א

"ואמר ר' יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם וליחשבה גבי שבע מצות. מ"ד מורשה מיגזל קא גזיל לה מאן דאמר מאורסה דינו כנערה המאורסה דבסקילה. מיתיבי היה ר"מ אומר מניין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. התם בשבע מצות דידהו" (סנהדרין נ"ט ע"א).

הנה הקשו רבים איך למדו האבות תורה הלא לשיטת רש"י בעבו"ז ג' ע"א ועוד ראשונים היה להם דין בני נח ובן נח שעסק בתורה חייב מיתה, וכבר הבאתי במנחת אשר בראשית סימן י"א את דברי הגר"ח מבריסק דעד כאן לא נחלקו הראשונים אלא בדין האבות אם היה להם דין ישראל או דין ב"נ, אבל בחפצא ודאי היו בני ישראל ומשנתגלה הקב"ה לאאע"ה בברית בין הבתרים נתקדש בקדושת ישראל והיה ראש וראשון לאבותנו הקדושים, וביארתי לפי"ז דמותר היה להם לשמור שבת ולעסוק בתורה דלא נאסרו אלה אלא לבני נח במהותן ועצמותם ולא באבות שבעצם היו ראשי עם ישראל.

אך עדיין קשה בנח ובניו שעסקו בתורה ובודאי אין בין נח לבני נח, ואין בין שם ועבר לשאר בני נח לדורותיהם, ואיך עסקו הם בתורה וכמ"ש רש"י בפרשתנו (ז' ב') "את הבהמה הטהורה, העתידה להיות טהורה לישראל למדנו שלמד נח תורה", וכן מצינו בשם ועבר שעסקו בתורה.

והמהר"ל בגור אריה וכן המשנה למלך בפרשת דרכים תירצו לפי דברי הגמ' בסנהדרין דכל איסור זה משום גזל הוא או משם עריות, דמורשה כתיב או מאורסה קרינן ביה, וא"כ אין איסור אלא לאחר מת"ת שבו ניתנה תורה מורשה לישראל, אמנם בלבוש האורה על התורה דחה דבריהם וכתב שאין לחלק בדיני ב"נ בין לפני מת"ת לאחריה עי"ש.

והנה הכסף משנה והלחם משנה בפ"י ממלכים הלכה ט' כתבו לבאר את מה שכתב הרמב"ם דעכו"ם שעסק בתורה או שמר שבת אף שחייב מיתה מ"מ אינו נהרג, דאין האיסור אלא מדרבנן ומשו"כ אין נהרגין, ולכאורה הדברים תמוהים דאם אין כאן אלא איסור דרבנן איך אמרו חייב מיתה, אלא מסתבר טפי כפי שהסביר הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סימן נ' דאף דאמרו חז"ל דגוי שעסק בתורה ושמר שבת חייב מיתה לא אמרו שהוא נהרג, ומכאן שאין חיובו אלא בידי שמים ולא בידי אדם אף שגם אלה איסור דאורייתא הם, וכז"פ.

ולפי כל זה הדרא קושיא לדוכתא.

ונראה בזה לענ"ד לפי דברי הגמ' בסנהדרין שם דלא אמרו עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה אלא במצוות של ישראל אבל במצוות שלהם מותר להם ואף שבח היא להם עד שאמרו הרי הוא ככהן גדול. ונראה לפי זה דמותר להם לב"נ לעסוק לא רק בדיני שבע מצוות בני נח אלא אף במוסר ומידות וסוגיות שבאמונה ויראת ה' וכדו' דכל אלה נוגעים לכל בני אנוש וכל שנוגע לו לאדם לחייו הרוחניים מצוה עליו ללמוד בין בישראל ובין בב"נ.

וזו היתה תורתם של שם ועבר, תורה בסוגיות והלכות שנגעו ונהגו בהן וגם נח עסק בסוגיות של בהמה טמאה וטהורה רק משום שנצטוה לקחת לתיבה בהמות טמאות וטהורות ולהבחין ביניהם, ודו"ק בכל זה.

ב

הנה נשאלתי פעמים רבות בענין תלמוד תורה לגר באמצע תהליך גיורו שמצד אחד צריך להודיע לו מקצת מצוות קלות וחמורות וקשה לצמצם שלא ילמדנו אלא הלכות יבשות דמטבע הדברים יתעניין הגר לידע את עקרי תורת ישראל ודקדוקיה, וכבר האריכו בזה האחרונים ודעת רובם דכל זמן שלא טבל דינו כגוי ממש וכ"כ הרעק"א בשו"ת סי' מ"א דאין ללמד תורה אפילו לגר שמל ולא טבל, ולא כדברי מהרש"א בשבת דף ל"א דמותר ללמד תורה לגוי שבא להתגייר ואפילו לפני מילתו והדברים ידועים.

וידוע מה שחידשו כמה אחרוני דמותר ללמד לגוי תורה שבכתב, כ"כ הנציב במשיב דבר ח"ב סי' ע"ז, ומהר"ץ חיות חגיגה י"ג וסוטה ל"ה, ובשו"ת מהר"י אסאד בדברי בן המחבר ביו"ד סימן ו'. אך בהסכמת הגרי"ש נטנזון שם דחה דבריו וכתב לאסור והדברים ידועים. אך גם בתקלין חדתין להגר"י משקלוב תלמיד הגר"א שקלים דף י"ג כתב דתושב"כ מותר ללמד לגוי עי"ש.

אמנם לענ"ד נראה דאף דאסור ללמדו "תורה" מ"מ ראוי ללמדו עקרי המצוות שצריך לקיימן מיד כשנכנס תחת כנפי השכינה כמו הנחת תפילין ותפילה, דאיך נגיירנו ונכניסנו תחת כנפי השכינה ולא ניתן בידו לקיים מצוותיו וקרוב הדבר ללפני עור דלאחר שחל עליו דין ישראל יבטל מצוותיו החיוביות, ואף שכתב בשו"ת אמרי ישר חלק ב' סי' ק"מ דאין להמנע מלגייר חייל נכרי שיצטרך לחלל שבת מחמת פקו"נ לאחר שיתגייר דשבת הותרה אצל פקו"נ ובהיתר יחלל שבת ומסתבר כדבריו, מ"מ אין זה דומה לענינינו דכיון דבידינו ללמדו לקרוא קר"ש ולהתפלל ולהניח תפילין למה לא נעשה זאת ולמה נכניס אותו לביטול מצוותיו באונס כשבידינו למנוע זאת.

ועוד דיש לחוש למה שאמרו עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ואם יתגייר בלי שידע להתפלל ולקרוא קר"ש ולברך ברכותיו בלשון הקודש שבשתא כיון דעל על ואדהכי והכי יתעצל ולא ילמד בהתאמצות כראוי. ומשום כך נראה דעדיף ללמדו לשון הקודש לפני גרותו וללמדו להתפלל ולקרוא קר"ש להניח תפילין ולקיים את כל המצוות החיוביות שבסדר היום ושבתות ומועדים.

ומה דלא מצינו בספרי הפוסקים הראשונים הוראה זו, נראה דכיון שמעיקר דינא דשו"ע תפילה וקר"ש נאמרים בכל לשון יכול הוא לקיים מצוות שבדיבור גם בלשונו עד שילמד לשון הקודש, ועוד דשליח ציבור מוציא את שאינו בקי ויכול הוא לצאת יד"ח ע"י שליח הציבור. אבל בזמן הזה דכבר כתבו האחרונים דאין להתפלל בלע"ז ובקר"ש כתבו דקרוב הדבר דאפילו בדיעבד אינו יוצא יד"ח, וגם לא נהגו לצאת ע"י שליח ציבור ויש לחשוש שיתבייש לבקש מהש"צ שיוציאנו יד"ח וגם קשה לשמוע כל תיבה בחזרת הש"צ בלי הפסק נכון טפי ללמדו לשון הקודש כדי שיוכל לקיים את המצוות החיוביות של סדר היום מיד לכשיתגייר, ואין זה בכלל האיסור ללמדו תורה כנלענ"ד.

אמנם לא אכחד דלענ"ד נראה עיקר דמשעה שבא להתגייר מותר ללמדו תורה ושוב אין בו איסור כלל ללמוד תורה וכמ"ש המהרש"א, ושורש דבר זה למדתי מדברי התוס' ישנים ביבמות מ"ח ע"ב דמשעה שבא להתגייר מותר לו לשבות בשבת וכך מבואר במדרש רבה         "גוי ששמר שבת עד שלא קיבל עליו למול חייב מיתה" הרי דמשעה שקיבל עליו למול מותר לו לשבות ונראה לענ"ד דכך גם לגבי ת"ת דכיון שבא להתגייר אין כאן לא גזל ולא עריות. (ובסנהדרין שם הרי מבואר תרי טעמי בנכרי שלמד תורה חייב מיתה, משום גזל [מורשה קהלות יעקב] או דהוי כנערה המאורסה [מאורסה קהלות יעקב]) דנכרי נצטווה שלא לשבות ולא לעסוק בתורה כגוי אבל לשם יהדות וכהכנה ליהדות אין בו איסור.

ומה"ט נראה דתינוק שנולד במקום שמחצה על מחצה מותר לו לשמור שבת מספק ישראל ואף אם קמי שמיא גליא דגוי הוא אינו חייב כלום כיון ששבת לשם תורת ישראל ולא חידש דת לעצמו (עיין רמב"ם פי' ממלכים ה"ט). ויתירה מזו כתב המאירי בסנהדרין שם דגוי שרוצה ללמוד תורה שאם ימצאנה שלימה יתגייר מותר ללמדו, וזה חידוש, ולול"ד נראה דרק משקיבל עליו להתגייר מותר ללמדו, וצ"ע. כ"ז נראה ברור לענ"ד והארכתי בו במק"א.

ג

ובעיקר דין גר שמל ולא טבל אף שאמרו דאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ מצינו בכמה מקורות בדברי הראשונים דאף במילה יש כבר מקצת גירות ושוב אינו כגוי גמור. עיין תוס' ישנים יבמות מ"ו ע"ב "בשלמא אע"ג דלא טבלו עד מתן תורה מ"מ כיון דמלו נפקי מתורת ערל כדי לאכול פסח אע"ג שלא היו יהודים גמורים עד שטבלו". ועיין רשב"א יבמות ע"א ע"ב במה דצריך קרא לפסול גר שמל ולא טבל שהקשה דהלא הוי כעכו"ם דאינו גר עד שימול ויטבול ותירץ "וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות ואעפ"י שלא נגמר גרותו מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה" ולכאורה יש להוכיח מדברי התשב"ץ שהביא הבית יוסף בבדק הבית (והביאו הש"ך ביו"ד סי' רס"ו סקי"ח) דאין למול גר בים ה' בשבוע שלא לגרום לכתחילה חילול שבת בשלישי למילתו, דמחללין שבת על גר שמל ולא טבל דהלא מילת הגר לפני טבילתו ואין מטבילין אותו עד שנתרפא ממילתו וע"כ דמיירי בעדיין לא טבל ואעפ"כ מחללין עליו את השבת הרי דהוי במקצת כישראל (אמנם האחרונים נקטו דאין מחללין עליו את השבת במלאכה דאורייתא עיין שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' ק"ד ושו"ת אמרי יושר ח"ב סי' ק"ל ואכמ"ל).

ומכל זה נראה דאף שאינו כישראל ממש עד שיטבול מ"מ יצא מכלל גוי במדה מסויימת ע"י המילה שהיא תחילת הגירות, אך להלכה נקטו הפוסקים שדינו כגוי לכל דבר עד שימול ויטבול, עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תתק"ן שביאר דאף שכתבו מקצת הראשונים דלאחר מילה שוב אין יינו נסך (עיין תוס' עבו"ז ס"ד ע"ב) אין זה אלא לענין גזירת חכמים ביינם אבל אין לצרפו למנין ואין חוששין לקידושין דכגוי הוא לכל דיניו וכ"כ האבנ"ז יו"ד ח"ב סימן שמ"ג וסימן שנ"א והחלקת יואב תניינא סימן ח', אך החלק"י שם כתב לחדש דבטבל ולא מל עדיף טפי ודינו כישראל במקצת והדברים הם דברי חידוש.

ד

במה שכתבתי להסתפק במנחת אשר למס' שבת סימן ל"ד אם אפשר לגייר סומא למ"ד דפטור מכל מצות שבתורה ואפילו ממצוות ל"ת דכיון דלא שייך גביה קבלת עול מצוות אפשר דלא שייך בו גירות אך אפשר דאין קבלת עול מצוות מעכבת אלא במי שחייב במצוות אבל סומא שפטור מן המצוות יכול לחסות תחת כנפי השכינה ולהתגייר ללא קבלת עול מצוות.

וראיתי שכבר העיר בזה בשו"ת שואל ומשיב מהדורא א' חלק ב' סימן קכ"ו וכתב בפשיטות דאין סומא יכול להתגייר וכ"כ בצפנת פענח הל' תרומות עמוד 37 (ובשם ספר בנין יחזקאל ראיתי לחדש דרק סומא ישראל פטור ממצוות אבל גר סומא באמת חייב במצוות מכח קבלתו אך זה דבר שאין מתקבל על הדעת שדין הגר יהא שונה וחמור מדין ישראל ואין הדעת סובלתו).

אך באמת כבר כתבתי בספרי שם דכיון דלכו"ע חייב הסומא בכל המצוות מדרבנן ודאי שיכולים לגיירו ואין לך קבלת עול מצוות גדול מזה וזה פשוט מאד להלכה לענ"ד עד כדי תמיהה על דברי האחרונים הנ"ל.

ועי"ש שהארכתי דאפשר דאין קבלת עו"מ אלא במי שחייב במצוות אבל בסומא וכדו' שאינם חייבים במצוות אין קבלת עו"מ מעכבת, דעצם הגירות הוא ההצטרפות לכלל ישראל, אלא שאין אדם יכול ליכנס לבירה אלא מדעת בעל הבירה וכל המחוייב במצוות צריך לקבלן משא"כ סומא שפטור הוא אין בו גדר קבע"מ, והוא נכנס לברית בעצם קבלתו עול מלכות שמים ודבקותו באלקי ישראל באהבה וביראה, ודו"ק.

" אילת אהבים ויעלת חן'"

א

ונח מצא חן בעיני ד' (ו, ח)

מציאת חן בעיני ד' היא השלימות העליונה. "אדם שמצא חן בעיני ד' הגיע אל השלימות העליונה שאדם יכול להשיג לפני ד'. … אין הוא אומר לפני ד' אלא "בעיני ד'" על דעת המקום ובעיני ה', אם אדם ראוי שד' יחוננו, הרי הוא מוצא חן בעיניו" (רש"ר הירש בפירושו לתורה).

כיצד ישיג אדם שלימות זו? כיצד ימצא חן בעיני ד'? מצאנו בדברי חז"ל ארבעה דברים המביאים חן על האדם, ואלו הן: ענוה תמימות, יראת שמים, ועסק התורה.

ענוה דכתיב "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד), וכפירוש המלבי"ם שם: "אבל לענוים שאינם מתגאים לחלוק על חוקי החכמה, שמצד ענותנותם יודעים כי שכלם קצר מהשיג תעלומותיה יתן ד' שיהיו לחן בעיני הבריות".

תמימות דכתיב "חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהלים פד, יב), וביאר רד"ק שם: "חן וכבוד יתן ד' לאותם שיהיו הולכים בתמים וישובו אליו בכל ליבם".

יראת שמים כאמרם "כל מי שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו" (סוכה מט ע"ב).

עסק התורה, כאותה ששנינו בכתובות (דף עז ע"ב) "רבי יוחנן מכריז הזהרו מזבובים של בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה (כלומר במקום משב הרוח הנושבת ממקום מושבם), רבי אלעזר לא עייל באהליה, רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההוא מבואה", אך רבי יהושע בן לוי מיכרך הוי כריך בהו ועסיק בתורה שנאמר "אילת אהבים ויעלת חן" אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?. ולמדנו שהתורה אילת אהבים ויעלת חן היא, שמעלה חן על לומדיה.

ואמרו חכמים במסכת שבת, דף קד ע"א: "אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי – אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו – אל"ף בי"ת – אלף בינה, גימ"ל דל"ת – גמול דלים, ה"א ו"ו – זה שמו של הקב"ה, זי"ן ח"ט ט"ת יו"ד כ"ף למ"ד – אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא".

כולא אלפ"א בית"א בחדא מחתא מחתינהו – אין אלו הוראות נפרדות אלא דרך אחת שמובילה "מאלף בינה" דרך גמול דלים, ועד "כתר לעולם הבא. אין הוא אומר למוד תורה וגם גמול חסדים, אלא למד תורה ומתוכה גמול חסדים. תורת חסד על לשונה.

ואם אתה עושה כן – הרי הקב"ה חן אותך. הקב"ה נותן חן ללומדי התורה באופן של תורת חסד – המלמדה לאחרים.

ולזה נבין דרבי יהושע בן לוי מסר נפשו ללמד תורה ולאלף בינה לבעלי ראתן – הוא זכה ל"חן מעלה על לומדיה". לרבי יהושע בן לוי אמרו רבנן דבר זה – אלף בינה גמול דלים – והקב"ה חן אותך, והוא שזכה לשיטתו לחן של תורה. ואם חן מעלה על לומדיה – אגוני לא מגנא עלייהו?

ובספר משלי (יג, טו) נאמר "שכל טוב יתן חן ודרך בוגדים איתן" ומכאן ששכל טוב מביא אף הוא למציאת חן, אך אפשר שבאמרם שכל טוב כונתם ליראת שמים שנאמר "ראשית חכמה יראת ד' שכל טוב לכל עושיהם" וכל מי שיש לו חן בידוע שיש לו יראת שמים.

מצאנו אם כן ארבעה דברים המביאים למציאת חן: תורה ענוה יראת שמים ותמימות.

ונפלא הדבר שאותם ארבעה דברים הם התנאי להשראת שכינה:

תורה כאמרם (אבות ג, ז) אפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה שרויה עימו שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

ענוה ויראת שמים דכתיב (ישעיה סו, א-ב) "איזה בית תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי … ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"

תמימות דכתיב "תמים תהיה עם ד' אלוקיך" (דברים יח, יג) "התהלך עימו בתמימות ואז תהיה עימו ולחלקו" (רש"י שם).

ארבעה תנאים למציאת חן בעיני אלוקים ואדם – וכולהו איתנייהו בנח. ענוה כדפירש רש"י (ע"ז ו ע"א) "נח תמים בדרכיו – ענין עניו ושפל רוח". תמימות דכתיב "תמים היה בדורותיו" וכמו שפירש הספורנו "תמים במושכלות". יראת שמים שנאמר "את האלוקים התהלך נח" ופירש האונקלוס "את האלוקים התהלך נח" – בדחלתא ד' הליך נח". עסק התורה – כמו שכתב רש"י "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, הטהורה – העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה".

לא בכדי איפה זכה נח ומצא חן בעיני אלוקים ואדם ונותר לפליטה בארץ החיים, כי אם ברוב עמלו לדעה את ד', לעבדו ולשמור את משמרתו, בתורה ביראה בענוה ובתום לבבו.

כי יצר לב האדם רע מנעוריו

אחר המבול מקריב נח קרבן. וברית כרת לו ד' שלא יוסיף להכות כל חי:

"וירח ד' את את ריח הניחוח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח, כא).

כאן נאמר שהיות יצר לב האדם רע מנעוריו היא הסיבה לכריתת הברית – ולא אוסיף עוד להכות כל חי.

והנה יפלא למאד, שלפני כן אמר הכתוב "וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו ויאמר ד' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתים" (בראשית ו, ה-ז) – היינו שסיבת היות יצר לב האדם רע מנעוריו הביאה להשחתת תבל ויושביה. והתמיהה עולה מאליה, היאך היות יצרו רע מנעוריו תגרום מחד להשחתת עולם ומאידך תביא הבטחת קיומו? היאך יעשה קטיגור סנגור?

אכן, כשנדקדק באלו המקראות נגלה את ההבדל בינותם: לפני גזירת המבול נאמר "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" – כל יצר, רק רע, וכל היום. הכל ובתמידות. לעומת זאת לאחר המבול כשעלתה מחשבה לפניו וגזרה חכמתו ית' שלא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם כתיב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". אין כל יצרו רע אינו חורש רק רע, ואינו אוחז ברעתו כל היום.

ובמה נשתנה אופיו של האדם מקודם המבול לאחריו? – בעסק התורה. העולם שלפני המבול, לא היה בו עסק התורה. כך שנינו בתנחומא ריש פרשת בחוקותי "אדם הראשון אילו שמר את התורה לא היה מת". לא כן  עולם שאחר המבול. עסק התורה היה בו נח ובניו יצאו מן התיבה, עסקו בתורה. "מכל הבהמה הטהורה – העתידה להיות טהורה לישראל מכאן שלמד נח תורה". וכן הוא אומר "ותלך לדרוש את ד'" – "לבית מדרשו של שם" (בראשית כה, כב, וברש"י שם). עולם שיש בו תורה שוב אין "כל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". כן הודיענו נותן התורה "בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין ותורה שמה". נח מצא תבלין זה זכה וזיכה לכל העולם. הוא וזרעו קיומו של עולם – על ידי עסק התורה.

וכך נאמר בזוה"ק פרשת תרומה: בכל זמן שהתורה מתקיימת בעולם ובני אדם עוסקים בה הקב"ה שמח במעשה ידיו ושמח בעולמות כולם, ושמים והארץ עומדים בקיומם.

עולם שיש בו תורה יש בו תבלין כי כן אף אם יש בו באדם מן הרוע מובטח הוא כי בעסק התורה יתהפך הרע לטוב.

"אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי: רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה שנאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסד ארץ רבי יוחנן אמר אף מגין על כל העולם כולו שנאמר ובצל ידי כסיתיך ולוי אמר אף מקרב את הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה" (סנהדרין דף צט, ב).

בעמל התורה ויגיעתה, שעשוע אמריה וחדוות עיונה, נזכה לקיום העולם ותיקונו במלכות ש-ד-י בביאת גואל לציון במהרה.