומקור. ובשו"ע הרב בסימן רמ"ב בקונטרס אחרון סק"א כתב בזה ב' טעמים. א: משום דכתיב "אכלוהו היום כי שבת היום לה'" (שמות ט"ז כ"ה). (וכ"כ גם הפרי מגדים סימן רפ"ח סק"ז). ב: דשבת הוי בכלל מקראי קודש, והנה הסברא הראשונה שייכת רק בשבת. אך סברתו השניה דאסור להתענות בשבת משום דבכלל מקראי קודש הוא שייכת גם בראש השנה כנ"ל. והנחת היסוד דמשום מקראי קודש מצוה לאכול כבר כתבו רש"י (ויקרא כ"ג ל"ה) והרמב"ן (שם כ"ג ב') וספורנו (שם כ"ג כ"ז)..

והנה בר"ה ל"ב ע"ב איתא "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה". והנה אין אומרים שירה והלל אלא בשעת שמחה ולכאורה יש ראיה משאלת המלאכים דגם בר"ה ויוה"כ הוי ימי שמחה דאל"ה למה יאמרו שירה, אך נראה לשיטת הראשונים דאין מצות שמחה נוהגת בר"ה, דזה באמת מה שהשיב הקב"ה דבזמן שספרי חיים ומתים פתוחים אין זה זמן שמחה, ולמ"ד דיש מצות שמחה בר"ה כונת התשובה היא דאף דבאמת מן הראוי היה לומר שירה מ"מ אי אפשר לומר שירה מאימת יום הדין.