בשביל התורה שנקראת ראשית

בשביל התורה שנקראת ראשית

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (א' א').

"בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח' כ"ב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב' ג') ראשית תבואתו" (רש"י שם).

"ד"א למה בתחלה לשון ראשית, בזכות ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג'), תבואתה כתיב, שהקרן קיים לעתיד לבא. ד"א בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית, נבראו שמים וארץ, שנא' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיה נ"א ט"ז), כי התורה נקראת ראשית, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב)" (פסיקתא זוטרתא פרשת בראשית פרק א' סימן א')

עומדים אנו לפני פתיחת זמן מרחשוון, והלב  דואב, ועדיין אין אנו יודעים כיצד נפתח את זמן החורף, ובאיזה דרך ומתכונת. אך זאת נדע בבירור, מתחילים אנו זמן חדש בעולם הישיבות, וקול התורה ישמע ברמה, כי אי אפשר לעולם ללא תורה, ואי אפשר לתורה ללא ישיבה.

וכן אמרו חז"ל  (יומא כ"ח ע"ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים – ישיבה עמהם… היו במדבר – ישיבה עמהם… אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה… יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה… יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה…".

ואף ירדו לגיטו וורשא וישיבה עמהם.

הסופר הדגול ר' משה פראגר מספר בכתביו על חבורות הבחורים הצעירים בגיטו וורשא שישבו במרתפים והגו בתורה בהתמדה, ואף כאשר המרד השתולל בחוץ, "מחוץ תשכל חרב… דם ואש ותמרות עשן" ובחדרים פנימה, בשכוני גואי, בחורי חמד הוגים בתורה לאורו של אור הגנוז "וישיבה עמהם".

כבר סיפרתי פעמים רבות על המפגש הראשון שהיה בין אבי מורי זצ"ל למו"ר כ"ק בעל הדברי יציב זצוק"ל. אבי מורי הגיע לאושוויץ עם הוריו וכל המשפחה בחג השבועות תש"ד. בו ביום נשלחו אביו ואמו וחמשה הילדים לתאי הגזים ונרצחו, למחרת היום הגיע כ"ק האדמו"ר זצ"ל. כאשר שמע אבי מורי שכ"ק האדמו"ר נמצא בצריף הסמוך אליו התאמץ תוך כדי סיכון ועבר לשם להיות קרוב לאדמו"ר.

הוא ניגש לאדמו"ר ואמר לו כמה התאמץ וכמה שמח הוא להיות לידו. גער בו האדמו"ר ואמר לו "די מיינסט ס'וועט דיר העלפען, ס'וועט דיר גארניש העלפען" (זה לא יעזור לך במאומה), הגיב אבי מורי ואמר ודאי שזה יעזור לי יהיה לי עם מי לדבר בלימוד. כ"ק האדמו"ר התרגש לראות בחור צעיר בעמק הבכא שזה עתה איבד את בני משפחתו והוא רוצה לדבר בלימוד, ואכן התחילו לפלפל בסוגיא דמצוות צריכות כוונה. כ"ק האדמו"ר חיבקו באהבה, ולא זזה ידו מתוך ידו כל תקופת השואה, ושימש כיד ימינו קרוב לחמישים שנה.

וכן מסופר בגיטין (נ"ז ע"ב) כאשר בימים שלפני חורבן הבית כאשר הצבא הרומי צר על ירושלים, וגדול הדור רבי יוחנן בן זכאי מצליח לחמוק מיד הבריונים לצאת את החומות ולפגוש את אספסיינוס קיסר, והקיסר אומר לרבי יוחנן בן זכאי שיבקש בקשה והיא תינתן, מבקש רבי יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה". רואה הוא בעיני רוחו ונפשו שעל בית המקדש נגזרה הגזירה והיא עתידה להיחרב, הנשיאות תתבטל, ואף הכהונה תאבד את משקלה, ויודע הוא ברוח קדשו שאין ערובה לקיום כלל ישראל ועתידו אלא יבנה וחכמיה.

בכל גליות ישראל בין האומות וקהילות ישראל התבססו בכל מקומות פזוריהם ובין כל ארצות תבל. הדבר היחיד שקישר בין כל יהודי ויהודי באשר הוא שם, והדבר היחיד שמשותף היה לכולם היה שדיברו בלימוד.

יהודי צריך לדעת איך לנצל כל נסיון שה' שולח לעברו, ולהשתדל בכל כחו לעבוד את ה' בכל מצב שהוא נמצא בו. ולהתחזק בלימוד התורה – כי היא חייכם ואורך ימיכם.

בתקופה קשה זו יש להתחזק בעמל התורה וחדותה, ובכח התפילה ובשמחת המצוה. הלא ידענו מספרי החסידות והמוסר שכל גזירה אינו אלא נסיון מן השמים ומכל הקשיים יש להתחזק, ועל כל אחד ואחד להתחזק בהתמדת הלימוד וכוונת התפילה. קול תורה ותפילה יבקעו ויעלו לשמים מכל בית, מכל חצר וגינה, וכל המרחב הציבורי יתקדש בקדושת התורה ויתקיים בנו "והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלקים, ואתם תהיו לי לעם".

ועיקר העיקרים להרבות באחוה ורעות, לברוח מכל מחלוקת, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.