הנכשל במאכלות אסורות בשוגג או באונס

 

"ותקח מפריו ותאכל. א"ר איבי סחטה ענבים ונתנה לו ר' שמלאי אמר בישוב הדעת באת עליו. אמרה ליה מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך, אין כל חדש תחת השמש" (בראשית רבה י"ט ה').

 

וצריך ביאור במה נחלקו חכמים אלה. ובספר יפה תואר שם כתב לפרש:

"סחטה ענבים כו'. כי אם נתנה לו הפרי ידעה שלא יאכל, אחרי כי הוא לא נתפתה מהנחש, ולכן הצטדק לפני ה' האשה אשר נתתה עמדי וגו' פי' כי בערמה הביאה לתוך פי ואין בי אשם בזה, ומה שנענש על זה הטעם כי אדם מועד לעולם והיה לו לבדוק אחרי מעשי אשתו, וזה שאמר הכתוב כי שמעת לקול אשתך בלי לדרוש ולחקור אחריה, ורב שמלאי סובר כי לא בערמה האכילתהו אך ביישוב הדעת ובטענה שכלית בארה את דבריה ואכל".

ובאור החיים הקדוש (ויקרא א' ב') כתב "ובמדרש תנחומא אמרו למה אמר אדם ולא אמר איש, ירצה לומר כי יחטא האדם כאדם הראשון שהתחיל לחטוא יביא קרבן ע"כ. הנה ממשמעות דברי המדרש משמע כי אדם הראשון שוגג היה שהרי אין מביאין קרבן אלא על חטא שוגג, וזה מכוון למה שפירשתי בפרשת בראשית היא נתנה לי וגו'". עכ"ל.

ובבראשית (ג' י"ב) ביאר "ונראה שכונת האדם היא שלא ידע דבר כי אם האשה הביאה לפניו המזומן ואכל ואינו חייב לשאול על המוגש לפניו דבר זה מנין, כי הלא כל הארץ לפניו היא מלאה מעדנים אשר נטע ה'. ודקדק לומר אשר נתתה עמדי שלא לחייבו לחפש ולדקדק אחריה לדעת המובא לפניו כיון שהאשה הלז נתנה ה' עמו לעזר ולהועיל ואין רע יורד מהשמים ואין לו לבדוק אחריה כי מן הסתם מעשיה נאים. ותמצא שאמרו ז"ל (קידושין ע"ו ע"א) אין בודקין מן המזבח ולמעלה וכו' ע"כ. הרי דכל שהוחזק במקום קדוש חזקת כשרות שלמה עליו ומכל שכן אשה גדולה כזו אשר ברא לו ה' לעזר אינו צריך לחפש אחריה מה נותנת לפניו… ומעתה אין ביד אדם עוון אלא שוגג. ואפשר שדין אונס יש לו כי לא היה לו מקום לומר, היה לך לתת לב לבל תחטא ולא חשד באשה שתאכילהו דבר אסור כיון שנתנה לו מקל עליון ולזה תמצא שלא קלל ה' לאדם אלא להאדמה".

הרי לן לדעת ר' איבי דאף שאדם הראשון לא ידע שיין זה שנתנה לו חוה מעץ הדעת הוא מ"מ נענש כי היה לו לבדוק ולא לסמוך עליה, ולדעת אור החיים אפשר שאף אונס היה.

ולכאורה יש ללמוד מזה דאף מי שעובר עבירה בשוגג או באונס מ"מ נענש כשהיה יכול לנהוג זהירות יתירא ולמנוע רגליו מן המכשול.

וכבר כתב כעין זה הרמב"ן בבואו לבאר למה השוגג צריך להביא קרבן חטאת. וכך כתב בשער הגמול (פרק א') "ומה חטאו, שלא נזהר בעצמו, ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזירותיו של הקב"ה. ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה כולה. ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם. לפיכך נקרא השוגג חוטא. אף על פי כן אין השוגג ראוי להיענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עוון ולהתקדש ולהיטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא. לפיכך חס הקב"ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהם השגגות".

הרי לן שתי דרכים בביאור חטאו של השוגג ולדרכו הראשונה עבירה בידו מפני שהיה לו לבדוק. וכך גם בחטאו של אדם הראשון.

אמנם כיון שהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה גדול עונו של האדם הגדול בענקים מנשוא ונגזר מה שנגזר לו ולזרעו עד עולם. וגדול גם חטאו של הנחש המכשילו והמביאו לידי חטא, והוא הנקרא הנחש הקדמוני לדראון עולם.

ויש לעיין אם דין אחד לשוגג ולאונס או שמא שוגג לחוד ואונס לחוד ורק בשוגג יש קפידא כיון שהיה יכול לברר ולדקדק ולהמנע מן העבירה משא"כ באונס. והרי חזינן דאונס גמור פטור מן החטאת ורק השוגג חייב בו.

וחידוש גדול ראיתי בשו"ת חת"ס (או"ח סימן ר"ב), דעד כאן לא נחלקו בכתובות (נ"א ע"ב) בתחילתו באונס וסופו ברצון אלא אם אסורה לבעלה או לא, אבל עונש בידי שמים לית דין ולית דיין דודאי פטורה מכל עונש.

ומתוך כך כתב לגבי מי שהיה חבוש בבית האסורים של נכרים ואכל מאכלות אסורות באונס דאף אם אכל יותר מן הצורך לפקח נפשו ונהנה באכילתו, מ"מ אין עליו כל עונש ביד"ש ואי"צ אלא תשובה כלשהי, עי"ש בדבריו המחודשים.

ובסימן קצ"ו כתב הט"ז בסק"א דלשיטת הרמב"ם דהאוכל מאכלות אסורות בשוגג אינו מברך דה"ה באונס גמור כגון חולה שצריך לאכול לפקח נפשו, אך הבית יוסף כתב שם דבאונס מודה הרמב"ם שיברך ומשו"כ פסק דחשיב"ס שצריך לאכול מאכ"א מברך עליהם. אך הט"ז נקט דאף באונס פטור מברכה כיון דמ"מ אכילת איסור יש כאן.

והמגן אברהם בסימן ר"ד ס"ק כ' – כ"א כתב לחלק בין מי שכופין עליו לאכול בע"כ שפטור מלברך לחשיב"ס שצריך לאכול שחייב בברכה ולא ביאר טעמו ונימוקו. ובשו"ת חת"ס או"ח סימן ר"ב כתב לבאר בטוב טעם דמי שאוכל בע"כ ודאי אינו מברך אבל מי שאוכל לפקח נפשו צריך להודות שבעתיים להקב"ה שזימן לו מאכל לפקח נפשו, עי"ש.

ובתשובה למעשה דנתי בענין מי שמכר בשר שלא נמלח בטעות האם צריך להתאמץ ולהפריש מן המכשול את כל מי שקנה או שמא כיון שאנוסים המה אין חטא בידם. והנני קובע כאן מקום לתשובה זו (עיין לקמן אות ב' – ג').

 

ב

בשר שלא נמלח ונמכר לרבים

כבוד תלמידי אהובי האברך היקר והמופלא שבערכין

מורה הוראה ומרביץ תורה

הרה"ג ר' יוחנן בורגר שליט"א

בדבר מה ששאל במעשה נורא שקרה והיה כל שומעו תצלנה שתי אזניו, בבשר ששווק לרבים ונתברר שלא נמלח כלל עקב טעות בתהליך הכנתו, וכיון שבשר זה שווק ע"י כשרות מהודרת ביותר שרבים המדקדקים הסומכים עליה פסק אחד הגדולים שאין להכריז ברבים על מכשלה זו, אלא לסמוך על כך שכל הקונים שיקנו בשר זה עושים כן בסומכם על ההכשר המהודר ואנוסים המה ואונס רחמנא פטריה ואין בידו עבירה כלל. ועוד דיש להם לסמוך על רוב הבשר שבחנויות הכשרות והולכים אחר הרוב אף לכתחלה.

שאל מע"כ לדעתי בענין זה.

לענ"ד רב זה שגה שגיאה חמורה ואין בדבריו ממש.

דמה שאמר שסומכים על הרוב, הלא כל קבוע כמחצה על מחצה וכיון שבשר זה נמכר בחנויות הו"ל קבוע, ואף שפירש ממקום השחיטה והמליחה הלא נולד הספק בשעת פרישתו, דהלא פירש ע"י ישראל והיה ידוע לאנשים שהבשר היה תחת ידם שלא נמלח, וכל כה"ג הו"ל קבוע כמע"מ ולא אזלינן בתר רוב, כמבואר ביו"ד (סימן ק"י סעיף ג') דאם פירש לפנינו הו"ל קבוע וכמע"מ.

ומה שטען דכיון דאנוסים המה אין בידם חטא, תמה אני תמיהה גדולה. הלא לפי"ז תתחדש לנו הלכה מחודשת ומופלאה, דמותר לו לאדם לאיים על חבריו בני ישראל שאם לא יבנו ביתו ולא יטעו כרמו בשבת יהרגם. דהלא אנוסים המה להציל את נפשם ממות ואין שמץ חטא בידם, וכיון שאין עבירה בידם אין איסור לפני עור לא תתן מכשול, וא"כ מותר לכתחלה לעשות כן, וכי יש לך שטות גדולה מזו.

וכבר עמד ע"ז הגרשז"א במנחת שלמה ח"א סי' ז' אות ב' ולא כתב בזה דבר ברור, עי"ש.

אלא פשוט דאף דרחמנא פטריה לאונס ואינו נענש עבירה היא ועצם המעשה תועבה הוא, וכשם שאסור להכשיל אדם בעבירת אונס כך מצוה להצילו מעבירת אונס. וכל מי שמוכר בשר זה לישראל חטא גמור בידו ועובר על איסור דאורייתא דלפני עור לא תתן מכשול, וכל מי שיש בידו להפרישם מן החטא מחוייב לעשות כן.

וראיה גמורה לזה מסעיף בשו"ע יו"ד (סימן שע"ב ס"א) דכהן הישן בבית ומת שם צריך להקיצו שיצא, ובש"ך סק"ג כתב דאף ששוגג הוא מ"מ הוי איסור. ומקור הלכה זו במהרי"ל, ופשוט דה"ה אם מת שם אדם אחרי שהכהן ישן, וכל כה"ג הו"ל אונס גמור וכמבואר בתוס' ב"ק (ד' ע"א) מהירושלמי. הרי דאף בעובר באונס מצוה להפרישו, וק"ו שאסור להכשילו.

ואין זה ענין כלל לדברי החת"ס (שו"ת יו"ד סימן רמ"ה) דכשאזלינן בתר רוב כאילו נהפך האיסור להיות היתר ואין בו חטא כלל, וכך כתבו האחרונים גם לגבי העובר עבירה באונס. דעד כאן לא דנו אלא לגבי הגברא, (ועיין מה שהארכתי בעיקר גדר אונס במנחת אשר דברים סימן מ"ב), אבל ברור כשמש דלגבי המכשילו יש בזה איסור דאורייתא כמבואר.

והנה בפתחי תשובה יו"ד (סי' קי"ט סק"א) הביא בשם שו"ת חיים שאל להחיד"א שאחד הגדולים חידש דמותר להאכיל חמץ שעבר עליו הפסח למי שאינו יודע כיון שלדידיה לא קנסו אינו עובר בכלום וממילא גם הנותן לו אינו עובר בלפני עור. והחיד"א דחה דבריו. אך נראה פשוט דאף המתיר לא כתב כן אלא לגבי חמץ שעבר עליו הפסח דאינו אסור אלא משום קנס, ולא קנסו את השוגג ומשו"כ הוי כהיתר גמור לגביו, משא"כ בשאר מאכלות אסורות, וז"פ.

סוף דבר, פשוט כביעתא בכותחא דיש לפרסם מכשול זה ולהפריש את עם ה' מן העוון והחטא.

ועוד יש לעיין בזה לפי"ד הנתיבות (סימן רל"ד סק"ג) דאיסור דרבנן בשוגג אינו עבירה כלל ואין צריך כפרה, והרי קיי"ל דדם שבישלו אין בו אלא איסור דרבנן כמבואר בדברי הט"ז (סימן ס"ט סקי"א וס"ק כ"ד) ובש"ך (שם ס"ק מ"ב) וכ"כ בסימן פ"ז (ס"ק ט"ו), וכיון שמדובר באיסור דרבנן הרי אין בו כל איסור בשווג.

אך באמת כבר הארכתי במק"א להוכיח שדברי הנתיבות מחודשים ואין הלכה כמותו, וכבר יש מן האחרונים שחלקו עליו, עיין בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' ל"ח אות פ"ה) בפ"ת יו"ד סי' קי"ט סק"א שו"ת בית יצחק (או"ח סימן ס"ה), שו"ת עין יצחק אהע"ז סימן ס"ז. וגם מדברי המשנה ברורה (סימן של"ד ס"ק ע"ז – ע"ח) מוכח דאף באיסור דרבנן בשוגג יש גדר עבירה עי"ש.

ובאמת יש לתמוה כנ"ל, דלפי דברי הנתיבות היה מותר לכתחלה להאכיל איסור דרבנן לחבירו כל עוד לא נגלה לו שהוא אוכל איסור, וזה תימה גדולה.

וראיתי בהר צבי יו"ד סימן קכ"ד שאכן נגט דלדעת הנתיבות אין איסור לפנ"ע במכשיל חבירו לעבור על איסור דרבנן בשוגג.

ובאור שמח (הלכות גירושין פ"א הי"ז) כתב לדחות את כל עיקר דברי הנתיבות מכח תמיהה זו, עי"ש.

אך לענ"ד נראה דאף לדברי הנתיבות יש בזה איסור לפני עור וכמבואר לעיל דיש להבחין ולחלק בין עבירת הגברא, דבאיסור דרבנן בשוגג אינו עבריין ולא רובץ עליו עונש, אך מ"מ עבירה יש כאן ואסור להכשילו אף בזה.

וראיתי עוד במנחת שלמה (ח"א סימן מ"ד א') דאף לשיטת הנתיבות יש איסור להכשילו משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, עי"ש. ולענ"ד אין זה ענין למ"ש כעין דאורייתא תקון דלא מצינו כעין אלא לגבי גוף המצוה, פרטיה ודקדוקיה, אבל אין זה ענין להא דלפנ"ע, ודו"ק בכ"ז.

באהבה

אשר וייס

 

ג

מי שסמך על הכשר מקובל

ונתברר שבעל האטליז מכר נבילות וטריפות

האם צריך לקבל על עצמו תיקוני תשובה

בדבר השערוריה הנוראה שאירעה בעיר מאנסי שבעל אטליז שהיה מוחזק כירא שמים מרבים ומנכבדי הקהילה ומכר בשר מהדרין בהכשר של רב חשוב, ונתברר מעבר לכל ספק שנהג למכור נבילה ממש. ותהום כל העיר ורבים ממררים בבכי תמרורים על המכשלה הנוראה, ודופקים על שערי תשובה כדת מה לעשות לכפר עון ולהשיב נפש.

הנה יסוד השאלה, אם הסומך על הכשר מהודר והנכשל בערמה על לא עול בכפו חשיב כאונס ואין בידו חטא כלל, או שמא חשיב הוא כשוגג שצריך עכ"פ כפרה ובזמן שבהמ"ק עמד על תלו היה מביא חטאת שמנה.

ולכאורה יש בזה סתירה בין שתי הלכות הנראות כסותרות זא"ז, וביישוב סתירה זו תלויה שאלה דידן.

הנה מבואר להדיא ביבמות פ"ז ע"ב דא"א שנשאת עפ"י שני עדים (שלא בהיתר בי"ד) ובא בעלה חייבת בחטאת ולא הוי בכלל אונס וברש"י שם כתב "דאיבעי לה לאמתוני", ומשמע מזה דכל שבידו היה לברר או להמתין ולא עשה כן אינו בכלל אונס אף שנהג לפי דין תורה ולא היה חייב לברר הדבר.

ומאידך גיסא כתב הרמ"א ביו"ד סוס"י קפ"ה "ואם שמשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם אפילו נמצא על עד שלו מקרי אונס ואפילו לא בדקה תחלה ואינם צריכים כפרה לא הוא ולא היא" ומקור הלכה זו בגמ' שבועות י"ח ע"א ובדברי הרא"ש שם, הרי דכיון שלא היה מוטל עליהם לבדוק דשלא בשעת וסתה לא צריך בדיקה אונס הוא ואינו צריך כפרה.

ולכאורה זו תימה גדולה דקל יותר לאין ערוך לאשה לבדוק אם פירסה נדה מאשר לבדוק אם מת בעלה או לא.

ועוד מצינו בדברי התוס' ביבמות ל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת דאם נתייבמה לאחר ג' חדשים ושוב נמצאה מעוברת ונמצאת אשת אח שלא במקום מצות יבום, מ"מ פטור מן הקרבן "כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הו"ל למעבד, וכה"ג אמרינן בשבועות פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה".

הרי לן דכיון שאמרו חז"ל דלאחר ג' חדשים העובר ניכר ואם לא הוכר עוברה לא צריך לחשוש שמעוברת היא, הו"ל אונס, ולמה לא נימא כאן "אבעי ליה לאמתוני", ולכאורה איפכא מסתברא דאם אמרינן איבעי ליה לאמתוני באשה שאמרו לה מת בעלך אף שאין זמן מוגדר ומסויים כמה זמן תמתין לפני שתנשא, ק"ו שיש לומר שיש לה להמתין עד שיתברר בודאות אם מעוברת היא אם לאו.

והנה הנודע ביהודה עמד בשאלה זו במהדו"ת יו"ד סימן צ"ו והביא דבריו של אחד מגדולי דורו בספר חדושי הרז"ה שאכן חלק על הרא"ש והרמ"א משום דברי הגמ' ביבמות והנוב"י הוכיחו שאין לדחות דברי הראשונים וכתב ליישב "והנלענ"ד לחלק דשאני ניסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהםמ"מ אונס זה ע"פ טעות הוא שהרי באמת העדים העידו בשקר והעדים הטעו אותה בשקר ולכן מיחשב הדבר טעות ושגגה ולא אונס משא"כ שימשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות רק ע"פ דין תורה היא מותרת לשמש אפילו פירסה נדה באמצע הביאה אנוס הוא אכניסה שהרי אין כאן שום טעות וכן אשה שנתייבמה אחר ג' חדשים אפילו נמצאת אח"כ מעוברת הרי ע"פ דין היה מותר לייבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים והרי התורה אמרה אחרי רבים להטות ומן התורה אזלינן בתר רובא נמצא שהאונס של הייבום הזה לא היה ע"פ טעות". ועיין בתשובתו של בעל הנתיבות בשו"ת חמדת שלמה אהע"ז סימן כ"ד שכתב כעין סברת הנוב"י עי"ש.

ולא ירדתי לסוף דעתם דכשם שנתברר שהעדים שהעידו שמת בעלה עדי שקר היו וטעות היתה בידם ובידנו, כך כאשר בעל ואשתו סמכו על חזקה אורח בזמנו בא וסמכו על כך שטהורה היא, או סמכו על רוב נשים עוברן ניכר וטעו בהנחתם זו, ומה בין טעות לטעות.

ובשו"ת חמדת שלמה יו"ד סימן א' כתב ליישב בשתי דרכים: א. שאני אשת איש דיש לה חזקת איסור ולכן הוי שוגג ולא אונס משא"כ בבא על אשה שלא בשעת וסתה דעומדת בחזקת היתר.

ומלבד הקושי בסברא, דמה לן בחזקת איסור כיון שבאו שני עדים להעיד שמת בעלה והלא עפ"י שנים עדים יקום דבר אמרה תורה ובמקום עדים ליתא לחזקה כלל, ועוד דהרי יסוד השאלה אינה אלא בהגדרת הנהגת האדם שסמך על דין התורה ולא טרח לברר יותר ממה שחייב היה על פי דין אם שוגג הוא או אונס, ומה לן בדיני חזקה כיון שמותרת היתה להנשא עפ"י עדים.

ב. שאני עדים ביסוד גדרם מדיני רוב וחזקה דעדים נאמנים בתורת ודאי משא"כ רוב וחזקה דבכלל הספיקות הם אלא שמ"מ התירה תורה וסמכה על הרוב וחזקה, ומשו"כ אף אם נתברר שטעו מ"מ סמכה התורה עליהם והתירה את הספיקות משא"כ בעדים. וסברא זו לא הבנתי כלל, דמה לן במה שהתירה תורה את הספק או עשאתו כודאי, מ"מ בכל שלשת הסוגיות הנ"ל נהג האדם כדין תורה ונכשל בחטא ומה סברא יש לחלק בין דם לדם ובין דין לדין.

וראיתי בדברי האחרונים שכתבו לדייק מלשון הרמב"ם דכל שהיה בידו לברר ולא עשה כן, אף שנהג כדת וכדין מ"מ לאו אונס הוא אלא שוגג. דהנה כתב בהלכות שגגות פ"ה ה"ו "הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה אבל זה מה היה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס". הרי דכל שבידו לבדוק אינו אונס כך כתב בחמדת שלמה שם ובחלקת יואב בקונטרס על דיני אונס ענף א'.

אך באמת הנחה זו נסתרת מדברי הרמב"ם גופא דהלא בפ"ב משגגות ה"ח כתב "כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות. כיצד הבא על יבמתו והרי היא נדה והוא לא ידע הרי זה פטור מחטאת שהרי עשאה ברשות אבל אם בא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואחר כך יבעול אבל יבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה". הרי דביבמה חשיב אונס אף שאפשר היה לברר כיון דבוש ממנה הוי אונס, ואף דעיקר הפטור הוי משום שטעה בדבר מצוה מ"מ חזינן שהרמב"ם לא כתב לפטור מגזה"כ אלא משום דהוי כאונס ומ"מ חילק בין אשתו שהיה לו לשאול אותה ליבמתו שאין לבו גס בה ולכן לא הו"ל למישאל, ועוד דגם בבעל שלא בשעת וסתה בידה היה לבדוק שמא תמצא נדה.

ועיין עוד בהלכות פרה פט"ו ה"ח "המזה מחלון שמזין ממנו על הרבים והוזה עליו ונכנס למקדש ואחר כך נמצאו המים פסולין הרי זה פטור שחזקת המים שמזין מהן על הרבים שהן כשרים והרי זה כאנוס" הרי דכיון שלא היה עליו לברר וסמך על חזקת המים טהורים הו"ל אונס.

הרי לן להדיא דהסומך על חזקה ועשה מה שמותר היה לו לעשות הו"ל אונס אף שבידו היה לבדוק ולברר.

ושמא יש לחלק בין עדי שקר שאין דינם כעדים כלל, לרוב וחזקה שתופעות הטבע המה ואין בהם אמת ושקר. ובסגנון אחר י"ל דבעדים יש ספק בפנינו והעדים באים לברר את האמת, וכיון שנמצאו שקרנים דינו כשוגג, משא"כ בחזקה ורובא דליתא קמן דאין כאן ספק כלל דכך הוא דין תורה לסמוך על כך שעולם כמנהגו נוהג ואין כלל ספק בפנינו, משו"כ מי שסמך ארובא וחזקה אנוס הוא, ודו"ק. ואפשר שלסברא זו כיוונו גדולי האחרונים הנ"ל, וצ"ע.

 

ב

ונראה עיקר בזה דלא בחדא מחתא מחתינן בה, ושאלה זו אם אונס הוא או שוגג אינה תלויה בהכרח בגדרי ההלכה הפסוקה אם חייב היה לבדוק ולברר או אם בידו היה הדבר, אלא אבן הבוחן הוא בדרכם של הבריות לפי הבנת חז"ל וקביעתם, דכל שרגילים לברר וכך ראוי לעשות כל שטעה אינו אונס אלא שוגג וכל שאין דרכם של הבריות לחוש ולברר ואין אנו מצפים מהם לעשות כן הוי אונס ואין צריך כפרה.

ויסוד זה למדנו מדברי הרמב"ם בפ"ב משגגות שם כתב הרמב"ם לחלק בין אשתו ליבמתו וז"ל "הבא על אשתו והרי היא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ואח"כ יבעול, משא"כ הבא על יבמתו פטור דיבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה" ומקור הלכה זו בפסחים ע"ב ע"ב, והנה התוס' שם כתבו דמיירי שלא ידוע זמן וסתה ולכן היה לו לשאול, אך בשו"ת חמדת שלמה ח"ד סימן כ"ג דייק מדברי הרמב"ם מדסתם דמיירי אף באשה המוחזקת בטהרה, דמ"מ לא הוי אונס כיון דיכול היה לשאול, אך מ"מ חזינן שהרמב"ם כתב לחלק בין אשתו ליבמתו מפני שבאשתו אינו בוש ממנה ויש לו לשאול וכיון שאינו רגיל ביבמתו אינו שואל ובודק, ודו"ק.

וכך נראה להוכיח גם מדברי התוס' בביצה כ"ה ע"ב דהנה אמרו שם דכמו שאין מקטירין אברי הקרבן אלא לאחר נתוח והפשט למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר עד לאחר ניתוח והפשט וברש"י כתב שם שאין זה אלא מדת דרך ארץ ולא משום טריפות נגעו בה דבאמת אינו צריך לחשוש לטריפות דאזלינן בתר רוב. אך בתוס' כתבו דמ"מ אם נמצאת טריפה צריך להביא חטאת דלא היה לו לאכול עד אחר נתוח והפשט, הרי לן דאף שלפי הדין נהג כשורה, מ"מ כיון שמחמת דרך ארץ היה לו להמתין ולא עשה כן הוי שוגג ולא אונס.

וכך נראה גם לגבי אשת איש שנשאת עפ"י עדים דכיון שקבעו חכמים דאשה דייקא ומנסבא איבעי ליה לאמתוני. ואף שיש מקום לטעון דלא אמרו חזקה זו אלא בנשאת עפ"י ע"א דכיון שאין כאן שני עדים ומה"ת אין ע"א נאמן חוששת היא להנשא עד שתדייק ותברר שאכן מת בעלה משא"כ כשיש שני עדים שמת בעלה, יותר נראה לענ"ד דלעולם חזקת האשה שדייקא ומנסבא לפני שהיא נשאת, וזה הטעם שחייבים חטאת כשנמצא בעלה חי דדינה כשוגגת וכמבואר.

ולפי"ז נראה עיקר בני"ד דכיון דאין דרך בני אדם לבדוק בעצם בטיב כשרות הבשר שהם אוכלים ולרוב גם אין זה בידם דאיך ידע האדם בטיב הבשר שהוא אוכל אלא שסומכים על הכשר של רב המוחזק כיר"ש ובקי בעניני כשרות, דינם כאונס ולא כשוגג ואי"צ כפרה.

 

ג

והנה לאחר שכ"ז נתבאר לי בעניי, ראיתי שוב במהרי"ל החדשות סימן פ"ז שדן בנידון הדומה ממש לני"ד באחד שמכר בשר טריפה בחזקת כשרה וחלב בחזקת שומן ולאחר שהאריך בדיני הכשר כלים כתב וז"ל "והאוכלים, נראה בעיני שהם אנוסים גמורים ואין צריכים כפרה" הרי לן להדיא דבכה"ג הו"ל אונס ול"צ כפרה.

ומאידך ראיתי בדברי כמה מגדולי האחרונים שכתבו בכעין שאלתנו שצריכים כפרה, עיין בספר מי נדה להגר"ש קלוגר והביאו המהרש"ם בדעת תורה סימן קפ"ה באשה שנבעלה ושוב נמצאה נדה בשעת ביאה דאף שלא בשעת וסתה צריכה כפרה וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סימן ס"ח דאף דבעצם הוי אונס מ"מ חייבת חטאת וצריכה כפרה, אך באמת לא ירדתי לסוף דעתם, עי"ש שסברותיהם עמומות.

ועוד מצינו בשלטי גבורים בריש פ"ב ממסכת שבועות דבכה"ג אי"צ כפרה וכפשטות דברי הרמ"א שם ביו"ד.

 

ד

אמנם האמת אגיד ולא אכחד, שכל סוגיא זו לא ברורה לי, ולא נתחוורו לי דברי גדולי הזמן שדנו בשאלה זו, דהלא אם נניח שדין מי שסמך על ההכשר ואכל מבשר זה כדין שוגג, עדיין אין הכרח שחטא בידו ועליו לייסר נפשו, דכבר דן הרמב"ן בתורת האדם בכל גדר כפרת שוגג דחיובו בחטאת מה ענינו וגדרו, וכתב בזה שתי דרכים, וז"ל "ומהו חטאו, שלא נזהר בעצמו ולא היה ירד וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזרותיו של הקב"ה, ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה. ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא שוגג חוטא. אעפ"כ אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון ולהתקדש ולהטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעוה"ב לפיכך חס הקב"ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהם השגגות וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק מהן מאותן השגגות ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעוה"ב". הרי לן מדבריו שתי דרכים:

א. אף שלא חטא במרד ובמעל מ"מ חטא בידו דהיה לו ללמוד ולדקדק ועון בידו כיון שלא היה בורח מן העבירה ולא חשש ללמוד ולדקדק.

ב. אף שאין בו חטא מ"מ הקרבן בא לתקן את הפגם הנעשה בנפש האדם ובבריאה עצמה ע"י מעשה עבירה, עי"ש. (ושאני מאונס דהוי כאילו לא נעשה כלל על ידו, כך צ"ל).

והנה לדרכו הראשונה של אדוננו הרמב"ן נראה דאף דאין בידנו להקריב חטאת, מ"מ על האדם לענות נפשו בתיקוני תשובה לכפר עון, אך לדרך השניה נראה יותר דאין צריך תשובה דהלא אין עבירה בידו מצד הגברא, ומי לידנו יתקע דהתיקון הנפעל ע"י הקרבן נפעל גם ע"י תשובה ומע"ט, אמנם באמת נראה דאף לדרך זו ראוי שיקבל ע"ע תיקוני תשובה שהרי כתב שם הרמב"ן דבזמה"ז שאין ביהמ"ק קיים הקב"ה משלח עליו יסורים כדי למרק עונם ודוק.

ועוד יש לדון בזה לפי דברי הרמב"ן עה"ת בר"פ ויקרא (א' ד') וכ"כ בחידושי הר"ן סנהדרין דף פ"ד דשגגת לאו אי"צ כפרה כלל ואין בה שמץ חטא דרק בשגגת כרת מצינו קרבן חטאת, והר"ן ביאר בזה את מה שאמרו בגמ' שם דאם צריך להוציא קוץ מבשר אביו עדיף שיעשה זאת אחר ולא בן דבאחר הוי שגגת לאו ובבן הוי שגגת כרת עי"ש וא"כ בני"ד דמדובר באיסור נבילה וטריפה שאין בהם כרת אי"צ כפרה כלל.

(וביאור שיטה זו נראה לדרכו השניה של הרמב"ן הנ"ל דכל עיקר כפרת השוגג אינה מצד הגברא אלא מצד החפצא וכן כבשי דרחמנא דרק בשגגת כרת נפעל פגם שצריך לתקנו בקרבן, אבל אם האדם עבריין הוא משום שלא למד ולא נזהר כראוי מה לי שגגת לאו ומ"ל שגגת כרת ודו"ק).

ומאידך גיסא מצינו בדברי גדולי האחרונים דגם באונס ממש אף שמעיקר הדין אין צריך כפרה, מ"מ ראוי לענות נפש לחזור בתשובה ולעשות תיקון מסוים, עיין שו"ת מהר"ם פדאווה סימן כ"ה שכתב דכיון דהוי אונס גמור "אל תדקדק עליה להכביד יסורין לכפרה ויספיק לה להתענות בה"ב או כדומה לזה". וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סימן קנ"ה דמי שנכשל באיסור נדה באונס יתענה שני ימים או יפדה תעניתו דלא גרע מהמתכוין לבשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, עי"ש.

סוף דבר נראה בנידון שאלתנו דאף דנראה עיקר דדין אלה שאכלו מן הבשר כדין אנוסים מ"מ ראוי שיקבעו תענית ליום אחד ומי שקשה לו להתענות יפדה תעניתו במעות ויתפללו אל ה' שיסיר חרון אף, ויתקנו מעשיהם, שהרי אמרו חז"ל שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ובהמתו של רבי פנחס בן יאיר ודאי לא גרע מאונס מ"מ אין הקב"ה מביא תקלה על ידה, ואילו צדיקים היינו היה הקב"ה שומר רגלי חסידיו שלא יאונה להם כל און.

והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ושב ורפא לו.

 


בשביל התורה שנקראת ראשית

"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" (בראשית א, כ"ו-כ"ז).

דרשו חז"ל, "מאי 'כי זה כל האדם' – אמר רבי אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה… שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם אלא לצוות לזה", (שבת, דף ל ע"ב). נמצא שכל הבריאה לא נבראה אלא לצורך האדם. וכך מתפרש הפסוק "נעשה אדם בצלמנו … וירדו בדגת הים וגו'" – לא נבראה כל הבריאה אלא לתכלית זו שירדה בה האדם וישתמש בה לצורכו.

מיהו אותו 'אדם' שלצורכו נבראה כל הבריאה כולה? – אמרו חכמים "אתם קרויים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם" (ב"מ קיד ע"ב, יבמות סא ע"א). ביחס לעם ישראל בלבד נאמר שלצורך ה"אדם" נבראה כל הבריאה, כי, לענין זה, רק 'אתם קרויים אדם'. וכן דרשו חכמים (ויק"ר ל"ו) "'בראשית' – בשביל ישראל שנקראו ראשית דכתיב 'ראשית תבואתה'". והיינו שלתכלית ישראל נבראה כל הבריאה.

והקשה האור החיים ממה שנאמר במדרש "בראשית – בשביל התורה שנקראת ראשית" ומשמע מזה שמי שזכה בתורה זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מהעולם אפילו עד מדרך כף רגל, זולת אם ישמש לתועלת עמלי התורה, ולכאורה סתירה יש בדבר, האם נברא העולם לתכלית עם ישראל כולו, או רק לעמלי התורה? וביאר האור החיים שאין סתירה בדבר כלל וכלל, משום שכל מה שנקראו ישראל 'ראשית' אינו אלא משום שקבלו את התורה שנקראת 'ראשית'. ומעתה, נמצא שרק בן ישראל העמל בתורה נקרא אדם שבשבילו נברא העולם.

ואמרו חז"ל שאלמלא התורה לא נתקיימו שמים וארץ (פסחים ס"ח ע"ב) והיה העולם חוזר לתוהו ובוהו (דב"ר פ"ח). ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, בעל הדגל מחנה אפרים בפרשת בא, מפרש בשם זקינו הבעש"ט זי"ע, וכך כתב בנפש החיים בשער ד פרק כה, שאם ירפו ישראל ויחדלו רגע אחד מעסק התורה ישוב העולם מאליו לתוהו ובוהו.

נמצא שהבריאה כולה נבראה לצורכו של בן ישראל העמל בתורה, וממילא תלוייה היא בעמל התורה. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה). ונמצא שהעמל בתורה הוא הצדיק המקיים את העולם, שעליו נאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם… ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות"(אבות, פ"ה מ"א).

לא רק עולם הזה נברא לעמלי תורה. אף אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, לעמלי תורה הוא שמור. שכך נאמר במדרש:

"העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר (ירמיה נ"ג) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד" (מדרש תנחומא נח פרק ג').

ועוד אמרו (ב"ר י"ב, ו):

"אר"י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו כיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם. ולמה גנזו? – אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא… רבי לוי בשם רבי נזירא אמר שלשים ושש שעות שמשה אותה האורה שתים עשרה של ע"ש ושתים עשרה של ליל שבת ושתים עשרה של שבת".

שלושים ושש שעות שמש אור הגנוז. פירש בספר בני יששכר (מאמרי חודש כסלו, וכן איתא ב'מדרש פנחס' לרבי פנחס מקוריץ זי"ע), דאותן שלושים ושש שעות ששמש אותו אור עד שנגנז, כנגד שלושים ושש מסכתות הש"ס. אור הגנוז לעמלי תורה שבע"פ הוא שמור, ובתורה שבעל פה הוא גנוז.

אמרו חז"ל על שמיני עצרת: עם כלות ימי הסוכות מבקש הקב"ה "עצרו עימי יום אחד ואשמח עמכם יחדיו". ויש לעיין בדבר – מה יועיל היום הנוסף, הלא למחרת תקשה הפרדה.

ויש לבאר עינינו של החג ומהותו בדרך משל: בנים שנכספה נפשם לראות פני אביהם שלא ראו שנים רבות, גמרו אומר ויצאו לדרכם. מהלכים היו בדרך חתחתים אל בית אביהם. חצו אגמים ונהרות הרים וגאיות עד שסוף סוף ראו פני אביהם. השמחה היתה עצומה, נפלו הם זה על צוארו של זה התחבקו והתנשקו באהבה גמורה. משנקפו הימים והוצרכו לחזור איש איש למקומו ולעירו, עצבים היו על הפרידה הממשמשת ובאה. אמר להם האב: אל תתעצבו. אף אני אבוא עימכם לביתכם. לא נפרדים אנו.

בצאת ישראל מסוכת החג, עזה כמות אהבתם, ונפשם עצבה על הפרידה מצילא דמהמנותא. והקדוש ברוך הוא משיבם, קשה עלי פרידתכם, לכן עיצרו עימי יום אחד – בו נשמח יחדיו בשמחת התורה. בשמחת התורה נשמח יחדיו כל השנה. לא ניפרד כיון שתורתי עמכם. אפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה עימו, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (אבות פ"ג). בהגותכם בתורה הנני עמכם. אל תעצבו בני כי במחיצתכם אני. זו היא חתימתו של חג, וסיומו של ירח האיתנים.

בעמל התורה וחדוות עיונה, נשלים זאת התעודה תכלית נזר הבריאה, יכון עולם כרצון עליון, ומהרה ישיב שכינתו לציון וארמון על משפטו ישב.

פורסם ספטמבר 9, 2013 - 8:27