בעל תשובה בשמיטת כספים

סימן סז

בעל תשובה בשמיטת כספים

בעל תשובה שלא הקפיד כלל בעבר על שמיטת כספים ובמסגרת עסקיו גבה חובות שעברה עליהם השמיטה ונפשו בשאלתו האם חייב להשיב כספים אלו, ואם חייב הוא אינו יודע למי להשיב כי רבים מן החובות אינם רשומים ונשכחו ממנו ברבות הימים.

כבר דנו בזה גדולי הזמן והראו פנים להקל בזה משום תקנת השבים ואכתוב בקיצור את אשר כבר כתבתי בעבר בשמיטות הקודמות, דלענ"ד יש להקל בזה בשופי מכמה טעמים:

א. כתב בשו"ת הרא"ש (כלל ע"ז סימן ב') ללמד זכות על העם שלא הקפידו כלל לכתוב פרוזבול, דהו"ל כאילו התנו ע"מ שלא תשמטני בשביעית כיון שלא נהגו להשמיט, ולכאורה י"ל כן גם באנשים חילוניים שלא נוהגים כלל להשמיט. ואף שסברת הרא"ש לא נתקבלה להלכה ואף הרא"ש לא כתבו אלא כלימוד זכות בדיעבד, מ"מ יש להישען עליו בשעה"ד ותקנת השבין כני"ד, ובפרט כשאינו זוכר ממי נפרע.

אמנם יש לדון דרק בשומרי הדת ניתן לומר דכיון דנהגו שלא לשמט הו"ל כאילו התנו בפירוש ע"מ שלא תשמטני בשביעית, אבל באנשים שאינם שומרים תומ"צ כלל לא שייך לומר הו"ל כאילו התנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית, דלא איכפת ליה כלל בדין שמיטת כספים ולאו ציית דינא הוא.

אך באמת נראה יותר דכאשר ציבור שלם מזלזל במצות שמיטת כספים, הרי הם לגבי מצוה זו כפושעים ולא מסתבר כלל לתלות שאכן כוונתם כאילו להתנות על מנת שלא תשמיטני, ואף על פי כן כתב הרא"ש להקל בדיעבד דהוי ליה כאילו התנו, ואפשר דהוא הדין לגבי מי שהלוה וגבה חובו כאשר לא היה שומר תורה ומצות, וצ"ע.

ב. ובשו"ת משכנות יעקב (חו"מ סימן ל"ו) כתב ביאור חדש במנהג זה שהביאו הרא"ש והטור, ויסוד דבריו דבענין הפקר בית דין הפקר הדבר תלוי בבית דין שבכל דור ודור, וכאילו שליחותייהו עבדינן, ולא שבית דין בימי קדם הפקיעו את ממונם של ישראל בכל דורות העתיד, והוכיח כן מהמבואר בגמ' ב"מ (צ"ו ע"ב) דהוי אמינא שבית דין ימעלו במה שתיקנו שבעל זוכה בנכסי אשתו אם היו ברשותה הקדש, עי"ש.

ולפי זה כתב דכיון שאין בידינו כח להפקיע ממונם של ישראל אין שמיטת כספים נוהגת בזמנינו, וזאת לפי שיטת הראב"ד (הל' שמיטה ויובל פ"ט הלכה ט"ז) דכל דין שמיטת כספים בזמן הזה, משום הפקר בית דין הפקר הוא, (עיין לעיל סימן כ').

ובסוף דבריו הסתייע מדברי הראב"ן שכתב שבית דין בזמנינו אין לו כח להפקיע קידושין, עי"ש.

ואף שיש לפלפל בדבריו, מ"מ יש בהם ביאור מחודש במה שלא נהגו להשמיט כספים וכפי שהעיד הרא"ש. ובשעת הדחק ומשום תקנת השבים יש לסמוך על דבריו של גאון עצום זה.

ג. שמעתי בשם הגרש"ז אוירבאך זצ"ל לחדש דכיון דאילו היה המלוה יודע שעליו להשמיט את החוב לא היה מלוה, נמצא שהחוב למפרע היה גזל או פקדון ולא הלואה ואין השביעית משמטת את הגזילה והפקדון, אך לענ"ד אין זה נכון דאין זה דומה למקח טעות כלל דבשעתו היה מלוה אף אילו ידע מדין שמיטת כספים כיון שלא היה שומר תומ"צ כלל ורק אחר כך נפתח לבבו לאהבתו וליראתו ית"ש ואין זה הלואה בטעות כלל, ודו"ק. (שו"ר את דברי הגרשז"א במכתבו בספר שמיטת כספים כהלכתה, ומשנה לא זזה ממקומה).

ד. אך הנראה עיקר בזה, לפי מה שביארתי במק"א (עיין מנח"א גיטין סי' נ"ט, ולעיל סי' י"ט) דרוב הראשונים נקטו דאין השביעית מפקעת את עצם החוב אלא כל דינו על הגברא בלבד, ואף אילו היתה זו דעת מיעוט הראשונים (היראים, ותורי"ד בגיטין ל"ז ע"ב) היה המלוה יכול לומר קים לי להיפטר מתשלומין וק"ו בני"ד שלענ"ד רוב רובם של הראשונים נקטו דאין כאן אפקעתא בעלמא וממילא אין כאן גזל וחיוב השבה אלא הוי מעוות לא יוכל לתקון. ובפרט דבלא"ה אינו זוכר למי להחזיר ובודאי די בכל הנ"ל לפטרו מלעשות צרכי רבים.

ה. ואם מדובר בהלוואות שהיה בידו צ'קים עליהם כתבתי במק"א (שו"ת מנחת אשר ח"ג סימן ק"א, ועיין לעיל סימן י"ז אות ג' וסימן ס"ד אות ד') דלבי נוטה שאין השביעית משמטן.

ונראה עוד דאין להתעלם ממה שנהגו ברוב הקהילות בימי קדם שלא נהגו כלל בשמיטת כספים עיין טור (חו"מ סימן פ"ז ובב"י ודרכ"מ שם) ותרומת הדשן (סימן ש"ד) וכל הפוסקים כתבו דרכים שונות ביישוב מנהגם, ואף שלעיקר דדינא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, מ"מ בדיעבד ובשעת הדחק ומשום תרקנת השבים נראה דיש להקל.

ומשו"כ נראה דצריך לשוב בתשובה שלימה על עבירה שבידו אך אין עליו כל חיוב לעשות צרכי רבים בכספים אלה.

כך נראה לענ"ד.